מעשה בראובן שהיה לו קרקע על מצר שמעון ומכרו ללוי בכך וכך מעות. ועל מנת שיתן לו לוי קרקע שיש לו במקום אחר בעיר. וכבר הקנו זה לזה ועמד המצרן ועירער. ולפי שרבינו משה אבן מיימון ז"ל כתב דמחליף קרקע בקרקע לית בה משום דינא דבר מצרא. לימדו את לוי לעשות תנאי עם ראובן המוכר שלא יתרצה ליקח שום דמום עבור הקרקע זולתי הקרקע כשם שנתן לו לוי ודוקא אותו קרקע ולא אחר. והיה טוען מעלינא ליה אנכסי דבר מריון. והלך שמעון וקנה באותו קרקע שנתן לו לוי לראובן חלק אחד מיהודה שהיה שותף עם לוי באותו הקרקע שהיה לו כל כך כמו ללוי בו. ואמר לראובן הילך הקרקע כמו שנתן לך לוי והא לך גם המעות כמו שנתן לך לוי. ואז טען לוי אינך יכול לקנות מיהודה הקרקע כ"א לא יגמור הקניין שביני ובין ראובן. ולא ישאר לי הקרקע שקניתי מראובן יחזור קרקעי שהחלפתי עמו. ונמצאת אתה מסולק מקרקע יהודה אלא אני אתן דמים ליהודה ותהא אתה מסולק. וכמה מיני הערמות עשו הכל להפקיע מצרנותו של שמעון. ונ"ל דלא מיבעיא כי האי גונא דודאי לוי מסולק. ומשעה שהקנו זה לזה הוא וראובן אי אפשר בחזרה. וקנה ראובן קרקעו של לוי ונסתלק לוי מקרקעו. ונקנה קרקעו של ראובן לשמעון בכל מקום שהוא על ידי קניין שהקנה ראובן ללוי דלוי שליחותיה דשמעון קא עביד. דמי שאינו מצרן שהקנה שליחותיה דמצרן קא עביד בפרק המקבל (בבא מציעא דף קח). הילכך לא אהנו ליה הערמה דידהו מידי. וראובן יקח מעותיו משמעון וחלק אחד בקרקע של לוי ויהודה שותפי' בו ויניח ללוי חלק. ויזכה שמעון המצרן במצרנותו. ואם לא מצא שמעון לקנות קרקע שיתן לראובן. יכול הוא לומר ללוי שליחותי דידי קעבדת במה שהחלפת קרקעך בקרקע של ראובן. ועלי לפרוע קרקעך בדמים כאשר יעריכוהו שלשה הבקיאים בשומא. ולא תשיימוה את. דלא שייך למימר מעלינא ליה אנכסי דבר מריון אלא כי ההיא דבבא בתרא (דף ) שאנו באין להוציא מידו חלק קרקע שלו בטעות ואומר הבו לי אמצרא הלכך שייך למימר מעלינא ליה לחלקי ולא אוציאנו מידי אבל הכא שכבר הוציא מידו אינו משלם לו שמעון ללוי אלא דמיו של קרקע שנתן עבורו לראובן. דאפילו גזל קרקע וחפר בה בורות שיחין ומערות אינו משלם אלא דמיו כמו שישומו אחרים. ולא לדעת הנגזל דשוה כסף ככסף או כסף או שאר מטלטלין מיטב דכל מילי מיטב הוא. ואם לא נעשה קנין עדיין ולוי אמר לראובן אני מזומן ליתן לך קרקעי בקרקעך אם תוכל להעמיד קרקעך בידי שיסתלק המצרן. וראובן אמר לשמעון אם אתה חפץ לקנות קרקעי תן לי קרקע עבורו כמו שלוי רוצה ליתן לי. נ"ל שאין צריך ליתן לו קרקע כעין אותו קרקע ממש. אלא יתן לו קרקע באותה העיר שיעריכו כמו אותו קרקע של לוי ולא שייך למימר מעלינא ליה לקרקע של לוי שרוצה ליתן אנכסי דבר מריון כדפי' לעיל. ועל כי ראיתי בנו אדם טעין בכך. ומדמין למימ' דכל מחליף קרקע בקרקע לית בה משום דינא דבר מצרא הוצרכתי להאריך בו. ואם כדבריהם מה הועילו בתקנתן שתיקנו דין המצרנות משום ועשית הישר והטוב. כל אדם יכול להערים ולהפקיע המצרנות על ידי שיקנה רצועה מקרקע ויתן למוכר ויוסיף לו דמים כדי שוה קרקעו. ושוב יאמר המוכר מעלינה לאותה רצועה אנכסי דבר מריון לדידי שויא אלפא זוזי או יותר. ונמצא כל אחד מערים להפקיע תקנת חכמים כחוכא ואטלולא. וחזינא נמי דחשו רבנן להערמה שלא יפקיעו המצרנות בכך כדאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא דף קח) זבן ליה גריוא דארעא במצעי נכסי חזינן אי עידית היא זביניה זביני. ומעשה אירע בימי אב"י העז"רי באחד שהלוה על הקרקע ואחר ששהתה בידו שנה הלך וקנהו ורצה לסלק המצרן בכך משום דאמרינן משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא. והרגיש שהיתה ערמה בדבר שלא היה מלוהו מתחילה אלא כדי לסלק המצרן. ובא הדין לפניו. ופסק שהמצרן יזכה במצרנותו דההוא איערומי מיערם והודו לו כל סיעתו. דכל היכא דמיחזי לן דאיכא הערמה לא מסלקינן המצרן. ומה שכתב רבינו משה וזה לשונו. החליף חצר בחצר אין בו דין בעל המצר עכ"ל. דהיינו דוקא שהמצרן אינו חפץ ליתן לו קרקע אלא מטלטלין כי מהינן לו לרב דהחליף