(על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו', כי נגע בכף ירך יעקב, בגיד הנשה, דאפילו בהנאה אסיר ואפילו ליהביה לכלבא. ואמאי אקרי גיד הנשה. כלומר גיד דאיהו מנשה לבני נשא לפולחנא דמאריהון, ותמן הוא יצר הרע רביע.
2
כיון דאתדבק עם יעקב לא אשכח אתר דיכיל לאתגברא עליה דיעקב, בגין דכל שייפי גופא סייעי ליעקב, וכלהו הוו תקיפין ולא הוו בהון חולשא, מה עבד, ויגע בכף ירכו בגיד הנשה, בזיניה ביצר הרע דאיהו זיניה ואתריה, ומתמן אתי יצר הרע על בני נשא.
3
ובגין כך אמרה אורייתא לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. כמה דאמרו חברייא, בשייפין דבר נש דרמיז לעילא אי טב, טב. ואי ביש, ביש. ובגין כך כל שייפא מתקיף שייפא. ודאי גיד הנשה מתקיף ליצר הרע דהוא זיניה, ובני ישראל לא יאכלו ליה, דלאו אינון מסטריה ומזיניה. אבל עמין עובדי עבודה זרה, יאכלו ליה, דאיהו מסטרא ומזינא דמלאכא דלהון דאיהו סמא"ל בגין לתקפא לבהון.
ואית בבר נש שס"ה גידין ולקבלהון שס"ה פקודין דלאו אינון אתיהבו למעבד ולקבל שס"ה יומי שתא, והא תשעה באב חד מנהון דאיהו לקבל סמא"ל דאיהו חד מאינון שס"ה מלאכין (נ"א יומין), ובגין כך אמרה אורייתא לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. א"ת, לאסגאה תשעה באב דלא אכלין ביה ולא שתין.
6
ובגין כך חזא קודשא בריך הוא כלא ונרמז בהון רמז ליעקב, ויאבק איש עמו, בכל יומי שתא ובכל שייפין דיעקב ולא אשכח בר ההוא גיד הנשה, מיד תשש חיליה דיעקב, וביומי שתא אשכח יום תשעה באב דביה אתתקף ואתגזר דינא עלנא ואתחרב בי מקדשא, וכל מאן דאכיל בתשעה באב כאילו אכיל גיד הנשה). רַבִּי חִיָּיא אָמַר, אִלְּמָלֵא לָא אִתְחַלַּשׁ חֵילָא (נ"א דאתר) דָא דְּיַעֲקֹב, אִתְקְיַּים יַעֲקֹב לְגַבֵּיהּ וְאִתְבַּר חֵילָא דְעֵשָׂו לְעֵילָא וְתַתָּא.
R. Hiya said: ‘Had Jacob’s strength not failed him at that spot (the sinew that shrank) he would have prevailed against the angel so completely that Esau’s power would then have been broken both on high and below.’
R. Simeon remarked: ‘Ezekiel the prophet said: “As the appearance of the bow that is in the cloud in the day of rain, so was the appearance of the brightness round about. This was the appearance of the likeness of the glory of the Lord. And when I saw it I fell upon my face, etc.” (Ez. 1, 28). This verse illustrates the difference between the other prophets and Moses, of whom it is written, “And there hath not arisen a prophet since in Israel like unto Moses” (Deut. 34, 10). For Moses gazed into the clear mirror of prophecy, whereas all the other prophets looked into a hazy mirror. Moses received the divine message standing and with all his senses unimpaired, and he comprehended it fully, as it is written: “even manifestly, and not in dark speeches” (Num. 12, 8); whereas other prophets fell on their faces in a state of exhaustion and did not obtain a perfectly clear message.
All those prophets thus failed to realise fully what God had in store for Esau in the future, with the exception of the prophet Obadiah, who, being himself a proselyte, originating from the side of Esau, was able to receive a full message with regard to Esau. The reason why all the prophets except Moses were thus weak was that “he touched the hollow of Jacob’s thigh through the sinew of the thigh-vein”-the sinew that draws to the thigh all its energy; the energy of the thigh was thus broken, and Jacob remained “limping upon his thigh”, and hence the rest of the prophets, with the exception of Moses, could not retain their faculties during a vision and grasp it fully.
