כלתו של ראובן טוענת על חמיה שבחיי בעלה היו לה תכשיטין וגם קישורי הראש וג' רבעים זהב ותכשיט של זהב וד' סקוט שעל תכשיט (צ"ל והוא משיב כי הג' רבעים זהב וד' סקוט שעל התכשיט) שלי הם ולא היו משלכם אלא שהשאלתים לכם בחיי בני והם שלי, ועוד תובעת מחמיה כתובתה מנכסי בעלה שנפלו בחייו אחרי מות זקנו וחמיה היה אפטרופא באותם נכסים ועדיין הספרים בידו וגם קרקע שקנה ממעות בעלה, וראובן משיב כל הנכסים שנפלו לבני אחר זקנו הוא לקחם בעצמם ונתנם לידי מרצון נפשו כי כבר היה גדול באותו פעם ואחרי כן נטלם ממני כאשר נתנם לי וגם כשהשאתי את בתי אז אמר לי בני שהייתי לוקח ממעותיו לצורך נשואי אחותו כל מה שהייתי צריך וכן עשיתי והשאר הכל לקח בעצמו וגם הספרים שבידי לקח בני כנגדם מעות כדי חלקו והקרקע קניתי במעותי ולא בשלו.
Q - L demands that her father-in-law A, return jewelry, a diadem, 3 golden pieces, and 4 salvers attached to an ornament, that were given to her by her late husband B. L further asserts that B had inherited books and money from his grandfather. This inheritance was administered by A, who served as a trustee for B. L claims that the books are in A's possession, as well as land which A had purchased with the money that B had inherited. L therefore demands payment for her ketubah, from the books and land which are in A's possession. A avers that the three golden pieces and four salvers belonged to him, and that he merely lent them to B and L. A contends that B, who was then a Major, had given the estate, which the latter had inherited from his grandfather to the former. While A was making arrangements for his daughter's marriage, B offered to give his father money for the wedding. A complied with B's offer and used some of B's money. B took back the residue. A concedes that the books and land are in his possession, but maintains that he bought the books from B and purchased the land with the former's money.
2
אודות ג' רבעים של זהב וד' סקוט ששוקל התכשיט שהוא אומר שהשאילם להם בחיי בנו והם שלו אם אין להם עדים שהיתה מוחזקת בהם וגם אין דבר זה ידוע שהיו בידה בחיי בעלה ואחר מות בעלה כאשר טענה אז נ"ל שהוא נאמן לומר ששלו הם אפילו שוויים עדים וראה מגו דאיבעי אמר לא באו לרשותכם אלא שלי הם ומעולם לא יצאו מידי לרשותכם ובשבועה ואין נראה לי כלל לומר שהשאלתי טענה גרועה היא כמו טעיתי שאין נאמן לומר טעיתי אפילו במיגו כמו שאמרו התוס' פ"ק דגיטין (י"ד א' ד"ה ולא) כי דבר הווה הוא שאדם משאיל תכשיטין לכלתו, אבל אותם ג' רבעים משמע מלשון הטענות שאינם תכשיט ואם הוא כן נ"ל שבאותם ג' רבעים טענה גרועה היא כיון שאינו טוען הפקדתי אלא השאלתי כי מה שאלה שייך בחתיכת זהב או זהב טחון לצורף מה שאלו אם לא להראות בו בשולחני או להשכון וזה אינו הווה להשכון זהב אז נ"ל שבזו הטענה אינו נאמן, אפילו על ידי מגו אבל אם היה טוען הלוותי לו כדי לעשות הימנו תכשיט זו היא טענה טובה ונאמן במגו אפילו כנגד יתומים קטנים כמו שהוכיח ריצב"א מעובדא דרבה בר שרשום פ' חזקת הבתים (ל"ב ב') דמשמע דקטנים היו דקאמר לכי גדלו ואם היה לו מגו היה נאמן ואם יש לה עדים שהיתה מוחזקת בזהב ובתכשיט אפילו אם העדים יודעים של מי היה רק שראוה מוחזקת בהם ובידה וברשותה סתמא דמילתא כל מה שאדם מוחזק בו אנו מחזיקין אותן שהם שלו כדמוכח בנסכא דרבי אבא (ב"ב ל"ד א') אך צריך לידע איך היא אומרת שבאו לרשותו כי זה אינו מפורש בטענות אם היא אומרת שחטפום לה או הפקדתי' בידו וגם הוא לא פירש האיך באו לידו ואני אפרש לכם אם אין עדים