חצר בחצר אין בו דין המצר מהא שאינו בתלמוד. אלא נ"ל שהוא דקדק אותו מדאמר פרק המקבל (בבא מציעא דף קח) למכור ברחוק ולגאול בקרוב. למכור ברעה ולגאול ביפה לית בה משום דינא דבר מצרא. ומשם דקדק הרב דכל מחליף קרקע לית בה משום דינא דבר מצרא. משום דבענין אחר לא היו מחליפין אלא לפי שזה יפה לזה. וזה יפה לזה. דאפילו אי הויא חדא עידית וחדא זיבורית דילמא להאי ניחא ליה זיבורית טובא מעידית פורתא. שהוא חפץ שיהא לו קרקע גדול ורחב אף על פי שהוא זיבורית יותר מקרקע מועט והוא עידית. והוה כל חד וחד מוכר ברע לגאול ביפה. כדמשמע בפ"ק דבבא קמא (דף ז). דאיכא דניחא ליה בטובא זיבורית מפורתא עידית. ואיכא דניחא ליה איפכא. וכי האי גונא אמרינן גבי מצרנות זבין ליה גריוא דארעא במיצעי ניכסי. חזינן אי עידית או זבורית היא זביניה זבני. פי' משום דמצי למיתלי דלאו משום הערמה לאפקועי המצרן ממצרנותו קעביד. אלא דילמא ניחא ליה בעידית פורתא. או ניחא ליה בזיבורית טובא מבינונית ועידית פורתא. ומהאי טעמא נמי נ"ל דאם החליף קרקע גדול וחשוב ברצועות ק"ק קרקעו בכספים שדמי רצועות הקרקע אינה שוה לשום אדם כמו הקרקע הגדול ולא היה שום אדם מחליף הקרקע הגדול ברצוע' אם לא יעלו בכספים או בשאר מטלטלין שוה כסף כל כי האי גוונא נ"ל דבטל החילוף. ואית ביה משום דינא דבר מצרא. ומצרן זכה במצרנותו בקרקע הגדול לא מכר ברע לגאול ביפה. אלא מכר ביפה לגאול ברע ברע לדברי הכל. והמצרן יפרע ללוקח רצועה שלו. כמו שיעריכו אותה אחרים ויפרע לו הכספים שנתן למוכר. דשליחותיה דמצרן קעביד כדפי ר' לעיל. ודבריי משמע כדברי רבינו משה שכתב וזה לשונו. החליף חצר בחצר אין בו דין בעל המצר בבהמה או במטלטלין. רואים דמי אותה בהמה או דמי המטלטלין ונותן בו המצר ומסלקו דאינו יכול לומר תן לי במין שלקחתי בו שזו הערמה היא ואינה מועלת כלום. עכ"ל. סוף דבר כל היכא דאיכא למיתלי בהערמה. איכא דינא דבר מצרא:
Q. A sold his ground, which bordered on B's property, to C for a sum of money plus C's share in a piece of ground C held in partnership with D in another part of town. After the sale was completed and the title conveyed, B pressed his rights as an abutter. Since Maimonides rules that the law of preemption does not apply to the case where a person exchanges his immovables for the immovables of another, C was advised to persuade A to refuse to accept from B, in payment of A's ground, anything but the particular piece of ground A was to receive from C. Accordingly A claimed that C's piece of ground was very precious to him and that he valued it like the "estate of Bar Marion" (B.B. 12b). B, therefore, bought from D his share of the particular ground he held in partnership with C, and offered it to A in lieu of C's share of the same ground. C, however, objected to D's sale claiming that upon the voiding of his transaction with A he would return to his former status as D's partner, and, having the right of preemption on D's share, he would buy such share leaving nothing to A. A and C employed many other tricks and artifices in order to void B's right of preemption. A. Since C bought A's ground and gave away his own ground in partial payment thereof, he no longer owns the latter ground. Since a person who buys real property desired by an abutter, merely acts as the agent of such abutter (B.B. 108a), C must deliver to B the ground he bought from A, receiving in exchange the ground B bought from D plus a refund of his money. Were B unable to acquire such ground from D, he would have repaid C with money for the ground C gave to A; the value of such ground would have been determined by experts and not by C. C would not have been able to claim that his ground was very precious to him having for him the value of the "estate of Bar Marion", for such claim is valid only when a person is seeking to take away the property of another (in exchange of his own) against the will of the latter who may plead that his property is very precious to him. But in our case C has sold his property to A, and is only entitled to its market price. Moreover, even if the aforementioned sale were not concluded as yet, and an understanding merely existed between A and C that C convey his ground to A on condition that the conveyance of A's ground be without any interference on the part of the abutters, A could not have insisted on exchanging his ground for ground exactly similar to that of C. A could not have attached special importance to C's ground as having the value for him of the "estate of Bar Marion", for the reason already stated. Therefore, B would have been able to pay A with other ground, located in the same town, of equal value as that of C. Many persons have the erroneous notion that the preemptive right of an abutter is void whenever an exchange or real property is involved. Were this true, the parties to a sale of immovables would always add a small piece of ground to the purchasing price in order to place the transaction in the category of exchange of real property, thus turning into a hollow mockery the ordinance of the Rabbis who created the law of preemption for humane reasons. Therefore, whenever we suspect that the circumstances of a sale of real property were specially arranged in order to circumvent the law of preemption, we sustain the preemptive right of the abutter. SOURCES: Cr. 193; Am II, 199, 200.
מעשה בראובן שהיה לו קרקע על מצר שמעון ומכרו ללוי בכך וכך מעות. ועל מנת שיתן לו לוי קרקע שיש לו במקום אחר בעיר. וכבר הקנו זה לזה ועמד המצרן ועירער. ולפי שרבינו משה אבן מיימון ז"ל כתב דמחליף קרקע בקרקע לית בה משום דינא דבר מצרא. לימדו את לוי לעשות תנאי עם ראובן המוכר שלא יתרצה ליקח שום דמום עבור הקרקע זולתי הקרקע כשם שנתן לו לוי ודוקא אותו קרקע ולא אחר. והיה טוען מעלינא ליה אנכסי דבר מריון. והלך שמעון וקנה באותו קרקע שנתן לו לוי לראובן חלק אחד מיהודה שהיה שותף עם לוי באותו הקרקע שהיה לו כל כך כמו ללוי בו. ואמר לראובן הילך הקרקע כמו שנתן לך לוי והא לך גם המעות כמו שנתן לך לוי. ואז טען לוי אינך יכול לקנות מיהודה הקרקע כ"א לא יגמור הקניין שביני ובין ראובן. ולא ישאר לי הקרקע שקניתי מראובן יחזור קרקעי שהחלפתי עמו. ונמצאת אתה מסולק מקרקע יהודה אלא אני אתן דמים ליהודה ותהא אתה מסולק. וכמה מיני הערמות עשו הכל להפקיע מצרנותו של שמעון. ונ"ל דלא מיבעיא כי האי גונא דודאי לוי מסולק. ומשעה שהקנו זה לזה הוא וראובן אי אפשר בחזרה. וקנה ראובן קרקעו של לוי ונסתלק לוי מקרקעו. ונקנה קרקעו של ראובן לשמעון בכל מקום שהוא על ידי קניין שהקנה ראובן ללוי דלוי שליחותיה דשמעון קא עביד. דמי שאינו מצרן שהקנה שליחותיה דמצרן קא עביד בפרק המקבל (בבא מציעא דף קח). הילכך לא אהנו ליה הערמה דידהו מידי. וראובן יקח מעותיו משמעון וחלק אחד בקרקע של לוי ויהודה שותפי' בו ויניח ללוי חלק. ויזכה שמעון המצרן במצרנותו. ואם לא מצא שמעון לקנות קרקע שיתן לראובן. יכול הוא לומר ללוי שליחותי דידי קעבדת במה שהחלפת קרקעך בקרקע של ראובן. ועלי לפרוע קרקעך בדמים כאשר יעריכוהו שלשה הבקיאים בשומא. ולא תשיימוה את. דלא שייך למימר מעלינא ליה אנכסי דבר מריון אלא כי ההיא דבבא בתרא (דף ) שאנו באין להוציא מידו חלק קרקע שלו בטעות ואומר הבו לי אמצרא הלכך שייך למימר מעלינא ליה לחלקי ולא אוציאנו מידי אבל הכא שכבר הוציא