גתשובת מיימוני להלכות אישות סי' כ"ח. נזקקנו לישבדצ"ל בדין אחד. הדין אחר שארוסה תבעה לארוס שלה לבא לבית אבי' לאסוף ולכנוס והשיב אבי הארוס בהרשאת בנו נדבתי להשיב את בני שמה וכן עשיתי לאחר שקידש בני על ידי שלוחו שלחתיהצ"ל לחמיו וחמיו. לחמי וחמי נדר ופסק בשעת שידוכין להלביש בני כראוי ולהשכיר לו מלמד חשוב וכאשר היה אצלו שנה החזירו אצלי ולא ידעתי מה היה לו ולא פי' בשלום בני ולא בשלומי ובני נתבטל מלימודו והוצרכתי לפרנסו בדוחק גדול ה' שנים ופיללתו רבים לבקשו לתת לבני יציאותיו כאשר נדר וגם אני חתום מטהוצ"ל מעיד. שכמה כתבים כתבתים ושלחתי אצלו לרחם על חתנו כי היה שרוי בעירום ובחוסר כל ולא השגיח לכלום ושוב נודע לנו במכתב שאינו חפץ בדיבוקו כלל כ"א בפרידה כי לא מצא חן בעיניו שלא היה ברצונו ועתה טוען אבי הבן אני עשיתי את שלי ושלחתי את בני שמה והוא בייש את בני שאפילו הייתי חפץ להחזירו לא היה הולך וגם ירא לגור ביניהם שכמה בני אדם התרו בו שלא לשוב שמה כי שמעו מפי משרתיו שאם ישוב שיעשו לו היזק אם לא שיגרשנה עלזבהכ"י ליתא וט"ס. כן בני אינו רשאי לבא שמה אך אם ישלח ארוסתו לכאן יכניסנה כמשפט הבנות ועוד טען אבי הבן שאר אמתלאות שאין בנו יכול לילך שמה ונלאיתי לכותבם על פי הדברים האלה פטרנו את הארוס מלבא שמה ועל פי ראיות ברורות פסקנו הדין כדגרסינן בתוספתא בפ' בתרא דכתובות ג' ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן וגליל בד"א שהיה מיהודה ואירס אשה מיהודה מגליל ואירס אשה בגליל אבל אם היה מיהודה ואירס אשה בגליל מגליל ואירס אשה מיהודה כופיןחצ"ל אותה. אותו לצאת שעל מנת כן נשאה ובירושלמי (פי"ג הל' י'.) גרסינן איפכא והכי איתא התם בד"א שהיה מיהודה ונשא אשה בגליל מגליל ונשא אשה ביהודה אבל אם היה ביהודה ונשא אשה ביהודה בגליל ונשא אשה בגליל כופיןטצ"ל אותה. אותו לצאת אני פלוני ביהודה ונשא אשה ביהודה כופין אותה לצאת מגליל אין כופין אותה לצאת אני פלוני בגליל ונשא אשה בגליל כופין אותה לצאת מיהודה אין כופין אותה לצאת ולכאורה סתרן אהדדי התוספתא והירושלמי ויש ליישבם וה"פ דתוספתא בד"א שהיה מיהודה ואירס אשה ביהודה אין כופין אותה לצאת למלכות אחרת אע"פ שהאשה מגליל כיון שאירסה ביהודה אינו יכול לכופה לצאת משם ולא מצי למימר לה בלאו הכי אין זה מקום מולדתך ומה איכפתיבכ"י לן וט"ס. לך אם אגור כאן או במלכות אחרת דמצי למימר לי' כבר הורגלתי בכאן ולא אזוז ממקום שקידשתני וכן יש לפרש בגליל ונשא אשה בגליל אבל אם היה מיהודה ואירס אשה בגליל וכו' ואפילו הלך בגליל וקידשה בסתם כופין אותה לצאת ליהודה והא דקתני שע"מ כן נשאה ולא קתני שע"מ כן קידשה כיון דבקדושין מיירי וי"ל דמשמיעך רבותא דאפילו אם אח"כ נשאה בשאר ארצות כגון בעבר הירדן כופין אותה לצאת מיהודה מתי שירצה שע"מ כן נשאה על דעת קידושין הראשונים וכיון דבשעת הקדושין הראשונים היה דר ביהודה הו"ל כאלו אתני שתלך אחריו ליהודה לאחר זמן וא"כ כ"ש נשאה סתם במקום אחר ולא קידשה על תנאי וכנסה סתם אפילוכצ"ל לאביי לרב פפא דפ' המדיר (כתובות דף ע"ג.) דאמר לא ביטל התנאי דאפי' אם נא יבטלנו לא הוי בעילת זנות. ובירושלמי ה"פ מתני' כשהיה מיהודה ונשא אשה בגליל פי' שהלך ונשא שם דכיון דהנשואין היו בגליל אין כופין אותה לילך אחריו ליהודה לאחר זמן אבל אם היה מיהודה ונשא אשהלצ"ל ביהודה: מיהודה שהיתה מגליל ושוב מרדה ושבה לביתה בגליל כופין אותה לצאת משם ליהודה כיון שנישאת לו ביהודה. אני פלוני שמיהודה פי' כך היו רגילים לכתוב עדים ולחתום בשעת נשואין לפי שיש מקומו' שאין כותבין כתובה וישתכח הדב' באיזה מקום נשאה ואפי' במקום שכותבין כתובה פעמים שתטמין כתובתה ותאמר שנישאת לו בגליל לפיכך היו כותבין אנא פלוני שמיהודה וכו' וכל לישנא דשטר עד שכותבין בו ונשא אשה ביהודה כופין אותה לצאת אחריו ליהודה מגליל אין כופין אותה לצאת פי' אבל אם כתבו אני פלוני מיהודה ונשא אשה בגליל אין כופין אותה לצאת מגליל וכן יש לפרש אני פלוני מגליל כדפרי' והשתא לא סתרן אהדדי התוספ' והירושלמי וא"כ בנדון זה בין אי מקומו ומקומה הוי כמו יהודה ויהודה אין כופין אותו אלא אותה כיון דלא נשאה שם במקומה כדפ' ואפי' הלך ואירסה שם במקומה כ"ש האי שלא אירסה שם אלא ע"י שליח ואע"ג דלבסוף הלך שם ההיא שעתא לא שעת קידושין הוא ולא שעת נשואין ואע"ג דבשעת הקדושין פסק האב לשולחו שם הרי חמיו החזירו בבושת אל אביו ואזלינן בתר אומדנא דמוכח וכן דעת רוב העולם שכל מי שהיה שולח בנו אצל חמיו אדעתא שיהא שם בכבוד ולא בביזוי ושיקיים לו חמיו תנאו הרי לא קיים כדא' פ' נערה (כתובות ד' מ"ז.) כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו ופר"ת מטעם משום דשמין באב דלא עלתה על דעתו אלא שתהנה בתו ופר"ח ור"ת הלכה כת"ק ה"נ לא פסק אלא ע"מ שיהנה בנו ושיהאמצ"ל מיתדר. מתרי לה התם והא לאנצ"ל איתדר. אתרי לה כדא' פ"ב דקדושין (ד' נ'.) ההוא גברא דזבין ננכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל סליק לא מיתדר לי' אמר רבא כל דסליק אדעתא למידר והא לא איתדר מיהו מהאי טעמא לא היינו כופין אותה לילך אחריו אבל טעמא אחרינא שאנו כופין אותה לילך אחריו דכיון שהארוס עצמו לא פסק אלא האב פסק בלא מעמדו איכא למימר דלא שמע מה שפסק אביו ואפי' אם הוגד לו אח"כ ונתרצה ואין לומר הבן מתרצה במעשה אביו משום כיבוד דאדרבה איפכא משמע פ"ב דקדושין (ד' מ"ה.) שמא נתרצה האבסצ"ל אמרינן. שמא נתרצה הבן לא אמרינן וטעמא פירש"י משום דאב בקדושי בתו בכל דהו ניחא לי' דטב למיתבעבהכ"י דן ט"ו וט"ס. טן דו אבל הבן אינו מתרצה דגברא דייק ונסיב ושרי'פצ"ל לה. לי' בלא גט והאי טעמא כ"ש דנא נימא איפכא לכופו להוציאה מהאי טעמא דבן מתרצה במעשה אביו ואי כפינן לי' הוי גט מעושה ועוד דאמר בירושלמי (כתובות פי"ג הל' ה') אההיא דהפוסק מעות לחתנו וכו' תשב עד שתלבין ראשה שפסק במעמדה אבל לא פסק במעמדה אפי' רבנן מודו והיינו בגמ' דידן (ד' קט.) אילימא לאב איפכא מיבעי לי' דהואיל ופסק במעמדה הוה לי' כאלו היא בעצמה התניתה אלמא דבתו לא חשיבה כאלו קיבלה עליה התנאי אלא א"כ התנה במעמדה וה"ה בבנו נמי ואע"ג דקידשה ולבסוף נתרצה במעשה אביו במאי דחזינן דנתרצהצצ"ל נתרצה. ובשאר תנאים דלמא לא נתרצה דלתקוני שדרי' ולא לעוותי ואע"ג דהלך שם לבסוף ההיא שעתא לאו שעת פיסוק הואי ועוד מה בכך אם הלך שמא לנסות עשה אם ימצא חן וקורת רוח בחמיו ובארוסתו ולאקצ"ל מצא. תצא רהט בגפה ותובניא ולא אימצי וכי בשביל שהלך שם בין קידושין לנשואין איבד זכותו ומה שפסק בדבר התלוי בו בזה יש ממש כגון כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' והן הן הדברים הניקנים באמירה (כתובות ד' ק"ב.) אבל על בנו מה שתלוי בבנו אין פסק שלו לא מעלה ולא מוריד כמו על אדם אחר ושמא נתרצה בהם לא אמרינן כדפ' ואפי' שמא נתרצה האב נמי לא אמרינן כמו שפסקו כל הגאונים דהילכתא כרבינא (קידושין ד' מ"ה.)רצ"ל ודלא כרב ושמואל וכ"ש דשמא כו'. ואולי דתיבת ורב ושמואל ט"ס שהי' כתוב וכ"ש ודימה המעתיק שהוא ור"ש וכתב ורב שמואל. ורב שמואל דשמא נתרצה הבן לא אמרינן ולא דמי להא דאמר פ' הכותב (כתובות ד' צ'.) קטן שהשיאו אביו כתובתו קיימת שע"מ כן קיימה דאדרבה משם יש ראי' דהא מסיק בגמ' לא שנו אלא מנה או מאתים אבל תוספת לית לה אלמא אע"ג דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה דמי להא מילתא לא הוי ככתובה ולאו כל כמיני' דאביו לפסוק עליו אלא א"כ נתרצה והא דמנה מאתים יש לה דאפי' לא כתב לה מעולם היה חייב לה משוםשליתא בהכ"י וט"ס. דאסור לו להשהותה בלי כתובה ואדרבה תמה ר' מאי איריא משום דכתב לה אפי' לא כתב נמי ותירץ משום דרבותא נקיט דלא מיבעי לא כתב דאית לה אלא אפי' לא כתב לה אלא בקטנותו סד"א דמיגרע טפי ואע"ג דאם כתב לה כתובה ותוספת מקצת יש לה ומקצת אין לה ה"נ אע"ג דפסק האב לקדשה שילך שם במאי דנתרצה נתרצה היינו בקדושין ולא במילתא אחריתי ולא דמיא כלל להא דאמר פ' בתרא דכתובות (ד' ק"ט.) הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל וכו' אדמון אומר יכולה לומר לו או כנוס או פטור הא לא דמי הכא הרי יאמר שרוצה לכנוס אם תבא למקומו וכיון שאירסה ולא נשאה יש לה לבא שם למקומו אחריו ואע"ג דפר"ת בספר הישר דכל ההיא מילתא דג' ארצות לנשואין לכפיית האיש איירי שאם נשאה באחת מארצות האלה והיא מקום דירתו אין כופין אותו לצאת משם וכ"ש אם נישאת באחד מארצות והיא מקום דירתה ומולדתה שיפה כח האשה יותר ואינו יכול להוציאה משםתצ"ל ופי' ההיא. כההיא דכתובות ג' ארצות לנשואין כו' אם האיש מיהודה והאשה מגליל ונשאה ביהודה שהוא מקומו אין מוציאין את האיש ממקומו לילך אחריה לגליל כיון דיהודה וגליל הם ב' מלכיות ואין שיירות מצויות מזו לזו ואין יכול לידע ניהוג אנשיאצ"ל מולדתה. מולדתו אין כופין אותו להניח מקומו כיון דשם נשאה אבל נשאה בגליל כופין אותו לצאת וגרס אותו שע"מ כן נשאה ואם האיש והאשה ממקום אחד ביהודה אע"פ שנשאה בגליל כופין אותו לצאת מגליל ואפי' מעיר לכרך ואם האשה מכרך והאיש מעיר או איפכא ושניהם ביהודה והוא נשאה בעירו אין האשה יכולה לכופו להניח מקומו כיון דב' המקומות אינן שוין והוא נשאה בעירו וכ"ש אם מקומותיהן שוין כרכין או עיירות כופין האיש לעזוב מקומו אע"פ שבמקומו נשאה שנא' והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל (כתובות ד' ס"א.) ועוד עולה עמו וכו' (שם) ודרכו לחזור אחר אבידתו (קידושין ד' ב':) ועוד האיש יכול לילך ולראות אוהביו מה שאין כן