Now just as the prophets were thus weakened, so when scholars are not encouraged and no one gives them pecuniary support the Torah is forgotten from one generation to another and its strength is weakened, those who toil in it having no support, and the sinful kingdom increases in power with each day.
For when God said to the serpent, “upon thy belly shalt thou go” (Gen. 3, 14), the serpent had his supports and legs cut off so that he was left with nothing to stand on. But when Israel neglect to support the Torah, they thereby provide him with supports and legs on which to stand firm and upright.
Many were the stratagems and cunning devices to which the serpent-rider resorted on that night against Jacob. For he well knew that “the voice is the voice of Jacob, but the hands are the hands of Esau” (Gen. 27, 22), so that whenever the voice of Jacob is interrupted, the hands of Esau are reinforced. He therefore cast about on all sides for means of interrupting his voice,
but he found him strong on all sides, his arms strong on both sides and firmly upheld between them, and the Torah firmly entrenched therein. Seeing, therefore, that he could not prevail against him, he “touched the hollow of his thigh”. For he knew that when the supports of the Torah are broken, the Torah itself is shaken; hence he thought that in this way he should reap the benefit of what their father had said, namely: “And it shall come to pass when thou shalt break loose, that thou shalt shake his yoke from thy neck” (Ibid. 40).
His whole purpose in contending with Jacob was to break the force of the Torah, and when he saw that he could not strike at the Torah itself, he weakened the power of its upholders; for without upholders of the Torah there will be no “voice of Jacob”, and the hands of Esau will operate.
Jacob, on seeing this, as soon as day broke, seized hold of him and did not let him go, so that he blessed him and confirmed to him those blessings, and said to him: “Thy name shall be called no more Jacob (Ya’aqob=supplanter), but Israel (Yisrael=princehood and strength), so that no one can prevail against thee.”
Now, from that serpent issue numerous hosts which disperse themselves on every side to prowl about the world. It is incumbent, therefore, upon us to preserve in a complete state the sinew of the thigh-vein, for although the serpent-rider touched it, it retained its vitality,
and we require its strength to establish ourselves in the world and to make good the words: “For thou hast striven with God and with men, and hast prevailed.” When the adversary sees that that part is not broken or consumed, his own strength and courage is broken and he can no more do any harm to the sons of Jacob. It is for that reason that we are forbidden to give that part (of an animal) to anyone to eat and may not benefit of it in any way.
R’ Jesse the elder connected the word “touched” in this clause with the same word in the verse: “He that toucheth the dead, even any man’s dead body, etc.” (Num. 19, 11). ‘Just as in the latter case’, he said, ‘there is defilement, so here defilement is implied, that part of the body being an object of defilement, so that we may not put it to any use whatever.’ Blessed be the Merciful One who gave the Torah to Israel, whereby to merit this world and the world to come, as it is written: “Length of days is in her right hand; in her left hand are riches and honour” (Prov. 3, 16).
(על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו', כי נגע בכף ירך יעקב, בגיד הנשה, דאפילו בהנאה אסיר ואפילו ליהביה לכלבא. ואמאי אקרי גיד הנשה. כלומר גיד דאיהו מנשה לבני נשא לפולחנא דמאריהון, ותמן הוא יצר הרע רביע.
כיון דאתדבק עם יעקב לא אשכח אתר דיכיל לאתגברא עליה דיעקב, בגין דכל שייפי גופא סייעי ליעקב, וכלהו הוו תקיפין ולא הוו בהון חולשא, מה עבד, ויגע בכף ירכו בגיד הנשה, בזיניה ביצר הרע דאיהו זיניה ואתריה, ומתמן אתי יצר הרע על בני נשא.
ובגין כך אמרה אורייתא לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. כמה דאמרו חברייא, בשייפין דבר נש דרמיז לעילא אי טב, טב. ואי ביש, ביש. ובגין כך כל שייפא מתקיף שייפא. ודאי גיד הנשה מתקיף ליצר הרע דהוא זיניה, ובני ישראל לא יאכלו ליה, דלאו אינון מסטריה ומזיניה. אבל עמין עובדי עבודה זרה, יאכלו ליה, דאיהו מסטרא ומזינא דמלאכא דלהון דאיהו סמא"ל בגין לתקפא לבהון.
בגין דאית בבר נש רמ"ח שייפין לקבל רמ"ח פקודין דאורייתא דאינון למעבד אתיהבו, ולקבל רמ"ח מלאכין דאתלבשת בהון שכינתא ושמא דלהון כשמא דמאריהון.
ואית בבר נש שס"ה גידין ולקבלהון שס"ה פקודין דלאו אינון אתיהבו למעבד ולקבל שס"ה יומי שתא, והא תשעה באב חד מנהון דאיהו לקבל סמא"ל דאיהו חד מאינון שס"ה מלאכין (נ"א יומין), ובגין כך אמרה אורייתא לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. א"ת, לאסגאה תשעה באב דלא אכלין ביה ולא שתין.
ובגין כך חזא קודשא בריך הוא כלא ונרמז בהון רמז ליעקב, ויאבק איש עמו, בכל יומי שתא ובכל שייפין דיעקב ולא אשכח בר ההוא גיד הנשה, מיד תשש חיליה דיעקב, וביומי שתא אשכח יום תשעה באב דביה אתתקף ואתגזר דינא עלנא ואתחרב בי מקדשא, וכל מאן דאכיל בתשעה באב כאילו אכיל גיד הנשה). רַבִּי חִיָּיא אָמַר, אִלְּמָלֵא לָא אִתְחַלַּשׁ חֵילָא (נ"א דאתר) דָא דְּיַעֲקֹב, אִתְקְיַּים יַעֲקֹב לְגַבֵּיהּ וְאִתְבַּר חֵילָא דְעֵשָׂו לְעֵילָא וְתַתָּא.
R. Hiya said: ‘Had Jacob’s strength not failed him at that spot (the sinew that shrank) he would have prevailed against the angel so completely that Esau’s power would then have been broken both on high and below.’
רִבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, (יחזקאל א׳:כ״ח) כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶּעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד יְיָ וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל פָּנַי וְגו'. הַאי קְרָא אִתְּמָר. אֲבָל תָּא חֲזֵי, דְּהָא כְּתִיב, (דברים לה) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה. מַה בֵּין משֶׁה לִשְׁאָר נְבִיאֵי עָלְמָא. משֶׁה אִסְתַּכַּל בְּאַסְפַּקְלַרְיָא דְנָהֲרָא, שְׁאָר נְבִיאֵי לָא הֲווּ מִסְתַּכְּלֵי אֶלָּא בְּאַסְפַּקְלַרְיָא דְּלָא נָהֲרָא. משֶׁה הֲוָה שָׁמַע וְקָאִים עַל רַגְלוֹי, וְחֵילֵיהּ אִתְתַּקַּף, וְהֲוָה יָדַע מִלָּה עַל בּוּרְיֵיהּ, כְּמָה דִכְתִיב, (במדבר י״ב:ח׳) וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידוֹת. שְׁאָר נְבִיאֵי הֲווּ נָפְלֵי עַל אַנְפַּיְיהוּ וְאִתְחַלַּשׁ חֵילָא דִלְהוֹן וְלָא הֲווּ יָכְלֵי לְקָיְימָא עַל בּוּרְיֵיהּ דְּמִלָּה. מַאן גָּרַם לוֹן דָּא בְּגִין דִּכְתִיב כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב וְהוּא צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ.
R. Simeon remarked: ‘Ezekiel the prophet said: “As the appearance of the bow that is in the cloud in the day of rain, so was the appearance of the brightness round about. This was the appearance of the likeness of the glory of the Lord. And when I saw it I fell upon my face, etc.” (Ez. 1, 28). This verse illustrates the difference between the other prophets and Moses, of whom it is written, “And there hath not arisen a prophet since in Israel like unto Moses” (Deut. 34, 10). For Moses gazed into the clear mirror of prophecy, whereas all the other prophets looked into a hazy mirror. Moses received the divine message standing and with all his senses unimpaired, and he comprehended it fully, as it is written: “even manifestly, and not in dark speeches” (Num. 12, 8); whereas other prophets fell on their faces in a state of exhaustion and did not obtain a perfectly clear message.
וְכָל אִינוּן נְבִיאִין לָא יָכִילוּ לְקָיְימָא עַל מַה דְּזַמִּין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶעְבַּד לֵיהּ לְעֵשָׂו, בַּר עוֹבַדְיָה נְבִיאָה דְּהֲוָה גִיּוֹרָא דְּאָתֵי מִסִּטְרָא דְעֵשָׂו, דָּא קָאִים בְּקִיּוּמֵיהּ עֲלֵיהּ דְּעֵשָׂו וְלָא אִתְחַלַּשׁ חֵילֵיהּ. וְעַל דָּא כָּל שְׁאָר נְבִיאֵי אִתְחַלַּשׁ תּוּקְפַיְיהוּ וְלָא הֲווּ יָכְלִין לְאִתְקָיְימָא לְקַבְּלָא מִלָּה עַל בּוּרְיֵיהּ כְּדְקָא יְאוּת, מַאי טַעְמָא, בְּגִין כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִין הַנָּשֶׁה, דְּנָסִּיב וְשָׁאִיב כָּל חֵילָא דְּיַרְכָא, וְעַל דָּא אִתְבַּר חֵילָא דְיַרְכָא וְאִשְׁתָּאַר צוֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. דְּהָא כָּל נְבִיאִין דְּעַלְמָא לָא יָכִילוּ לְאִדַּבְּקָא וּלְקָיְימָא בֵּיהּ.
All those prophets thus failed to realise fully what God had in store for Esau in the future, with the exception of the prophet Obadiah, who, being himself a proselyte, originating from the side of Esau, was able to receive a full message with regard to Esau. The reason why all the prophets except Moses were thus weak was that “he touched the hollow of Jacob’s thigh through the sinew of the thigh-vein”-the sinew that draws to the thigh all its energy; the energy of the thigh was thus broken, and Jacob remained “limping upon his thigh”, and hence the rest of the prophets, with the exception of Moses, could not retain their faculties during a vision and grasp it fully.
תָּא חֲזֵי, נְבִיאִין כֻּלְּהוּ בַּר משֶׁה לָא קָיְימוּ בְּתוּקְפַיְיהוּ כְּדְקָא חָזֵי. וּמַאן דְּלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא וְלֵית מַאן דְּסָמִיךְ לֵיהּ וְלָא אִשְׁתְּכַח מַאן דְּאַטִּיל מְלַאי לְכִיסֵיהּ לְאִתְתַּקְפָא. עַל דָּא אוֹרַיְיתָא קָא מִשְׁתַּכְּחָא בְּכָל דָּרָא וְדָרָא וְאִתְחַלַּשׁ תּוּקְפָא דְאוֹרַיְיתָא כָּל יוֹמָא וְיוֹמָא, בְּגִין דְּלֵית לוֹן לְאִינוּן דְּלָעָאן בָּהּ עַל מַה דְּסָמְכִין, וּמַלְכוּ חַיָּיבָא אִתְתַּקַּף בְּכָל יוֹמָא וְיוֹמָא. תָּא חֲזֵי,
Now just as the prophets were thus weakened, so when scholars are not encouraged and no one gives them pecuniary support the Torah is forgotten from one generation to another and its strength is weakened, those who toil in it having no support, and the sinful kingdom increases in power with each day.
כַּמָּה גָּרִים חוֹבָא דָא, וּבְגִין דְּלֵית (לון) מַאן דְּאַסְמִיךְ לְאוֹרַיְיתָא כְּדְקָא יְאוּת אִינוּן סָמְכִין חַלָּשִׁין, וְגָרְמִין לְאִתְתַּקְפָא לְהַהוּא דְּלֵית לֵיהּ שׁוֹקִין וְרַגְלִין לְקָיְימָא עֲלַיְיהוּ.
Much evil therefore results; since, as the upholders of the Torah become weaker, strength is thereby gained by him who has no legs to stand upon.
פָּתַח וְאָמַר, (בראשית ג׳:י״ד) וַיֹּאמֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וְגו' עַל גְּחוֹנְךָ תֵּלֵךְ. מַאי עַל גְּחוֹנְךָ תֵּלֵךְ. דְּאִתָּבְרוּ סָמְכִין דִּילֵיהּ וּקְצִיצוּ רַגְלוֹי וְלֵית לֵיהּ עַל מַה דְּקָאִים. כַּד יִשְׂרָאֵל לָא בָּעָאן לְסָמְכָא לֵיהּ לְאוֹרַיְיתָא, אִינוּן יָהֲבִין לֵיהּ סָמְכִין וְשׁוֹקִין לְקָיְימָא וּלְאִתְתַּקְּפָא בְּהוּ.