שבאו לידו בתורת פקדון או גזילה אע"ג דהשתא שוויים ראה נאמן מגו דאיבעי אמר לקוח הוא בידי ובתורת קנין בא לידי מעיקרא כדמוכח פ' חזקת הבתים (מ"ה ב') בשמעתתא דאומן ואע"ג שלא היה יכול לטעון לקוח הוא בידי מן הבעל כדתניא בפ' אלמנה (מ"ו ב') ביבמות המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ופי' התוס' שנראה להם כפר"ח דאין המקח קיים כלל אפילו שעה אחת. וכאותה ברייתא קיימא לן דמינה פסק התם רב נחמן כרב יהודה, וכן פסק רבינו אבא מרי זצ"ל פ' הגוזל וז"ל לא שנא כלים שהכניסה עמה לא שנא כלים שהכניס לה בעלה כולהו לא מצי בעלה לזבונינהו עכ"ל מ"מ הזהב שאינו תכשיט היה יכול לטעון לקוח הוא בידי מן בעלה אם לא ראו אותו בידה אחר מות בעלה ואפילו אם ראו אותו בידה אחר מות בעלה יהא נאמן מיגו דאיבעי אמר ראיתי שתפסת בחיי בעלך והתכשיט והזהב לכתובתך או למזונות וממך קניתים שהרי פסק ר"ח בפ' אלמנה ניזונת (צ"ו א') כמר בר רב אשי דבין לכתובה בין למזונות מה שתפסת תפסת, מיהו הרבה קשה בעיני לסמוך על זה המגו דשמא הטוען לא היה בקי לטעון כך ולא היה יודע פסק ר"ח ואפילו היה יודע כיון ששאר רבותינו חולקים לא היה רשאי לטעון כך ואפילו לפר"ח אין בידי ראיה שכה"ג היה נאמן לומר לקוח הוא בידי כי היתומים יאמרו אחר מיתה תפסה ובפ' הכותב (פ"ד ב') בעובדא דבקרא משמע אי לא הוי ליה מגו לא היה נאמן לומר מחיים תפיסנא וכן גם כאן, ע"כ נראה לי שאם שווי' ראה ואפילו אם אין עדים רואין אותו בידו בשעת תביעתו בב"ד אם בפעם אחרת ראו אותו אצלו בעדים ואמרה לו כלתו החזירם לי וטען כמו שטען עתה או טענה אחרת כיוצא בה שראוי לעכבו ואין ראוי להחזירו לפי אותה טענה חשיב ראה כך פר"י בתשובתו והיא כתובה באור זרוע בפ' המקבל ואם הוא כך אז אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי כל התכשיט וצריך להחזירם ואפילו לא שווי' ראה אם יש קול בעיר ואומרים העולם שאלו התכשיטים הם בידו אינו נאמן לומר שאולים הם בידכם מיגו דאיבעי אמר אינם בידי או שאינו טוען ברצון להכחיש את הקול כדאיתא בעובדא דרבה בר שרשום (ב"ב ל"ב ב' ל"ג א') כדפי' שם ר"י אכן על הזהב שאינו תכשיט היה נאמן לומר לקוחה היא בידי מבעלך אם לא ראוהו בידה אחר מיתת בעלה ועל זה יש לו מגו דאם היה טוען ראיתי לו אבל אם נשבעת על כתובתה אז נ"ל שהוא נאמן מגו דאיבעי אמר לה לקוחה בידי ממך אחר שנשבעת אם בשעה שנשבעת עדיין לא שווי' ראה וגם לא היה קול ואם יש עדים שראוה אותו בעלה ואין עדים שהגבוה אלו העניינים בכתובתה אפילו נשבעה על כתובתה יוציאו היתומים מידו התכשיט אם טוען הלויתיו לא השאילתיו שיאמרו אלו התכשיטין לא הגבהנוה בכתובתה אם לא ראום בידה אחר שנשבעה על כתובתה אבל אם לא שוי' ראה וגם אין קול אז וודאי נאמן מיגו דאי בעא אמר החזרתים למי שנתנם לו דקבל מן האשה יחזיר לאשה ואם יש עדים שבתורת פקדון באו לידו או אפילו אם אין עדים על כך אך יש עדים שחטפם ובעל כרחם לקחם תו לא מצי למימר לקוחים הם בידי כך פי' התוס' פ' הכות' בעובדא דבקרא. ואודות ירושת זקנו נ"ל אפילו אם שויה ראה כיון שיכול לטעון לקוחים הם בידי כמו שהוא טוען שלא היתה גובה כתובתה מהם שכך פסק הרב ר' יחזקיהו פרק יש נוחלין (קכ"ג ב') שמפרה המושכרת או מוכחרת ביד אחרים אין הבכור נוטל פי שנים דהוי ליה ראוי ונ"ל דהוא הדין שאין האשה גובה כתובתה מהם דהוי ליה ראוי ואין כח בידי לדמותו למלוה שאע"פ שאין הבכור נוטל פי שנים אשה גובה בכתובתה כדפסק ר"י, דשמא מלוה חשיבא מוחזק טפי מטעמא דמעות יהב ומעות שקל או שיעבוד ועל כן נראה לי שאינה יכולה להשביעו על אלו הטענות כיון שאין לה דין כתובה עליהם ודאי נ"ל שהיתומים יכולים לטעון עליו אם ירצו עבור אלו הדברים ולא היא. וצורנו יתברך למען שמו הקדוש יצילנו מעונש הדין אכי"ר ושלום.