מידו אינו משלם לו שמעון ללוי אלא דמיו של קרקע שנתן עבורו לראובן. דאפילו גזל קרקע וחפר בה בורות שיחין ומערות אינו משלם אלא דמיו כמו שישומו אחרים. ולא לדעת הנגזל דשוה כסף ככסף או כסף או שאר מטלטלין מיטב דכל מילי מיטב הוא. ואם לא נעשה קנין עדיין ולוי אמר לראובן אני מזומן ליתן לך קרקעי בקרקעך אם תוכל להעמיד קרקעך בידי שיסתלק המצרן. וראובן אמר לשמעון אם אתה חפץ לקנות קרקעי תן לי קרקע עבורו כמו שלוי רוצה ליתן לי. נ"ל שאין צריך ליתן לו קרקע כעין אותו קרקע ממש. אלא יתן לו קרקע באותה העיר שיעריכו כמו אותו קרקע של לוי ולא שייך למימר מעלינא ליה לקרקע של לוי שרוצה ליתן אנכסי דבר מריון כדפי' לעיל. ועל כי ראיתי בנו אדם טעין בכך. ומדמין למימ' דכל מחליף קרקע בקרקע לית בה משום דינא דבר מצרא הוצרכתי להאריך בו. ואם כדבריהם מה הועילו בתקנתן שתיקנו דין המצרנות משום ועשית הישר והטוב. כל אדם יכול להערים ולהפקיע המצרנות על ידי שיקנה רצועה מקרקע ויתן למוכר ויוסיף לו דמים כדי שוה קרקעו. ושוב יאמר המוכר מעלינה לאותה רצועה אנכסי דבר מריון לדידי שויא אלפא זוזי או יותר. ונמצא כל אחד מערים להפקיע תקנת חכמים כחוכא ואטלולא. וחזינא נמי דחשו רבנן להערמה שלא יפקיעו המצרנות בכך כדאמרינן בפרק המקבל (בבא מציעא דף קח) זבן ליה גריוא דארעא במצעי נכסי חזינן אי עידית היא זביניה זביני. ומעשה אירע בימי אב"י העז"רי באחד שהלוה על הקרקע ואחר ששהתה בידו שנה הלך וקנהו ורצה לסלק המצרן בכך משום דאמרינן משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא. והרגיש שהיתה ערמה בדבר שלא היה מלוהו מתחילה אלא כדי לסלק המצרן. ובא הדין לפניו. ופסק שהמצרן יזכה במצרנותו דההוא איערומי מיערם והודו לו כל סיעתו. דכל היכא דמיחזי לן דאיכא הערמה לא מסלקינן המצרן. ומה שכתב רבינו משה וזה לשונו. החליף חצר בחצר אין בו דין בעל המצר עכ"ל. דהיינו דוקא שהמצרן אינו חפץ ליתן לו קרקע אלא מטלטלין כי מהינן לו לרב דהחליף חצר בחצר אין בו דין המצר מהא שאינו בתלמוד. אלא נ"ל שהוא דקדק אותו מדאמר פרק המקבל (בבא מציעא דף קח) למכור ברחוק ולגאול בקרוב. למכור ברעה ולגאול ביפה לית בה משום דינא דבר מצרא. ומשם דקדק הרב דכל מחליף קרקע לית בה משום דינא דבר מצרא. משום דבענין אחר לא היו מחליפין אלא לפי שזה יפה לזה. וזה יפה לזה. דאפילו אי הויא חדא עידית וחדא זיבורית דילמא להאי ניחא ליה זיבורית טובא מעידית פורתא. שהוא חפץ שיהא לו קרקע גדול ורחב אף על פי שהוא זיבורית יותר מקרקע מועט והוא עידית. והוה כל חד וחד מוכר ברע לגאול ביפה. כדמשמע בפ"ק דבבא קמא (דף ז). דאיכא דניחא ליה בטובא זיבורית מפורתא עידית. ואיכא דניחא ליה איפכא. וכי האי גונא אמרינן גבי מצרנות זבין ליה גריוא דארעא במיצעי ניכסי. חזינן אי עידית או זבורית היא זביניה זבני. פי' משום דמצי למיתלי דלאו משום הערמה לאפקועי המצרן ממצרנותו קעביד. אלא דילמא ניחא ליה בעידית פורתא. או ניחא ליה בזיבורית טובא מבינונית ועידית פורתא. ומהאי טעמא נמי נ"ל דאם החליף קרקע גדול וחשוב ברצועות ק"ק קרקעו בכספים שדמי רצועות הקרקע אינה שוה לשום אדם כמו הקרקע הגדול ולא היה שום אדם מחליף הקרקע הגדול ברצוע' אם לא יעלו בכספים או בשאר מטלטלין שוה כסף כל כי האי גוונא נ"ל דבטל החילוף. ואית ביה משום דינא דבר מצרא. ומצרן זכה במצרנותו בקרקע הגדול לא מכר ברע לגאול ביפה. אלא מכר ביפה לגאול ברע ברע לדברי הכל. והמצרן יפרע ללוקח רצועה שלו. כמו שיעריכו אותה אחרים ויפרע לו הכספים שנתן למוכר. דשליחותיה דמצרן קעביד כדפי ר' לעיל. ודבריי משמע כדברי רבינו משה שכתב וזה לשונו. החליף חצר בחצר אין בו דין בעל המצר בבהמה או במטלטלין. רואים דמי אותה בהמה או דמי המטלטלין ונותן בו המצר ומסלקו דאינו יכול לומר תן לי במין שלקחתי בו שזו הערמה היא ואינה מועלת כלום. עכ"ל. סוף דבר כל היכא דאיכא למיתלי בהערמה. איכא דינא דבר מצרא:
Q. A sold his ground, which bordered on B's property, to C for a sum of money plus C's share in a piece of ground C held in partnership with D in another part of town. After the sale was completed and the title conveyed, B pressed his rights as an abutter. Since Maimonides rules that the law of preemption does not apply to the case where a person exchanges his immovables for the immovables of another, C was advised to persuade A to refuse to accept from B, in payment of A's ground, anything but the particular piece of ground A was to receive from C. Accordingly A claimed that C's piece of ground was very precious to him and that he valued it like the "estate of Bar Marion" (B.B. 12b). B, therefore, bought from D his share of the particular ground he held in partnership with C, and offered it to A in lieu of C's share of the same ground. C, however, objected to D's sale claiming that upon the voiding of his transaction with A he would return to his former status as D's partner, and, having the right of preemption on D's share, he would buy such share leaving nothing to A. A and C employed many other tricks and artifices in order to void B's right of preemption.
A. Since C bought A's ground and gave away his own ground in partial payment thereof, he no longer owns the latter ground. Since a person who buys real property desired by an abutter, merely acts as the agent of such abutter (B.B. 108a), C must deliver to B the ground he bought from A, receiving in exchange the ground B bought from D plus a refund of his money. Were B unable to acquire such ground from D, he would have repaid C with money for the ground C gave to A; the value of such ground would have been determined by experts and not by C. C would not have been able to claim that his ground was very precious to him having for him the value of the "estate of Bar Marion", for such claim is valid only when a person is seeking to take away the property of another (in exchange of his own) against the will of the latter who may plead that his property is very precious to him. But in our case C has sold his property to A, and is only entitled to its market price. Moreover, even if the aforementioned sale were not concluded as yet, and an understanding merely existed between A and C that C convey his ground to A on condition that the conveyance of A's ground be without any interference on the part of the abutters, A could not have insisted on exchanging his ground for ground exactly similar to that of C. A could not have attached special importance to C's ground as having the value for him of the "estate of Bar Marion", for the reason already stated. Therefore, B would have been able to pay A with other ground, located in the same town, of equal value as that of C. Many persons have the erroneous notion that the preemptive right of an abutter is void whenever an exchange or real property is involved. Were this true, the parties to a sale of immovables would always add a small piece of ground to the purchasing price in order to place the transaction in the category of exchange of real property, thus turning into a hollow mockery the ordinance of the Rabbis who created the law of preemption for humane reasons. Therefore, whenever we suspect that the circumstances of a sale of real property were specially arranged in order to circumvent the law of preemption, we sustain the preemptive right of the abutter.
SOURCES: Cr. 193; Am II, 199, 200.