(דף סו) תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא. שפעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת ושכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו כלום יש אדם יודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו ואמרו לו כלום אתה יודע אם פסח דוחה את השבת ואם לאו. אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחים את השבת. אמרו לו מנין לך. אמר להם נאמר (במדבר ט ג) במועדו בפסח ונאמר (שם כח) במועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד ק״ו הוא ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם. והיה יושב ודורש בהלכות פסח כל היום כולו. התחיל מקנטרן בדברים. אמר להם מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם. עצלות שהיתה בכם. שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו רבי שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו. אמר להם הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא הניחו להם לישראל אם אין נביאים הם בני נביאים הם. למחר מי שפסחו טלה תחב לו בצמרו. מי שפסחו גדי תחב לו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון:
(Fol. 66) Our Rabbis were taught: The following Halacha (law) escaped the memory of the sons of Bathyra. It once happened that the fourteenth [of Nisan] fell on the Sabbath day and they did not know whether the Passover sacrifice supersedes the Sabbath or not. They appealed to the sages, saying: "Is there a man who knows [the law], whether the Passover sacrifice supersedes the Sabbath or not?" And they were told that there was a man who had recently come from Babylon whose name was Hillel, the Babylonian, who had served (in the academy of] the two greatest men of that generation, namely, Shemaya and Abitalyon, and who ought to know whether the Passover sacrifice supersedes the Sabbath or not. So they sent for him and asked him: "Have you any knowledge whether the Passover offering supersedes the Sabbath or not?" He replied: "Have we then only one Passover sacrifice during the year that supersedes the Sabbath? Behold, there are more than two hundred Passover sacrifices that supersede the Sabbath!" So they asked him: "Whence do you infer this?" Whereupon he said to them: "It is said (Num. 9, 3) B'mo'ado (at its appointed season) at the Passover offering, and it is said' (Ib. 28, 2) B'mo'ado at the perpetual daily offering; i.e., just as the B'mo'ado which is said at the perpetual daily offering is intended to mean that it supersedes the Sabbath, so also the B'mo'ado of the Passover offering is intended to mean that it supersedes the Sabbath. Aside from this, that oecision can also be derived by the rule of a fortiori; if the perpetual daily offering, for the neglect of which there is no Karath punishment, supersedes the Sabbath, how much the more then shall the Passover sacrifice, for the neglect of which there is the Karath punishment, supersede the Sabbath?" They immediately appointed him as their head (chief), whereupon he sat down and lectured the whole day upon the Halachas concerning Passover. Subsequently he began to reproach them (the sons of Bathyra) with words, saying to them: "What reason have you to make me, who come from Babylon, your Nasi (prince)? Only your idleness in not taking advantage to serve the two great men of your generation, Sh'maya and Abitalyon!" They then asked him another question, viz., "What is the law if a man had forgotten to bring the slaughtering knife on Friday, may he bring it on the Sabbath?" Hillel said to them: "This Halacha I have heard, but I have forgotten it. Leave this, however, to the Israelites themselves, for although they are not prophets, they are descendants of prophets [and evidently will know what to do]." On the morrow, whoever brought his sheep for the Passover offering had the knife thrust in the wool, and he who had a kid as his Passover offering thrust the knife between the horns. As soon as Hillel noticed this, he recollected the Halacha and said: "Such is the tradition I have from the mouth of Sh'maya and Abitalyon."
