בתשובת מיי' להל' אישות סי' ט"ז קצרות סי' קפ"ה ראשיתה שו"ת הרשב"א סי' תתס"ד תתס"ה תתס"ו. מורי הר"ם נשאל על אשת ראובן שקיבלה עליה בחרם במעמד אנשי עירה וכתבו שטר על החרם וחתמו עליו כל אנשי העיר ועתה עברה על החרם פעמים ושלש ויש עדים בדבר ועתה אנו מסופקים במה שאמרו חכמים עוברת על דת צריכה התראה (סוטה ד' כ"ה.) להפסידה כתובתה אם התראה בשעה שעברה על החרם בעי כמו דיני נפשות משום דמציא למימר אישתלאי (כתובות ד' ל"ג. סנהדרין ד' מ':) ונר' לומר דלא דמי דמה שעוברת על דת כגון מאכילתו דבר שאינו מעושר צריכה התראה אפי' אם כן הוא שצריכה התראה בשעת מעשה לפי שיכולה לומר לא ידעתי שהפסדתי כתובתי בשביל זה אבל כגון זו שהתרו בה בשעת קבלת החרם ואמר לה אם תעבור על החרם אז תפסידי כתובתך בזה א"כ ידע ומחלה אם תעבור מאחר שקיבלה עלי' ולא אתני' לומר אם אשכח כמו שלמדתנו שבכל דבר הרגיל דהוה לי' לאתנוי' ולא אתני איהו דאפסיד אנפשי ועוד תודיעני אםגבהכ"י יורש וט"ס. מגרש אותה בע"כ כדאמר בפי' המדיר (כתובות ד' ע"ב.) אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת מאחר שרגילה בכך גם בעיא היא בפ' ארוסה (סוטה ד' כ"ה.) אם רצה הבעל לקיימה אי מצי לקיימה או לאו אבל הא פשיטא לי' שהנשים שעברו על דת ואיבדו כתובה שמגרש אותן בע"כ אם ירצה והאלפס פסק דכופין להוציא היכא דרגילה בכך וגם יש בירושלמי (כתובות פ"ז הל' ו' וע"ש.) אפי' יש בכתובתה אלף זוז נוטלות בלאותיה שבפניה ומוציאה לשון מוציאה משמע בע"כ גם בתשובת ר"ת יש שפעם ראשונה אין כופין אותו להוציא אפי' אם תעבור על דת ומשמע אין כופין אבל אם רצה יגרשנה בעל כרחה. תשובת מורי. נראה לן דבר פשוט דאפי' את"ל דעוברת על דת צריכה התראה מ"מ סגי בהתראה אחת ואם עברה אח"כ על ההתנאה אע"פ שלא התרו בה בשעת מעשה תצא שלא בכתובה דאי לא תימא הכי נמצאת מכשילה לבעל דכי מתרי ודאי תאמר לא תעשה עוד כדי שלא תפסיד כתובתה ותחזיר אח"כ לקילקולה ותכשילנו וכי יטרח הבעל להעמיד עדים על כל קלקול וקלקול ואפי' כשיעמיד עדים לא יוכל כי בפני עדים תאמר אישתליין ואח"כ תחזור לקילקולה ועוד ראיה דהדברים ק"ו דהא אע"ג דפשיטא דאין משקין אותה בלא קינוי והתראה אפ"ה מספקא לן אי בעי קינוי והתראה להפסיד כתובתה א"כ קינוי והתראה שלא בשעת מעשה דפשיטא לן דמהני להשקותה וכן מוכחתדצ"ל כל ההלכות. הלכות וההיא שמעתא גופה מוכחת כן דקאמר מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה וכ"ש דחשיב קינוי והתראה לענין להפסיד כתובתה אע"ג דבעיא התראה ועוד יש ראיה מדמייתי החם ואלו שב"ד מקנין להם וכו' עד ולא להשקותה אלא להפסידה כתובתה אלמא דקינוי והתראה דלהפסידה כתובתה הוי דומיא דקינוי להשקותה וגם משמע מלשון רבי' משה בר מיימין (פכ"ד מהל' אישות הל' ט"ו.) דיכול לגרשה בע"כהצ"ל והרשות. הרשות בידו. ושוב חזרו ושאלו ראובן הביא עדים לפנינו שעברה על החרם גם היא הביאה עדים שגם הוא עבר על החרם והנה פסקנו שאינה נקראת עוברת על דת להפסידה כתובתה אלא שמתכוונת לעבור דומיא דראשה פרוע משמשתו נדה מאכילתו דבר שאינו מעושרוצ"ל אבל כאן כיון דהוא עובר גם היא מורה התירא לעצמה ואינה מתכונת לעבורה וכ"ה בתשו' מיי'. ועוד עוברת על דת צריכה התראה כי היכי דתיהדר בה כדאיתא פ' ארוסה והיינו בשעה שעושה מעשה עבירה דומיא דמשמשתו נדה אמנם בנדון זה לא היתה התראה וקבלת חרם לאוזהתראה היא כי אז הי' בדעתה לקיימה כו'. כ"א היה בדעתו לקיימה ושכחה אותו כדאיתא גבי עדים (כתובות ד' ל"ג.)חצ"ל זוממין. אמרי אישתלויי אישתליין וגלוי לךטצ"ל שריב"א ועי' לעיל סי' ק"ג. שיב"א פסק בשבועות שמקבלי ארמות ועברו על החרם אין לפוסלן שבשעת החרם היה בדעתן לקיימו גם הכא נוכל לתלות ששכחה החרם וא"ת הלא מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה ואע"פ שיש ימים הרבה בינתים והיה לן למימר ששכחה ההתראה שאני התם שקינא לה כשנסתרה וסתירה תחילת טומאה הואי והיינו בשעת מעשה כי היכי דתיהדר בה כי יחוד אסרהיצ"ל תורה. ואין כאן ראי' בנדון זה: תשובת מורי עודני מחזיק לקייםכבכ"י דבריו וט"ס: דברי דע"כ לא בעיא התראה בשעת מעשה כמו שהוכחתי שמקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה ופירש"י בפ' הבא על יבמתו (יבמות ד' נ"ח.) על סתירה שנסתרה לאחר שנישאת ואע"פ שרש"י פי' שם פי' אחר דמיירי שקינא לה כשהיא ארוסה ואיסתתר כשהיא ארוסה וקמשקי לה כשהיא נשואה פר"י דפי' ראשון עיקר והכל עמך והכי איתא בהדיא בפ' ארוסה (סוטה ד' כ"ו.) המקנא לארוסתו ולשומרת יבם שלו משכנסה נסתרה או שותת או לא נוטלת כתובה אלמא אף על גב דהקינוי היה קודם הסתירה הרבה מהני להשקותה על ידי ההוא קינוי כ"ש דמהני להפסידה כתובתה כמו שכתבתי כבר ומה שכתבת דומיא דמשמשתו נדה משמשתו נדה נמי לא בעי להתרות בשעת מעשה אלא כשהיא עוברת פעם אחת שוב מתרה בה בעדים והזהרי שלא תעברי עוד ואם תעברי תפסדי כתובתךלצ"ל ותצא. והתנאי בלא כתובה ואם יש עדים שראוה שעברה תצא בלא כתובה אע"פ שלא חזרו והתרו בה פעם שנייה בשעת מעשהממכאן עד אעפ"י שלא התרו בה בשעת מעשה כפול בהכ"י וט"ס הוא: מידי דהוי אקינוי שאדם מקנה לאשתו אל תסתרי ושוב ראה שנסתרה אע"פ שלא התרו בה בשעת מעשה משקה אותה ולא מציא למימר אישתליין וכ"ש הכא לגבי כתובה דלא מציא למימר אישתליין אמנם יש לדקדק במה שכתבת שהיא הביאה עדים שגם הוא עבר על החרם אם אותם עדים שהביא הוא שהיא עברה על דת היינו מזה שנודרת ואינה מקיימת ועוברת חרמות נ"ל שאינו יכול להוציאה דטעמא מאי אמור רבנן נודרות יוצאת בלא כתובה דמצי למימר אין אשה אלא לבנים (כתובות ד' נ"ט.) ובעון נדרים בנים מתים (שם ד' ע"ב.) וכיון שגם הוא עובר חרמות ההוא גברא לא בעיא בני ואין טענתו טענה וגרסינן בירושלמי (שם) ניחא לי כולהון דאית לי' בהון נודרת ואינה מקיימת מאי אית לי' בה יכול לומרנצ"ל אי. איפשי באשה נדרנית שקוברות את בניה הרי משמע מירושלמי דטעמא משום בני אבל אם עדים מעידים עלי' שעוברת על שאר דת משה ויהודית אע"פ שהוא עובר חרמות החשוד לדבר אחד אינו חשוד לכל התורה כולה (בכורות ד' ל':) ויכול להוציאה בלא כתובה בעל כרחה דאיכא למימר נהי דעבר עבירה שעבר על החרם מ"מ לא היה בא על הנדה אם משמשתו נדה תצא בלא כתובה או בשביל דבר אחר משאר מילי דמיקיימי בהו עוברת על דת משה ויהודית ויכול לגרשה בע"כ ואין צריך הסכמות קהילות שהרי גדולה מזו כתב רבי' משה אבן מיימון וזה לשונו (שם הל' ט"ז.) עוברת על דת משה ויהודית או שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא ואע"פ שלא יוציא אין לה כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אנא על בנות ישראל הצנועותסבהכ"י אלא וט"ס. אבל הפרוצות אין להם תקנה זו ותהא קלה בעיניו להוציאהעכנראה הוא כפול מיותר. (וכן פירש"י להשקותה כשהיא נשואה אם תסתור לאחר נישואיה שותה ע"י קינוי של אירוסין) מאיר בר ברוך שיחי':
Q. A's wife bound herself by a ban in the presence of the people of the town, not to do a certain thing. The terms of the ban were written down, and all the townfolk signed the document. Subsequently she transgressed the ban several times, as attested to by witnesses. A transgressing woman, if properly forwarned, loses the right to her ketubah. We are doubtful, however, whether A's wife had to be properly forewarned before losing her right to the ketubah. We are inclined to believe that no such forewarning was necessary since she was warned at the time the ban was pronounced that she would lose the right to her ketubah should she transgress the ban, and she agreed thereto without inserting any qualifying conditions. Does A's wife lose the right to her ketubah? Furthermore, is A permitted to divorce her against her will? A. Even if proper forewarning were required before a transgressing woman loses her right to the ketubah, one such warning would be sufficient. Otherwise a woman would be able, without any restraint, continually to cause her husband to sin. For, when forewarned by witnesses, she would temporarily abstain from sin, and, later, return to her mischief. Moreover, any situation that would require the administration of testing-water to a Sotah (a woman suspected of faithlessness), would cause her to lose the right to her ketubah; and the forewarning of a jealous husband, even though preceding by many days the seclusion of his wife with another man, would require the administration of testing-water, as evidenced by the statement of the Baraita (Yeb. 58b): the jealous forewarning of a betrothed would require the administration of testing-water after she married [if she secluded herself with that other man after the marriage took place]. Therefore, a forewarning does not necessarily have to precede a transgression immediately. The question was again sent to R. Meir: A's wife brought witnesses who testified before us that A also had transgressed the ban. We decided, therefore, that she did not lose the right to her ketubah, since she did not intend to commit a sin. Moreover, a woman must be forewarned immediately before committing a sin in order to be classified as a transgressing woman. The Baraita cited above offers no proof to the contrary since it deals with a case where the sinful seclusion immediately followed the jealous forewarning (i. e. the seclusion took place before the marriage). A. I still believe that a forewarning does not necessarily have to precede the transgression immediately. Thus Rashi offers two interpretations of the aforementioned Baraita. The first, and most important, interpretation assumes that the seclusion took place after the marriage, and, thus, long after the jealous forewarning. Moreover, the Talmud (Sotah 26a) clearly states that a woman who was jealously forewarned before her marriage and secluded herself with another man after the marriage, must either drink the testing-water or lose the right to her ketubah. However, since A too has transgressed the ban, we must make two distinctions. a) If the wife's sin consisted of merely disregarding the ban, while her act was not sinful in itself, A is not permitted to divorce her; for transgressing a ban causes the death of the transgressor's children, and is, therefore, ground for divorce; but, since A himself transgressed the ban, he can have no objection to a similar act on the part of his wife. b) If A's wife, however, transgressed Mosaic law and Jewish custom, A is permitted to divorce her even against her will; he need not seek the consent of the communities, and he is not required to pay her the ketubah. SOURCES: Cr. 185; L. 393; Tesh. Maim. to Nashim 16; Rashba I, 864–6; Hag. Asheri Ket. 7, 9. Cf. Isserlein, Pesakim 68.
