תתקלח. להאריך אין פנאי, ובקצרה אשיב הנראה בעיני, כאשר הראוני מן השמים שא"כ הוא [כמו שהכתב] מדבר שאין באותו חרם ממש ואינם צריכי' לקיימ' כיון שאנוסי' היו שהיו מיסרין אותם בכמה מיני יסורין ומגזמים להורגם ולתלותם דאפי' תלוה ויהיב לא הוי מתנתו מתנה (ב"ב מ"ד ע"א) וכ"ש בנדון זה דאכתי לא יהיב מידי אלא נדרו לתן ולא בא עדיין הממון ליד האנסי' ולא דמי לגזירה קמייתא ומציעתא דסקריקון דאמר פ' הנזקין (גיטין נ"ה ע"ב) כיון דקטלי אגב אנסיה גמר ומקני חדא דהכא [נהי] שהי' מגזמי' לתלותם ולהורגם לא הי' רשאי' לעשות דבר זה מפני השר שהיה דורש דמים מידיהם גם מפני העונש על שפיכת דמים ונהי שנתן להם רשות מן השר לענותם בכבלי ברזל להרוג שמא לא היו רשאי' וכ"ש שמפני עונש דיני שמים לא היו רשאי' וכ"ש שמפני עונש דיני שמים לא היו יראים טפי כיון דבגזירה קמייתא אמרי כל דלא קטיל לקטליה א"כ היו צריכי' להורגם ולהכי ידעי וגמרי [ומקנו] ואפי' במציעתא כל דקטיל ליתיב זוזי ולא היו צריכי' להורגם מ"מ היהודים היו יראים כיון דכבר שייכי בה והורגלו להורגם [ונעשים כהיתר] בגזירה ראשונה אכתי סרכייהו נקטי והיו יראים טפי ואגב אונסא גמרו ומקנו אבל הכא לא שייך דאי משום דמגזמי להו עביד אינש דגזים ולא עביד אפי' בממון כגון איזל ואקטול דקלא דפלניא כ"ש למקטל איהו גופא ואע"פ שקבלו עליהם חרם ע"ד המקום וע"ד הקהל חלילה שתהא דעת המקום מסכמת זולתו לטובה ולא לרעה ואע"ג דתלו מיהת דעתם לדעת הקהל כיון דאנוסים היו בטלה דעתם תדע דהא אשכחן כשהשביע משה ע"ה את ישראל בערבות מואב [אמר] לא על דעתכם אני משביעכם אלא ע"ד המקום ועל דעתי שנאמר לא אתכם לבדכם וגו' (שבועות ל"ט ע"א) ואפ"ה אמרי' בפ' ר' עקיבא (שבת פ"ח ע"א) ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר רב אחא בר יעקב כאן מודעא רבה לאורייתא פי' משום שאם יתבע הקב"ה ממנו למה קבלתם את התורה יש לנו להשיבו אנוסים היינו לקבלה אמר רבא הדר קבלוה בימי אחשורוש כו' והקשה ר"י אמאי לא אמר כבר קבלו בערבות מואב ותירץ דהתם נמי יראים היו מהקב"ה שמא לא יביאם לארץ שהי' להם לכנס בה לאלתר ורואה אני שהדברי' ק"ו ומה התם אי לאו הדר קבלוה בימי אחשורוש מדעתם מחמת שמחת הנס לא הוי מיענשי אשבועתא דערבות מואב אע"ג דאמר להו ע"ד המקום ועל דעי דאי לא הוי אונס לית להו התרה כלל כדאמר בפ"ג דשבועות (כ"ט ע"ב) להכי א"ל ע"ד המקום ועל דעתי כי היכא דלא תהוי התרה לשבועתם ואפ"ה כיון דאנוסי' הוי ע"פ הדבור מפחד שלא יביאם לארץ ויניעם במדבר קרי' לי' אונס ולא מיענשי עלה ואע"ג [דבעשיית] רצונו יש שכר גדול מה שאין הפה יכול לספר כ"ש וכ"ש בשר ודם האנס חבירו ומייסרו ומשביעו לדעתו דבעשיית [רצונו] אין שכר כלל רק שיפטור אותו ולא ייסרנו עוד שאין באותה שבועה או באותו חרם ממשות כלל. וא"ת והאמר פ' ד' נדרים (נדרים כ"ז ע"ב) נודרי' להרגן [ולחרמין] ולמוכסין שהיא תרומה אע"פ שאינה תרומה שהן של בית המלך וכו' ופריך כיון דאמר יאסרו אתסר לי' ומשני בלבו היום ואע"ג שדברים שבלב אינן דברים אונסי' שאני אלמא טעמא דאמר בלבו היום [דאי] לאו הכי לא הוי שרינן וא"כ הכא בנדון זה שהן מנדין בעצמן שלא חשבו בלבם שום ערמה א"כ [לתסרו] לא דמי כלל דהתם ההרג והחרם והמוכס אינן מכין אותו כלל אלא רוצים לחטוף מידו הפירות או כבר חטפו והוא מבקש שיחזיר לו כי אמר שהם של תרומה או של בית המלך אבל [הכא] דאיכא יסורין והכאה שאין לו קצבה