2
(ע״ב) אמר רב יהודה אמר רב כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, מהלל, דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים וקאמר להו הלכה זו שמעתי ושכחתי. ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מדבורה, דכתיב (שופטים ה ז) חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל וכתיב (שם) עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר ארשב״ל כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ממשה, דכתיב (במדבר לא מא) ויקצוף משה על פקודי החיל וכתיב (שם) ויאמר אלעזר הכהן גו׳ מכלל דמשה איעלם מיניה. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מאלישע, דכתיב (מלכים ב ג יד) כי לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך וכתיב (שם) ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳. א״ר מני בן פטיש כל אדם שכועס אפילו פוסקין לו גדולה מן השמים מורידין אותו. מנא לן מאליאב. דכתיב (ש״א יז כח) ויחר אף אליאב בדוד ויאמר וגו׳, וכי אזל שמואל לממשחינהו בכלהו כתיב בהו (שם טז) בזה לא בחר ה׳, ובאליאב כתיב (שם) ויאמר ה׳ אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו מכלל דמעיקרא הוה חזי:
(Ib. b) R. Juda said, in the name of Rab: "Whoever is arrogant, if he be a sage, his wisdom will depart from him: and if he be a prophet, his prophecy will depart from him. That his wisdom will depart from him, if he be a sage, can be inferred from the case of Hillel, for the master said [above] , 'he began to reproach them,' and immediately after, when they asked him a law, he said, 'I heard, but I have forgotten it.' If he be a prophet, his prophecy will depart from him; this may be gathered from the case of Deborah [the prophetess]; for it is written (Jud. 5, 7) Desolate were the open towns in Israel; they were desolate, until that I arose, Deborah, thus I arose a mother in Israel; and it is written (Ib. ib. 12) Awake, awake, Deborah, awake, awake, utter a song, [which signifies that the prophecy left her and she had to awaken herself]." R. Simon b. Lakish said: "A man who becomes excited, if he be a sage, will have his wisdom depart from him; and if he be a prophet, will have his prophecy depart from him. That his wisdom will depart from him, if he be a sage, we infer from Moses, concerning whom it is written (Num. 31, 41) And Moses was excited against the officers of the host; and [after this] it is written, And Elazar the Priest said, etc. From this it may be inferred that the law escaped Moses' memory and therefore Elazar had to say it. That his prophecy will depart from him, if he be a prophet, we infer from Elisha, concerning whom it is written (II Kings 3, 14) Were it not that I regard the presence of Jehoshaphat, the King of Judah, I would not look toward thee, nor see thee; and [after this] it is written. But now bring me a musician; and it came to pass, when the musician played, and the inspiration of the Lord came upon him, [which shows that he had to seek the inspiration]." R. Mani b. Patish said: "A man who becomes excited will be removed from greatness even if it had been predestined for him by Heaven. Whence do we deduce this? From Eli'ab concerning whom it is written (I Sam. 17, 28) And Eli'ab's anger was incited against David, and he said, etc.; and when Samuel went to anoint a king, from among the sons of Jesse, concerning all others [who were rejected] it is written (Ib. 17, 8-10) This one hath the Lord not chosen [in the past tense]. But concerning Eli'ab, it is written (Ib. ib., 7) But the Lord said unto Samuel, 'Regard not his appearance, nor the height of his stature, because I have rejected him,' [in the present tense]. From which it may be inferred that I rejected him now although I had intended to choose him."
3
(דף סח) מאי דכתיב (ישעיה ה יז) ורעו כבשים כדברם. א״ר מנשיא בר ירמיה אמר רב כמדובר בם. מאי כמדובר בם. אמר אביי (שם) וחרבות מחים גרים יאכלו ומתרגם רב יוסף נכסי רשיעיא צדיקי יחסנון. א״ל רבא בשלמא אי כתיב חרבות כדקאמרת. השתא דכתיב וחרבות מלתא אחריתא היא. אלא אמר רבא כדרב חננאל אמר רב דאמר רב חננאל אמר רב עתידין צדיקים שיחיו את המתים כתיב הכא ורעו כבשים כדברם וכתיב התם (מיכה ז יד) ירעו בשן וגלעד כימי עולם. בשן זה אלישע הבא מן הבשן דכתיב (ד״ה א ה יב) ויעני ושפט בבשן וכתיב (מ״ב ג יא) פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו. גלעד זה אליהו שנאמר (שם א׳ יז א) ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד:
(Fol. 68) What is the meaning of the passage (Is. 5, 17) Then shall the sheep feed according to their wont, and the ruins of the fat ones shall sojourners eat? R. Menasha b. Jeremiah, in the name of Rab, said Kedabram (according to their wont), means Kimdubar Bam (as they were spoken of). What was spoken concerning them? Abaye said: "It refers to the end of the verse, And the ruins of the fat ones shall sojourners eat, which was explained by R. Joseph, 'The wealth of the wicked will be inherited by the just.' Raba then said to him: "This interpretation would have been correct had it been written Kharboth [in a coordinate way], but now that it is written V'charboth [as a compound], it must be different in meaning. Raba therefore said the passage is intended to mean what R. Chananel, in the name of Rab, said, for R. Chananel, in the name of Rab, said: "in the future, the righteous will have the power to revive the dead; for it is written here, Then shall the sheep feed according to their wont, and it is written there (Micha 7, 14) Let them feed in Bashan and Giggal, as in the days of old; i.e., Bashan refers to Elisha, the man of Bashan, as it is written (I Chr. 5, 12) Yanai and Shaphat in Bashan, and it is also written (II Kings 3, 11) Elisha, the son of shaphat, who poured water on the hands of Elijah; Gilead refers to Elijah, as it is said (I Kings 17, 1) And Elisha, the Tishbite, who was of the inhabitants of Gilead, said."