באשה דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה וההיא דירושלמי מפר"ת מתני' כשהיה ביהודה ונשאה בגליל בגליל ונשא אשה ביהודה פי' שהוא מיהודה ונשא מגליל בגלילבט"ס הוא ושורה דלקמי' נקטי'. (ונשא אשה מיהודה ביהודה) אין כופיןגתשובת מיימוני להלכות אישות סי' כ"ח. אותה לילך אחריה לגליל או מגליל ונשא אשה מיהודהדצ"ל בדין אחד. בגליל. אבל מיהודה ונשא אשה מיהודה בגליל ונשא אשה בגליל כופין אותה לצאת מגליל ואין כופין אותו לצאת מיהודה וע"כ פי' ר"ת שפי' בכפיית האיש מיירי וכן שאר כל הגאונים ושוב מצאתי בספר רבי' משה בר מיימון ז"ל כדברי שפי' לעיל וזה לשונו (פי"ג מהל' אישות הל' י"ז.) וערי יהודה לנשואין ג' ארצות הן יהודה ועבר הירדן וגליל איש שהוא מארץ אחרת ונשא אשה מארץ אחרת כופין אותה ויוצאת עמו לארצו או תצא בלא כתובה שעמ"כ נשאה אע"פ שלא פי' אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל מוציאה ממדינה למדינה מכפר לכפר באותה הארץ עכ"ל. ואחרי שרוב הגאונים פירשו כך דבכפיית האשה מיירי מי יעבור על דבריהם לכופו להוציאו ודאי היכי דהבעל היה רוצה לכוף את האשה לא היינו כופין אותה הואיל ונפיק מפומי' דר"ת דמספיקא עבדינן לחומרא וכבר נעשה ששלחו ממיידבורק לצרפת אצל מה"ר שמואל בר שלמה שהבעל היה חפץ לכוף את אשתו לילך אחריו ומורי היה חולה באותה שעה ולא היה יכול לכתוב והראה לי תשובת ר"ת וצוה לי להעתיקה להם וחתם עליה דכיון דהוי פלוגתא דרבוותא עבדינן הכא לחומרא והכא לחומרא ודקדקתי בירושלמי (כתובות פ"ג הל' י"א.) ונ"ל דיפה כח הבעל מכח האשה דגרס התם הוא רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות היא רוצה והוא אינו רוצה אין כופין וכו' אלמא דיפה כח הבעל מכח האשה ודלא כר"תהצ"ל לחמיו וחמיו. ותו דבגמ' דידן דפ"ב דכתובות (ד' ק"י:) תנא דכיפיןוצ"ל מעיד. אותה לעלות כמו שכופיןזבהכ"י ליתא וט"ס. אותו לעלות וי"ל דההיא מיירי בזמן שבית המקדש קיים דאז היתה מצוה לדור טפי בירושלים מבארץ ישראל וההיא דתוספתא מיירי בזמן הזה ועוד חוזרני לעיל דאפי' פסק הבחור בעצמו לבא שמה אחרי שגם חמיו פסק לו כמה ענינים ולא קיים לו נראה שבטל לגמרי גם זה שפסק לבא שמה אין כופין אותוחצ"ל אותה. (והשתא נמי אין כופין אות') ואפי' ארמון מודה הכא לרבנן שתצא ממקומה ללכת אחריו או תשב עד שתלבין ראשה דע"כ לא פליג אדמון אלא היכי דאינו חפץ לכנוס כדמשמע לישנא דת"ק חשב עד שתלבין ראשה וכן מוכח מדברי אדמון עצמם מדקאמר מה אני יכול לעשות כלומר וכי יש לי לישב עגונה אבל הכא תלךטצ"ל אותה. אחרי ולא תתעגן ואפי' את"ל דאדמון פליג נמי אהא וכי תימא א"כ לאשמועינן רבותא טפי דאפי' כה"ג דלא בעי לעגנה לגמרי הדיןיבכ"י לן וט"ס. עמו מ"מ כיון שהוכחתי דפלוגתייהו איירי כגון שבא לעגנה ואינו חפץ לכונסה כלל כמו שמשמע לישנא דמתני' כדפ' נהי דאדמון פליג בו וכיוצא בו כגון בנידון שלפנינו הא אמרינן בגמ' דהלכה כמותו ולא בכיוצא בו (שם ד' ק"ט.) ופר"ח דאפי' בדין הדומה אין הלכה כמותו אלא במאי דאיירי בהדיא במתני ותו לא הבו דלא לוסיף עלה. כי ההיא דפ' כל הנשבעין (שבועות ד' מ"ח:) דאין אדם מוריש שבועה לבניו מסיק עלה נמי הבו דלא לוסיף עלה וטעמא רבאכצ"ל לאביי דדוקא היכי דבעי לעגנה מסתבר טעמא דאדמון אבל הכא מאי חזית דדמא דידה סומק טפי דילמא דמא דידי' סומק טפי ועוד דרגלים לדבר שכל הימים שהיה שם מתנוול והולך וטלטולא דגברא קשי מדאיתתא (סנהדרין כ"ה.) ויש מרבותינו שכתבו שיש לכופו ללכת אחריה אפי' ממתא למתא משום כבודה בת מלך פנימה ולא ידענא מאי היא הלא גם בימי חכמי התלמוד היו כבודות וצנועות מעתה ואפ"ה אמרינן דכופין אותה לצאת היכא דהיה מיהודה ואירס אשה בגליל וכ"ש אי חשיבי מקומו ומקומה כיהודה ויהודה דכופין אותה ועוד כתבו דגנותא דגבראלצ"ל ביהודה: גרע מדאיתתא ולהכי כייפינן לי' לגרש ולא לה לביישה שתלך אחריו למקום רחוק גם זו פליאה בעיני הלא גם בימי חכמי התלמוד הוה שייכא הא מילתא ואפ"ה לא אשגחו ואמרו לה כדפ' גם מה שכתבו עולה עמו ואינה יורדות עמו הלא חמיו פסק לו לנדוניא ממון גדול ובאותו ממון יאכילנה וישקנה וילבישנה כחשובות שבמשפחתה ועוד אם יספיק לה בדברים השוין בבנות משפחתה אע"ג דלא יספיק לה כמו שהיו לה בבית אביה צריכה לקבל כדאמר פ' המדיר (כתובות ד' ע':) במספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים עד לא צריכא דרגילא בהו בי נשא וקאמצ"ל מיתדר. מגלגל בהדה דאמר לן עד האידנא דלא אדרתן וכו' ופר"ח דאע"ג דאינה יורדות עמו ה"מ שבנות משפחתיה שוות אבל בהנך דברים קטנים דרגילא בהו בי נשא לפי שהוא עשיר אבל בני משפחתה נמי שאין להם עושר אלא כמו שיש לבעלה אין רגילות באותם דברים קטנים הלכך ישנצ"ל איתדר. להתגלגל עמו כי הויא בהדיה וכשאינה עמו יש לה להתנהגסצ"ל אמרינן. (לה באמנה עמו) כמו שהיתה בבית אביה. ועוד חוזרני לפ' התוספתא והירושלמי בענין אחר וה"פ התוספתא בד"א שהיה מיהודה ואירס ביהודה לא מיבעי כמו כן אם נשאה ביהודה שאין כופין אותה לצאת משם אלא אפילו נישאת במקום אחר ושוב חזרה ליהודה אין מוציאין אותה משם משום דבתר אירוסין אזלינן ואיכא למימר דהנשואין הוי על דעת האירוסין אבל היה מיהודה ואירס בגליל פי' שקידש ע"י שליח ששלח שם לקדשה לא מיבעי אם נשאה ביהודה או בעבר הירדן ושוב חזרה לגליל שכופין אותה לצאת ליהודה אם הוא חפץ להיות ביהודה שהוא מקום האירוסין וע"מ כן נשאה שתחזור למקום האירוסין כשירצה אלא אפי' נשאה בגליל כופין אותה לצאת ליהודה כשירצה כיון דבשעת שאירסה היה ביהודה ולא הלך הוא בעצמו שם לקדשה ומסתמא על דעת כן קידשה שתלך אחריו למקומו כי טפילה לו ונגררת אחריו ולא הוא נגרר אחריה וההיא דירושלמי יש לפרש מתני' כשהיה מיהודה ונשא אשה בגליל פי' הלך לשם וקידשה ונשאה ואפי' קידשה סתם לחוד אע"ג דלא נשאה עדיין אין כופין אותה והא דנקיטעבהכ"י דן ט"ו וט"ס. לאשמעינן דאיירי כגון שהוא עצמו הלך שם דומיא דנישואין דאי אין לעשות ע"יפצ"ל לה. שליח ובתוספתא דקתני אירסה משום דאיירי כששלח אצלה שלית וקידשה וסוף דבר אין לכופו לילך אחריה ואפילו לפי תשובת ר"ת יכול להיות דאין כופין כיון דלא קידשהצצ"ל נתרצה. בעצמה אלא על ידי שליח דלמא כהאי גוונא חשיב כמו היה ביהודה ואירס ביהודה דאין כופין כדאיתא בתוספתא וכ"ש לדברי שאר הגאונים שמפרשים ההיא דכתובות בכפיית האשה דאין כופיןקצ"ל מצא. אותה מטטם דפריש' לעיל. מה ענין תבע לחלוץרצ"ל ודלא כרב ושמואל וכ"ש דשמא כו'. ואולי דתיבת ורב ושמואל ט"ס שהי' כתוב וכ"ש ודימה המעתיק שהוא ור"ש וכתב ורב שמואל. אין נזקקין לו (כתובות דף ס"ד. וע"ש בתוס' ד"ה תבע.)שליתא בהכ"י וט"ס. שהניחו לכאן אין נזקקין אצל גדול למכפיי'תצ"ל ופי' ההיא. הוא מסרב ואינו חפץ לא לחלוץ ולא לייבם אבל הכא הרי חפץ לכנוס במקומו וכיון דאית לה לצאת אחריו כדפ' א"כ למה יכפוהו שלא כדת אפי' אם היתה באה מחמת טענה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה הא אמר אנא קאימנא ומזומן לכנוס כלום חילקו חכמים בין עניה לעשירה. מאיר בר' ברוך שיחי':
We were obliged to try the case of a betrothed, L, who demanded that her bridegroom, A (Jacob), come to her father's house and marry her there. A's father, B (Moses), representing his son, brought forth the following claims: a) When he (B) had arranged the match with L's father, C (Judah), he had promised C to send his son to live in C's house; b) he kept his promise, and, after A betrothed L through a messenger, he sent A to C; c) at the time the match was arranged C promised to clothe A suitably, to support him, and to hire a capable teacher for him; d) after A stayed in C's house for one year, he was sent back to his father and C took no further notice of him; A was forced to interrupt his studies and he, B, with very limited means, had to support him for five difficult years; and, f) he asked many persons to urge C to keep his promise of support to A, but C refused. The undersigned (R. Meir) also, sent many letters to C, asking him to have pity on his son-in-law who suffered poverty and privation — all to no avail. Moreover, we have learned (from a letter) that C does not at all desire the consummation of the marriage, but has set his heart on a divorce since A displeased him. Thus, B claims that he has fulfilled his promise and sent his son to C; but, that the latter put A to shame and now he, B, can no longer force A to return to C's house; that A is afraid to return to C's place of residence since many persons have warned him that C's servants were threatening to do him injury unless he agree to divorce L; that though A cannot, and will not, return to C, he is nevertheless ready to marry L whenever she will come to his place of residence. Taking the above into consideration, we have decided that A cannot be compelled to settle in C's town, marry L, and live with her there; nor can he be forced to divorce L. Our decision is based on irrefutable proof: Thus, the majority of our leading authorities agree that a man living in one country who betrothed a woman living in another country, may force the woman to come and live with him in his country. Although the Tosephta (Ket. 13, 2) and the Palestinian Talmud, (Ket. 13, 10) seem to disagree on this score, we believe that our interpretation of the statements in these two sources removes the discrepancy and shows that both agree regarding this law. Moreover, when the man betrothed the woman through a messenger, there is not a shadow of a doubt that according to both sources given above, the woman ought to be forced to move to her husband's place of residence. This opinion is shared by Rashi, Maimonides and other leading authorities. R. Tam, however, believes that these sources deal with cases in which we force the husband to change his place of residence to that of his wife. Therefore, in view of this difference of opinion (although I do not agree with the view of R. Tam) we must accept the strictures of each opinion. Thus, we are forced to decide that neither the husband nor the wife can force a change in the other's place of residence. We cannot compel the husband to change his place of residence because of the opinion of Rashi, Maimonides, and the other leading authorities; but neither can we compel the wife to change her place of residence, because of the opinion of R. Tam. Although B had agreed at the time of the betrothal that A would settle in C's town, B had no right to bind A to such terms and we can find no evidence that A had voluntarily agreed to change his place of residence. The fact that A went to visit C is no evidence of such voluntary agreement. Moreover, he went on this visit after the betrothal, while we are concerned with his intentions at the time of the betrothal. Therefore, this agreement between B and C is void. Furthermore, had A himself voluntarily agreed at the time of the betrothal to move to C's place of residence, we should not be able to force A to keep his part of the agreement since C, on his part, had made many promises at that time which he later failed to keep. Some Rabbis wrote their opinion that A should be compelled to move to L's place of residence since it was not dignified for a woman to move from place to place, as expressed by the verse: "All glorious is the king's daughter within the palace" (Ps. 45,11; cf. Git. 12a). Moreover, it is humiliating for a woman to pursue her husband into a distant place. However, I regard this manner of reasoning as very strange indeed; for in the talmudic period women were more honorable and discreet than today, and yet talmudic law required them to move to their husband's place of residence. The aforementioned Rabbis also wrote that since, according to the Talmud, a woman's station may be elevated through marriage but not lowered, L should not be forced to move to A's town. For L was brought up in great luxury and abundance, and were she to move to A's house she would have to share his poverty and privation. However, L would not have to suffer privation. C had promised A a large sum of money as a dowry; with that money A should be able to support L in a manner befitting her station, and on a standard equal to that of the other women of her family. Although she would miss some of the extravagances of her father's house, she would have to bear with such minor inconvenience. In conclusion, since A is ready to marry L whenever she will come to live in his town, we cannot compel A to move to L's town or to divorce her. This decision is required by talmudic law and the Rabbis made no distinction between a poor woman and a rich woman. Signed: R. Meir b. Baruch. SOURCES: L. 386; Tesh. Maim. to Nashim, 28; Hayyim Or Zarua, Responsa 147. Cf. Hagahot Asheri Ket. 12, 3; Asheri Ket. 13, 17; Tur Eben Haezer 75. The following Responsa by R. Samuel b. Salomo, R. Jacob B. Joseph, R. Yehiel b. Jacob ha Levi, and R. Eliezer B. Ephraim, refer to the same case: This letter is written regarding the youth of Rothenburg who betrothed, through a messenger, the daughter of R. Judah of Düren. At the time the match was concluded the youth's father had agreed that his son would take up his permanent abode with his father-in-law. After the betrothal the bridegroom came to stay with R. Judah who hired a teacher for him and treated him honorably for a long time. A year later the youth became sick and R. Judah, thinking that this was a result of the change of climate, sent him home accompanied by his teacher, and expended large sums of money on him. Subsequently, R. Judah sent for the youth to come to his house and marry his daughter. The youth, however, changed his mind on the matter of residence, and refused to come to Düren, stating however that he was ready to marry his bride if and when she came to live in Rothenburg. Thus it is apparent that the youth was intending to exact money from R. Judah. Therefore, it is my opinion that the youth be forced either to marry his bride on her terms, or divorce her. First, it is obvious that at the time of her betrothal the bridegroom had intended to settle in Düren. Secondly, his father had explicitly agreed with R. Judah to the youth's change of abode. Therefore, we assume that the youth also had agreed to it, since a young son does not dare to oppose his father and usually subscribes to the father's arrangement of his affairs. Again in agreements arising between the various parties interested in a marriage, the conditions apparently implied, though not expressly stated, are presumed to form part of such agreements (see Git. 65b; Ket. 54b; 79a; B. B. 132a). Thus, in our case, it is apparent that R. Judah did not intend to have his daughter leave him and her mother and remove from the country of her birth, and suffer privation in Rothenburg with her poverty stricken husband; that he did not intend to spend the large sum of money required to finance the safe conduct of one who was the daughter of a magnate whose name was known throughout the countries. Thus, the overlord of Rothenburg acting on the mere rumor [that R. Judah's daughter was coming to settle in Rothenburg] already sought ways of subjugating R. Judah to his will [using his daughter as a hostage]. Finally, according to the Talmud (Ket. 110b) a husband cannot force his wife to move from a humble to a more sumptuous dwelling since she can hold that such change of abode, even though it was for the better, would cause her many inconveniences. Any woman who gives plausible reasons against the change of abode demanded by her husband, therefore, cannot be forced to undertake such a change. In our case the bride's reasons against a change of abode are numerous and reasonable. Therefore, the youth ought to be forced by flagellation or the use of the ban either to marry his bride or to divorce her. This case was already brought before us last year, and we decided in the bride's favor. Because of these reasons, I have agreed to ban and chastise the bridegroom until he either marry his bride on her terms or divorce her. If he refuses to comply with our order he shall bear his sin and those who support him shall likewise suffer. None is excluded from our ban, excepting, of course, our honored teacher Rabbi Meir. Rabbenu Gershom requires that a husband be coerced into divorcing his rebellious wife lest the latter turn to mischief. Although many authorities disagree with Rabbenu Gershom and we do not follow his decision, in cases similar to the one at hand, however, we must protect the daughters of Israel lest unscrupulous youths use the inability and unwillingness of daughters of rich men to change their place of residence, as a means of extorting money from their fathers. Signed: Samuel b. Salomo (Pr. 250). Wailing and complaint that cannot be silenced, arose because of Jacob b. Moses who betrothed the daughter of R. Judah…. The bridegroom may be coerced either to marry the bride on her terms or divorce her. R. Tam decided that a court must compel a levir to marry, or give halitzah to his brother's childless widow, even by the use of force; and that it is even permissible to have Gentiles use force on the levir until he comply with the decision of the Jewish court. Although according to the Jerusalem Talmud whenever the Mishna fails expressly to allow the use of coercion we can use no physical compulsion (Ket. 11, 7), and although the ban is a strong form of coercion, nevertheless, since R. Tam allowed the use of physical compulsion (in a case where the Mishna does not expressly allow the use of such measures, cf. B. Yeb. 39a) we ought to ban the bridegroom until he comply with our decision. Moreover, custom changes law; whenever we are uncertain regarding a certain law, we observe and follow the accepted practice. Thus, the custom is universally accepted of performing the marriage ceremony in the house of the bride's father. Therefore, we invoked against the youth all the curses great and small, until he comply with our decision. Signed Jacob b. Rabbi Joseph (Pr. 251). To our Rabbis of Germany, your love has obliged me to express my opinion regarding the above. Since witnesses testify to the fact that there was a stipulated condition at the time of the betrothal, such condition is binding and the bridegroom must live up to its terms. Even if there are no such witnesses, the fact that his father-in-law kept him in his house together with his teacher, even though he returned home because of illness, proves that the father-in-law intended that the wedding take place in his house. It is difficult to imagine that the latter intended to brave the grave danger of sending his daughter and his money to Germany, which is very unsafe country. Furthermore, a man may not force his wife to leave her country and to come to live in his country. Therefore, we may force the bridegroom to do one of two things: either marry his bride and come to live in her place of residence, or divorce her. The Rabbis ought to coerce him by the use of chastisement and the ban, for fear lest his bride remain a deserted wife. We find many instances where the Rabbis decreed special laws and took extraordinary measures in order to prevent the possibility of a woman remaining a deserted wife. Signed: Yehiel b. Jacob ha Levi (Pr. 251). To my teacher Rabbi Meir. I saw the decision of the judges in the case of the honorable R. Judah of Düren who betrothed his daughter to Jacob b. Moses of Rothenburg. At the time of the betrothal Moses agreed to send his son Jacob to Düren in order that he marry his bride there. Moses kept his agreement and sent his son to R. Judah. But, when the latter saw that Jacob was small in stature, homely, and despicable, he had pity on his daughter. Fearing lest she begin to despise her bridegroom, he sent Jacob back to his father to stay there till he grow up. When the bride grew up and R. Judah was told that Jacob also gained in strength, he sent for the latter to come and marry his bride. However, Moses refused to send Jacob to Düren. As time dragged on and R. Judah's daughter saw that her bridegroom refused to come to her, she sent a messenger to Rothenburg to demand that Jacob either marry her on the conditions previously agreed upon, or divorce her. But Jacob answered that he did not personally agree to move to Düren, that he did not join in his father's agreement on that score, that he would not come to her father's house, and that he would marry her only if she come to Rothenburg. Thereupon it was decided [by R. Meir] that she could not compel Jacob to move to Düren nor force him to divorce her. This decision, however, is very strange, and, in my opinion, is a perversion of justice for a number of reasons. a) Some of our great authorities quote the opinion of R. Tam to the effect that both the Mishna (Ket. 13, 10) and the Tosephta (Ket. 13, 2) which treat of the conditions under which a party to a marriage may be forced to remove to the place of residence of the other party, deal with forcing the husband to move to the place of residence of the wife. Therefore, the conclusion of both sources is that the husband who married a wife living in another country must move to that country. Again, whenever the talmudic sources state that the husband be so forced to move, the implication is that upon refusing to do so he must divorce his wife and pay her the ketubah. Next, it is well known that the bride's home is luxurious and comfortable [for which reason she ought not to be forced to remove to her husband's humble abode], that her traveling to Rothenburg would entail great difficulties and serious hazards since the entire road is infested with lurking dangers, and that her very stay in Rothenburg would be perilous because of her father's great reputation for wealth. Therefore, Jacob cannot force her to take such a step. Besides, even if she wanted to go to Rothenburg, her father's repeated objections would not allow her to do so, and she could do nothing about it. Therefore, this case is similar to the one quoted in the Mishna (Ket. 13, 5), in which case Admon decided that the bride might demand from her bridegroom that he either marry, or divorce her. Finally, Jacob is bound by his father's agreement, since it is customary for the parents of a couple to enter into all agreements governing the marriage, and for such agreements to be considered binding on the couple. Although the principle is accepted that "the consent of the father does not imply the consent of the son (Kid. 45b)", this principle applies only to the actual betrothal but not to the other arrangements appertaining thereto. Moreover, the fact that he came to live in Düren proves that he had agreed to his father's arrangement; while his having been sent home temporarily, because of illness, did not invalidate the original agreement. Therefore, it seems to me that the decision cited above was a perversion of justice, or, at least, against common sense, and not in the interest of the public welfare. For were we to accept the principle implied in your decision, the interests of the wealthy would suffer greatly. Thus many unscrupulous persons, knowing that the daughters of the rich cannot move away from their home towns, would betroth such women and then extort money from their fathers by refusing to marry them until either the women move away from their homeland, or their fathers pay exorbitant sums of money. And you, my teacher, R. Meir, how did you come to subscribe to such a decision? Everybody is wondering at this. For R. Judah is ready to fulfill all his previous promises and more; he wants Jacob and the bride also wants him. They are ready to give guarantees that they will not act treacherously against him; and, in case he does not want her, she is ready to accept her divorce and forego her ketubah. In the face of such facts, how can any Rabbi, student, or judge, give heed to those who insidiously demand that R. Judah's daughter come to live in Rothenburg, knowing full well that she can not do so! It is obvious that these persons are only interested in extorting money from R. Judah, and it is not becoming your dignity to uphold the cause of these extortionists. Should we allow an Israelite daughter to become a deserted wife because her father is averse to becoming a victim of extortion? I know that R. Judah did not acquiesce; that he could not bear the idea of being coerced and forced to part with his money; and that he sent inquiries to the elders, the greatest authorities of France, and to other places. It appears that those authorities have all agreed that Jacob ought to be forced to marry his bride on her own terms or to divorce her. Although you are the greatest authority of our generation, you will not find it easy to oppose the decision of our great authorities, lest dissensions multiply in Israel. "Therefore, leave off contention, before the quarrel break out" (Proverbs 17,14). Signed: Eliezer b. Ephraim. (Am. II, 81).