בטל הנדר לגמרי דהא אמרי' כ"ש אונס דיסורי' דפטור לגמרי מקרבן ומלקות ומאיסור אלמלא נגדוהו לחנני' מישאל ועזרי' פלחו לצלמא (כתו' ל"ג ע"ב) ואין לומר כיון דבידיהם לקיים הדבר לתן הממון חלה החרם ויתנו הממון חדא שהרי כתוב מעבר שאין בידם לתן. ועוד הא אמרי' מודעא רבה לאורייתא אע"פ שבידם לקיים המצות קאמר כיון דאנוסי' היו לקבלה לא מיענשי עליהו אע"ג דע"ד המקום ועל דעתי קאמר והסכימה דעת המקום כ"ש וכ"ש בנדון זה דאנן סהדי שלא הסכימה דעת המקום דיסורין ייסר וישפוך דם יהודי [אחד] עד שיתן לו ממון דבטלה דעתם אצל דעת המקום אע"ג דנדר שחודד ע"ד רבים אין לו התרה הכא דאמר על דעת שלשה אלו לא חל כלל כיון דאנוסי' היו ועד דלא קבלו עליהם אלא ע"ד המקום וע"ד הקהל ודעת המקום עיקר ולזה נתכונו לדעתו מיהו לרוחא דמלתא טוב בעיני לשלוח שמה ולבקשם שיתירו להם החרם ברשותם כי אולי כשיראו שאין ממש באותו חרם יחזרו בהם ואעפ"כ אם לא יתרצו אין בכך כלום כדפרי' כי אין ממש באותו חרם דאפי' שאלה לחכם לא בעי דהא פסק ר"ח [דד' נדרי'] א"צ שאלה לחכם כדשמואל (בפ' ד' נדרים כ"א ע"ב) ולא כרב אסי דאמר כולן צריכי' שאלה לחכם דהא רב ס"ל כשמואל בירושלמי (פרק ד' נדרים ה"א) ובפ"ב דנזיר (י"א ע"ב) מוקי פלוגתייהו דשמואל ורב אסי [בפלוגתא דר"ש ורבנן ושמואל כרבנן ורב אסי כר"ש] והלכתא כרבנן לגבי ר"ש. ומה שכתבתי שיתירו החרם ברשותם לרוחא דמלתא כתבתי בשביל הקול כי מי מפיס ברחוק מקום אם אנוסים היו או לאו ומ"ש [מהאדם בשבועה] פרט לאנוס (שבועות כ"ו ע"א) הכי משמע האדם שיהא לבו מיושב עליו וברשות עצמו הא נמי לא קרי' ביה האדם כיון שמיסרים אותם וא"ת כי קאמר תלמודא (שם) עלה דרב כהנא ורב אסי אמאי לא קאמר כה"ג שמיסרין אותו לשבע שבוש הוא להקשות זה דלהכי [לא] אצטריך קרא לגבי שבועה דבכל המצות נמי פטור מולנערה לא תעשה דבר כדמשמע בפ' א"ר עקיבא דבכל המצות הוי פטורי' כיון דאנוסי' היו אי לאו דהדר קבלוה בימי אחשורוש. ושלום מאיר ב"ר ברוך.
Q. Certain Jews received permission from their overlord to imprison and torture their fellow Jews in order to extort money from them. They threw a few Jews into prison and, by threatening to kill them, made them bind themselves by a herem to pay a certain amount of money to their captors. Must the captives fulfil their promise after they are released? A. No, the herem is not binding upon them since they accepted it under pressure, and since they probably thought that the threats of murder would not be carried out, that the overlord would probably not agree to murder, and that the captors themselves would be afraid to commit murder, a sin punishable by God and man. However, in order to be doubly certain, and for the sake of appearances, the captors should be asked to free the others from the herem; and knowing that the herem is not binding anyway, the captors should not hesitate to do so. But, if the captors refuse to free the captives of the herem, the latter are free from obligation anyway, and need not even seek absolution by a scholar. SOURCES: Pr. 595, 938; Mord. Gitt. 395; Tesh. Maim. to Haflaah, 7; Agudah Sheb. 14. Cf. Weil, Responsa 53; Isserlein, Pesakim 73; ibid. 252.
תתקלח. להאריך אין פנאי, ובקצרה אשיב הנראה בעיני, כאשר הראוני מן השמים שא"כ הוא [כמו שהכתב] מדבר שאין באותו חרם ממש ואינם צריכי' לקיימ' כיון שאנוסי' היו שהיו מיסרין אותם בכמה מיני יסורין ומגזמים להורגם ולתלותם דאפי' תלוה ויהיב לא הוי מתנתו מתנה (ב"ב מ"ד ע"א) וכ"ש בנדון זה דאכתי לא יהיב מידי אלא נדרו לתן ולא בא עדיין הממון ליד האנסי' ולא דמי לגזירה קמייתא ומציעתא דסקריקון דאמר פ' הנזקין (גיטין נ"ה ע"ב) כיון דקטלי אגב אנסיה גמר ומקני חדא דהכא [נהי] שהי' מגזמי' לתלותם ולהורגם לא הי' רשאי' לעשות דבר זה מפני השר שהיה דורש דמים מידיהם גם מפני העונש על שפיכת דמים ונהי שנתן להם רשות מן השר לענותם בכבלי ברזל להרוג שמא לא היו רשאי' וכ"ש שמפני עונש דיני שמים לא היו רשאי' וכ"ש שמפני עונש דיני שמים לא היו יראים טפי כיון דבגזירה קמייתא אמרי כל דלא קטיל לקטליה א"כ היו צריכי' להורגם ולהכי ידעי וגמרי [ומקנו] ואפי' במציעתא כל דקטיל ליתיב זוזי ולא היו צריכי' להורגם מ"מ היהודים היו יראים כיון דכבר שייכי בה והורגלו להורגם [ונעשים כהיתר] בגזירה ראשונה אכתי סרכייהו נקטי והיו יראים טפי ואגב אונסא גמרו ומקנו אבל הכא לא שייך דאי משום דמגזמי להו עביד אינש דגזים ולא עביד אפי' בממון כגון איזל ואקטול דקלא דפלניא כ"ש למקטל איהו גופא ואע"פ שקבלו עליהם חרם ע"ד המקום וע"ד הקהל חלילה שתהא דעת המקום מסכמת זולתו לטובה ולא לרעה ואע"ג דתלו מיהת דעתם לדעת הקהל כיון דאנוסים היו בטלה דעתם תדע דהא אשכחן כשהשביע משה ע"ה את ישראל בערבות מואב [אמר] לא על דעתכם אני משביעכם אלא ע"ד המקום ועל דעתי שנאמר לא אתכם לבדכם וגו' (שבועות ל"ט ע"א) ואפ"ה אמרי' בפ' ר' עקיבא (שבת פ"ח ע"א) ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר רב אחא בר יעקב כאן מודעא רבה לאורייתא פי' משום שאם יתבע הקב"ה ממנו למה קבלתם את התורה יש לנו להשיבו אנוסים היינו לקבלה אמר רבא הדר קבלוה בימי אחשורוש כו' והקשה ר"י אמאי לא אמר כבר קבלו בערבות מואב ותירץ דהתם נמי יראים היו מהקב"ה שמא לא יביאם לארץ שהי' להם לכנס בה לאלתר ורואה אני שהדברי' ק"ו ומה התם אי לאו הדר קבלוה בימי אחשורוש מדעתם מחמת שמחת הנס לא הוי מיענשי אשבועתא דערבות מואב אע"ג דאמר להו ע"ד המקום ועל דעי דאי לא הוי אונס לית להו התרה כלל כדאמר בפ"ג דשבועות (כ"ט ע"ב) להכי א"ל ע"ד המקום ועל דעתי כי היכא דלא תהוי התרה לשבועתם ואפ"ה כיון דאנוסי' הוי ע"פ הדבור מפחד שלא יביאם לארץ ויניעם במדבר קרי' לי' אונס ולא מיענשי עלה ואע"ג [דבעשיית] רצונו יש שכר גדול מה שאין הפה יכול לספר כ"ש וכ"ש בשר ודם האנס חבירו ומייסרו ומשביעו לדעתו דבעשיית [רצונו] אין שכר כלל רק שיפטור אותו ולא ייסרנו עוד שאין באותה שבועה או באותו חרם ממשות כלל. וא"ת והאמר פ' ד' נדרים (נדרים כ"ז ע"ב) נודרי' להרגן [ולחרמין] ולמוכסין שהיא תרומה אע"פ שאינה תרומה שהן של בית המלך וכו' ופריך כיון דאמר יאסרו אתסר לי' ומשני בלבו היום ואע"ג שדברים שבלב אינן דברים אונסי' שאני אלמא טעמא דאמר בלבו היום [דאי] לאו הכי לא הוי שרינן וא"כ הכא בנדון זה שהן מנדין בעצמן שלא חשבו בלבם שום ערמה א"כ [לתסרו] לא דמי כלל דהתם ההרג והחרם והמוכס אינן מכין אותו כלל אלא רוצים לחטוף מידו הפירות או כבר חטפו והוא מבקש שיחזיר לו כי אמר שהם של תרומה או של בית המלך אבל [הכא] דאיכא יסורין והכאה שאין לו קצבה בטל הנדר לגמרי דהא אמרי' כ"ש אונס דיסורי' דפטור לגמרי מקרבן ומלקות ומאיסור אלמלא נגדוהו לחנני' מישאל ועזרי' פלחו לצלמא (כתו' ל"ג ע"ב) ואין לומר כיון דבידיהם לקיים הדבר לתן הממון חלה החרם ויתנו הממון חדא שהרי כתוב מעבר שאין בידם לתן. ועוד הא אמרי' מודעא רבה לאורייתא אע"פ שבידם לקיים המצות קאמר כיון דאנוסי' היו לקבלה לא מיענשי עליהו אע"ג דע"ד המקום ועל דעתי קאמר והסכימה דעת המקום כ"ש וכ"ש בנדון זה דאנן סהדי שלא הסכימה דעת המקום דיסורין ייסר וישפוך דם יהודי [אחד] עד שיתן לו ממון דבטלה דעתם אצל דעת המקום אע"ג דנדר שחודד ע"ד רבים אין לו התרה הכא דאמר על דעת שלשה אלו לא חל כלל כיון דאנוסי' היו ועד דלא קבלו עליהם אלא ע"ד המקום וע"ד הקהל ודעת המקום עיקר ולזה נתכונו לדעתו מיהו לרוחא דמלתא טוב בעיני לשלוח שמה ולבקשם שיתירו להם החרם ברשותם כי אולי כשיראו שאין ממש באותו חרם יחזרו בהם ואעפ"כ אם לא יתרצו אין בכך כלום כדפרי' כי אין ממש באותו חרם דאפי' שאלה לחכם לא בעי דהא פסק ר"ח [דד' נדרי'] א"צ שאלה לחכם כדשמואל (בפ' ד' נדרים כ"א ע"ב) ולא כרב אסי דאמר כולן צריכי' שאלה לחכם דהא רב ס"ל כשמואל בירושלמי (פרק ד' נדרים ה"א) ובפ"ב דנזיר (י"א ע"ב) מוקי פלוגתייהו דשמואל ורב אסי [בפלוגתא דר"ש ורבנן ושמואל כרבנן ורב אסי כר"ש] והלכתא כרבנן לגבי ר"ש. ומה שכתבתי שיתירו החרם ברשותם לרוחא דמלתא כתבתי בשביל הקול כי מי מפיס ברחוק מקום אם אנוסים היו או לאו ומ"ש [מהאדם בשבועה] פרט לאנוס (שבועות כ"ו ע"א) הכי משמע האדם שיהא לבו מיושב עליו וברשות עצמו הא נמי לא קרי' ביה האדם כיון שמיסרים אותם וא"ת כי קאמר תלמודא (שם) עלה דרב כהנא ורב אסי אמאי לא קאמר כה"ג שמיסרין אותו לשבע שבוש הוא להקשות זה דלהכי [לא] אצטריך קרא לגבי שבועה דבכל המצות נמי פטור מולנערה לא תעשה דבר כדמשמע בפ' א"ר עקיבא דבכל המצות הוי פטורי' כיון דאנוסי' היו אי לאו דהדר קבלוה בימי אחשורוש. ושלום מאיר ב"ר ברוך.
Q. Certain Jews received permission from their overlord to imprison and torture their fellow Jews in order to extort money from them. They threw a few Jews into prison and, by threatening to kill them, made them bind themselves by a herem to pay a certain amount of money to their captors. Must the captives fulfil their promise after they are released?
A. No, the herem is not binding upon them since they accepted it under pressure, and since they probably thought that the threats of murder would not be carried out, that the overlord would probably not agree to murder, and that the captors themselves would be afraid to commit murder, a sin punishable by God and man. However, in order to be doubly certain, and for the sake of appearances, the captors should be asked to free the others from the herem; and knowing that the herem is not binding anyway, the captors should not hesitate to do so. But, if the captors refuse to free the captives of the herem, the latter are free from obligation anyway, and need not even seek absolution by a scholar.
SOURCES: Pr. 595, 938; Mord. Gitt. 395; Tesh. Maim. to Haflaah, 7; Agudah Sheb. 14. Cf. Weil, Responsa 53; Isserlein, Pesakim 73; ibid. 252.