A - It appears from both claims, that the gold pieces and salvers were not actually items of jewelry. There is little reason for one to lend articles of gold, unless perhaps to be used as a pledge. Nevertheless, it is most unusual for one to give gold pieces as a pledge. Therefore, if the gold pieces and salvers were not seen in L's possession, either prior to, or following the demise of B, then we do not accept A's assertion that he lent these articles to B and L. However, had A maintained that he lent B and L the gold pieces, in order to have the articles converted into jewelry, we would have to give credence to A's assertion, since he could have denied that these articles were ever in the possession of B and L. (principle of miggo - an alternative claim that the litigant could have put forth [if he wanted to lie] one that would have given him greater advantage than his present claim). If however, these articles were seen in L's possession, we consider that these articles belonged to L. The case is somewhat ambiguous, since L failed to explain whether A actually seized these articles or whether these articles were deposited with the latter, and A likewise, did not relate the manner in which these articles came into his possession. If the gold pieces were known to have been at one time in A's possession, we do not accept the credence of A's assertion that he lent these items to B and L, since he could no longer claim (the principle of miggo) that these articles were not in his possession. If the articles were not seen in A's possession, and L took an oath on her ketubah, we accept A's contention, since A could have claimed that he purchased these items from L, after she took her oath on her ketubah. However, if witnesses are able to testify that these articles were obtained by A by seizure, or were deposited with the latter, A could no longer claim that he had purchased these items. L can not demand payment for her ketubah from the estate inherited by B. However, the heirs of B, if they so desire, can make a claim on the estate.
כלתו של ראובן טוענת על חמיה שבחיי בעלה היו לה תכשיטין וגם קישורי הראש וג' רבעים זהב ותכשיט של זהב וד' סקוט שעל תכשיט (צ"ל והוא משיב כי הג' רבעים זהב וד' סקוט שעל התכשיט) שלי הם ולא היו משלכם אלא שהשאלתים לכם בחיי בני והם שלי, ועוד תובעת מחמיה כתובתה מנכסי בעלה שנפלו בחייו אחרי מות זקנו וחמיה היה אפטרופא באותם נכסים ועדיין הספרים בידו וגם קרקע שקנה ממעות בעלה, וראובן משיב כל הנכסים שנפלו לבני אחר זקנו הוא לקחם בעצמם ונתנם לידי מרצון נפשו כי כבר היה גדול באותו פעם ואחרי כן נטלם ממני כאשר נתנם לי וגם כשהשאתי את בתי אז אמר לי בני שהייתי לוקח ממעותיו לצורך נשואי אחותו כל מה שהייתי צריך וכן עשיתי והשאר הכל לקח בעצמו וגם הספרים שבידי לקח בני כנגדם מעות כדי חלקו והקרקע קניתי במעותי ולא בשלו.
Q - L demands that her father-in-law A, return jewelry, a diadem, 3 golden pieces, and 4 salvers attached to an ornament, that were given to her by her late husband B. L further asserts that B had inherited books and money from his grandfather. This inheritance was administered by A, who served as a trustee for B. L claims that the books are in A's possession, as well as land which A had purchased with the money that B had inherited. L therefore demands payment for her ketubah, from the books and land which are in A's possession.
A avers that the three golden pieces and four salvers belonged to him, and that he merely lent them to B and L. A contends that B, who was then a Major, had given the estate, which the latter had inherited from his grandfather to the former. While A was making arrangements for his daughter's marriage, B offered to give his father money for the wedding. A complied with B's offer and used some of B's money. B took back the residue. A concedes that the books and land are in his possession, but maintains that he bought the books from B and purchased the land with the former's money.
אודות ג' רבעים של זהב וד' סקוט ששוקל התכשיט שהוא אומר שהשאילם להם בחיי בנו והם שלו אם אין להם עדים שהיתה מוחזקת בהם וגם אין דבר זה ידוע שהיו בידה בחיי בעלה ואחר מות בעלה כאשר טענה אז נ"ל שהוא נאמן לומר ששלו הם אפילו שוויים עדים וראה מגו דאיבעי אמר לא באו לרשותכם אלא שלי הם ומעולם לא יצאו מידי לרשותכם ובשבועה ואין נראה לי כלל לומר שהשאלתי טענה גרועה היא כמו טעיתי שאין נאמן לומר טעיתי אפילו במיגו כמו שאמרו התוס' פ"ק דגיטין (י"ד א' ד"ה ולא) כי דבר הווה הוא שאדם משאיל תכשיטין לכלתו, אבל אותם ג' רבעים משמע מלשון הטענות שאינם תכשיט ואם הוא כן נ"ל שבאותם ג' רבעים טענה גרועה היא כיון שאינו טוען הפקדתי אלא השאלתי כי מה שאלה שייך בחתיכת זהב או זהב טחון לצורף מה שאלו אם לא להראות בו בשולחני או להשכון וזה אינו הווה להשכון זהב אז נ"ל שבזו הטענה אינו נאמן, אפילו על ידי מגו אבל אם היה טוען הלוותי לו כדי לעשות הימנו תכשיט זו היא טענה טובה ונאמן במגו אפילו כנגד יתומים קטנים כמו שהוכיח ריצב"א מעובדא דרבה בר שרשום פ' חזקת הבתים (ל"ב ב') דמשמע דקטנים היו דקאמר לכי גדלו ואם היה לו מגו היה נאמן ואם יש לה עדים שהיתה מוחזקת בזהב ובתכשיט אפילו אם העדים יודעים של מי היה רק שראוה מוחזקת בהם ובידה וברשותה סתמא דמילתא כל מה שאדם מוחזק בו אנו מחזיקין אותן שהם שלו כדמוכח בנסכא דרבי אבא (ב"ב ל"ד א') אך צריך לידע איך היא אומרת שבאו לרשותו כי זה אינו מפורש בטענות אם היא אומרת שחטפום לה או הפקדתי' בידו וגם הוא לא פירש האיך באו לידו ואני אפרש לכם אם אין עדים שבאו לידו בתורת פקדון או גזילה אע"ג דהשתא שוויים ראה נאמן מגו דאיבעי אמר לקוח הוא בידי ובתורת קנין בא לידי מעיקרא כדמוכח פ' חזקת הבתים (מ"ה ב') בשמעתתא דאומן ואע"ג שלא היה יכול לטעון לקוח הוא בידי מן הבעל כדתניא בפ' אלמנה (מ"ו ב') ביבמות המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ופי' התוס' שנראה להם כפר"ח דאין המקח קיים כלל אפילו שעה אחת. וכאותה ברייתא קיימא לן דמינה פסק התם רב נחמן כרב יהודה, וכן פסק רבינו אבא מרי זצ"ל פ' הגוזל וז"ל לא שנא כלים שהכניסה עמה לא שנא כלים שהכניס לה בעלה כולהו לא מצי בעלה לזבונינהו עכ"ל מ"מ הזהב שאינו תכשיט היה יכול לטעון לקוח הוא בידי מן בעלה אם לא ראו אותו בידה אחר מות בעלה ואפילו אם ראו אותו בידה אחר מות בעלה יהא נאמן מיגו דאיבעי אמר ראיתי שתפסת בחיי בעלך והתכשיט והזהב לכתובתך או למזונות וממך קניתים שהרי פסק ר"ח בפ' אלמנה ניזונת (צ"ו א') כמר בר רב אשי דבין לכתובה בין למזונות מה שתפסת תפסת, מיהו הרבה קשה בעיני לסמוך על זה המגו דשמא הטוען לא היה בקי לטעון כך ולא היה יודע פסק ר"ח ואפילו היה יודע כיון ששאר רבותינו חולקים לא היה רשאי לטעון כך ואפילו לפר"ח אין בידי ראיה שכה"ג היה נאמן לומר לקוח הוא בידי כי היתומים יאמרו אחר מיתה תפסה ובפ' הכותב (פ"ד ב') בעובדא דבקרא משמע אי לא הוי ליה מגו לא היה נאמן לומר מחיים תפיסנא וכן גם כאן, ע"כ נראה לי שאם שווי' ראה ואפילו אם אין עדים רואין אותו בידו בשעת תביעתו בב"ד אם בפעם אחרת ראו אותו אצלו בעדים ואמרה לו כלתו החזירם לי וטען כמו שטען עתה או טענה אחרת כיוצא בה שראוי לעכבו ואין ראוי להחזירו לפי אותה טענה חשיב ראה כך פר"י בתשובתו והיא כתובה באור זרוע בפ' המקבל ואם הוא כך אז אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי כל התכשיט וצריך להחזירם ואפילו לא שווי' ראה אם יש קול בעיר ואומרים העולם שאלו התכשיטים הם בידו אינו נאמן לומר שאולים הם בידכם מיגו דאיבעי אמר אינם בידי או שאינו טוען ברצון להכחיש את הקול כדאיתא בעובדא דרבה בר שרשום (ב"ב ל"ב ב' ל"ג א') כדפי' שם ר"י אכן על הזהב שאינו תכשיט היה נאמן לומר לקוחה היא בידי מבעלך אם לא ראוהו בידה אחר מיתת בעלה ועל זה יש לו מגו דאם היה טוען ראיתי לו אבל אם נשבעת על כתובתה אז נ"ל שהוא נאמן מגו דאיבעי אמר לה לקוחה בידי ממך אחר שנשבעת אם בשעה שנשבעת עדיין לא שווי' ראה וגם לא היה קול ואם יש עדים שראוה אותו בעלה ואין עדים שהגבוה אלו העניינים בכתובתה אפילו נשבעה על כתובתה יוציאו היתומים מידו התכשיט אם טוען הלויתיו לא השאילתיו שיאמרו אלו התכשיטין לא הגבהנוה בכתובתה אם לא ראום בידה אחר שנשבעה על כתובתה אבל אם לא שוי' ראה וגם אין קול אז וודאי נאמן מיגו דאי בעא אמר החזרתים למי שנתנם לו דקבל מן האשה יחזיר לאשה ואם יש עדים שבתורת פקדון באו לידו או אפילו אם אין עדים על כך אך יש עדים שחטפם ובעל כרחם לקחם תו לא מצי למימר לקוחים הם בידי כך פי' התוס' פ' הכות' בעובדא דבקרא. ואודות ירושת זקנו נ"ל אפילו אם שויה ראה כיון שיכול לטעון לקוחים הם בידי כמו שהוא טוען שלא היתה גובה כתובתה מהם שכך פסק הרב ר' יחזקיהו פרק יש נוחלין (קכ"ג ב') שמפרה המושכרת או מוכחרת ביד אחרים אין הבכור נוטל פי שנים דהוי ליה ראוי ונ"ל דהוא הדין שאין האשה גובה כתובתה מהם דהוי ליה ראוי ואין כח בידי לדמותו למלוה שאע"פ שאין הבכור נוטל פי שנים אשה גובה בכתובתה כדפסק ר"י, דשמא מלוה חשיבא מוחזק טפי מטעמא דמעות יהב ומעות שקל או שיעבוד ועל כן נראה לי שאינה יכולה להשביעו על אלו הטענות כיון שאין לה דין כתובה עליהם ודאי נ"ל שהיתומים יכולים לטעון עליו אם ירצו עבור אלו הדברים ולא היא. וצורנו יתברך למען שמו הקדוש יצילנו מעונש הדין אכי"ר ושלום.
A - It appears from both claims, that the gold pieces and salvers were not actually items of jewelry. There is little reason for one to lend articles of gold, unless perhaps to be used as a pledge. Nevertheless, it is most unusual for one to give gold pieces as a pledge. Therefore, if the gold pieces and salvers were not seen in L's possession, either prior to, or following the demise of B, then we do not accept A's assertion that he lent these articles to B and L. However, had A maintained that he lent B and L the gold pieces, in order to have the articles converted into jewelry, we would have to give credence to A's assertion, since he could have denied that these articles were ever in the possession of B and L. (principle of miggo - an alternative claim that the litigant could have put forth [if he wanted to lie] one that would have given him greater advantage than his present claim).
If however, these articles were seen in L's possession, we consider that these articles belonged to L. The case is somewhat ambiguous, since L failed to explain whether A actually seized these articles or whether these articles were deposited with the latter, and A likewise, did not relate the manner in which these articles came into his possession.
If the gold pieces were known to have been at one time in A's possession, we do not accept the credence of A's assertion that he lent these items to B and L, since he could no longer claim (the principle of miggo) that these articles were not in his possession. If the articles were not seen in A's possession, and L took an oath on her ketubah, we accept A's contention, since A could have claimed that he purchased these items from L, after she took her oath on her ketubah. However, if witnesses are able to testify that these articles were obtained by A by seizure, or were deposited with the latter, A could no longer claim that he had purchased these items.
L can not demand payment for her ketubah from the estate inherited by B. However, the heirs of B, if they so desire, can make a claim on the estate.