גתשובת מיימוני להלכות אישות סי' כ"ח. נזקקנו לישבדצ"ל בדין אחד. הדין אחר שארוסה תבעה לארוס שלה לבא לבית אבי' לאסוף ולכנוס והשיב אבי הארוס בהרשאת בנו נדבתי להשיב את בני שמה וכן עשיתי לאחר שקידש בני על ידי שלוחו שלחתיהצ"ל לחמיו וחמיו. לחמי וחמי נדר ופסק בשעת שידוכין להלביש בני כראוי ולהשכיר לו מלמד חשוב וכאשר היה אצלו שנה החזירו אצלי ולא ידעתי מה היה לו ולא פי' בשלום בני ולא בשלומי ובני נתבטל מלימודו והוצרכתי לפרנסו בדוחק גדול ה' שנים ופיללתו רבים לבקשו לתת לבני יציאותיו כאשר נדר וגם אני חתום מטהוצ"ל מעיד. שכמה כתבים כתבתים ושלחתי אצלו לרחם על חתנו כי היה שרוי בעירום ובחוסר כל ולא השגיח לכלום ושוב נודע לנו במכתב שאינו חפץ בדיבוקו כלל כ"א בפרידה כי לא מצא חן בעיניו שלא היה ברצונו ועתה טוען אבי הבן אני עשיתי את שלי ושלחתי את בני שמה והוא בייש את בני שאפילו הייתי חפץ להחזירו לא היה הולך וגם ירא לגור ביניהם שכמה בני אדם התרו בו שלא לשוב שמה כי שמעו מפי משרתיו שאם ישוב שיעשו לו היזק אם לא שיגרשנה עלזבהכ"י ליתא וט"ס. כן בני אינו רשאי לבא שמה אך אם ישלח ארוסתו לכאן יכניסנה כמשפט הבנות ועוד טען אבי הבן שאר אמתלאות שאין בנו יכול לילך שמה ונלאיתי לכותבם על פי הדברים האלה פטרנו את הארוס מלבא שמה ועל פי ראיות ברורות פסקנו הדין כדגרסינן בתוספתא בפ' בתרא דכתובות ג' ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן וגליל בד"א שהיה מיהודה ואירס אשה מיהודה מגליל ואירס אשה בגליל אבל אם היה מיהודה ואירס אשה בגליל מגליל ואירס אשה מיהודה כופיןחצ"ל אותה. אותו לצאת שעל מנת כן נשאה ובירושלמי (פי"ג הל' י'.) גרסינן איפכא והכי איתא התם בד"א שהיה מיהודה ונשא אשה בגליל מגליל ונשא אשה ביהודה אבל אם היה ביהודה ונשא אשה ביהודה בגליל ונשא אשה בגליל כופיןטצ"ל אותה. אותו לצאת אני פלוני ביהודה ונשא אשה ביהודה כופין אותה לצאת מגליל אין כופין אותה לצאת אני פלוני בגליל ונשא אשה בגליל כופין אותה לצאת מיהודה אין כופין אותה לצאת ולכאורה סתרן אהדדי התוספתא והירושלמי ויש ליישבם וה"פ דתוספתא בד"א שהיה מיהודה ואירס אשה ביהודה אין כופין אותה לצאת למלכות אחרת אע"פ שהאשה מגליל כיון שאירסה ביהודה אינו יכול לכופה לצאת משם ולא מצי למימר לה בלאו הכי אין זה מקום מולדתך ומה איכפתיבכ"י לן וט"ס. לך אם אגור כאן או במלכות אחרת דמצי למימר לי' כבר הורגלתי בכאן ולא אזוז ממקום שקידשתני וכן יש לפרש בגליל ונשא אשה בגליל אבל אם היה מיהודה ואירס אשה בגליל וכו' ואפילו הלך בגליל וקידשה בסתם כופין אותה לצאת ליהודה והא דקתני שע"מ כן נשאה ולא קתני שע"מ כן קידשה כיון דבקדושין מיירי וי"ל דמשמיעך רבותא דאפילו אם אח"כ נשאה בשאר ארצות כגון בעבר הירדן כופין אותה לצאת מיהודה מתי שירצה שע"מ כן נשאה על דעת קידושין הראשונים וכיון דבשעת הקדושין הראשונים היה דר ביהודה הו"ל כאלו אתני שתלך אחריו ליהודה לאחר זמן וא"כ כ"ש נשאה סתם במקום אחר ולא קידשה על תנאי וכנסה סתם אפילוכצ"ל לאביי לרב פפא דפ' המדיר (כתובות דף ע"ג.) דאמר לא ביטל התנאי דאפי' אם נא יבטלנו לא הוי בעילת זנות. ובירושלמי ה"פ מתני' כשהיה מיהודה ונשא אשה בגליל פי' שהלך ונשא שם דכיון דהנשואין היו בגליל אין כופין אותה לילך אחריו ליהודה לאחר זמן אבל אם היה מיהודה ונשא אשהלצ"ל ביהודה: מיהודה שהיתה מגליל ושוב מרדה ושבה לביתה בגליל כופין אותה לצאת משם ליהודה כיון שנישאת לו ביהודה. אני פלוני שמיהודה פי' כך היו רגילים לכתוב עדים ולחתום בשעת נשואין לפי שיש מקומו' שאין כותבין כתובה וישתכח הדב' באיזה מקום נשאה ואפי' במקום שכותבין כתובה פעמים שתטמין כתובתה ותאמר שנישאת לו בגליל לפיכך היו כותבין אנא פלוני שמיהודה וכו' וכל לישנא דשטר עד שכותבין בו ונשא אשה ביהודה כופין אותה לצאת אחריו ליהודה מגליל אין כופין אותה לצאת פי' אבל אם כתבו אני פלוני מיהודה ונשא אשה בגליל אין כופין אותה לצאת מגליל וכן יש לפרש אני פלוני מגליל כדפרי' והשתא לא סתרן אהדדי התוספ' והירושלמי וא"כ בנדון זה בין אי מקומו ומקומה הוי כמו יהודה ויהודה אין כופין אותו אלא אותה כיון דלא נשאה שם במקומה כדפ' ואפי' הלך ואירסה שם במקומה כ"ש האי שלא אירסה שם אלא ע"י שליח ואע"ג דלבסוף הלך שם ההיא שעתא לא שעת קידושין הוא ולא שעת נשואין ואע"ג דבשעת הקדושין פסק האב לשולחו שם הרי חמיו החזירו בבושת אל אביו ואזלינן בתר אומדנא דמוכח וכן דעת רוב העולם שכל מי שהיה שולח בנו אצל חמיו אדעתא שיהא שם בכבוד ולא בביזוי ושיקיים לו חמיו תנאו הרי לא קיים כדא' פ' נערה (כתובות ד' מ"ז.) כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו ופר"ת מטעם משום דשמין באב דלא עלתה על דעתו אלא שתהנה בתו ופר"ח ור"ת הלכה כת"ק ה"נ לא פסק אלא ע"מ שיהנה בנו ושיהאמצ"ל מיתדר. מתרי לה התם והא לאנצ"ל איתדר. אתרי לה כדא' פ"ב דקדושין (ד' נ'.) ההוא גברא דזבין ננכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל סליק לא מיתדר לי' אמר רבא כל דסליק אדעתא למידר והא לא איתדר מיהו מהאי טעמא לא היינו כופין אותה לילך אחריו אבל טעמא אחרינא שאנו כופין אותה לילך אחריו דכיון שהארוס עצמו לא פסק אלא האב פסק בלא מעמדו איכא למימר דלא שמע מה שפסק אביו ואפי' אם הוגד לו אח"כ ונתרצה ואין לומר הבן מתרצה במעשה אביו משום כיבוד דאדרבה איפכא משמע פ"ב דקדושין (ד' מ"ה.) שמא נתרצה האבסצ"ל אמרינן. שמא נתרצה הבן לא אמרינן וטעמא פירש"י משום דאב בקדושי בתו בכל דהו ניחא לי' דטב למיתבעבהכ"י דן ט"ו וט"ס. טן דו אבל הבן אינו מתרצה דגברא דייק ונסיב ושרי'פצ"ל לה. לי' בלא גט והאי טעמא כ"ש דנא נימא איפכא לכופו להוציאה מהאי טעמא דבן מתרצה במעשה אביו ואי כפינן לי' הוי גט מעושה ועוד דאמר בירושלמי (כתובות פי"ג הל' ה') אההיא דהפוסק מעות לחתנו וכו' תשב עד שתלבין ראשה שפסק במעמדה אבל לא פסק במעמדה אפי' רבנן מודו והיינו בגמ' דידן (ד' קט.) אילימא לאב איפכא מיבעי לי' דהואיל ופסק במעמדה הוה לי' כאלו היא בעצמה התניתה אלמא דבתו לא חשיבה כאלו קיבלה עליה התנאי אלא א"כ התנה במעמדה וה"ה בבנו נמי ואע"ג דקידשה ולבסוף נתרצה במעשה אביו במאי דחזינן דנתרצהצצ"ל נתרצה. ובשאר תנאים דלמא לא נתרצה דלתקוני שדרי' ולא לעוותי ואע"ג דהלך שם לבסוף ההיא שעתא לאו שעת פיסוק הואי ועוד מה בכך אם הלך שמא לנסות עשה אם ימצא חן וקורת רוח בחמיו ובארוסתו ולאקצ"ל מצא. תצא רהט בגפה ותובניא ולא אימצי וכי בשביל שהלך שם בין קידושין לנשואין איבד זכותו ומה שפסק בדבר התלוי בו בזה יש ממש כגון כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' והן הן הדברים הניקנים באמירה (כתובות ד' ק"ב.) אבל על בנו מה שתלוי בבנו אין פסק שלו לא מעלה ולא מוריד כמו על אדם אחר ושמא נתרצה בהם לא אמרינן כדפ' ואפי' שמא נתרצה האב נמי לא אמרינן כמו שפסקו כל הגאונים דהילכתא כרבינא (קידושין ד' מ"ה.)רצ"ל ודלא כרב ושמואל וכ"ש דשמא כו'. ואולי דתיבת ורב ושמואל ט"ס שהי' כתוב וכ"ש ודימה המעתיק שהוא ור"ש וכתב ורב שמואל. ורב שמואל דשמא נתרצה הבן לא אמרינן ולא דמי להא דאמר פ' הכותב (כתובות ד' צ'.) קטן שהשיאו אביו כתובתו קיימת שע"מ כן קיימה דאדרבה משם יש ראי' דהא מסיק בגמ' לא שנו אלא מנה או מאתים אבל תוספת לית לה אלמא אע"ג דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה דמי להא מילתא לא הוי ככתובה ולאו כל כמיני' דאביו לפסוק עליו אלא א"כ נתרצה והא דמנה מאתים יש לה דאפי' לא כתב לה מעולם היה חייב לה משוםשליתא בהכ"י וט"ס. דאסור לו להשהותה בלי כתובה ואדרבה תמה ר' מאי איריא משום דכתב לה אפי' לא כתב נמי ותירץ משום דרבותא נקיט דלא מיבעי לא כתב דאית לה אלא אפי' לא כתב לה אלא בקטנותו סד"א דמיגרע טפי ואע"ג דאם כתב לה כתובה ותוספת מקצת יש לה ומקצת אין לה ה"נ אע"ג דפסק האב לקדשה שילך שם במאי דנתרצה נתרצה היינו בקדושין ולא במילתא אחריתי ולא דמיא כלל להא דאמר פ' בתרא דכתובות (ד' ק"ט.) הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל וכו' אדמון אומר יכולה לומר לו או כנוס או פטור הא לא דמי הכא הרי יאמר שרוצה לכנוס אם תבא למקומו וכיון שאירסה ולא נשאה יש לה לבא שם למקומו אחריו ואע"ג דפר"ת בספר הישר דכל ההיא מילתא דג' ארצות לנשואין לכפיית האיש איירי שאם נשאה באחת מארצות האלה והיא מקום דירתו אין כופין אותו לצאת משם וכ"ש אם נישאת באחד מארצות והיא מקום דירתה ומולדתה שיפה כח האשה יותר ואינו יכול להוציאה משםתצ"ל ופי' ההיא. כההיא דכתובות ג' ארצות לנשואין כו' אם האיש מיהודה והאשה מגליל ונשאה ביהודה שהוא מקומו אין מוציאין את האיש ממקומו לילך אחריה לגליל כיון דיהודה וגליל הם ב' מלכיות ואין שיירות מצויות מזו לזו ואין יכול לידע ניהוג אנשיאצ"ל מולדתה. מולדתו אין כופין אותו להניח מקומו כיון דשם נשאה אבל נשאה בגליל כופין אותו לצאת וגרס אותו שע"מ כן נשאה ואם האיש והאשה ממקום אחד ביהודה אע"פ שנשאה בגליל כופין אותו לצאת מגליל ואפי' מעיר לכרך ואם האשה מכרך והאיש מעיר או איפכא ושניהם ביהודה והוא נשאה בעירו אין האשה יכולה לכופו להניח מקומו כיון דב' המקומות אינן שוין והוא נשאה בעירו וכ"ש אם מקומותיהן שוין כרכין או עיירות כופין האיש לעזוב מקומו אע"פ שבמקומו נשאה שנא' והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל (כתובות ד' ס"א.) ועוד עולה עמו וכו' (שם) ודרכו לחזור אחר אבידתו (קידושין ד' ב':) ועוד האיש יכול לילך ולראות אוהביו מה שאין כן באשה דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה וההיא דירושלמי מפר"ת מתני' כשהיה ביהודה ונשאה בגליל בגליל ונשא אשה ביהודה פי' שהוא מיהודה ונשא מגליל בגלילבט"ס הוא ושורה דלקמי' נקטי'. (ונשא אשה מיהודה ביהודה) אין כופיןגתשובת מיימוני להלכות אישות סי' כ"ח. אותה לילך אחריה לגליל או מגליל ונשא אשה מיהודהדצ"ל בדין אחד. בגליל. אבל מיהודה ונשא אשה מיהודה בגליל ונשא אשה בגליל כופין אותה לצאת מגליל ואין כופין אותו לצאת מיהודה וע"כ פי' ר"ת שפי' בכפיית האיש מיירי וכן שאר כל הגאונים ושוב מצאתי בספר רבי' משה בר מיימון ז"ל כדברי שפי' לעיל וזה לשונו (פי"ג מהל' אישות הל' י"ז.) וערי יהודה לנשואין ג' ארצות הן יהודה ועבר הירדן וגליל איש שהוא מארץ אחרת ונשא אשה מארץ אחרת כופין אותה ויוצאת עמו לארצו או תצא בלא כתובה שעמ"כ נשאה אע"פ שלא פי' אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל מוציאה ממדינה למדינה מכפר לכפר באותה הארץ עכ"ל. ואחרי שרוב הגאונים פירשו כך דבכפיית האשה מיירי מי יעבור על דבריהם לכופו להוציאו ודאי היכי דהבעל היה רוצה לכוף את האשה לא היינו כופין אותה הואיל ונפיק מפומי' דר"ת דמספיקא עבדינן לחומרא וכבר נעשה ששלחו ממיידבורק לצרפת אצל מה"ר שמואל בר שלמה שהבעל היה חפץ לכוף את אשתו לילך אחריו ומורי היה חולה באותה שעה ולא היה יכול לכתוב והראה לי תשובת ר"ת וצוה לי להעתיקה להם וחתם עליה דכיון דהוי פלוגתא דרבוותא עבדינן הכא לחומרא והכא לחומרא ודקדקתי בירושלמי (כתובות פ"ג הל' י"א.) ונ"ל דיפה כח הבעל מכח האשה דגרס התם הוא רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות היא רוצה והוא אינו רוצה אין כופין וכו' אלמא דיפה כח הבעל מכח האשה ודלא כר"תהצ"ל לחמיו וחמיו. ותו דבגמ' דידן דפ"ב דכתובות (ד' ק"י:) תנא דכיפיןוצ"ל מעיד. אותה לעלות כמו שכופיןזבהכ"י ליתא וט"ס. אותו לעלות וי"ל דההיא מיירי בזמן שבית המקדש קיים דאז היתה מצוה לדור טפי בירושלים מבארץ ישראל וההיא דתוספתא מיירי בזמן הזה ועוד חוזרני לעיל דאפי' פסק הבחור בעצמו לבא שמה אחרי שגם חמיו פסק לו כמה ענינים ולא קיים לו נראה שבטל לגמרי גם זה שפסק לבא שמה אין כופין אותוחצ"ל אותה. (והשתא נמי אין כופין אות') ואפי' ארמון מודה הכא לרבנן שתצא ממקומה ללכת אחריו או תשב עד שתלבין ראשה דע"כ לא פליג אדמון אלא היכי דאינו חפץ לכנוס כדמשמע לישנא דת"ק חשב עד שתלבין ראשה וכן מוכח מדברי אדמון עצמם מדקאמר מה אני יכול לעשות כלומר וכי יש לי לישב עגונה אבל הכא תלךטצ"ל אותה. אחרי ולא תתעגן ואפי' את"ל דאדמון פליג נמי אהא וכי תימא א"כ לאשמועינן רבותא טפי דאפי' כה"ג דלא בעי לעגנה לגמרי הדיןיבכ"י לן וט"ס. עמו מ"מ כיון שהוכחתי דפלוגתייהו איירי כגון שבא לעגנה ואינו חפץ לכונסה כלל כמו שמשמע לישנא דמתני' כדפ' נהי דאדמון פליג בו וכיוצא בו כגון בנידון שלפנינו הא אמרינן בגמ' דהלכה כמותו ולא בכיוצא בו (שם ד' ק"ט.) ופר"ח דאפי' בדין הדומה אין הלכה כמותו אלא במאי דאיירי בהדיא במתני ותו לא הבו דלא לוסיף עלה. כי ההיא דפ' כל הנשבעין (שבועות ד' מ"ח:) דאין אדם מוריש שבועה לבניו מסיק עלה נמי הבו דלא לוסיף עלה וטעמא רבאכצ"ל לאביי דדוקא היכי דבעי לעגנה מסתבר טעמא דאדמון אבל הכא מאי חזית דדמא דידה סומק טפי דילמא דמא דידי' סומק טפי ועוד דרגלים לדבר שכל הימים שהיה שם מתנוול והולך וטלטולא דגברא קשי מדאיתתא (סנהדרין כ"ה.) ויש מרבותינו שכתבו שיש לכופו ללכת אחריה אפי' ממתא למתא משום כבודה בת מלך פנימה ולא ידענא מאי היא הלא גם בימי חכמי התלמוד היו כבודות וצנועות מעתה ואפ"ה אמרינן דכופין אותה לצאת היכא דהיה מיהודה ואירס אשה בגליל וכ"ש אי חשיבי מקומו ומקומה כיהודה ויהודה דכופין אותה ועוד כתבו דגנותא דגבראלצ"ל ביהודה: גרע מדאיתתא ולהכי כייפינן לי' לגרש ולא לה לביישה שתלך אחריו למקום רחוק גם זו פליאה בעיני הלא גם בימי חכמי התלמוד הוה שייכא הא מילתא ואפ"ה לא אשגחו ואמרו לה כדפ' גם מה שכתבו עולה עמו ואינה יורדות עמו הלא חמיו פסק לו לנדוניא ממון גדול ובאותו ממון יאכילנה וישקנה וילבישנה כחשובות שבמשפחתה ועוד אם יספיק לה בדברים השוין בבנות משפחתה אע"ג דלא יספיק לה כמו שהיו לה בבית אביה צריכה לקבל כדאמר פ' המדיר (כתובות ד' ע':) במספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים עד לא צריכא דרגילא בהו בי נשא וקאמצ"ל מיתדר. מגלגל בהדה דאמר לן עד האידנא דלא אדרתן וכו' ופר"ח דאע"ג דאינה יורדות עמו ה"מ שבנות משפחתיה שוות אבל בהנך דברים קטנים דרגילא בהו בי נשא לפי שהוא עשיר אבל בני משפחתה נמי שאין להם עושר אלא כמו שיש לבעלה אין רגילות באותם דברים קטנים הלכך ישנצ"ל איתדר. להתגלגל עמו כי הויא בהדיה וכשאינה עמו יש לה להתנהגסצ"ל אמרינן. (לה באמנה עמו) כמו שהיתה בבית אביה. ועוד חוזרני לפ' התוספתא והירושלמי בענין אחר וה"פ התוספתא בד"א שהיה מיהודה ואירס ביהודה לא מיבעי כמו כן אם נשאה ביהודה שאין כופין אותה לצאת משם אלא אפילו נישאת במקום אחר ושוב חזרה ליהודה אין מוציאין אותה משם משום דבתר אירוסין אזלינן ואיכא למימר דהנשואין הוי על דעת האירוסין אבל היה מיהודה ואירס בגליל פי' שקידש ע"י שליח ששלח שם לקדשה לא מיבעי אם נשאה ביהודה או בעבר הירדן ושוב חזרה לגליל שכופין אותה לצאת ליהודה אם הוא חפץ להיות ביהודה שהוא מקום האירוסין וע"מ כן נשאה שתחזור למקום האירוסין כשירצה אלא אפי' נשאה בגליל כופין אותה לצאת ליהודה כשירצה כיון דבשעת שאירסה היה ביהודה ולא הלך הוא בעצמו שם לקדשה ומסתמא על דעת כן קידשה שתלך אחריו למקומו כי טפילה לו ונגררת אחריו ולא הוא נגרר אחריה וההיא דירושלמי יש לפרש מתני' כשהיה מיהודה ונשא אשה בגליל פי' הלך לשם וקידשה ונשאה ואפי' קידשה סתם לחוד אע"ג דלא נשאה עדיין אין כופין אותה והא דנקיטעבהכ"י דן ט"ו וט"ס. לאשמעינן דאיירי כגון שהוא עצמו הלך שם דומיא דנישואין דאי אין לעשות ע"יפצ"ל לה. שליח ובתוספתא דקתני אירסה משום דאיירי כששלח אצלה שלית וקידשה וסוף דבר אין לכופו לילך אחריה ואפילו לפי תשובת ר"ת יכול להיות דאין כופין כיון דלא קידשהצצ"ל נתרצה. בעצמה אלא על ידי שליח דלמא כהאי גוונא חשיב כמו היה ביהודה ואירס ביהודה דאין כופין כדאיתא בתוספתא וכ"ש לדברי שאר הגאונים שמפרשים ההיא דכתובות בכפיית האשה דאין כופיןקצ"ל מצא. אותה מטטם דפריש' לעיל. מה ענין תבע לחלוץרצ"ל ודלא כרב ושמואל וכ"ש דשמא כו'. ואולי דתיבת ורב ושמואל ט"ס שהי' כתוב וכ"ש ודימה המעתיק שהוא ור"ש וכתב ורב שמואל. אין נזקקין לו (כתובות דף ס"ד. וע"ש בתוס' ד"ה תבע.)שליתא בהכ"י וט"ס. שהניחו לכאן אין נזקקין אצל גדול למכפיי'תצ"ל ופי' ההיא. הוא מסרב ואינו חפץ לא לחלוץ ולא לייבם אבל הכא הרי חפץ לכנוס במקומו וכיון דאית לה לצאת אחריו כדפ' א"כ למה יכפוהו שלא כדת אפי' אם היתה באה מחמת טענה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה הא אמר אנא קאימנא ומזומן לכנוס כלום חילקו חכמים בין עניה לעשירה. מאיר בר' ברוך שיחי':
