שמות 2

וילך איש מבית לוי וגו'. ולאנה הלך, מלמד שהלך בעצת בתו, לפי שעמרם גדול הדור היה, כיון שראה גזירת פרעה הרשע אמר לשוא אנו עמלים, עמד וגירש את אשתו, ועמדו כולם וגרשו את נשותיהם, אמרה לו בתו אבא גזירתך קשה מגזרת פרעה הרשע, פרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות, פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה [גזרית] בעולם הזה ובבא, פרעה הרשע ספק גזירותיו קיימת, ספק לא, אבל אתה צדיק בודאי גזירתך קיימת, שנאמר ותגזר אומר ויקם לך (איוב כ"ב כ"ח), מיד עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם. ולמה אמר ויקח ויחזיר מיבעי ליה, אלא מלמד שעשה לה מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אומרים אם הבנים שמחה (תהלים קי"ג ט'):

A man of the house of Levi went, etc. And where did he go? This teaches that he went after his daughter's advice. For Amram was the leader of the generation. When he saw the evil Pharaoh's decree, he said, "We are toiling for naught." He arose and divorced his wife. So they all arose and divorced their wives. His daughter said to him, "Father, your decree is harsher than the evil Pharaoh’s, as Pharaoh decreed only against the males, and you decreed against the males and the females. Pharaoh only decreed in this world, but you [decreed] in this world and in the next. Pharaoh is wicked, and it is uncertain whether his decree will be fulfilled or whether it will not be fulfilled. However, you are righteous, and your decree will certainly be fulfilled." As it is stated: You will decree, and it will be fulfilled (Job 22:28). He immediately arose and remarried his wife. All of them arose and remarried their wives. But why does it say, "he took"; it needs [to say], "he took back!" Rather it teaches that he took her with the trappings of a wedding. He placed her in a palanquin, and Aharon and Miriam were dancing before her while the ministering angels were saying, "A happy mother of children" [alluding to Psalms 113:9].

ויקח את בת לוי. אפשר בת ק"ל שנה היתה וקרו לה בת, אלא מלמד שנעשו בה סימני נערות:

ותהר האשה ותלד בן. והלא מעוברת היתה כבר משלשה חדשים, אלא מקיש לידתה להורתה, מה הורתה שלא בצער, אף לידתה שלא בצער, מכאן לנשים הצדקניות שלא היו בפתקה של חוה:

ותרא אותו כי טוב הוא. טוביה שמו:

ד"א טוב לנביאות:

ד"א שנולד מהול:

ד"א בשעה שנולד משה נתמלא הבית אורה, ולכך אמר כי טוב, כתיב הכא כי טוב הוא, וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א' ד'):

ותצפנהו שלשה ירחים. שלא היו מונים המצרים אלא משעה שהחזירה, והיא היתה מעוברת מקודם שלשה ירחים:

ולא יכלה עוד הצפינו. מפני מה לא יכלה עוד הצפינו, מפני שהיו המצריות הולכות הם ובניהם לביתו של עמרם, והיו מרעיבות בניהם, והיו בניהם צועקים, ומשה רבינו ע"ה היה במחבואה, ודרך התינוק כשצועק האחר משיבו, והיה משה רבינו ע"ה צווח כמו התינוקות האחרים, ולפי זאת הסיבה ידעו שנולד ילוד בבית, הדא הוא דכתיב אחזו לנו שועלים שועלים קטנים (שה"ש ב' ט"ו):

ותקח לו תבת גמא. ומפני מה לקחה גמא, מכאן לצדיקים שחביבין עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה, כדי שלא יפשטו ידיהם בגזל:

ד"א ולמה לקחה גמא, שהוא דבר רך שיהא עומד לחפני רך וקשה:

ותחמרה בחמר וגו'. חמר מבפנים, וזפת מבחוץ, כדי שלא יריח הצדיק ריח רע:

ותשם בסוף. ביני הסוף, אגם שמו סוף, כמו שנאמר קנה וסוף קמלו (ישעיה י"ט ו):

ותתצב אחותו מרחוק. וקיימא לן פסוק זה על נבואה נאמר כולו. ותתצב, כמו שנאמר ויבא ה' ויתיצב וגו' (שמות ג' י'):

אחותו, כמו שנאמר אמור לחכמה אחותי את (משלי ז' ד'). מרחוק, כמו שנאמר מרחוק ה' נראה לי (ירמי' ל"א ב'). לדעה, כמו שנאמר כי אל דעות ה' (שם ב' ג'). מה [כמו שנא'] מה ה' אלהיך שואל מעמך (דברים י' ב'). יעשה, [כמו שנאמר יעשה] ה' לאדוני בית נאמן (ש"א כ"ה כ"ח). לו, [כמו שנאמר] ויקרא לו ה' שלום (שופטים ו' כ"ד):

ד"א ותתצב. כמשמעו שאין הפסוק יוצא מידי פשוטו. ובזכות שהמתינה למשה שעה אחת לדעת מה יהיה סוף הנין, זכתה והמתינו לה שש מאות אלף רגלי, הדא הוא דכתיב והעם לא נסע עד האסף מרים (במדבר י"ב ט"ו), ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה:

מה יעשה לו. מה יהיה בסוף נבואתה, שהיתה מתנבאת ואמרה עתידה אמי שתלד בן שיהיה מושיע את ישראל:

גרסינן בסוטה אמר ר' חנינא בר פפא אותו היום שהטילוהו ליאור כ"א בניסן היה, אמרו המלאכים לפני הקב"ה רבונו של עולם מי שעתיד לומר שירה ביום זה יהא מושלך בים, ר' אחא בר חנינא אמר אותו היום ששה בסיון היה אמרו המלאכים רבונו של עולם מי שעתיד לקבל תורה ביום זה, ומרעיש את העליונים ואת התחתונים, ילקה ביום זה, בשלמא למאן דאמר בששה בסיון היינו דמשכחת ליה שלשה ירחין כי בז' באדר נולד משה, ומשכחת כי בששה בסיון היה אותו יום, אלא למאן דאמר כי בכ"א בניסן, היכי משכחה ליה, תאנא אותה שנהו מעוברת היתה רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם, וכיון שהטילוהו ליאור, עמדו ובטלו את גזירותיהם, והיינו דקאמר משה לישראל שש מאות אלף רגלי (במדבר י"א כ"א), שבשבילי ניצלתם:

ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. שירדה לרחוץ מגילולי אביה, וכמה דהוא אמר אם רחץ ה' את צואת בנות ציון (ישעיה ד' ד'):

ונערותיה הולכות. ואין הולכות אלא לשון מיתה, שנאמר אני הולך למות (בראשית כ"ב ל"ב), אמרו לה גבירתנו מנהגו של עולם מלך גזור גזירה וכל העולם מקיימים אותה, בניו ובני ביתו לא כן שכן, בא גבריאל והמיתן:

ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה. כמו מתנבאת היתה. נער, נ' נאמן, כמו שנאמר בכל ביתי נאמן [הוא] (במדבר י"ב ז'). ע' עניו, שנאמר והאיש משה עניו מאד (שם שם ג'). ר' רועה, שנאמר ומשה היה רועה (שמות ג' א'). ד"א ותפתח ותראהו. ותרא היה צריך לומר, אלא מלמד שראתה שכינה עמו:

והנה נער בוכה. קרי ליה נער וקרי ליה ילד, אלא מלמד שהיה ילד וקולו כנער:

ותחמול עליו. ומנין היתה יודעת שהוא מילדי העברים, אלא שראתה אותו מהול, כי המצרים אינם מלים:

זה. [מלמד שנתנבא ולא ידעתה] זה נופל ואין אחר נופל, כיון שהטילוהו ליאור עמדו והטלו את גזירותיהם, והיינו דקאמר משה לישראל שש מאות אלף רגלי הגברים (במדבר י"א כ"א), שבשבילי ניצלתם:

ותאמר אחותו אל בת פרעה וגו' מן העבריות. מלמד שהחזירה [את] משה על כל המצריות ולא ינק, יצתה בת קול ואמרה פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק חלב טמא, הדא הוא דכתיב את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים (ישעיה כ"ח ט):

ותאמר לה בת פרעה לכי. ואמרה לאמו היליכי והינקהו לי ואני אתן את שכרך:

מתנבאת היתה ולא היתה יודעת מה מתנבאת. היליכי הא שליכי:

ואני אתן [את] שכרך. לא דין לצדיקים שמחזירים להם אבידתם, אלא שנוטלים עליהם שכרם:

ויגדל משה. וכי אין הכל [גדילין] האדם והבהמה והעוף כולן גדלין, אלא שהיה משה גדל שלא כדרך העולם:

ויצא אל אחיו. אותה יציאה יצאתו הצדיק. ויצא ביום השני:

וירא בסבלותם. שהיה רואה ובוכה ממלאכתן, ונותן כתפיו עם כל אחד ואחד כדי לסייעם, לכך נאמר בסבלותם:

וירא איש מצרי. ומי היה, אביו של מגדף היה, שנאמר והוא בן איש מצרי (ויקרא כ"ד י'):

מכה איש עברי. בעלה של שלומית בת דברי (שם שם י"א), כיצד היה אותו נוגש עשוי על מאה ועשרים אנשים, והיה מוציא אותם למלאכתן מקריאת הגבר, ומתוך שהיה רגיל להוציאם, היה נכנס ויוצא לבתיהם, ראה בשלומית שהיא יפת תואר שלימה מכל מום, נתן עיניו בה, ועמד בשעת קריאת הגבר והוציאו מביתו, וחזר אותו מצרי ובא על אשתו, והיא סבורה שהוא בעלה, חזר בעלה ומצא מצרי יוצא מביתו, אמר לה שמא נגע בך, אמרה לו הין, וסבורה הייתי שאתה הוא, כיון ששמע הנוגש שהרגיש בו, היה מכה את בעלה:

וירא כי אין איש. שהיה חייב מיתה:

ויך את המצרי. במה הכהו. יש אומרים במגריפה של טיט הכהו והוציא את מוחו. ויש אומרים הזכיר עליו את השם והרגו:

ויטמנהו בחול. אמר לישראל אתם משולים בחול, שהחול נוטלו אדם מכאן ונותנו לכאן ואין קולו יוצא, כך אל יצא דבר מפיכם:

והנה שני אנשים עברים נצים. ומי היו, אלו דתן ואברם, והם אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (שמות ט"ז כ'), והם שהמרו על ים סוף, והם שהותירו מן המן, שנאמר ולא שמעו אל משה [ויותירו אנשים ממנו עד בקר] והם היו במחלוקת של קרח, שנאמר הוא דתן ואבירם [קריאי מועד אשר הצו] (במדבר כ"ו ט'), שהם עמדו ברשעותם תחלה וסוף:

ויאמר לרשע למה תכה רעך. ענה ואמר רשע כמותך:

מי שמך לאיש. ועדיין אין אתה איש, ואתה רוצה להיות שר ושופט עלינו, ואין אתה איש:

הלהרגני אתה אומר. אתה מבקש אין כתיב, אלא אתה אומר, כלומר באמירה, מכאן אתה למד ששם אמר על המצרי והרגו:

ויאמר אכן נודע הדבר. אמר להם יש ביניכם לשון הרע, והיאך אתם ראויים לגאולה:

ויברח משה מפני פרעה. העלהו למשה לבימה [וביקש פרעה להרגו] ועשה הקב"ה לפרעה אלם, ולסגנים חרשים, וברח משה מפני פרעה, ומפני זה בשעה שאמר לא איש דברים אנכי (שמות ד' י'), השיבו הקב"ה מי שם פה לאדם, או מי ישום אם, ומי עשאו אלם:

או חרש או פקח. מי עשה הסגנים חרשים, או מי עשך פקח וברחת מפני פרעה, לא אנכי ה':

וישב על הבאר. קלט מקום אבותיו, שלשה נזדווגו זוגיהן מן הבאר, יצחק, יעקב, משה:

[ולכהן מדין שבע בנות.] וכי כל שבחו של אותו הצדיק להיות הולך אחר ע"ז, אלא הרהר יתרו לעשות תשובה עד שלא בא משה, והוציא כל תשמישי ע"ז ונתן לשכיניו, אמר להם זקן אני ואיני יכול לעבוד ע"ז, ועמדו אנשי מקומו ונידוהו, שנאמר ולכהן מדין שבע בנות ויבואו הרועים ויגרשום, אפשר היה כהן מדין אב מדין היאך גירשום, אלא ללמדך שנידוהו שלא יהיו רועים את צאנו, ולכך היו בנותיו יוצאות לרעות וגירשו את בנותיו [כאשה גרושה] כמו שנאמר ויגרש את האדם (בראשית ג' כ"ד):

ויקם משה ויושיען. מכאן שרצו לענותן, כמו שנאמר צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה (דברים כ"ב כ"ז):

איש מצרי הצילנו וגו'. וכי בדמות מצרי היה משה, אלא אלולי איש מצרי לא נכנס למדין:

ויאמר אל בנותיו ואיו. אמר להן זה הסימן שאמרתם שדלה והשקה צאנכם, זה מבני בניו של יעקב שעמד על הבאר הוא, שהבאר מכרת את אדוניה, אמרו חכמינו ז"ל כל זמן שמשה ע"ה עומד על פי הבאר, המים צופין ועומדין על הבאר, וכשחזר משה ע"ה אף המים חזרו לאחוריהם, שנאמר מוליך לימין משה (ישעיה ס"ג י"ב), ותחלה שבא משה מצא הרועים מכים צאנו של יתרו, אמר להם ריקים, מן הדין שישקו נשים תחלה וילכו להם, ואם אינם יכולים לדלות דולים להם האנשים, מיד לא שמעו לו, עמד משה על פי הבאר והמים עלו ושתו כל צאנם ובקרם, אמר משה אוי לי שהנחתי את עמי ובאתי לדון את אומות העולם, לכך נאמר כרמי שלי לא נטרתי (שה"ש א' ו'):

קראן לו ויאכל לחם. וכן אמר החכם שלח לחמך על פני המים (קהלת י"א א'), ואיזה זה יתרו שהאכיל את משה, שנאמר בו כי מן המים משיתהו (שמות י"ח י"ב):

אמר להם למה זה עזבתן את האיש [קראן] לו ויאכל לחם]. ופרע לו הקב"ה, הדא הוא דכתיב ויבא אהרן וכל זקני ישראל [לאכל לחם עם חותן משה] (פסוק י') ומי גרם ליתרו כל הטובות הללו, על שנדבק במשה זכה להעמיד חכמים ונביאים, שנאמר ומשפחות סופרים יושבי יעבץ (דה"א ב' נ"ה):

ור' יוחנן אומר גדולה לגימא שמקרבת את הרחוקים, ומרחקת את הקרובים, ומעלמת עין מן הרשעים, ומשרה שכינה על נביאי הבעל, ושגגתה עולה זדון. מקרבת את הרחוקים, מיתרו בשכר שאמר קראן לו ויאכל לחם, זכו בניו לישב בלשכת הגזית, שנאמר ומשפחות סופרים [וכו'] (שם), וכתיב ובני קני חותן משה וגו' (שופטים א' י"ו). ומרחקת את הקרובים, מעמון ומואב, שנאמר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' (דברים כ"ג ד'), וסמיך ליה על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים (שם שם ה'). ומעלמת עין מן הרשעים, ממיכה, דאמר ר' יוחנן מדן ועד שילה שלשה מילין הוו, והיה עשן המערכה ועשן פסלו של מיכה מתערבין זה בזה, בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להם הניחו לעשנו שיעלה, כי פתו מצויה לעוברי דרכים, שנאמר ועבר בים צרה (זכריה י' ט"ו), ואמר ר' יוחנן זה פסלו של מיכה שעבר עמהם בים. ומשרה שכינה על נביאי הבעל, מחבריה דעדו הנביא, שנאמר ויאמר לו גם אני נביא כמוך וגו' (מ"א י"ג י"ח), וכתיב ויהי הם יושבים (על) [אל] השולחן ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו וגו' (שם שם כ'). ושגגתה עולה זדון, דאמר ר' יהודה [אמר רב] אלמלא הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם. לא נחלקה מלכות בית דוד, לא נחרבה נוב עיר של הכהנים, ולא נטרד דואג, ולא נהרג שאול ויהונתן:

ד"א קראן לו [ויאכל לחם]. שמא ישא אשה אחת מכם, שאין לחם [האמור כאן] אלא אשה, שנאמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל וגו' (בראשית ל"ט ו'):

ויואל משה. שנששבע לו, כמו שנשבע יעקב ללבן, [דכתיב] אם תענה את בנותי (שם ל"א ג') מתשמיש המטה. שאין ויואל אלא לשון שבועה. שנאמר ויואל שאול את העם לאמר (ש"א כ"ד כ"ד):

ד"א ויואל משה לשבת. משה קיבל עליו לדור עמו, שאין ויואל אלא לשון דירה, כמו שנאמר הואל נא ולין וגו' (שופטים י"ט ו'):

ויתן את צפרה בתו למשה. ולמה נקרא שמה צפרה, שרצתה כצפור:

ד"א שטיהרה בית אביה מע"ז, ככהן המטהר בדם הצפור:

ויהי בימים הרבים וגו'. מכאן שימי צרה מרובין מימי טובה:

וימת מלך מצרים. מלמד שנצטרע ומצורע חשוב כמת:

ויאנחו בני ישראל. אין אנחה זו אלא מיתה, שנאמר כי רבות אנחותי וגו' (איכה א' כ"ב), שהיה פרעה הרשע הורגם ונוטל דמם ורחוץ בהם, כסבור שיתרפא בכך:

ויזעקו. שהיו נוטלים תינוקי ישראל ומשימין אותם במקום הלבנים, והיו צווחים עד שעלה צווחתם אל האלהים:

מן העבודה. שהיו אונסין נשותיהם:

וידע. לשון רחמנות, כמו תם אני לא אדע נפשי (איוב ט' כ"א), ר"ל לא ארחם מן הייסורים, אלא אמאס חיי (שם):