בראשית 30

ותאמר אל יעקב הבה לי בנים. התפלל לפני המקום עלי כשם שעשה אברהם לשרה, ויצחק נמי לרבקה, כדכתיב ויעתר יצחק וגו' (בראשית כה כא):

ויחר אף יעקב ברחל וגו' אשר מנע ממך. ממני לא מנע אלא ממך, שהרי יש לי בנים, אבל יצחק אבי לא היה יודע אם הוא עקר או אם היא עקרה, והיה צריך להתפלל, אמרה לו והלא אברהם זקינך לא מנע עצמו מן הרחמים אעפ"י שהוליד את ישמעאל, אמר לה עשי כאשר עשתה שרה שנתנה שפחתה לאברהם, מיד.

Another thing, "And God remembered etc." The Holy Blessed One remembered Rachel's modesty who passed on the signs to her sister that Jacob gave her so that her sister should not be embarrassed.

ותאמר הנה אמתי בלהה. כעין בהלה שהיתה מתבהלת בשעת לידתה ולא ידעה להניק. ואמרו חכמינו ז"ל כי ארבעתם היו אחיות, שלא הותר ליעקב לישא שפחה, אלא היו מאשה אחרת, והיה לבן אוהב ללאה ולרחל יותר מהן וקראן שפחות:

דנני אלהים. היתה מצדקת עליה את הדין כל מעשיו של הקב"ה דין, וכדין עקרה אנכי ואיך ישמע בקולי:

נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי. כעין נפתל ועקש (משלי ח ח):

ויש אומרים כעין תפלה התפללתי לפני הקב"ה להיות עם אחותי וגם יכלתי. ומאן דאמר לשון נפתול הכי קאמר עיכבני הקב"ה מהיות כאחותי וגם יכולתי במקצת:

בגד. משבט גד עתיד לצאת אליהו הנביא המגיד בשורות טובות לישראל, וכמה דהוא אמר גד גדוד יגודנו (בראשית מט יט):

ויש אומרים בא מהול, שנאמר גודו אילנא (דניאל ד יא):

בכל השבטים לא נאמר בהם על כן קראו שמו חוץ מלוי, לפי שאוכלוסין שלו מעט היה, לפי שהארון מכלה בהם:

ד"א בכל השבטים כתיב ותקרא את שמו, אבל בלוי כתיב קרא שמו, לפי שיעקב ראה ברוח הקודש שעתיד לצאת ממנו שבט הכהנים, דכתיב בהו וילוו עליך וישרתוך (במדבר יח ב), על כן קרא שמו לוי ברוח הקדש:

באשרי כי אשרוני בנות. מרוב בנים:

וילך ראובן בימי קציר חטים. מכאן שאין הצדיקים פושטין את ידיהם בגזל, שהרי הלך ראובן בימי קציר חטים, ולא הביא אלא דודאים בלבד, שאין להם בעלים, וקשר ראובן הדודאים בחמורו והוציאו:

המעט קחתך וגו'. אמרה לאה לרחל לא דייך שלקחת את אישי שנמשך לבו אחריך, אמרה רחל ללאה לא לאה אישך הוא אלא אישי, ובעבורי בא מבאר שבע, ועל ידי שמסרתי לך הסימנים נעשה אישך:

לכן ישכב עמך הלילה. לפי שהיה מנהג יעקב לישכב עם לאה לילה [אחת], ועם רחל לילה אחת, ואותה הלילה של רחל היתה, והניחתו ללאה תחת הדודאים:

הפעם יזבלני וגו'. כעין שדה שמזבלין אותה כדי שתצא התבואה יפה:

ואחר ילדה בת. ראויה היתה לאה לילד ז' בנים, אמרה י"ב שבטים עתידין לצאת מיעקב וכבר ילדתי ששה ושתי השפחות ד' הרי עשרה, ואם עדיין אלד השביעי נמצא שלא תהא אחותי אפילו כאחת השפחות, ובקשה רחמים שיתהפך העובר שבמיעה לבת, והסכים הקב"ה ועשה כדבריה לכך כתיב ואחר ילדה בת, שנהפך הבן לבת:

ויזכור אלהים את רחל. אליהו מעיד על תחיית המתים מנשה מעיד שמקבל הקב"ה את השבים, ואפים שהוא מבני בניה של רחל מעיד על פקידת עקרות. יהודה מעיד שהקב"ה הציל לתמר מן האש, שנאמר הוציאוה ותשרף (בראשית לח כד). וכן חנניה וחביריו שהם מבני יהודה: בגמרא דורשי רשומות לי גלעד ולי מנשה:

ד"א ויזכור אלהים וגו'. זכר הקב"ה ענותנותה של רחל שמסרה הסימנים לאחותה שנתן לה יעקב שלא קבלה לבייש אחותה:

אסף אלהים את חרפתי. דרך הנשים כך היא כל שמקלקלת ברשות בעליהן או אוכלות או נותנות, תולות בבניהם ואומרות בניך עשו, לכך אמרה רחל יש לי עכשיו על מי אשליך:

ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו'. אמר יעקב כתיב (והנה יהיה) [והיה] בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו' כל זמן שהאש בלא להבה אינו מחזיק לכל, אבל להבה תלהט הרים, לפיכך בטח יעקב והלך:

שלחני. כעין שליח שחוזר או שנפטר:

נחשתי. שהיה לבן מנחש:

כי מעט אשר היה. כל צאן לבן בעת שבא יעקב לא היו אלא שבעים, כתיב הכא כי מעט, וכתיב בישראל ויגר שם במתי מעט (דברים כה ו), מה להלן בשבעים, אף הכא שבעים:

לרגלי. בשעה שהלך לבן לקראת יעקב ויחבק לו וינשק לו לידע אם הביא ממון ולא מצא, המתין לו עד שבא לביתו אמר בידוע שהטמין ממונו במקום שהוא לרגליו, והלך וחפר מרגלותיו, ומצא מטמון זהב וכסף לכך אמר לרגלי ויש אומרים יש רגל מברכת ויש רגל מייבשת:

חום בכשבים. חום בכשבים שאינם שחורים:

גנוב הוא אתי. הן לי שמחה גדולה כלומר היינו מילתא דלא אפשר:

כל אשר לבן בו. אפילו רגל אחד שהיתה לבן במקצת להפרידן יותר ממה שאמר לו יעקב:

בינו ובין יעקב. בין צאנו שנתן ביד בניו לאותן צאן שנתן ביד יעקב שלשת ימים שלא יחזור ויתערב צאן יעקב בצאן לבן הנותרות ומשעה שעזבם יעקב מיד באו זאבים ונטלו מהם הרבה:

לוז. הנושא אגוזים קטנים:

ויחמו הצאן. מפני שנטל כל אשר לבן בו:

והכשבים הפריד יעקב. הזכרים שלא יולדו כמותן:

פני הצאן. העקודות כדי שיחמו במקלות לבנים וילדו לבנים:

ובהעטיף הצאן. היו יולדים ב' פעמים והיה יעקב נוטל פעם ראשונה שהם יפות, והשנייה מניח ללבן, ואינו משים בשנייה מקלות:

צאן רבות. הרבה לא נאמר אלא רבות, שהיו פרות ורבות כאחד: