בראשית 49

ויקרא יעקב אל בניו. ביקש לגלות את הקץ, וסתמו הקב"ה ממנו, ושנים הם שבקשו לגלות את הקץ, יעקב ודניאל:

At first a cub, as a governor; and at the end a lion, as a king.

האספו וגידה לכם. ולא רצה הקב"ה והתחיל ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני, מכאן שלא ראה יעקב קרי עד שנולד ראובן:

יתר שאת. יתר זו בכורה. שאת זו כהונה, כמו שנאמר וישא אהרן את ידיו (ויקרא ט כב):

עז. זו מלוכה, שנאמר ויתן עוז [למלכו] (ש"א לב י), בחללו יצועי אביו ניתנה בכורה ליוסף, וכהונה ללוי, ומלכות ליהודה:

פחז כמים. לשון נוטריקון פׄחזתה חׄכתה זׄעתה, כלומר שלא יהיה לך מתוך החלקים יותר מאחיך, לפי שעלית משכבי אביך:

אז חללת יצועי עלה. אמר לו בני אין לך רפואה עד שיבוא משה, שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים (שמות יט ג), וכיון שבא משה ומינה שבטו של ראובן תחלה על הקללה בהר עיבל ופתח תחלה פיו שבטו של ראובן ואמר ארור שוכב עם אשת אביו (דברים כז כ), אז ידעו הכל שהוא זכאי ומחל לו הקב"ה:

מכרתיהם. לשון יונ' כי כן קוראים לסכין מכירי:

בסודם אל תבא נפשי. זו מחלוקת קרח שעשה עם משה ועם אהרן, ועשו עצה רעה ומעשים רעים:

בקהלם אל תחד כבודי. כמו שנאמר ויקהלו על משה וגו' (במדבר טז ג), וכן היה שלא נזכר יעקב באותה מעשה דכתיב ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי (שם שם א) ולא כתיב בן ישראל, ובמקום אחר כתיב בן קהת בן לוי בן ישראל (דה"א ו כג):

ארור אפם כי עז. לא רצה לקלם וקלל אפם:

אחלקם ביעקב. זה שמעון שלא היה חלקו מחובר ביחד, כי יהודה מפסיק בחלקו של שמעון, דכתיב ויאמר יהודה [לשמעון אחיו] עלה אתי בגורלי ונלחמה בכנעני (שופטים א ג):

ואפיצם בישראל. אלו כהנים ולוים שלא היה להם חלק עם ישראל שנאמר ונחלה לא יהיה לו וגו' (דברים יח ב), ומחזרים על הגרנות לחפש אחר תרומות ומעשרות:

ד"א ארור אפם כי עז. בשעה שהרגו שכם בן חמור:

יהודה אתה יודוך אחיך. בוא וראה מה כתיב למעלה שמעון ולוי אחים, וכולם אינם אחים, אלא אחים הם בעצה של שכם, שנאמר ויקחו שני בני יעקב [שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו] (בראשית לד כה), וגם נטלו עצה על יוסף להרגו שנאמר ויאמרו איש אל אחיו גו' ועתה לכו ונהרגהו וגו' (שם לז יט כ), ומי הם אם תאמר ראובן, הרי כבר נאמר וישמע ראובן [ויצילהו מידם] (בראשית לז כא), ואם תאמר יהודה, הרי כבר נאמר [ויאמר יהודה אל אחיו] מה בצע וגו' (שם שם כו), ואם תאמר בני השפחות, הלא כבר נאמר והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה (שם שם ב), מכאן אתה למד ששמעון ולוי היו, וכיון שבאו למצרים אמר יוסף אם אניח שני האחים ביחד מחריבין את כרך מצרים, כמו שחרבו כרך של שכם, מה עשה, לקח [את] שמעון ואסר אותו, וכיון שהפרישו נעשה לוי יחידי, ותשש כחו באותה שעה, לכך נאמר שמעון ולוי אחים, וכיון שהוכיחם אביהם, הוריקו פניהם, וגם יהודה הוריקו פניו, מיד פתח יהודה אתה יודוך אחיך, לפי שהודיתה במעשה תמר:

ידך בערף איביך. אמר לו בני אתה הקשית ערפך שעה אחת, וביישת את עצמך במעשה תמר, תזכה שתהרוג את אויביך, וכן היה בימי דוד, דאמר ר' תנחומא מה כתיב (ואכרית) [ואכרתה] את [כל] אויביך, [מפניך] (ש"ב ז ט) וכן היה כי כולם נכרתו, והיה לו אויב שקול כנגד הכל הוא שאול, שנאמר ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומיד שאול (תהלים יח א), והלא שאול הוא בכלל אויביו, ולמה הבדילו לצד, באמרו מכף כל אויביו ומיד שאול, אלא בא ללמדך שהיה שאול שקול כנגד כל אויביו:

ישתחוו לך בני אביך. אילו היה אומר בני אמך נמצא שלא השתחוו לו כולם, וכיון שאמר בני אביך השתחוו לו כולם:

גור אריה יהודה. בתחלה גור כשלטון, ולבסוף אריה כמלך:

ד"א גור אריה יהודה. זה משיח בן דוד, שעתיד לצאת משני שבטים, אביו מיהודה ואמו מדן ובשניהם כתיב גור אריה, בדן כתיב [דן] גור אריה (דברים לג כב), וביהודה כתיב גור אריה [יהודה]:

מטרף בני עלית. כלומר ממה שהייתי חושדך שהייתי אומר טרוך טורף יוסף, לא הייתי אומר בשבילך, לפי שהיית מלך, ומאותה חשדא סילקת את עצמך, לפיכך לעתיד לבוא יהא כורע ורובץ כאריה, זה משיח בן דוד בין האומות, שירבץ בם ואין מי יקימנו:

לא יסור שבט מיהודה. זה משיח בן דוד, שעתיד לרדות את העם במקל, שנאמר תרועם בשבט ברזל (תהלים ב ט):

ומחקק מבין רגליו. אלו יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים (דה"א ב נה), שמורים הלכות בישראל, והם סנהדרי גדולה שיושבת בלשכת הגזית בחלקו של יהודה שנאמר ומשפחות סופרים יושבי יעבץ (שם):

ולו יקהת עמים. שמקהה שינים של אומות העולם, שנאמר והיה ביום ההוא אשים את ירושלם אבן מעמסה (זכרי' יב ג):

ד"א לא יסור שבט מיהודה. אלו ראשי גליות שבבבל, שרודים את העם בשבט:

ומחקק מבין רגליו. אלו ראשי ישיבות שבארץ ישראל:

עד כי יבא שילה. זה מלך המשיח, שיהא מלכות בית דוד קיימת:

ד"א לא יסור שבט מיהודה. עד עדי עד, כלומר עד עולם, וכאשר יבא משיח לו יקהת עמים:

אסרי לגפן עירה [ולשרקה בני אתונו]. שמגפן אחת מספקת עירו, ומשורקה אחת שני בני אתונות, ואם תאמר אין בו טעם שאמר בו ולבן שינים מחלב [ת"ל חכלילי עינים מיין כל חיך שטועמו אומר לי לי], ואם תאמר לבחורים טוב ולא לזקנים, תלמוד לומר ולבן שינים מחלב, אל תיקרי לבן שינים אלא לבן שנים:

ד"א אסרי לגפן עירה. גפן זה (מצרים) [ישראל, שנאמר גפן ממצרים] תסיע (תהלים פ ט), ר"ל כי מצרים יסיעם הקב"ה ממצרים וינערם בים:

ולשורקה בני אתונו. כשיבוא משיח בן דוד, ויקויים בהם המקרא הזה ואנכי נטעתיך שורק (ירמי' ב כא), אל תיקרי בני אתונו אלא בני איתננו, כלומר ישראל יתקבצו כולם עד שער האיתון. כבס ביין לבשו, כמו שנאמר מי זה בא מאדום [חמוץ בגדים מבצרה] (ישעיה סג א):

ובדם ענבים סותה. טעותו, כמו יסיתך אחיך וגו' (דברים יג ז), וגם כי חמה פן יסיתך בשפק (איוב לו יח), כלומר שיכבס הקב"ה טעותו של משיח, ר"ל חרבו בדם אומות העולם שנקראו ענבים כהות:

ד"א אסרי לגפן עירה. כלומר יהיו הגפנים טובות ביהודה ביותר, שאם יהיו כל אנשי עיר אחת בגפן אחת לא יוכלו לבצור אותה מרוב שהיא טעונה:

ולשורקה בני אתונו. שיהא החמור טעון משורק אחת שביהודה, וגם ידיהם לא יכבסו אלא ביין, ובדם ענבים לבושם:

חכלילי עינים מיין. שיאדימו עיניהם משופע היין:

ולבן שנים מחלב. שילבינו שיניהם משופע החלב:

ד"א ולבן שנים מחלב. כשיעמוד אדם במקום גבוה על שן הסלעים, יראה הבקעה לבנה ביותר מחלב מן השעירים והצאן והבקר שביהודה:

זבולן לחוף ימים ישכן. מה ראה יעקב שבירך זבולן אחר יהודה, והלא יששכר יותר גדול ממנו, והוא היה ראוי לברך תחלה, אלא שצפה ברוח הקדש וראה בית המקדש שעתיד ליחרב, וראה סנהדרין שתעקר משבטו של יהודה ולהקבע בחלקו של זבולן:

ד"א זבולן מתרעם על מדותו היה ואמר רבונו של עולם לאחיי נתת שדות וכרמים, [ולי נתת הרים וגבעות, לאחיי נתת ארצות] ולי נתת נהרות וימים, אמר לו הקב"ה כולם צריכים לך על ידי (חלקך) [חלזון] שקונים, אמר זבולן רבון העולמים ואחי באים ולוקחין בלי ידיעתי ובלי דמים, אמר לו סימן יהא מסור בידך, שכל מי שיטול ממנו בלא דמים, אינו נהנה בפרקמטיא שלו:

יששכר חמר גרם. אל תיקרי גרם אלא גרם, שהלך ראובן בשדה ומצא דודאים, ולא היה יודע מה הם, והלך ואסר חמור בדודאים והלך לו, מה עשה החמור רצה לברוח ונעקרו הדודאים וצעקו צעקה גדולה ומת החמור, כי כן דרך הדודאים, וכשבא ראובן אצל חמורו וראהו מת, הבין שהיו דודאים, ולקחם ונתנם לאמו לאה ונולד יששכר ואותו החמור שהוציא הדודים גרם ליששכר שנולד ועל כן אמר, יששכר לא גרם לו שיבא כי אם החמור:

רובץ בין המשפתים. זו תורה:

וירא מנחה כי טוב. ואין מנוחה אלא בית המקדש שבו התורה, שנאמר זאת מנוחתי עדי עד (תהלים קלב יד):

כי טוב. זה תורה, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם וגו' (משלי ד ב):

ויט שכמו לסבול. עולה של תורה:

ויהי למס עבד. לתלמידי חכמים:

דן ידין עמו. זה שמשון:

שפיפון. שהיה חיגר בשתי רגליו, שבלעם לא היה חגר אלא ברגלו אחת, כתיב ביה וילך שפי (במדבר כג ג), ובשמשון כתיב ביה שפיפון, לכך בשתי רגליו:

יהי דן נחש עלי דרך. זה שמשון שצפה יעקב ברוח הקודש שיהיה עומד בין שני עמודים, ועיניו מעוורים, ופלשתים עליו שמחים, התפלל עליו שיתן לו הקב"ה כח, שנאמר (חזקני ואמצני) [זכרני נא וחזקיני] נא [אך] הפעם הזה וגו' (שופטים טז כח), ולכך אמר לישועתך קויתי ה', כלומר ישועתך קויתי שתשמע תפלתו:

גד גדוד יגודנו. זה שבטו של גד, בשעה שהיה אחד מהם יוצא למלחמה, היו הורגין בלא חרב ובלא חנית, אלא בזרועו, שכל מי שמכה אותו לא היה חי, שנאמר וטרץ זרוע אף קדקוד (דברים לג כ), לפיכך כשעברו ישראל את הירדן לא היה חלוץ אלא בשבט גד:

מאשר שמנה לחמו. שהיו מספקין שמן המשחה:

והוא יתן מעדני מלך. זה שמן אפרסמון שמשיר את השער ומעדן את הבשר:

נפתלי אילה שלחה. אילה כמו אילת (משלי ה יט). שלוחה כמו משקין בית השלחין:

הנותן אמרי שפר. שיהיו תלמידיו פקחים, אל תיקרי אמרי שפר אלא אמרי ספר:

ד"א נפתלי אילה שלוחה. כשהביאו יעקב לקבורה, היה עשו מעכב מלקברו, היה אומר מערת המכפלה אינה מחזקת אלא ארבעה זוגות, וכבר קבר את לאה במקומו, אמר לו יוסף מכרת חלקך, שנאמר בקברי אשר כריתי לי (בראשית נ ה), והרי השטר במצרים, אמרו מי ילך, ילך נפתלי כי קל הוא כאילה, מיד קפץ והלך למצרים להביא שטר המערה לקבור את אביו, עד שהוא הולך בא חושים בן דן והיה חרש, וכשראה שהיו מונעין ליעקב מלקברו, אמר מפני מה אבי אבא אינו נקבר, אמרו לו עשו מונע, והיה בידו מרה והכהו על צוארו, וראשו נפלה במערה, וכל מטתו של יעקב נתמלא דם, לקיים מה שנאמר ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע (תהלים נח יא), ואותה שעה נתקיימה נבואת רבקה שאמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד (בראשית כז מה):

ד"א נפתלי אילה שלוחה. שאלמלא לא היה נפתלי היה יוסף נהרג, וכשרצו להרוג את יוסף בא נפתלי והגיד ליהודה ובא יהודה והצילו:

הנותן אמרי שפר. שיהיה לשונם מתוקה בתורה כדבש ונופת:

בן פורת יוסף וגו'. מלמד שאין עין הרע שולטת בזרעו, מפני שהחביא [את] אמו מפני עשו הרשע, שלא יתן עיניו בה, בשעה שבאו להשתחוות לו:

בנות צעדה עלי שור. מצריות בנות מלכים שבקשו לראות פני יוסף ולא תלה עיניו באחת מהם:

ד"א בן פורת יוסף וגו'. שהיה זרעו פרה ורבה כעוף של מים:

ד"א בן פורת וגו' עלי עין. אל תיקרי עלי עין, אלא עולי עין, שאין עין הרע שולט בזרעו:

ד"א בן פורת יוסף. שעל ידי הפתרון עלה לגדולה, דכתיב ואומר אל החרטומים ואין מגיד לי (בראשית מא כד), שהיה בוחן אותם ולא נמצא איש שיאמר לו האמת, עד שבא אצל יוסף והיה מגיד לו יותר ממה ששאל הוא וענהו יוסף לא חלמת כך, כיון ששמע פרעה כך, אמר ליוסף אין נבון וחכם כמוך (שם שם לט), שעמדת על האמת:

וימררהו ורבו. זה פוטיפרע, כשראה שהרכיב פרעה את יוסף במרכבת המשנה אשר לו, אמר לפרעה מפני מה המלכת את עבדי, והלא קניתיו אני בעשרים כספים, מיד ענהו יוסף והלא אתה חייב מיתה בשעה שקניתני, שאין קונין עבד אלא מכנען, שנאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט כה), ואני מבני שם, ועוד בן מלכים אני, שהרי פרעה המלך שעשה דמות שרה אמי, ועתה הביא הדמות, אם אין הדמות דומה לי הדין עמך, וכן עשה ונדמו איקונין שלו לאיקונין של שרה:

באיתן קשתו. בכח קשתו:

ויפזו. כמו ויפזרו:

זרועי. כח ידיו:

מידי אביר יעקב. בשביל שראה דמות יעקב:

ד"א ותשב באיתן קשתו. בשעה שלקחתו אשת פוטיפרע ואמרה לו שכבה עמי כבש ביצרו, ולפי שכבש ביצרו, זכה ושם פרעה המלך זהב מופז על זרועי ידיו:

מידי אביר יעקב. [משם רועה אבן ישראל] כלומר כל זאת עשה לו יעקב אביו, שעלה בדעתו לשכב עמה, וראה דמות אביו בחלון ופירש ממנה, ואותו נס גרם שיהא רועה אבן ישראל:

אבן. זה מלך, שנאמר אבן בוחן (ישעי' כח טז), וכתיב (דימטורא התגזרת) [די מטורא אתגזרת] אבן (דניאל ב מה):

אבן. זה מלך המשיח:

מאל אביך ויעזרך. כלומר אותו האל שאמר לו אנכי האל אלהי אביך (בראשית מו ג), הוא יעזרך:

ואל שדי ויברך אותך בברכות שמים מעל. זהו שאמר יצחק ליעקב מטל השמים (שם כז כח):

ברכות תהום רובצת תחת. [ברכות שדים ורחם]. שלא יהיו לך רחם משכל בשיכול בנים ושדים צומקים:

ד"א בעת שבירך יעקב את בניו בירך את יוסף מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך, ולא אמר ואל שדי, למה מפני כי זו הברכה מאל"ף ועל תי"ו ויהיה הברכה על ראש יוסף ואחיו, ואם היה אומר ואל שדי היה הברכה מאל"ף עד למ"ד, ויהיה חצי הברכה, וכיון אמר ואת שדי, תהיה הברכה מאל"ף ועד תי"ו, ותהיה הברכה תמימה:

ברכת שדים ורחם. זהו האיש שיורה שכבת זרע כחץ, ושדיים לשון ירייה, כמו ירה בים (שמות טו ד), ומתרמינן שדי בימא, וקיימא לן כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינו מוליד, וכן בירך יעקב ליוסף שיהא שכבת זרע שלו יורה כחץ, שלא יהא איש משכיל:

ורחם. זו אשה שלא תהיה משכלת:

ברכת אביך. [גברו על ברכת הורי] דאילו באברהם כתיב ונתתיך לגוים וגו' (בראשית יז ו), ואילו ביעקב כתיב גוי וקהל גוים (שם לה א):

עד תאות גבעת. תאות זהו גבול, כמו והתאויתם לכם (במדבר לד י), כלומר שיבואו עליך כל הברכות הללו עד זמן שיעמוד גבול עולם:

ולקדקד נזיר אחיו. זה יוסף שהיה פורש מאחיו:

ד"א ולקדקד נזיר אחיו. שלא שתה יין מיום שפירש מאחיו עד שראם, שנאמר וישתו וישכרו עמו (בראשית מג לד), עד עכשיו לא שתה יין:

ד"א נזיר אחיו. שלא שתה יין לאחר מכאן:

בנימין זאב יטרף. כמו זאב חוטף כך שבטו של בנימין חוטף, שנאמר וחטפתם לכם איש אשתו מבנות (שילה) [שילו] וגו' (שופטים כא כא), מלמד שהיו חוטפין נשים לבניהם, משום השבועה שנשבעו עליהם ישראל, שלא ישיאו להם נשים:

בבקר יאכל עד. זה תמיד של שחרית:

ולערב יחלק שלל. אלו הקרבנות שהיו מקריבים בבית המקדש, שנאמר את הכבש אחד תעשה בבקר (במדבר כה ד):

ד"א בנימין זאב וגו'. בחלקו של בנימין היה בית המקדש בנוי, זאב זה אב, ואי זה זה בית המקדש, וקיימא לן ירושלם לא נחלקה לשבטים, ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין, ושם היה מזבח בנוי, וקרן מזרחית דרומית לא היה לה יסוד, לפי שלא היתה בחלקו של בנימין, אבל קרן מערבית צפונית שם היה היסוד, ואותו קרן היה עומד בחלקו של בנימין שנקרא חוטף:

כל אלה שבטי ישראל [וגו' ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם]. מלמד שכללם כולם בברכה אחת:

ויצו אותם. ומה צוה להם, מלמד שצום אל תניחו אדם ליגע במטתי, כי אם שנים עשר שבטים סביב מטתי, יהודה יששכר וזבולן יטענו מטתי מן המזרח, ראובן שמעון (ולוי) [וגד] ישאו מן הדרום, דן ונפתלי ואשר מן (המערב) [הצפון], בנימין (גד ויוסף) [אפרים ומנשה] מן (הצפון) [המערב], וכאשר תשאו את מטתי כן תשאו את המשכן, כדכתיב באותות בית אבותם (במדבר ב ב), כאשר צוה להם אביהם:

המכפלה. שהיתה כפולה זו לפנים מזו:

ד"א מכפילה. שהיתה כפולה זו למעלה מזו:

ויאסוף רגליו על המטה. ועליו נאמר כי לא לקלים המרוץ (קהלת ט יא), תמול וישא יעקב וגו' (בראשית כט א), ועתה כתיב ויאסף רגליו אל המטה: