Teshuvot Maharam · Berlin Edition, Part I, Chapter 494
1
הגאונים תקנו בב' ישיבות בדין מורדת בין אמרה מאיס עלי בין אמרה בעינא ליה ומצערנא לי' שאפילו י"ב חדש אין משהין אותה אלא משתדלי' לעשות שלום ביניהם ואם אינה שומעת נותני' לה גט לאלתר ואין מכריזי' עלי' ד' שבתות ופטור מכל מה שחייב עצמו התוספת והמתנות ואפילו אי תפסה מפקי' מינה אבל מנה ומאתים ומה שהכניסה לו בין נצ"ב בין נ"מ הקיימי' חייב לתן לה ואפילו אי לא תפסה מפקי' מיניה כך שלח רבינו שמואל בן רבי' עלי ראש ישיבה מבבל אל הר' משה מקיאו וכ"כ רב אלפס בשם גאון וכן השיב רבינו ישעי' מטראני שכ"כ בה"ג וכ"כ רב האי ואע"פ שאין לכוף את בעלה מכח הלכה מ"מ הגאונים הראשונים תקנו שכופי' את בעלה מיד לתן גט ויותר מג' מאות שנה הי' בימיהם שכתבו תקנה זאת אמנם זמן הכתיבה לא כ' וכ"כ רמב"ם (פי"ד מאישות ה"ח) אבל כל כתו' הפסידה ובכל האנשים לא מבעי במוכה שחין וחביריו דבלא"ה כופי' ולפי הענין דכ"ש שומרת יבם שאם אינה חפצה להתייבם שכופי' את היבם לחלוץ ותימה גדולה שלא כתבו מזה ר"ת ור"י וכל הצרפתים שום דבר. העתקתי.
Nowadays the talmudic law regarding a rebellious wife no longer applies. The ordinance of the Saboraim prevails instead, that when a woman refuses to live with her husband, he is immediately to be coerced into granting her a divorce. This ordinance was instituted in order that Jewish women should not turn to mischief. The woman is to receive whatever she has brought in as her dowry (Nikse Zon Barzel), and whatever is left of her own property to which her husband had the right of usufruct (Nikse Melug). The Geonim ruled that she was also entitled to the Ikkar ketubah. The husband is to be coerced, by threat of excommunication, into granting the divorce, for who will dare contradict the decisions of the great luminary Rabbenu Gershom, the Geonim, Alfasi, Maimonides, and R. Isaac di Trani? One may not object that such favorable treatment would encourage many women to rebel against their husbands; Heaven forfend, Jewish daughters are not suspected of such malefaction. They prefer to stay married even in adverse circumstances, and would not seek a divorce unless actually driven thereto. SOURCES: B. p. 285, nos. 337–9; P. 494. Cf. Weil, Responsa 78.
הגאונים תקנו בב' ישיבות בדין מורדת בין אמרה מאיס עלי בין אמרה בעינא ליה ומצערנא לי' שאפילו י"ב חדש אין משהין אותה אלא משתדלי' לעשות שלום ביניהם ואם אינה שומעת נותני' לה גט לאלתר ואין מכריזי' עלי' ד' שבתות ופטור מכל מה שחייב עצמו התוספת והמתנות ואפילו אי תפסה מפקי' מינה אבל מנה ומאתים ומה שהכניסה לו בין נצ"ב בין נ"מ הקיימי' חייב לתן לה ואפילו אי לא תפסה מפקי' מיניה כך שלח רבינו שמואל בן רבי' עלי ראש ישיבה מבבל אל הר' משה מקיאו וכ"כ רב אלפס בשם גאון וכן השיב רבינו ישעי' מטראני שכ"כ בה"ג וכ"כ רב האי ואע"פ שאין לכוף את בעלה מכח הלכה מ"מ הגאונים הראשונים תקנו שכופי' את בעלה מיד לתן גט ויותר מג' מאות שנה הי' בימיהם שכתבו תקנה זאת אמנם זמן הכתיבה לא כ' וכ"כ רמב"ם (פי"ד מאישות ה"ח) אבל כל כתו' הפסידה ובכל האנשים לא מבעי במוכה שחין וחביריו דבלא"ה כופי' ולפי הענין דכ"ש שומרת יבם שאם אינה חפצה להתייבם שכופי' את היבם לחלוץ ותימה גדולה שלא כתבו מזה ר"ת ור"י וכל הצרפתים שום דבר. העתקתי.
Nowadays the talmudic law regarding a rebellious wife no longer applies. The ordinance of the Saboraim prevails instead, that when a woman refuses to live with her husband, he is immediately to be coerced into granting her a divorce. This ordinance was instituted in order that Jewish women should not turn to mischief. The woman is to receive whatever she has brought in as her dowry (Nikse Zon Barzel), and whatever is left of her own property to which her husband had the right of usufruct (Nikse Melug). The Geonim ruled that she was also entitled to the Ikkar ketubah. The husband is to be coerced, by threat of excommunication, into granting the divorce, for who will dare contradict the decisions of the great luminary Rabbenu Gershom, the Geonim, Alfasi, Maimonides, and R. Isaac di Trani? One may not object that such favorable treatment would encourage many women to rebel against their husbands; Heaven forfend, Jewish daughters are not suspected of such malefaction. They prefer to stay married even in adverse circumstances, and would not seek a divorce unless actually driven thereto.
SOURCES: B. p. 285, nos. 337–9; P. 494. Cf. Weil, Responsa 78.