בתשובת מיי' להל' אישות סי' ט"ז קצרות סי' קפ"ה ראשיתה שו"ת הרשב"א סי' תתס"ד תתס"ה תתס"ו. מורי הר"ם נשאל על אשת ראובן שקיבלה עליה בחרם במעמד אנשי עירה וכתבו שטר על החרם וחתמו עליו כל אנשי העיר ועתה עברה על החרם פעמים ושלש ויש עדים בדבר ועתה אנו מסופקים במה שאמרו חכמים עוברת על דת צריכה התראה (סוטה ד' כ"ה.) להפסידה כתובתה אם התראה בשעה שעברה על החרם בעי כמו דיני נפשות משום דמציא למימר אישתלאי (כתובות ד' ל"ג. סנהדרין ד' מ':) ונר' לומר דלא דמי דמה שעוברת על דת כגון מאכילתו דבר שאינו מעושר צריכה התראה אפי' אם כן הוא שצריכה התראה בשעת מעשה לפי שיכולה לומר לא ידעתי שהפסדתי כתובתי בשביל זה אבל כגון זו שהתרו בה בשעת קבלת החרם ואמר לה אם תעבור על החרם אז תפסידי כתובתך בזה א"כ ידע ומחלה אם תעבור מאחר שקיבלה עלי' ולא אתני' לומר אם אשכח כמו שלמדתנו שבכל דבר הרגיל דהוה לי' לאתנוי' ולא אתני איהו דאפסיד אנפשי ועוד תודיעני אםגבהכ"י יורש וט"ס. מגרש אותה בע"כ כדאמר בפי' המדיר (כתובות ד' ע"ב.) אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת מאחר שרגילה בכך גם בעיא היא בפ' ארוסה (סוטה ד' כ"ה.) אם רצה הבעל לקיימה אי מצי לקיימה או לאו אבל הא פשיטא לי' שהנשים שעברו על דת ואיבדו כתובה שמגרש אותן בע"כ אם ירצה והאלפס פסק דכופין להוציא היכא דרגילה בכך וגם יש בירושלמי (כתובות פ"ז הל' ו' וע"ש.) אפי' יש בכתובתה אלף זוז נוטלות בלאותיה שבפניה ומוציאה לשון מוציאה משמע בע"כ גם בתשובת ר"ת יש שפעם ראשונה אין כופין אותו להוציא אפי' אם תעבור על דת ומשמע אין כופין אבל אם רצה יגרשנה בעל כרחה. תשובת מורי. נראה לן דבר פשוט דאפי' את"ל דעוברת על דת צריכה התראה מ"מ סגי בהתראה אחת ואם עברה אח"כ על ההתנאה אע"פ שלא התרו בה בשעת מעשה תצא שלא בכתובה דאי לא תימא הכי נמצאת מכשילה לבעל דכי מתרי ודאי תאמר לא תעשה עוד כדי שלא תפסיד כתובתה ותחזיר אח"כ לקילקולה ותכשילנו וכי יטרח הבעל להעמיד עדים על כל קלקול וקלקול ואפי' כשיעמיד עדים לא יוכל כי בפני עדים תאמר אישתליין ואח"כ תחזור לקילקולה ועוד ראיה דהדברים ק"ו דהא אע"ג דפשיטא דאין משקין אותה בלא קינוי והתראה אפ"ה מספקא לן אי בעי קינוי והתראה להפסיד כתובתה א"כ קינוי והתראה שלא בשעת מעשה דפשיטא לן דמהני להשקותה וכן מוכחתדצ"ל כל ההלכות. הלכות וההיא שמעתא גופה מוכחת כן דקאמר מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה וכ"ש דחשיב קינוי והתראה לענין להפסיד כתובתה אע"ג דבעיא התראה ועוד יש ראיה מדמייתי החם ואלו שב"ד מקנין להם וכו' עד ולא להשקותה אלא להפסידה כתובתה אלמא דקינוי והתראה דלהפסידה כתובתה הוי דומיא דקינוי להשקותה וגם משמע מלשון רבי' משה בר מיימין (פכ"ד מהל' אישות הל' ט"ו.) דיכול לגרשה בע"כהצ"ל והרשות. הרשות בידו. ושוב חזרו ושאלו ראובן הביא עדים לפנינו שעברה על החרם גם היא הביאה עדים שגם הוא עבר על החרם והנה פסקנו שאינה נקראת עוברת על דת להפסידה כתובתה אלא שמתכוונת לעבור דומיא דראשה פרוע משמשתו נדה מאכילתו דבר שאינו מעושרוצ"ל אבל כאן כיון דהוא עובר גם היא מורה התירא לעצמה ואינה מתכונת לעבורה וכ"ה בתשו' מיי'. ועוד עוברת על דת צריכה התראה כי היכי דתיהדר בה כדאיתא פ' ארוסה והיינו בשעה שעושה מעשה עבירה דומיא דמשמשתו נדה אמנם בנדון זה לא היתה התראה וקבלת חרם לאוזהתראה היא כי אז הי' בדעתה לקיימה כו'. כ"א היה בדעתו לקיימה ושכחה אותו כדאיתא גבי עדים (כתובות ד' ל"ג.)חצ"ל זוממין. אמרי אישתלויי אישתליין וגלוי לךטצ"ל שריב"א ועי' לעיל סי' ק"ג. שיב"א פסק בשבועות שמקבלי ארמות ועברו על החרם אין לפוסלן שבשעת החרם היה בדעתן לקיימו גם הכא נוכל לתלות ששכחה החרם וא"ת הלא מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה ואע"פ שיש ימים הרבה בינתים והיה לן למימר ששכחה ההתראה שאני התם שקינא לה כשנסתרה וסתירה תחילת טומאה הואי והיינו בשעת מעשה כי היכי דתיהדר בה כי יחוד אסרהיצ"ל תורה. ואין כאן ראי' בנדון זה: תשובת מורי עודני מחזיק לקייםכבכ"י דבריו וט"ס: דברי דע"כ לא בעיא התראה בשעת מעשה כמו שהוכחתי שמקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה ופירש"י בפ' הבא על יבמתו (יבמות ד' נ"ח.) על סתירה שנסתרה לאחר שנישאת ואע"פ שרש"י פי' שם פי' אחר דמיירי שקינא לה כשהיא ארוסה ואיסתתר כשהיא ארוסה וקמשקי לה כשהיא נשואה פר"י דפי' ראשון עיקר והכל עמך והכי איתא בהדיא בפ' ארוסה (סוטה ד' כ"ו.) המקנא לארוסתו ולשומרת יבם שלו משכנסה נסתרה או שותת או לא נוטלת כתובה אלמא אף על גב דהקינוי היה קודם הסתירה הרבה מהני להשקותה על ידי ההוא קינוי כ"ש דמהני להפסידה כתובתה כמו שכתבתי כבר ומה שכתבת דומיא דמשמשתו נדה משמשתו נדה נמי לא בעי להתרות בשעת מעשה אלא כשהיא עוברת פעם אחת שוב מתרה בה בעדים והזהרי שלא תעברי עוד ואם תעברי תפסדי כתובתךלצ"ל ותצא. והתנאי בלא כתובה ואם יש עדים שראוה שעברה תצא בלא כתובה אע"פ שלא חזרו והתרו בה פעם שנייה בשעת מעשהממכאן עד אעפ"י שלא התרו בה בשעת מעשה כפול בהכ"י וט"ס הוא: מידי דהוי אקינוי שאדם מקנה לאשתו אל תסתרי ושוב ראה שנסתרה אע"פ שלא התרו בה בשעת מעשה משקה אותה ולא מציא למימר אישתליין וכ"ש הכא לגבי כתובה דלא מציא למימר אישתליין אמנם יש לדקדק במה שכתבת שהיא הביאה עדים שגם הוא עבר על החרם אם אותם עדים שהביא הוא שהיא עברה על דת היינו מזה שנודרת ואינה מקיימת ועוברת חרמות נ"ל שאינו יכול להוציאה דטעמא מאי אמור רבנן נודרות יוצאת בלא כתובה דמצי למימר אין אשה אלא לבנים (כתובות ד' נ"ט.) ובעון נדרים בנים מתים (שם ד' ע"ב.) וכיון שגם הוא עובר חרמות ההוא גברא לא בעיא בני ואין טענתו טענה וגרסינן בירושלמי (שם) ניחא לי כולהון דאית לי' בהון נודרת ואינה מקיימת מאי אית לי' בה יכול לומרנצ"ל אי. איפשי באשה נדרנית שקוברות את בניה הרי משמע מירושלמי דטעמא משום בני אבל אם עדים מעידים עלי' שעוברת על שאר דת משה ויהודית אע"פ שהוא עובר חרמות החשוד לדבר אחד אינו חשוד לכל התורה כולה (בכורות ד' ל':) ויכול להוציאה בלא כתובה בעל כרחה דאיכא למימר נהי דעבר עבירה שעבר על החרם מ"מ לא היה בא על הנדה אם משמשתו נדה תצא בלא כתובה או בשביל דבר אחר משאר מילי דמיקיימי בהו עוברת על דת משה ויהודית ויכול לגרשה בע"כ ואין צריך הסכמות קהילות שהרי גדולה מזו כתב רבי' משה אבן מיימון וזה לשונו (שם הל' ט"ז.) עוברת על דת משה ויהודית או שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא ואע"פ שלא יוציא אין לה כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אנא על בנות ישראל הצנועותסבהכ"י אלא וט"ס. אבל הפרוצות אין להם תקנה זו ותהא קלה בעיניו להוציאהעכנראה הוא כפול מיותר. (וכן פירש"י להשקותה כשהיא נשואה אם תסתור לאחר נישואיה שותה ע"י קינוי של אירוסין) מאיר בר ברוך שיחי':
Q. A's wife bound herself by a ban in the presence of the people of the town, not to do a certain thing. The terms of the ban were written down, and all the townfolk signed the document. Subsequently she transgressed the ban several times, as attested to by witnesses. A transgressing woman, if properly forwarned, loses the right to her ketubah. We are doubtful, however, whether A's wife had to be properly forewarned before losing her right to the ketubah. We are inclined to believe that no such forewarning was necessary since she was warned at the time the ban was pronounced that she would lose the right to her ketubah should she transgress the ban, and she agreed thereto without inserting any qualifying conditions. Does A's wife lose the right to her ketubah? Furthermore, is A permitted to divorce her against her will?