4
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן עתידין צדיקים שיחיו מתים דכתיב (זכריה ח ד) כה אמר ה׳ עד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו וכתיב (מ״ב ד כט) ושמת משענתי על פני הנער:
R. Samuel b. Nachmeni, in the name of R. Jonathan, said: "In the future, the righteous will have the power to revive the dead, for it is written (Zech. 8, 4) Thus hath said the Lord of Hosts, Again shall there sit old men and women in the streets of Jerusalem, and every one with his staff in his hand because of their multitude of years. And it is written (II Kings 4, 29) Lay my staff upon the face of the lad. [Just as in the latter place the staff revived a dead child, so also in the former case the staff will be for reviving the dead]."
5
רב חסדא רמי כתיב (שם כד כג) וחפרה הלבנה ובושה החמה וכתיב (שם ל כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים וגו׳. לא קושיא כאן לעולם הבא כאן לימות המשיח. ולשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד מאי איכא למימר. אידי ואידי לעולם הבא ולא קשיא כאן במחנה שכינה כאן במחנה צדיקים. רבא רמי כתיב (דברים לב כט) אני אמית ואחיה וכתיב מחצתי ואני ארפא השתא אחויי מחיי אסויי לא כ״ש. אלא אמר הקכ״ה כשם שמחצתי אני ארפא כך כשאני ממית אני מחיה. ת״ר אני אמית ואחיה יכול מיתה באחד וחיים באחד כדרך שהעולם נוהג. ת״ל מחצתי ואני ארפא מה מכה ורפואה באחד אף מיתה וחיים באחד. מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה. דבר אחר בתחלה מה שאני ממית אני מחיה והדר מה שמחצתי ואני ארפא:
R. Chisda raised the following contradictory question: "It is written (Ib 24, 23) And the moon shall be put to the blush, and the sun be made ashamed: and it is written (Ib. 30, 26) And the light of the moon shall be as the light of the sun and the light of the sun shall be sevenfold, as the light of the seven days [hence it will not be diminished]." This is not difficult to explain; the former speaks of the world to come and the latter of the Messianic period. But, according to Samuel, there will be no difference between this world and the world to come, except in the freedom from the yoke of government. What say you to this? Both passages refer to the world to come, nevertheless it is not difficult to explain them. One speaks of the Camp of Sheehinah and the other of the Camp of the Righteous. Raba raised the following contradiction: "It is written (Deu. 32, 29) I alone kill, and I make alive; and it is further written, I wound and I heal. Since he is able to make alive, how much the more is he able to heal? But thus said the Holy One, praised be He! 'Just as when I wound, I heal, so when I kill, I will make alive.' " Our Rabbis were taught [that, from the passage] I alone kill, and I make alive, we might think that He killeth one and maketh alive another. It therefore states, I wound and I heal; i.e., as wounding and healing is performed in one man, so does death and life apply to one man. On this can be based the answer to those who claim that resurrection of the dead is not intimated in the Torah (Bible). In another way the above passages can be explained: First I shall make alive what I killed and then I shall heal what I wounded.
6
(ע״ב) תניא ר׳ אליעזר אומר אין לו לאדם ביו״ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. אמר ר׳ יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר(דברים טז ח) עצרת לה׳ אלהיך וכתוב אחד אומר (במדבר כט לה) עצרת תהיה לכם ר׳ אליעזר סבר או כולו לה׳ או כולו לכם, ור׳ יהושע סבר חלקהו חציו לה׳ וחציו לכם. אמר ר׳ אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא. אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם מאי טעמא (ישעיה נח יג) וקראת לשבת עונג. אמר רב יוסף הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם מ״ט (אסתר ט כב) ימי משתה ושמחה כתיב ביה. מר בריה דרבינא כוליה שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופורייא ומעלי יומא דכפורי, עצרת יום שניתנה בו תורה, פוריא ימי משתה ושמחה כתיב, מעלי יומא דכיפורי דתני חייא בר רב מדפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש, וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין. אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשעה בו מעלה עליו הכתוב כאלו מתענה תשיעי ועשירי:
(Ib. b) We are taught: R. Eliezer says: "A man shall do nothing else on a holy day, but either eat and drink or sit and study." R. Joshua says: "A man must divide the holy day, one-half to be spent in eating and drinking, and the other half [in learning] at the house of study." "Both," said R. Jochanan, "make their deductions from the same passages. One passage says (Deu. 16, 8) A solemn assembly to the Lord, thy God, and another passage says (Num. 29, 35) 'Have ye' a solemn assembly. [How can both of these passages be reconciled? If it is to be solemn to 'the Lord,' then why say 'have ye'?] R. Eliezer, therefore, is of the opinion that this intends to suggest a celebration either for God or for yourself;" but R. Joshua is of the opinion that it means to divide the day, one-half for God and one-half for yourself." R. Eliezer said: "All agree that on the Shebouth festival, a certain part should also be devoted for yourself, because it is the day on which the Torah was given [hence we ought to rejoice on that occasion]." Rabba said: "All agree that the Sabbath should also be devoted for yourself. The reason of it is (Is. 58, 13) And thou shalt call the Sabbath rejoicing." R. Joseph said: "All agree that Purim should also be devoted for yourself; explanation is found in (Esther 9, 22) days of feasts and rejoicing." Mar, the son of Rabina, used to fast the whole year round except on Shebuoth (Feast of Weeks), Purim (Feast of Esther) and the day preceding Yom Kippur (Day of Atonement); on Shebuoth, being the day Israel received the Torah; Purim, concerning which it is written (Est. 9, 22) … days of feast and rejoicing; the day preceding Yom Kippur, because R. Chiya b. Rab, of Difthi, recited: (Lev. 23, 32) And ye shall afflict yourselves on the ninth day of the month. Do we fast on the ninth day? Behold it is only on the tenth that we fast! But this means to teach us that whoever eats and drinks on the ninth. Scripture accounts to his credit, as though he had fasted on both the ninth and tenth days.
(דף סו) תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא. שפעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת ושכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו כלום יש אדם יודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו ואמרו לו כלום אתה יודע אם פסח דוחה את השבת ואם לאו. אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחים את השבת. אמרו לו מנין לך. אמר להם נאמר (במדבר ט ג) במועדו בפסח ונאמר (שם כח) במועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד ק״ו הוא ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם. והיה יושב ודורש בהלכות פסח כל היום כולו. התחיל מקנטרן בדברים. אמר להם מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם. עצלות שהיתה בכם. שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו רבי שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו. אמר להם הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא הניחו להם לישראל אם אין נביאים הם בני נביאים הם. למחר מי שפסחו טלה תחב לו בצמרו. מי שפסחו גדי תחב לו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון:
(Fol. 66) Our Rabbis were taught: The following Halacha (law) escaped the memory of the sons of Bathyra. It once happened that the fourteenth [of Nisan] fell on the Sabbath day and they did not know whether the Passover sacrifice supersedes the Sabbath or not. They appealed to the sages, saying: "Is there a man who knows [the law], whether the Passover sacrifice supersedes the Sabbath or not?" And they were told that there was a man who had recently come from Babylon whose name was Hillel, the Babylonian, who had served (in the academy of] the two greatest men of that generation, namely, Shemaya and Abitalyon, and who ought to know whether the Passover sacrifice supersedes the Sabbath or not. So they sent for him and asked him: "Have you any knowledge whether the Passover offering supersedes the Sabbath or not?" He replied: "Have we then only one Passover sacrifice during the year that supersedes the Sabbath? Behold, there are more than two hundred Passover sacrifices that supersede the Sabbath!" So they asked him: "Whence do you infer this?" Whereupon he said to them: "It is said (Num. 9, 3) B'mo'ado (at its appointed season) at the Passover offering, and it is said' (Ib. 28, 2) B'mo'ado at the perpetual daily offering; i.e., just as the B'mo'ado which is said at the perpetual daily offering is intended to mean that it supersedes the Sabbath, so also the B'mo'ado of the Passover offering is intended to mean that it supersedes the Sabbath. Aside from this, that oecision can also be derived by the rule of a fortiori; if the perpetual daily offering, for the neglect of which there is no Karath punishment, supersedes the Sabbath, how much the more then shall the Passover sacrifice, for the neglect of which there is the Karath punishment, supersede the Sabbath?" They immediately appointed him as their head (chief), whereupon he sat down and lectured the whole day upon the Halachas concerning Passover. Subsequently he began to reproach them (the sons of Bathyra) with words, saying to them: "What reason have you to make me, who come from Babylon, your Nasi (prince)? Only your idleness in not taking advantage to serve the two great men of your generation, Sh'maya and Abitalyon!" They then asked him another question, viz., "What is the law if a man had forgotten to bring the slaughtering knife on Friday, may he bring it on the Sabbath?" Hillel said to them: "This Halacha I have heard, but I have forgotten it. Leave this, however, to the Israelites themselves, for although they are not prophets, they are descendants of prophets [and evidently will know what to do]." On the morrow, whoever brought his sheep for the Passover offering had the knife thrust in the wool, and he who had a kid as his Passover offering thrust the knife between the horns. As soon as Hillel noticed this, he recollected the Halacha and said: "Such is the tradition I have from the mouth of Sh'maya and Abitalyon."
(ע״ב) אמר רב יהודה אמר רב כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, מהלל, דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים וקאמר להו הלכה זו שמעתי ושכחתי. ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מדבורה, דכתיב (שופטים ה ז) חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל וכתיב (שם) עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר ארשב״ל כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ממשה, דכתיב (במדבר לא מא) ויקצוף משה על פקודי החיל וכתיב (שם) ויאמר אלעזר הכהן גו׳ מכלל דמשה איעלם מיניה. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מאלישע, דכתיב (מלכים ב ג יד) כי לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך וכתיב (שם) ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳. א״ר מני בן פטיש כל אדם שכועס אפילו פוסקין לו גדולה מן השמים מורידין אותו. מנא לן מאליאב. דכתיב (ש״א יז כח) ויחר אף אליאב בדוד ויאמר וגו׳, וכי אזל שמואל לממשחינהו בכלהו כתיב בהו (שם טז) בזה לא בחר ה׳, ובאליאב כתיב (שם) ויאמר ה׳ אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו מכלל דמעיקרא הוה חזי:
(Ib. b) R. Juda said, in the name of Rab: "Whoever is arrogant, if he be a sage, his wisdom will depart from him: and if he be a prophet, his prophecy will depart from him. That his wisdom will depart from him, if he be a sage, can be inferred from the case of Hillel, for the master said [above] , 'he began to reproach them,' and immediately after, when they asked him a law, he said, 'I heard, but I have forgotten it.' If he be a prophet, his prophecy will depart from him; this may be gathered from the case of Deborah [the prophetess]; for it is written (Jud. 5, 7) Desolate were the open towns in Israel; they were desolate, until that I arose, Deborah, thus I arose a mother in Israel; and it is written (Ib. ib. 12) Awake, awake, Deborah, awake, awake, utter a song, [which signifies that the prophecy left her and she had to awaken herself]." R. Simon b. Lakish said: "A man who becomes excited, if he be a sage, will have his wisdom depart from him; and if he be a prophet, will have his prophecy depart from him. That his wisdom will depart from him, if he be a sage, we infer from Moses, concerning whom it is written (Num. 31, 41) And Moses was excited against the officers of the host; and [after this] it is written, And Elazar the Priest said, etc. From this it may be inferred that the law escaped Moses' memory and therefore Elazar had to say it. That his prophecy will depart from him, if he be a prophet, we infer from Elisha, concerning whom it is written (II Kings 3, 14) Were it not that I regard the presence of Jehoshaphat, the King of Judah, I would not look toward thee, nor see thee; and [after this] it is written. But now bring me a musician; and it came to pass, when the musician played, and the inspiration of the Lord came upon him, [which shows that he had to seek the inspiration]." R. Mani b. Patish said: "A man who becomes excited will be removed from greatness even if it had been predestined for him by Heaven. Whence do we deduce this? From Eli'ab concerning whom it is written (I Sam. 17, 28) And Eli'ab's anger was incited against David, and he said, etc.; and when Samuel went to anoint a king, from among the sons of Jesse, concerning all others [who were rejected] it is written (Ib. 17, 8-10) This one hath the Lord not chosen [in the past tense]. But concerning Eli'ab, it is written (Ib. ib., 7) But the Lord said unto Samuel, 'Regard not his appearance, nor the height of his stature, because I have rejected him,' [in the present tense]. From which it may be inferred that I rejected him now although I had intended to choose him."
(דף סח) מאי דכתיב (ישעיה ה יז) ורעו כבשים כדברם. א״ר מנשיא בר ירמיה אמר רב כמדובר בם. מאי כמדובר בם. אמר אביי (שם) וחרבות מחים גרים יאכלו ומתרגם רב יוסף נכסי רשיעיא צדיקי יחסנון. א״ל רבא בשלמא אי כתיב חרבות כדקאמרת. השתא דכתיב וחרבות מלתא אחריתא היא. אלא אמר רבא כדרב חננאל אמר רב דאמר רב חננאל אמר רב עתידין צדיקים שיחיו את המתים כתיב הכא ורעו כבשים כדברם וכתיב התם (מיכה ז יד) ירעו בשן וגלעד כימי עולם. בשן זה אלישע הבא מן הבשן דכתיב (ד״ה א ה יב) ויעני ושפט בבשן וכתיב (מ״ב ג יא) פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו. גלעד זה אליהו שנאמר (שם א׳ יז א) ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד:
(Fol. 68) What is the meaning of the passage (Is. 5, 17) Then shall the sheep feed according to their wont, and the ruins of the fat ones shall sojourners eat? R. Menasha b. Jeremiah, in the name of Rab, said Kedabram (according to their wont), means Kimdubar Bam (as they were spoken of). What was spoken concerning them? Abaye said: "It refers to the end of the verse, And the ruins of the fat ones shall sojourners eat, which was explained by R. Joseph, 'The wealth of the wicked will be inherited by the just.' Raba then said to him: "This interpretation would have been correct had it been written Kharboth [in a coordinate way], but now that it is written V'charboth [as a compound], it must be different in meaning. Raba therefore said the passage is intended to mean what R. Chananel, in the name of Rab, said, for R. Chananel, in the name of Rab, said: "in the future, the righteous will have the power to revive the dead; for it is written here, Then shall the sheep feed according to their wont, and it is written there (Micha 7, 14) Let them feed in Bashan and Giggal, as in the days of old; i.e., Bashan refers to Elisha, the man of Bashan, as it is written (I Chr. 5, 12) Yanai and Shaphat in Bashan, and it is also written (II Kings 3, 11) Elisha, the son of shaphat, who poured water on the hands of Elijah; Gilead refers to Elijah, as it is said (I Kings 17, 1) And Elisha, the Tishbite, who was of the inhabitants of Gilead, said."
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן עתידין צדיקים שיחיו מתים דכתיב (זכריה ח ד) כה אמר ה׳ עד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו וכתיב (מ״ב ד כט) ושמת משענתי על פני הנער:
R. Samuel b. Nachmeni, in the name of R. Jonathan, said: "In the future, the righteous will have the power to revive the dead, for it is written (Zech. 8, 4) Thus hath said the Lord of Hosts, Again shall there sit old men and women in the streets of Jerusalem, and every one with his staff in his hand because of their multitude of years. And it is written (II Kings 4, 29) Lay my staff upon the face of the lad. [Just as in the latter place the staff revived a dead child, so also in the former case the staff will be for reviving the dead]."