For when God said to the serpent, “upon thy belly shalt thou go” (Gen. 3, 14), the serpent had his supports and legs cut off so that he was left with nothing to stand on. But when Israel neglect to support the Torah, they thereby provide him with supports and legs on which to stand firm and upright.
תָּא חֲזֵי, כַּמָּה עֲקִימוּ וְחַכִּימוּ אִתְחַכַּם בְּהַהוּא לֵילְיָא הַהוּא דְרָכִיב נָחָשׁ לְקֳבְלֵיהּ דְּיַעֲקֹב, דְּהָא אִיהוּ הֲוָה יָדַע דִּכְתִיב, (בראשית כ״ז:כ״ב) הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. וְאִי פָּסִיק קָלָא דְיַעֲקֹב כְּדֵין וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. בְּגִין כָּךְ אִסְתַּכַּל לְכָל סִטְרִין לְאַבְאָשָׁא לֵיהּ לְיַעֲקֹב וּלְאַפְסָקָא קָלֵיהּ.
Many were the stratagems and cunning devices to which the serpent-rider resorted on that night against Jacob. For he well knew that “the voice is the voice of Jacob, but the hands are the hands of Esau” (Gen. 27, 22), so that whenever the voice of Jacob is interrupted, the hands of Esau are reinforced. He therefore cast about on all sides for means of interrupting his voice,
וְחָמָא לֵיהּ תַּקִּיף בְּכֹלָּא. דְּרוֹעִין מִסִּטְרָא דָא וּמִסִּטְרָא דָא דְּאִינוּן תָּקִפִין גּוּפָא דְּאִתְתַּקַּף בֵּינַיְיהוּ, וְחָמָא תּוּקְפָא דְאוֹרַיְיתָא וְאִתְתַּקַּף בְּכֹלָּא, כְּדֵי וַיַּרְא כִּי לא יָכוֹל לוֹ. מָה עֲבַד, מִיָּד וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, דְּאִתְחַכַּם לְקֳבְלֵיהּ. אָמַר כֵּיוָן דְּאִתְּבָרוּ סָמְכִין דְּאוֹרַיְיתָא, מִיָּד אוֹרַיְיתָא לָא אִתְתַּקַּף. וּכְדֵין יִתְקַיַּים מַה דְּאָמַר אֲבוּהוֹן, הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. (בראשית כ״ז:מ׳) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ.
but he found him strong on all sides, his arms strong on both sides and firmly upheld between them, and the Torah firmly entrenched therein. Seeing, therefore, that he could not prevail against him, he “touched the hollow of his thigh”. For he knew that when the supports of the Torah are broken, the Torah itself is shaken; hence he thought that in this way he should reap the benefit of what their father had said, namely: “And it shall come to pass when thou shalt break loose, that thou shalt shake his yoke from thy neck” (Ibid. 40).
וּבְדָא אִתְחַכַּם לְקֳבְלֵיהּ דְּיַעֲקֹב דְּהָא בְּגִין דְּיִתָּבַר חֵילָא דְאוֹרַיְיתָא אָזִיל וְאִתְתַּקַּף עֵשָׂו. וְכַד חָמָא דְלָא יָכִיל לָהּ לְאוֹרַיְיתָא, כְּדֵין חָלִישׁ תּוּקְפָא דְּאִינוּן דְּסָמְכִין לָהּ, וְכַד לָא יִשְׁתַּכַּח מַאן דְּסָמִיךְ לְאוֹרַיְיתָא, כְּדֵין לָא יְהֵא קוֹל קוֹל יַעֲקֹב וִיהוֹן יָדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.
His whole purpose in contending with Jacob was to break the force of the Torah, and when he saw that he could not strike at the Torah itself, he weakened the power of its upholders; for without upholders of the Torah there will be no “voice of Jacob”, and the hands of Esau will operate.
וְכַד חָמָא יַעֲקֹב הָכִי כַּד סָלִיק צַפְרָא, אַתְקִיף (יעקב) בֵּיהּ וְאִתְגַּבַּר עֲלֵיהּ עַד דְּאִיהוּ בְּרִיךְ לֵיהּ וְאוֹדֵי לֵיהּ עַל אִינוּן בִּרְכָאן, וְאָמַר לֵיהּ לא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, לָאו יַעֲקֹב בְּעֲקִימוּ אֶלָּא בְּגְאוּתָא וְתוּקְפָא דְּלֵית מַאן דְּיָכִיל לָךְ.