A. Even if proper forewarning were required before a transgressing woman loses her right to the ketubah, one such warning would be sufficient. Otherwise a woman would be able, without any restraint, continually to cause her husband to sin. For, when forewarned by witnesses, she would temporarily abstain from sin, and, later, return to her mischief. Moreover, any situation that would require the administration of testing-water to a Sotah (a woman suspected of faithlessness), would cause her to lose the right to her ketubah; and the forewarning of a jealous husband, even though preceding by many days the seclusion of his wife with another man, would require the administration of testing-water, as evidenced by the statement of the Baraita (Yeb. 58b): the jealous forewarning of a betrothed would require the administration of testing-water after she married [if she secluded herself with that other man after the marriage took place]. Therefore, a forewarning does not necessarily have to precede a transgression immediately.
The question was again sent to R. Meir: A's wife brought witnesses who testified before us that A also had transgressed the ban. We decided, therefore, that she did not lose the right to her ketubah, since she did not intend to commit a sin. Moreover, a woman must be forewarned immediately before committing a sin in order to be classified as a transgressing woman. The Baraita cited above offers no proof to the contrary since it deals with a case where the sinful seclusion immediately followed the jealous forewarning (i. e. the seclusion took place before the marriage).
A. I still believe that a forewarning does not necessarily have to precede the transgression immediately. Thus Rashi offers two interpretations of the aforementioned Baraita. The first, and most important, interpretation assumes that the seclusion took place after the marriage, and, thus, long after the jealous forewarning. Moreover, the Talmud (Sotah 26a) clearly states that a woman who was jealously forewarned before her marriage and secluded herself with another man after the marriage, must either drink the testing-water or lose the right to her ketubah. However, since A too has transgressed the ban, we must make two distinctions. a) If the wife's sin consisted of merely disregarding the ban, while her act was not sinful in itself, A is not permitted to divorce her; for transgressing a ban causes the death of the transgressor's children, and is, therefore, ground for divorce; but, since A himself transgressed the ban, he can have no objection to a similar act on the part of his wife. b) If A's wife, however, transgressed Mosaic law and Jewish custom, A is permitted to divorce her even against her will; he need not seek the consent of the communities, and he is not required to pay her the ketubah.
SOURCES: Cr. 185; L. 393; Tesh. Maim. to Nashim 16; Rashba I, 864–6; Hag. Asheri Ket. 7, 9. Cf. Isserlein, Pesakim 68.