רב חסדא רמי כתיב (שם כד כג) וחפרה הלבנה ובושה החמה וכתיב (שם ל כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים וגו׳. לא קושיא כאן לעולם הבא כאן לימות המשיח. ולשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד מאי איכא למימר. אידי ואידי לעולם הבא ולא קשיא כאן במחנה שכינה כאן במחנה צדיקים. רבא רמי כתיב (דברים לב כט) אני אמית ואחיה וכתיב מחצתי ואני ארפא השתא אחויי מחיי אסויי לא כ״ש. אלא אמר הקכ״ה כשם שמחצתי אני ארפא כך כשאני ממית אני מחיה. ת״ר אני אמית ואחיה יכול מיתה באחד וחיים באחד כדרך שהעולם נוהג. ת״ל מחצתי ואני ארפא מה מכה ורפואה באחד אף מיתה וחיים באחד. מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה. דבר אחר בתחלה מה שאני ממית אני מחיה והדר מה שמחצתי ואני ארפא:
R. Chisda raised the following contradictory question: "It is written (Ib 24, 23) And the moon shall be put to the blush, and the sun be made ashamed: and it is written (Ib. 30, 26) And the light of the moon shall be as the light of the sun and the light of the sun shall be sevenfold, as the light of the seven days [hence it will not be diminished]." This is not difficult to explain; the former speaks of the world to come and the latter of the Messianic period. But, according to Samuel, there will be no difference between this world and the world to come, except in the freedom from the yoke of government. What say you to this? Both passages refer to the world to come, nevertheless it is not difficult to explain them. One speaks of the Camp of Sheehinah and the other of the Camp of the Righteous. Raba raised the following contradiction: "It is written (Deu. 32, 29) I alone kill, and I make alive; and it is further written, I wound and I heal. Since he is able to make alive, how much the more is he able to heal? But thus said the Holy One, praised be He! 'Just as when I wound, I heal, so when I kill, I will make alive.' " Our Rabbis were taught [that, from the passage] I alone kill, and I make alive, we might think that He killeth one and maketh alive another. It therefore states, I wound and I heal; i.e., as wounding and healing is performed in one man, so does death and life apply to one man. On this can be based the answer to those who claim that resurrection of the dead is not intimated in the Torah (Bible). In another way the above passages can be explained: First I shall make alive what I killed and then I shall heal what I wounded.
(ע״ב) תניא ר׳ אליעזר אומר אין לו לאדם ביו״ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. אמר ר׳ יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר(דברים טז ח) עצרת לה׳ אלהיך וכתוב אחד אומר (במדבר כט לה) עצרת תהיה לכם ר׳ אליעזר סבר או כולו לה׳ או כולו לכם, ור׳ יהושע סבר חלקהו חציו לה׳ וחציו לכם. אמר ר׳ אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא. אמר רבה הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם מאי טעמא (ישעיה נח יג) וקראת לשבת עונג. אמר רב יוסף הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם מ״ט (אסתר ט כב) ימי משתה ושמחה כתיב ביה. מר בריה דרבינא כוליה שתא הוה יתיב בתעניתא לבר מעצרתא ופורייא ומעלי יומא דכפורי, עצרת יום שניתנה בו תורה, פוריא ימי משתה ושמחה כתיב, מעלי יומא דכיפורי דתני חייא בר רב מדפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש, וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין. אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשעה בו מעלה עליו הכתוב כאלו מתענה תשיעי ועשירי:
(Ib. b) We are taught: R. Eliezer says: "A man shall do nothing else on a holy day, but either eat and drink or sit and study." R. Joshua says: "A man must divide the holy day, one-half to be spent in eating and drinking, and the other half [in learning] at the house of study." "Both," said R. Jochanan, "make their deductions from the same passages. One passage says (Deu. 16, 8) A solemn assembly to the Lord, thy God, and another passage says (Num. 29, 35) 'Have ye' a solemn assembly. [How can both of these passages be reconciled? If it is to be solemn to 'the Lord,' then why say 'have ye'?] R. Eliezer, therefore, is of the opinion that this intends to suggest a celebration either for God or for yourself;" but R. Joshua is of the opinion that it means to divide the day, one-half for God and one-half for yourself." R. Eliezer said: "All agree that on the Shebouth festival, a certain part should also be devoted for yourself, because it is the day on which the Torah was given [hence we ought to rejoice on that occasion]." Rabba said: "All agree that the Sabbath should also be devoted for yourself. The reason of it is (Is. 58, 13) And thou shalt call the Sabbath rejoicing." R. Joseph said: "All agree that Purim should also be devoted for yourself; explanation is found in (Esther 9, 22) days of feasts and rejoicing." Mar, the son of Rabina, used to fast the whole year round except on Shebuoth (Feast of Weeks), Purim (Feast of Esther) and the day preceding Yom Kippur (Day of Atonement); on Shebuoth, being the day Israel received the Torah; Purim, concerning which it is written (Est. 9, 22) … days of feast and rejoicing; the day preceding Yom Kippur, because R. Chiya b. Rab, of Difthi, recited: (Lev. 23, 32) And ye shall afflict yourselves on the ninth day of the month. Do we fast on the ninth day? Behold it is only on the tenth that we fast! But this means to teach us that whoever eats and drinks on the ninth. Scripture accounts to his credit, as though he had fasted on both the ninth and tenth days.