דפוס ברלין, שער ב 67

שאלה. ראובן שהשכיר ביתו לשמעון לחמש שנים והקדים לו כל השכירות גם נתן לו שטר שכל מה שיבנה בבית יפרע לו יציאותיו וכבר בנה בו שמעון והוציא ו' ליטרי' ומת ראובן וגבתה אשתו הבית בכתובתה ודאי שמעון יש לו לצאת מן הבית דכי מת ראובן טורפת האשה הקרקע מן המחזיק בו בין מן הבא בתורת מקח או חוב או שכירות כיון דנשתעבד לה הקרקע קודם שנשתעבד לו דקיי"ל גבי מקרקעי בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה וההוא דפ' הכותב (כתובות פ"ו ע"א) דאמרי' לבע"ח יהבי' ליה לאשה לא יהבי' לה היינו היכא דליכא דינא דקדימה כגון ששניהם יוצאי' ביום אחד או נשא אדם אשה ושוב לוה או איפכא לוה ושוב נשא אשה ושוב לאחר שנשא ולות קנה קרקע דאז חל שעבוד האשה והבע"ח כאחד בשעה שקנה את הקרקע אבל כל כה"ג שנשתעבד הקרקע לאשה בכתו' קודם שהשכירו לשמעון כי מת ראובן פקע שעבודי' דשמעון ואם אין לראובן נכסי' עודף על כתו' אשתו הניח שמעון מעותיו על קרן הצבי ומיהו אם הניח ראובן מטלטלי דלית להו דינא דקדימה אם אותם מטלטלי הם ביד אחרי' לבע"ח יהבי' לאשה לא יהבי' לה דאע"ג דלגבי שני בע"ח שזמנם שוה ששניהם יוצאי' ביום אחד או לוה ולוה ואח"כ קנה הקרקע אמרי' בפ' מי שמת (בבא בתרא קנ"ז ע"ב) דחולקין וכן במטלטלי' בכל ענין כיון דלא שייך בהו דינא דקדימה דלא טרי להו מלקוחות ואכ לא שייך דינא דקדימה ולא חייל שעבודיהו אלא בזמן גבייתה הלכך אע"ג דזמן של האחד מוקדם לחבירו לא חשיב מוקדם לגבות קודם אלא חולקי' לפי חשבון כמו שאפרש אבל כתו' ובע"ח שזמנם שוה כגון הני דפרי' ובמטלטלי בזה"ז בע"ח שקיל ואם יש שם מותר תטול בעלת כתו' כדאמר בפ' הכותב (כתובות פ"ו ע"א) האי מאן דאית לי' כתו' אשה ובע"ח ול"ל אלא חד ארעא פי' ואין ספק לתן אלא לחד מיניהו לבע"ח יהבי' לי' לאשה לא יהבי' לה דיותר ממה שהאיש רוצחה לישא אשה רוצה להנשא. ופי' שם האלפסי דאותו דין כל היכא דל"ל דינא דקדימה כגון מטלטלי' בזה"ז וכגון הנך דפרי' לעיל וכ"כ שם בשם רב האי גאון זצ"ל ואע"פ שמצאתי בשערים בשער י"ט פי' בע"א שכ' דבמטלטלי' בזה"ז היכא דמת ושביק מטלטלי' ואיכא עליו כתו' ובע"ח חולקי' כמו שאר בעלי חובי' ולא ידעי' הי מיניהו דאחרייתא שמא הדר ביה מקמייתא אמנם כיון דבההוא דכתו' כ' בשם רב האי גאון דבע"ח קודם והביא כמו כן דברי האומר חולקי' וסתר דבריהם מכח ראיות ברורות איכא למימר דההוא אחרייתא והוא עיקר דלבע"ח יהבי' לי' לאשה לא יהבי' לה וכ"כ רמב"ם זצ"ל (פי"ז מאישות ה"ו) וכיון שתקנו הגאונים שתגבה האשה ובע"ח מן המטלטלי' והדבר ידוע שאין דין קדימה במטלטלי' אם לא הניח מטלטלי' כדי לתן לשניהם נותני' לבע"ח כל חובו תחלה והשאר נותני' לאשה עכ"ל וכמו שהוכחתי שהשערים כתב תחלה והתלמוד כתב לבסוף כן אומר אני כמו שפסק האלפסי בס"פ השוכר את האומנין המלוה את חבירו על המשכון ש"ש בין הלוהו פירות בין הלוהו מעות בין משכנו בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה וכרב יוסף דאמר שומר אבדה כש"ש ובשערי' כ' משכנו בשעת הלואה ₪ ואם אבד המשכון ישבע המלוה שאבד ויפטור ממה שהמשכון היה שוה יותרמן ההלואה וגם מעותיו דמי ההלואה יטול ופסק הלכה כר' אליעזר במשכנו בשעת הלואה ונ"ל משום דס"ל דלרבה פליגי בדידיה דר"א כרבה ור"ע כר' יוסף והלכתא כרבה לגבי ר' יוסף בכולי' תלמידא בר משדה ענין ומחצה והתם נמי נימא דמעיקרא פסק כש"ח דמי ולבסוף הדר ביה ואמר כש"ש כי מה שפסק בתלמוד הוא שהורה באחרייתא כמו שהוכחתי על דין כתו' ובע"ח ונ"ל דאפי' תפסה האשה לאחר מיתת בעלה המטלטלי' מוציאי' מידה ונותני' לבע"ח בחובו דנהי דתקינו לאשה דגביא ממטלטלי' וקיי"ל נמי בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה במטלטלי' כמו שמוכיחי' הגאונים בפ"ב דערכין (ז' ע"ב) היו בידו ה' סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ד' לשנייה וא' לראשונה יצא ידי שתיהם מ"ט בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ה"מ ערכין וערכין בע"ח ובע"ח דליכא חשיבותא בהאי מבהאי רק שזה מוקדם וזה מאוחר התם ודאי מה שגבה גבה כיו דאלו אתו תרוייהו ביחד לגבות אע"ג דזמנו של זה מוקדם לזה מגבי' לתרוייהו בשוה כדפי' לעיל דגבי מטלטלי' ליכא דינא דקדימה וכיון דחשיבי בשוה כשבאי' בתחלה לגבות כי קדם חד מיניהו נמי וגבה אמרי' מה שגבה גבה אבל כתו' ובע"ח אע"ג דזמן כתו' קדים ובאו שניהם לגבות ביחד לאחר מיתה מפקי' מינה ויהבי' לבע"ח חובו ואפי' נזמים וקטלאות ודכותיהו אע"ג דרגילה בהם להשתמש בחייו מפקי' מינה ויהבי' לבע"ח אא"כ יחדם לה בכתו' דכל כמה דלא יחדם לה בכתו' דינם כשאר מטלטלי וכן משמע בשערי האלפסי בשער י"ט אבל כשיחדם לה בכתו' כיון דגביא להו מיתמי בלא שבועה כדאי' בר"פ אע"פ (כתובות נ"ה ע"א) מטלטלין ואיתנהו בעינהו בלא שבועה מסתבר דלא מפקי' מינה בע"ח כיון דאיהו בעי שבועה ואיהי לא בעיא שבועה ודמי' להא דתנן בפ' הכותב מי שמת והניח פקדון או מלוה ביד אחרי' כו' עד ינתנו ליורשי' שכולם צריכי' שבועה ואין היורשי' צריכי' שבועה ה"נ ינתן לאשה שהבע"ח צריך שבועה ואין האשה צריכה שבועה לגבות מטלטלי כי יחד לה בכתובתה. ורמב"ם כתב לגבי נדוניא שהיא מכנסת לו דהויא כבע"ח וחולקי' היא והבע"ח במטלטלי' כמו שאר שני בע"ח וז"ל (פי"ז מאישות ה"ז) היו כותבי' בכתובתה נצ"ב שלה וטעה שאבדו או לקחו הבעל הרי היא בנצ"ב שלה כשאר בע"ח ונשבעת שלא לקחה אותם ולא נתנה ולא מחלה וחולקת עם בע"ח עכ"ל ונ"ל דדוקא מה שהכניסה לו אבל אם ידוע בעדים או על פיה שלא הכניסה לו כל כך אל הויא כבע"ח אלא במה שהכניסה לו. ואעפ"י שאנו כותבי' בכתובות דא נדוניא דהנעלת ליה נ' ליטרי' ובמדינתינו גובה בנדוניא מאה זקוקי' שאנו כותבי' בכתובות דא נדוניא דהנעלת ליה נ' ליטרי' ובמדינתינו גובה בנדוניא מאה זקוקי' שאנו מפרשי' הליטרא משקל ליטרא דהיינו ב' זקוקי' וכל מה שנכתב לנדוניא יותר ממה שהכניסה לו נהי ודאי דגביא לה מ"מ לא הויא בע"ח לגבות ממטלטלי' ולחלוק עם בע"ח אלא כמו שהכניסה לו כמו אם הכניסה לו י' ליטרי' אותם ודאי גובה ממטלטלי' וחולקי' עם בע"ח ואם יש במטלטלי' עוד מותר לבע"ח יהבי' ליה כל חובו ואם יש אז מותר יהבי' לאשה.

Q. A rented a house to B for five years and received the rent for the entire period in advance. He promised to repay B the expenses for any structures he might erect in the house, and gave him a written guaranty to this effect. B spent six pounds on such structures. Subsequently, A died and his widow, L, took over the house in payment of her ketubah.
A. B must vacate the house; for L's ketubah was a lien upon it, before it was rented to B. L may remove anyone from the house, whether buyer, renter, or creditor; provided, of course, that her marriage to A took place, and A was owner of the house, before he sold it, rented it, or borrowed money. Therefore, if A left no movables and his estate does not exceed L's ketubah, B can not reclaim his money. If, however, A left movables with a third person, these movables ought to be turned over to B in payment of the obligation due him, and any excess should go to L. Whenever a creditor and a widow press their claims to an estate consisting of movables — unless the movables had previously been set aside by the husband for the payment of his wife's ketubah — the creditor has priority over the widow. The creditor's priority, however, as against the widow extends only to the payment of the Ikkar ketubah, the additional jointure, and that part of the dowry which the husband wrote in the ketubah in excess of what she actually gave him as dowry — thus in our ketubah we uniformly write that the wife brought in a dowry worth fifty pounds, regardless of the actual value of her dowry, and in our country a woman collects one hundred marks as her dowry, since we interpret the term "pound" to be a pound of weight, consisting of two marks. In regard to whatever the widow actually brought in as dowry she is considered a creditor sharing equally with other creditors in collecting from movables. Although a woman is entitled to collect the entire amount her husband wrote in the dowry clause of her ketubah in excess of what she actually brought in, she does not have equal right with a creditor in collecting that excess. Therefore, since in collecting her actual dowry from movables, L is on an equal footing with B, the movables mentioned above must be equally divided between L and B (and not in proportion to the respective obligations). When an estate consists of movables and immovables, and the latter do not suffice to cover the ketubah, the widow collects the Ikkar ketubah, the additional jointure, and the excess dowry, from the immovables, while she takes her part of the movables in payment of her actual dowry. The creditor may not claim that the immovables taken by the widow are in payment of her actual dowry, while she may not collect the rest of the ketubah from the movables until he, the creditor, collects his full debt therefrom, for the Ikkar ketubah and the additional jointure are liens upon the immovables, while in regard to the actual dowry she is considered a creditor entitled to share with the other creditors in collecting from movables (cf. Ket. 86a).
SOURCES: Am II, 67.

וחלוקה ששאלת שחולקת היא עם בע"ח חולקי' בשוה כדאשכחן (כתו' צ"ג ע"א) גבי מי שהי' נשוי ג' נשים הכתובה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות וכו' ומסקי' בגמרא א"ר אין אני רואה דברי ר' נתן בזו אלא כולן חולקות בשוה וכמו שפרש"י שם לגמרי בשוה כגון אם יש נכסים ג' מאות כל א' נוטלת ק' בעלת כתו' הקטנה נוטלת כ"כ כמו הגדולה עד שתפרע כל כתובתה וכן שיטת ר"י בעל העיטור וכ"כ רבינו משה וכן רבי' האלפסי בכתו' אע"פ שבשערי' שער י"ט כ' בע"א דכל אחת נוטלת לפי חשבון בעלת מנה נוטלת חמשים ובעלת ר' נוטלת ק' ובעלת ג' מאות נוטלת מאה וחמשים כי מה שפי' במס' כתו' הוא עיקר כמ"ש שם ודלא כפר"ח. ולא דמי להא דאמר בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ד ע"א) ירשו שט"ח בכור נוטל פי שנים כו' ולא לההוא דפ' שור שנגח דו"ה (ל"ו ע"א) שכל א' משלם לפי חלקו כמו שפי' ר"י בפ' מי שהי' נשוי ואין להאריך. אמנם יש להסתפק אם אותו קרקע שהניח ואין בו לגבות ממנו כדי כתובה ונדוניא ותוספת אם נאמר שתגבה הקרקע בכתו' מנה מאתים ובתוספת ולענין גביית נדוניתה נדחה אותה אצל מטלטלי' כדי שתגבה אותם ותחלוק בהם עם הבע"ח או דלמא תגבה הקרקע בנדוניתה שהכניסה לו ונדחה אותה לענין מנה מאתים ותוספת אצל המטלטלי' ונמצא שלא תטול המטלטלי' כלו אלא לבע"ח יהבי' להו. ונ"ל לפשוט זו הבעיא מההוא דהכותב האי מאן דאיכא עלי' כתו' אשה ובע"ח ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לאתתא מסלקי' לה בארעא ולבע"ח בזוזי האי כדיניה והאי כדיניה אלמא אע"ג דבע"ח אית לי' שעבוד אארעא כמו אמטלטלי' ואדרבא עדיף שעבודי' אארעא טפי ממטלטלי' דאלו ארעא גבי בין מיניה בין מיתמי ומטלטלי' לא גבי אלא מיניה אפ"ה גבי ממטלטלי ולא מארעא משום דאדעתא דזוזי נחית זוזי אוזיף זוזי שקיל א"כ בענין זה נמי שהניח ארעא וזוזי כתו' ותוס' מסלקי' להו בארעא כי דיניהו מדינא דגמרא דמטלטלי לא משתעבדי להו לא בחיי הבעל ולא לאחר מיתתו אלא מתקנת רבנן סבוראי אבל לענין נדוניא דמשוינן לה כבע"ה ובע"ח אדעתא דזוזי נחית ובחיי בעלה הויא גביא מיניה ממטלטלי אם גרשה לאחר מיתה נמי דגביא בזה"ז הכל בין ממקרקעי בין ממטלטלי נימא דכתו' ותוס' מסלקי' לה בארעא ונדוניא במטלטלי' הלכך חולקת בהם עם בע"ח לענין גביית נדוניתה שהכניסה לו ושלום שלום לעילום עם כל ביתך כנפש סר למשמעתך מאיר בר' ברוך שיחיה.