דפוס ברלין, שער ב 41

שאלה טרא טרייה להאי גברא מורי כהן צדק שר הבירה הלא כתבתי לך כבר מה עמדי בנדון זה שא"צ גט ועל שכתבת שמורי הר' משפירא בצפרא אמר כותי וברמשא הדר בי' אומר אני תפוס לשון ראשון וכדעתי אז כן דעתי גם עתה ותשו' רבי' יואל הלוי זצ"ל בידי על מעשה בא' שקדש בפני ע"א קרוב וע"א רחוק ואחר זמן פשפשו בדבר ונמצא ע"א קרוב למקדש והתירה לכתחלה לנשא לאחר בלא גט ותשובתו אצוה להעתיק לך למען תשכיל כי אין בדברינו עקש ופתלתל ומתשובתו שהתיר הוא ע"פ ב"ד בלא גט יש לדון ק"ו בן בנו של ק"ו לנדון שלפנינו דלא בעי' גט ואף לכתחלה ותנשא כ"ש דנתקדשה בהיתר וע"פ ב"ד דלא מצריכי' לה מידי כמ"ש בשכבר דאין כאן עדות של כלום שהרי ראובן ושמעון תרי גיסי אחד נשוי אחות של חבירו ועוד בן אחותו הי' וכיון דקרובי' זה לזה נינהו אין כאן עדות של כלום ואי משום קלא הרי פרישית בכתבי הראשון דהלכתא כרב דמבטלי' קלא וכר' יוחנן דירושלמי עוד הארכתי בזה. ובר מן דין ובר מן דין הא אמרי' בפ' המגרש (גיטין פ"ט ע"א) לא שישמע קול הברה אלא שיאמרו פלו' מהיכן שמע מפלו' ופלו' מפו' ופלוני והלכו להם למדה"י שתלו הדבר בעדי' כשרי' שהלכו להם למדה"י שאם כדברי הקל שאמרו שנתקשה בפני פלו' ופלו' היתה מקודשת בהא איכא למ"ד לא מבטלי' קלא אפי' אי אתו הנך פלוני ואמרו לא בפנינו נתקדשה אבל בנדון כזה דקרובים נינהו קל ושוברו עמו הוא ואפי' למאן דחייש לקלא קול עלה דף כי האי לא חייש שאי לו על מה ועל מי לסמוך ועוד לא אמרי' התם בעיר אחרת אין חוששי' לה אם לא יצא הקול בעירה אלא בעיר אחרת אמרו פלונית נתקדשה היום אין חוששי' לה והכא בעירה לא יצא שום קול קידושי' גמורי' שהרי לא הי' בעיר אלא אבי הבת ובניו וידעו בטוב שהי' העדים קרובים זה לזה ושלא הי' ממש באותם קידושי' שהרי נמלך בך וה לשונך אבי הבל בא ושאלני דודי מה אעשה וביישובינו אין עדי' כשרי' אך שני נכרי' אביא שם מישוב אחר ואותם נכרים גיסים זה לזה ואחד בן אחותי הוא כך שאלני קודם שהקידושי' אמרתי אין הקידושי' כלום וענני איני חושש כי בלא"ה יקדשה פעם אחרת בשעת הנישואין ועוד אמרת אמרה לי אחותי האלמנה שהיה שם בשעת הקידושין פלוני מה אתה עושה והלא העדים קרובים זה לזה וענה מה אני חושש יקדשיה פעם אחרת בעת הנישואי' עכ"ל הי בעירה לא יצא שום קול קידושי' ואפי' בעיר אחרת לא יצא קול קידושין גמורי' שהרי נמלך בך ואמרת שלא יהא ממש באותן קידושין ועוד אמרי' התם נשואה אין חוששי' לה ארוסה אין חוששי' לה פי' אם אמרו פלונית נתקדשה זה ימים רבים אין חוששי' לה עד שיאמרו נתקדשה היום וא"כ אפי' יצא קול בעירה לאחר זמן שנתקדשה כבר אין חוששי' לה. ומ"ש מורינו וז"ל פעמים בלא עדי' סמכי' אחזקה ומקדש' כההוא דהמדיר (ע"ב ע"ב) קדשה על תנאי וכנסה סתם דאמר רב צריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולרב אפי' אם בעל לשם קידושי' הא אין כאן עדי' עכ"ל לא ידענא מאי ראי' היא זו דהתם מייריבעד יחוד שראוה עדי' שנתיחדה עמו וס"ל לרב אע"ג דהוא לא ייחד העדי' לשם כך אלא ממילא היו עומדי' שם אמרי' הן הן עדיו ובעל לשם קידושי' ושמואל סבר כיון דהוא לא ייחד העדי' על דעת הקידושי' הראשונים בעל וא"צ גט. ואותה דפ"ב דקידושין שהביא מרי בכתבו והאריך בה אגב גררא אין ענינו לכאן כלל ור"י פי' התם דטעמא דמ"ד חוששי' שמא כסבור המקדש היכא דקידש בשני עדים וא' מהם פסול חיישי' וצריכה גט מספק ע"כ שאני התם שיש אחד כשר וא' פסול כגון גזלן או מלוה ברבית דמאן דחזי סבר כי היכא דהאי כשר האי נמי כשר ועבד תשובה אבל בשני קרובים כי הא לית דין ולית דיין דליכא טעות ואין כאן בית מיחוש. וכ"ש לפי מה שכתבת שהעומדים שם ידעו שהי' העדים קרובים זה לזה ושאין בעדותן ממש. ומה שהביא מורי ה"ר פרץ ראי' דהלכה דלא מבטלי' קלא מדאמרי אביי ורבא אפי' למ"ד לא מבטלי' קלא מכלל דהכי ס"ל אדרבא אפכא מסתברא דאשכחן לרבינא בפ"ב דקידושין (מ"ה ע"ב) אפי' למ"ד שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרי' ואיהו סבר בהדי' התם דלא חיישי' לדרב ושמואל דאמרי שמא נתרצה האב אלמא דה"ק אפי' למ"ד ולא ס"גל ה"נ איכא בפ"ק דעירובין (ח' ע"ב) גבי שתי יתידות בשני כותלי מבוי מאי עד אמר רבא אף לדברי האוסר להשתמש תחת הקורה נמי אסר ורבא גופי' ס"ל בתר הכי בהדי' דבין לחיים ותחת הקורה מותר אלא לדברי האוסר קאמר וליה לא ס"ל וכמדומה אני שהמדקדק בכל התלמוד ימצא דכל היכא דאיכא האי לישנא לא ס"ל וכן פר"ח דמבטלי' לקלא כרב וכר"י דירושלמי ולדברי מורי הר' שדימה ההוא דפ' המדיר לכאן דקאמר קדשה ע"ת וכנסה סתם וקאמר רב צריכה גט ואוקמה בליכא עדי ייחוד א"כ מאיזה טעם צריכה גט דאי משום עדי קידושי' הראשונים הא היו על תנאי ולא נתקיים ואי משום דבעל מאן לימא דבעל כיון דליכא עדי ייחוד א"כ אמאי צריכה גט הא קידושי' הי' בלא עדי' ואפי' שניהם מודי' אע"כ משום דנפיק עלה קלא דקידושין א"כ קשי' דרב אדרב ודשמואל אדשמואל דהתם בפ' המדיר חייש רב לקלא ושמואל לא חייש לקלא ובפ' המגרש אמרי' אפכא אע"כ לאו משום קלא ולאו קלא פליגי בהמדיר דהא ודאי לאו קלא הוא דכיון דקדשה ע"ת קול ושוברו עמו הוא כדאי' בס"פ המגרש אלא פלוגתיהו בכנסה אח"כ ונתייחדה עמו בעדי' דלא ייחדינהו איהו אלא ממילא אקליע להתם כדפי' לעיל. ונקוט האי כללא בידך לידע מאי מקרי ביטול קלא אומר אני דכל שאנו משנים הדבר להכחיש הקול כגון שיצא הקול פלו' מהיכן שמע מפלו' ופלו' ואותו פלו' ופלו' באו לאחר זמן ואמרו להד"ם ההוא יקרא בטול קול שאלו הי' בכאן ואמרו כך שמענו מפיהם ועכשיו הם אומרי' להד"ם לא מבטלי' דאתי למימר א"א יוצאת בלא גט כי יאמרו ממון נתנו להם לכפור עדותן או אי הוי משתקי' להו להני דמפקי לקלא הא נמי הוי בטול קלא שהם צווחין ואומרי' כך שמענו מפלוני ופלוני ואנן משתקי' להו בנזיפה ואומרי' להם תשתקו אתם משקרי' אבל בנדון הזה וכל כיו"ב שהעדי' לפנינו שנתקדשה בתפניהם ואנו אומרי' לאותם שמוציאי' את הקול גם אנו אומרי' כמותכם שאתם אומרי' שנתקדשה בפני פלו' ופלו' ועתה תדקדקו בדבר בעצמיכם ותראו שהם קרובים ואין ממש בעדותם והוי כהנך עובדי דשילהי גיטין (פ"ט ע"א וע"ב) באוציפא דתוחלא ולחד מבני פלניא ולקטן הנראה כגדול וכן הנך עובדי בפ"ק דקידושין (ט' ע"א) דהבה מיהבא ואשקי אשקווי ושדא משדא דאע"ג דנפיק עליהו קול קידושי' שהוצרכו לשאל עליהם אפ"ה אמרי' בהו דלאו כלום נינהו ולא בעי' גיטא ול"ל דשאני התם דמעיקרא ידעי דספיקא הוי אבל הכא נפק קל אסתמא דנתקדשה הא ליתא דלא אשכחן התם דאצרכוה למבדק אי נפיק עליהו קל בעיר שם קידושי' סתמא אי לא ועוד מדלא משכח תלמודא אלא פלוני מהיכן שמע מפלו' ופלו' מפלו' ופלו' והלכו למדה"י ולא קאמר מפלו' ופלו' והרי הם לפנינו ונמצאו קרובים או פסולים ש"מ דכל כה"ג דאיתנהו קמן ובדיקנא להו ואשכחנא להו קרובים או פסלוים לכ"ע לא חיישי' כדפירש ואין לומר להצריך גט לחומרא דכיון דל"צ אסור להחמיר ולפוסלה לכהונה וגדולה מזו תנן בפ' בתרא דיבמות (קי"ט ע"א) האשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י ובאו ואמרו לה מת בעלך ה"ז לא תנשא ולא תייבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה ופריך תלמודא ולעולם כו' כלומר תחלוץ לאחר טו' חדשים ותנשא ממ"נ אי לא ילדה צרתה שריא בחליצה ואי ילדה אפי' חליצה לא בעי' ומשני ר' חנינא בר אבין ורב אידי בר אבין דאמרי תרוייהו שמא ימצא הולד בן קיימא ונמצא מצריכה כרוז לכהונה ונצריכה איכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ואתי למימר שרי חלוצה לכהן והכי הלכת' אע"ג דאביי פליג עליהו ואמר דע"י חליצה תנשא לית הלכתא כותי' וכ"פ רבי' האלפסי וראי' אני מביא לדבריו דבפ' בתרא דהוי עיקר מלתא מייתי דר' חנינא ורב אידי ולא מייתי דאביי והשתא דחזי' דמעגני' לה כל ימיה עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה ושמא לא ידוע לה לעולם ולא שרי' לה בחליצה לאחרי' משום דלא נפסלה לכהונה ואין לב"ד להזקק לחלוץ לה אפי' אי אמרה חלצי לי ולא אנשא לכהונה כ"ש הכא דלא מצריכי' לה גט בחנם לפוסלה לכהונה מאיר בר' ברך שיחי'.

Q. A, a nephew of Rabbi Kohen Zedek, asked the latter for advice regarding the planned betrothal of his daughter. A informed him that in his (A's) locality there were no qualified witnesses (unrelated to the bride) but that he intended to invite two strangers from another locality to act as witnesses to the betrothal. These two strangers, however, were brothers-in-law and one was the nephew of the other. Rabbi Kohen Zedek, then, told A that since these two were related to each other they were disqualified witnesses and consequently the betrothal would be void. A, however, answered that no great harm would be done even if the betrothal were void since the bridegroom would ultimately betroth the bride again, at the time of the marriage. A repeated this answer to the widowed sister of Rabbi Kohen Zedek who later witnessed the betrothal and protested that the witnesses were disqualified. Must A's daughter receive a divorce in order to free herself from the bridegroom?
A. Since the two witnesses were related to each other, they were disqualified and the betrothal was not binding. Therefore, A's daughter needs no divorce. As to the spreading rumor that a betrothal took place, the opinion of Rav is accepted that when the court discovers that a certain rumor [of betrothal] had no foundation in fact, the court silences such rumor. Moreover, a rumor is of no consequence unless the probability of its truthful origin has been upheld in court (cf. Git. 89a f.), while in our case the rumor is known to be baseless.
Rabbi Kohen Zedek wrote again to Rabbi Meir raising doubt as to the correctness of R. Meir's decision, and informing him that his (R. Meir's) teacher from Spiers at first agreed with this decision but later disagreed with it; and that meanwhile A's daughter became betrothed to another man.