We were obliged to try the case of a betrothed, L, who demanded that her bridegroom, A (Jacob), come to her father's house and marry her there. A's father, B (Moses), representing his son, brought forth the following claims: a) When he (B) had arranged the match with L's father, C (Judah), he had promised C to send his son to live in C's house; b) he kept his promise, and, after A betrothed L through a messenger, he sent A to C; c) at the time the match was arranged C promised to clothe A suitably, to support him, and to hire a capable teacher for him; d) after A stayed in C's house for one year, he was sent back to his father and C took no further notice of him; A was forced to interrupt his studies and he, B, with very limited means, had to support him for five difficult years; and, f) he asked many persons to urge C to keep his promise of support to A, but C refused. The undersigned (R. Meir) also, sent many letters to C, asking him to have pity on his son-in-law who suffered poverty and privation — all to no avail. Moreover, we have learned (from a letter) that C does not at all desire the consummation of the marriage, but has set his heart on a divorce since A displeased him. Thus, B claims that he has fulfilled his promise and sent his son to C; but, that the latter put A to shame and now he, B, can no longer force A to return to C's house; that A is afraid to return to C's place of residence since many persons have warned him that C's servants were threatening to do him injury unless he agree to divorce L; that though A cannot, and will not, return to C, he is nevertheless ready to marry L whenever she will come to his place of residence.
Taking the above into consideration, we have decided that A cannot be compelled to settle in C's town, marry L, and live with her there; nor can he be forced to divorce L. Our decision is based on irrefutable proof: Thus, the majority of our leading authorities agree that a man living in one country who betrothed a woman living in another country, may force the woman to come and live with him in his country. Although the Tosephta (Ket. 13, 2) and the Palestinian Talmud, (Ket. 13, 10) seem to disagree on this score, we believe that our interpretation of the statements in these two sources removes the discrepancy and shows that both agree regarding this law. Moreover, when the man betrothed the woman through a messenger, there is not a shadow of a doubt that according to both sources given above, the woman ought to be forced to move to her husband's place of residence. This opinion is shared by Rashi, Maimonides and other leading authorities. R. Tam, however, believes that these sources deal with cases in which we force the husband to change his place of residence to that of his wife. Therefore, in view of this difference of opinion (although I do not agree with the view of R. Tam) we must accept the strictures of each opinion. Thus, we are forced to decide that neither the husband nor the wife can force a change in the other's place of residence. We cannot compel the husband to change his place of residence because of the opinion of Rashi, Maimonides, and the other leading authorities; but neither can we compel the wife to change her place of residence, because of the opinion of R. Tam. Although B had agreed at the time of the betrothal that A would settle in C's town, B had no right to bind A to such terms and we can find no evidence that A had voluntarily agreed to change his place of residence. The fact that A went to visit C is no evidence of such voluntary agreement. Moreover, he went on this visit after the betrothal, while we are concerned with his intentions at the time of the betrothal. Therefore, this agreement between B and C is void. Furthermore, had A himself voluntarily agreed at the time of the betrothal to move to C's place of residence, we should not be able to force A to keep his part of the agreement since C, on his part, had made many promises at that time which he later failed to keep.
Some Rabbis wrote their opinion that A should be compelled to move to L's place of residence since it was not dignified for a woman to move from place to place, as expressed by the verse: "All glorious is the king's daughter within the palace" (Ps. 45,11; cf. Git. 12a). Moreover, it is humiliating for a woman to pursue her husband into a distant place. However, I regard this manner of reasoning as very strange indeed; for in the talmudic period women were more honorable and discreet than today, and yet talmudic law required them to move to their husband's place of residence. The aforementioned Rabbis also wrote that since, according to the Talmud, a woman's station may be elevated through marriage but not lowered, L should not be forced to move to A's town. For L was brought up in great luxury and abundance, and were she to move to A's house she would have to share his poverty and privation. However, L would not have to suffer privation. C had promised A a large sum of money as a dowry; with that money A should be able to support L in a manner befitting her station, and on a standard equal to that of the other women of her family. Although she would miss some of the extravagances of her father's house, she would have to bear with such minor inconvenience. In conclusion, since A is ready to marry L whenever she will come to live in his town, we cannot compel A to move to L's town or to divorce her. This decision is required by talmudic law and the Rabbis made no distinction between a poor woman and a rich woman. Signed: R. Meir b. Baruch.
SOURCES: L. 386; Tesh. Maim. to Nashim, 28; Hayyim Or Zarua, Responsa 147. Cf. Hagahot Asheri Ket. 12, 3; Asheri Ket. 13, 17; Tur Eben Haezer 75.