Jacob, on seeing this, as soon as day broke, seized hold of him and did not let him go, so that he blessed him and confirmed to him those blessings, and said to him: “Thy name shall be called no more Jacob (Ya’aqob=supplanter), but Israel (Yisrael=princehood and strength), so that no one can prevail against thee.”
וְתָּא חֲזֵי, מֵהַאי נָחָשׁ כַּמָּה חֵילִין מִתְפָּרְשָׁן לְכָל סְטַר וְאִשְׁתַּכָּחוּ בְּעַלְמָא לְגַבֵּי בְּנֵי נָשָׁא. וּבְעִינָן לְקָיְימָא לְהַהוּא גִּיד הַנָּשֶׁה, דְּאַף עַל גַּב דְּקָרִיב בֵּיהּ הַהוּא דְּרָכִיב עַל חִוְיָא קַיָּים אִיהוּ, וְאִתְקְיַּים בְּגַוָּון וְלָא אִתְּבַּר.
Now, from that serpent issue numerous hosts which disperse themselves on every side to prowl about the world. It is incumbent, therefore, upon us to preserve in a complete state the sinew of the thigh-vein, for although the serpent-rider touched it, it retained its vitality,
וְחֵילָא בְּעִינָן לְאִתְתַּקָּפָא בְּעַלְמָא וּלְאַחֲזָאָה כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. וְכַד חָמֵי דְּהָא לָא אִתְּבַּר וְלָא אִתְאֲכִיל הַהוּא אֲתַר, כְּדֵין אִתְבַּר חֵילֵיהּ וְתוּקְפֵיהּ וְלָא יָכִיל לְאַבְאָשָׁא לִבְנוֹי דְיַעֲקֹב. וְעַל דָּא לָא בְּעִינָן לְמֵיהַב דּוּכְתָּא לִבְרִיָּיתָא דְעַלְמָא לְמֵיכַל לֵיהּ וְלָא לְאִתְאֲכָלָא כְּלָל.
and we require its strength to establish ourselves in the world and to make good the words: “For thou hast striven with God and with men, and hast prevailed.” When the adversary sees that that part is not broken or consumed, his own strength and courage is broken and he can no more do any harm to the sons of Jacob. It is for that reason that we are forbidden to give that part (of an animal) to anyone to eat and may not benefit of it in any way.
רַבִּי יֵיסָא סָבָא דָּרַשׁ, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב. כְּתִיב הָכָא כִּי נָגַע בְּכַף, וּכְתִיב הָתָם (במדבר י״ט:י״ג) כָּל הַנּוֹגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם (יטמא) וְגו'. מַה לְּהַלָּן מְסָאֲבָא אוּף הָכָא נָמֵי מְסָאֲבָא, דְּסָאִיב הַהוּא אֲתַר, וּמֵאֲתַר מְסָאֲבָא לֵית לָן (לאתתקנא) לְאִתְהֲנָאָה מִנֵּיהּ כְּלַל, כָּל שֶׁכֵּן בְּאֲתַר דְּקָרִיב הַהוּא סְטַר מְסָאֲבָא, וְאוֹרַיְיתָא לָא קָאֲמַר אֶלָּא כִּי נָגַע, וּכְתִיב וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (במדבר י״ט:כ״ב) וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא, בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּיָהִיב אוֹרַיְיתָא לְיִשְׂרָאֵל לְמִזְכֵּי בָהּ בְּעַלְמָא דֵין וּבְעַלְמָא דְאָתֵי כְּמָה דִכְתִיב, (משלי ג׳:ט״ז) אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאלָהּ עשֶׁר וְכָבוֹד:
R’ Jesse the elder connected the word “touched” in this clause with the same word in the verse: “He that toucheth the dead, even any man’s dead body, etc.” (Num. 19, 11). ‘Just as in the latter case’, he said, ‘there is defilement, so here defilement is implied, that part of the body being an object of defilement, so that we may not put it to any use whatever.’ Blessed be the Merciful One who gave the Torah to Israel, whereby to merit this world and the world to come, as it is written: “Length of days is in her right hand; in her left hand are riches and honour” (Prov. 3, 16).