Rabbi Meir answered that the first decision of his teacher was correct; that in the case of a woman who was betrothed in the presence of two witnesses, one of whom was later discovered to be related to the bridegroom, Rabbi Joel haLevi decided in a Responsum that the woman did not need a divorce, and permitted her to remarry; and that he enclosed a copy of Rabbi Joel's Responsum in order to prove that his own decision was based on a solid foundation. He added: A rumor is of no consequence unless it be current in the town where the alleged betrothal took place. In this case, however, A and his sons were the only Jewish residents of the settlement, and they were told beforehand that such a betrothal would be void. Moreover, even the authorities who hold that we cannot dispel a rumor, agree that when a rumor is self-contradictory, or the statements made therein are not untrue but harmless, such rumor is of no consequence. We are not at liberty to be overstringent in such cases and demand that a divorce be delivered in order to dispel any shadow of doubt as to the girl's freedom to remarry, since such a step would make her ineligible to marry a man of priestly lineage.
The leaders of the communities [Spiers, Worms, and Mayence] upon learning that R. Meir permitted A's daughter to become betrothed to another man without first receiving a divorce from her first bridegroom, became highly incensed and heaped abuse upon R. Meir for having permitted a married woman to remarry. Rabbi Mordecai [of Worms, cf. Mord. Ket. 290] and his associates wrote that Rabbi Hananel in his Sefer Hamikzoot, the author of Sekel Tob, Rabiah, and Rabbi Simha [of Spiers], all ruled that a woman who was betrothed in the presence of unqualified witnesses, must receive her divorce before she is permitted to remarry. They placed A and his daughter [but probably not R. Meir] under the ban in order to force A's daughter to receive a divorce from her second bridegroom.
R. Meir became highly indignant. He pointed out the clear distinction between witnesses who were rabbinically disqualified and those who were Biblically disqualified. He proved that the above-mentioned authorities as well as Alfasi, Rabbi Kalonymus, and the author of Ittur [Rabbi Isaac b. Abba Mari of Marseilles] all agreed that a woman who was betrothed in the presence of Biblically disqualified witnesses required no divorce and was free to marry another. He showed that not a single authority contravened this view, and that the Rabbis of Spiers were misled in their haste and zeal by a faulty reading of the Sekel Tob.
R. Meir added: if the Rabbis of the communities subsequently discover an authority who ruled that such a woman must receive a divorce, they should realize that such a divorce was not required by Biblical law nor by rabbinic law, but that the authority of his own accord ruled that a divorce take place merely to dissipate evil gossip. Since the first betrothal of A's daughter took place in the presence of two witnesses who were beyond a doubt Biblically disqualified witnesses, as one of them was the nephew of the other, the betrothal was void; especially so since even at that time it was known to all bystanders that the betrothal possessed no validity whatsoever. Since she was subsequently betrothed to another, having first received permission from an authoritative court, no authority in the world would require that the Biblically valid second betrothal should be dissolved merely in order to dissipate unfounded doubts. Moreover, we are expressly enjoined by the Talmud from requiring that she receive a divorce from her second bridegroom, since such divorce would disqualify her from ever marrying her first bridegroom (Yeb. 11b). If the leaders of the communities are highly sensitive and are bent on dissipating any doubt in the matter, they should force the first bridegroom to grant a divorce to A's daughter and I, on my part, shall compel her to accept the divorce. Although such a divorce is unnecessary, and hence should not be granted, as it would bar the woman from ever marrying a man of priestly lineage, I should overlook this point in honor of the Rabbis of the communities. Accordingly A's daughter will wait for a divorce till the feast of Purim. If the communities will be unable to effect the divorce within that time, because of the stubbornness of the bridegroom and his refusal to comply with their request, we shall go against the wishes of the community leaders and allow A's daughter to marry her second bridegroom; as we shall not permit that she be put in a position where she can never remarry.
We have never seen revered teachers of old act in the manner of the above-mentioned community leaders. Differences of opinions have often arisen among the great authorities, some prohibiting what others permitted, but never did any one dare place under the ban those who acted contrary to his opinion. You, the aforementioned community leaders, probably delude yourselves with the idea that since your permission is required before a person may divorce his wife (see Finkelstein op. cit. p. 230), no scholar is permitted to render decisions in ritual law unless he receives your authorization. No, this is not true, for the Torah is free to anyone who is capable of arriving at a correct decision. You have gathered, and have associated with yourselves, men who do not understand the intricacies of the laws of marriage and divorce. I am not in a position to protest against my teacher of Spiers since I am his student [and owe him the respect and subservience of a student], but I protest against those who sought to ruin my reputation and honor. "Blessed be the Lord who hath not given us as a prey to their teeth". (Ps. 124, 6). "For they hid snares to take me". (Jer. 18,22). "The snare is broken and we are escaped". (Ps. 124, 7).
SOURCES: Am II, 41–2; Mordecai Hagadol, p. 212d f.; R. Judah Mintz, Responsa 11.