The following Responsa by R. Samuel b. Salomo, R. Jacob B. Joseph, R. Yehiel b. Jacob ha Levi, and R. Eliezer B. Ephraim, refer to the same case:
This letter is written regarding the youth of Rothenburg who betrothed, through a messenger, the daughter of R. Judah of Düren. At the time the match was concluded the youth's father had agreed that his son would take up his permanent abode with his father-in-law. After the betrothal the bridegroom came to stay with R. Judah who hired a teacher for him and treated him honorably for a long time. A year later the youth became sick and R. Judah, thinking that this was a result of the change of climate, sent him home accompanied by his teacher, and expended large sums of money on him. Subsequently, R. Judah sent for the youth to come to his house and marry his daughter. The youth, however, changed his mind on the matter of residence, and refused to come to Düren, stating however that he was ready to marry his bride if and when she came to live in Rothenburg. Thus it is apparent that the youth was intending to exact money from R. Judah. Therefore, it is my opinion that the youth be forced either to marry his bride on her terms, or divorce her. First, it is obvious that at the time of her betrothal the bridegroom had intended to settle in Düren. Secondly, his father had explicitly agreed with R. Judah to the youth's change of abode. Therefore, we assume that the youth also had agreed to it, since a young son does not dare to oppose his father and usually subscribes to the father's arrangement of his affairs. Again in agreements arising between the various parties interested in a marriage, the conditions apparently implied, though not expressly stated, are presumed to form part of such agreements (see Git. 65b; Ket. 54b; 79a; B. B. 132a). Thus, in our case, it is apparent that R. Judah did not intend to have his daughter leave him and her mother and remove from the country of her birth, and suffer privation in Rothenburg with her poverty stricken husband; that he did not intend to spend the large sum of money required to finance the safe conduct of one who was the daughter of a magnate whose name was known throughout the countries. Thus, the overlord of Rothenburg acting on the mere rumor [that R. Judah's daughter was coming to settle in Rothenburg] already sought ways of subjugating R. Judah to his will [using his daughter as a hostage]. Finally, according to the Talmud (Ket. 110b) a husband cannot force his wife to move from a humble to a more sumptuous dwelling since she can hold that such change of abode, even though it was for the better, would cause her many inconveniences. Any woman who gives plausible reasons against the change of abode demanded by her husband, therefore, cannot be forced to undertake such a change. In our case the bride's reasons against a change of abode are numerous and reasonable. Therefore, the youth ought to be forced by flagellation or the use of the ban either to marry his bride or to divorce her. This case was already brought before us last year, and we decided in the bride's favor. Because of these reasons, I have agreed to ban and chastise the bridegroom until he either marry his bride on her terms or divorce her. If he refuses to comply with our order he shall bear his sin and those who support him shall likewise suffer. None is excluded from our ban, excepting, of course, our honored teacher Rabbi Meir. Rabbenu Gershom requires that a husband be coerced into divorcing his rebellious wife lest the latter turn to mischief. Although many authorities disagree with Rabbenu Gershom and we do not follow his decision, in cases similar to the one at hand, however, we must protect the daughters of Israel lest unscrupulous youths use the inability and unwillingness of daughters of rich men to change their place of residence, as a means of extorting money from their fathers. Signed: Samuel b. Salomo (Pr. 250).
Wailing and complaint that cannot be silenced, arose because of Jacob b. Moses who betrothed the daughter of R. Judah…. The bridegroom may be coerced either to marry the bride on her terms or divorce her. R. Tam decided that a court must compel a levir to marry, or give halitzah to his brother's childless widow, even by the use of force; and that it is even permissible to have Gentiles use force on the levir until he comply with the decision of the Jewish court. Although according to the Jerusalem Talmud whenever the Mishna fails expressly to allow the use of coercion we can use no physical compulsion (Ket. 11, 7), and although the ban is a strong form of coercion, nevertheless, since R. Tam allowed the use of physical compulsion (in a case where the Mishna does not expressly allow the use of such measures, cf. B. Yeb. 39a) we ought to ban the bridegroom until he comply with our decision. Moreover, custom changes law; whenever we are uncertain regarding a certain law, we observe and follow the accepted practice. Thus, the custom is universally accepted of performing the marriage ceremony in the house of the bride's father. Therefore, we invoked against the youth all the curses great and small, until he comply with our decision. Signed Jacob b. Rabbi Joseph (Pr. 251).
To our Rabbis of Germany, your love has obliged me to express my opinion regarding the above. Since witnesses testify to the fact that there was a stipulated condition at the time of the betrothal, such condition is binding and the bridegroom must live up to its terms. Even if there are no such witnesses, the fact that his father-in-law kept him in his house together with his teacher, even though he returned home because of illness, proves that the father-in-law intended that the wedding take place in his house. It is difficult to imagine that the latter intended to brave the grave danger of sending his daughter and his money to Germany, which is very unsafe country. Furthermore, a man may not force his wife to leave her country and to come to live in his country. Therefore, we may force the bridegroom to do one of two things: either marry his bride and come to live in her place of residence, or divorce her. The Rabbis ought to coerce him by the use of chastisement and the ban, for fear lest his bride remain a deserted wife. We find many instances where the Rabbis decreed special laws and took extraordinary measures in order to prevent the possibility of a woman remaining a deserted wife. Signed: Yehiel b. Jacob ha Levi (Pr. 251).
To my teacher Rabbi Meir. I saw the decision of the judges in the case of the honorable R. Judah of Düren who betrothed his daughter to Jacob b. Moses of Rothenburg. At the time of the betrothal Moses agreed to send his son Jacob to Düren in order that he marry his bride there. Moses kept his agreement and sent his son to R. Judah. But, when the latter saw that Jacob was small in stature, homely, and despicable, he had pity on his daughter. Fearing lest she begin to despise her bridegroom, he sent Jacob back to his father to stay there till he grow up. When the bride grew up and R. Judah was told that Jacob also gained in strength, he sent for the latter to come and marry his bride. However, Moses refused to send Jacob to Düren. As time dragged on and R. Judah's daughter saw that her bridegroom refused to come to her, she sent a messenger to Rothenburg to demand that Jacob either marry her on the conditions previously agreed upon, or divorce her. But Jacob answered that he did not personally agree to move to Düren, that he did not join in his father's agreement on that score, that he would not come to her father's house, and that he would marry her only if she come to Rothenburg. Thereupon it was decided [by R. Meir] that she could not compel Jacob to move to Düren nor force him to divorce her. This decision, however, is very strange, and, in my opinion, is a perversion of justice for a number of reasons. a) Some of our great authorities quote the opinion of R. Tam to the effect that both the Mishna (Ket. 13, 10) and the Tosephta (Ket. 13, 2) which treat of the conditions under which a party to a marriage may be forced to remove to the place of residence of the other party, deal with forcing the husband to move to the place of residence of the wife. Therefore, the conclusion of both sources is that the husband who married a wife living in another country must move to that country. Again, whenever the talmudic sources state that the husband be so forced to move, the implication is that upon refusing to do so he must divorce his wife and pay her the ketubah. Next, it is well known that the bride's home is luxurious and comfortable [for which reason she ought not to be forced to remove to her husband's humble abode], that her traveling to Rothenburg would entail great difficulties and serious hazards since the entire road is infested with lurking dangers, and that her very stay in Rothenburg would be perilous because of her father's great reputation for wealth. Therefore, Jacob cannot force her to take such a step. Besides, even if she wanted to go to Rothenburg, her father's repeated objections would not allow her to do so, and she could do nothing about it. Therefore, this case is similar to the one quoted in the Mishna (Ket. 13, 5), in which case Admon decided that the bride might demand from her bridegroom that he either marry, or divorce her. Finally, Jacob is bound by his father's agreement, since it is customary for the parents of a couple to enter into all agreements governing the marriage, and for such agreements to be considered binding on the couple. Although the principle is accepted that "the consent of the father does not imply the consent of the son (Kid. 45b)", this principle applies only to the actual betrothal but not to the other arrangements appertaining thereto. Moreover, the fact that he came to live in Düren proves that he had agreed to his father's arrangement; while his having been sent home temporarily, because of illness, did not invalidate the original agreement.
Therefore, it seems to me that the decision cited above was a perversion of justice, or, at least, against common sense, and not in the interest of the public welfare. For were we to accept the principle implied in your decision, the interests of the wealthy would suffer greatly. Thus many unscrupulous persons, knowing that the daughters of the rich cannot move away from their home towns, would betroth such women and then extort money from their fathers by refusing to marry them until either the women move away from their homeland, or their fathers pay exorbitant sums of money. And you, my teacher, R. Meir, how did you come to subscribe to such a decision? Everybody is wondering at this. For R. Judah is ready to fulfill all his previous promises and more; he wants Jacob and the bride also wants him. They are ready to give guarantees that they will not act treacherously against him; and, in case he does not want her, she is ready to accept her divorce and forego her ketubah. In the face of such facts, how can any Rabbi, student, or judge, give heed to those who insidiously demand that R. Judah's daughter come to live in Rothenburg, knowing full well that she can not do so! It is obvious that these persons are only interested in extorting money from R. Judah, and it is not becoming your dignity to uphold the cause of these extortionists. Should we allow an Israelite daughter to become a deserted wife because her father is averse to becoming a victim of extortion? I know that R. Judah did not acquiesce; that he could not bear the idea of being coerced and forced to part with his money; and that he sent inquiries to the elders, the greatest authorities of France, and to other places. It appears that those authorities have all agreed that Jacob ought to be forced to marry his bride on her own terms or to divorce her. Although you are the greatest authority of our generation, you will not find it easy to oppose the decision of our great authorities, lest dissensions multiply in Israel. "Therefore, leave off contention, before the quarrel break out" (Proverbs 17,14). Signed: Eliezer b. Ephraim. (Am. II, 81).