דפוס ברלין, שער ב 241

שאלה. קדרת בהרריך, שדדת עמקים אחריך, אודם פטדת טוריך, יצהירו מאוריך, לא יכנף עוד מוריך, ולקראת דבריך, פי פערתי ואשאפה צוף נהריך, לקראת צמא יאתיו מליך, נחשתי ויברכני השם בגלליך, מורי הר' א'שר שיחי' ראיתי דבריך ויפה דקדקת. אמנם כל זה הוי כשאינו מוכר מחמת דחקו אבל כשמוכר מחמת דחקו שאין לו מה יאכל לא עלה על דעתו שימות ברעב והכי אי' בירושלמי בפ' השואל וה"ג התם המשכיר בית לחבירו ורצה למכרו א"ר אמי לא עלה על דעתו שימות ברעב ר' זעירא ור' אילא אמרי מכל מקום קנוי לו אלא דו א"ל שבקיה עד דימלי אנקלווסים דידי' אתא עובדא קומי ר' יסא ולא קבילי מה פליג לא אלא ביתא דמשכיר הוה ממשכונא גבי חד רומא והורה כר' אמי עכ"ל הירושלמי ונ"ל פי' הירושלמי דר' אמי בעי למימר כיון דמוכר מחמת דוחק שאין לו מה יאכל יכול הלוקח להוציא את השוכר לאלתר ור' זעירא ור' אילא פליגי עלי' וס"ל ודאי בהא כר' אמי דמקחו מקח מיהו אי זבני' סתמא א"ל מוכר ללוקח שבקי' לשוכר שידור בו עד שישלים זמן שכירתו ור' יסא לא קבל דברי ר' זעירא ור' אילא ופסק דלא כתרוייהו אלא כר' אמי ופריך מה ופליג בתמיה כלומר וכי ר' יסא ליג עלי' ומשני דלא פליג אלא מעשה שהי' כך היה שהיתה ביתו של אחד ממושכן אצל יהודי אחד מרומי במשכנתא דסורא וכל ימי חייו בכך וכך לשנה כל זמן שלא יפדנה ולא הי' לו מעות לפדותה וכדי שלא תחליטנה הי' נראה לו לדון כר' אמי אבל גבי משכיר דעלמא לשנה ורצה למכרה מחמת דוחק צריך להניח השוכר להשלים שכירתו כר' זעירא ור' אילא וכך מפורש בירושלמי דמקום שנהגו בעון קומי ר' אמי נצרך לדמיו מהו א"ל לא עלתה על דעתו שימות ברעב ור' זעירא ור' אילא תרוייהו אומרי' כו' ויש כאן טעות בירושלמי שלי ונראה הסגנון שר"ל דס"ל שכל ימי שכירתו נקנה לו לשוכר שאין הלוקח יכול להוציאו כמו שיש בירושלמי דפ' השואל ביומי דר' מנא הות טמירא בצפורי כך יש בירושלמי ונראה שיש לו להיות הות שמדא ואי גרסי' טמירא היינו הך שגזרו שמד והיו נחבאים במערות והיו צריכי' למעות והוי בניהן דצפורי ממשכני' בתיהן מדאתו מיזל לון אפיק ר' מנא כרוז כההוא דר' אמי אמר לא דאנא סבר כותי' אלא כגון דצפוראי דלא יחלטון בתיהון ע"כ כלומר בני צפורי היו ממשכני' בתיהם ולא הי' להם לפדותם והי' ירא פן ישתקעו בתיהם ביד המלוה וכל כה"ג הי' נ"ל לפסוק כר' אמי כי לא ימצאו שיקנו כך לדור המלוים בתוכם ונמצאו מפסידי' בני צפורי בכך ואדעתא דהכי לא נתכונו מתחלה כשמשכנס להם והתנו שידורו עולמית בתוכם בכך וכך עד זמן שתשיג ידם שיוכלו לפדותם משל עצמם ואומדן דעתא דמוכח הוא וכמה אומדני דגריעי מהאי אזלי' אבתריהו. מיהו נראה דאם הקדים לו שכרו צריך להניחו בתוכו עד שיכלה הזמן של השכירות שהקדים לו וכן משמע בירושלמי דמקום שנהגו דמיד בתר האי ירושלמי שהבאתי לעיל גרסי' המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו ה"ז דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים שכרו אבל הקדים לו שכרו ה"ז דר בתוכו חנם ע"כ וה"ט כיון דהקדים שכרו ה"ז קנוי לו כל ימי שכירות ולגבי הא מלתא שלא יוכל להוציאו כל ימי שכירתו חשוב כמו קנוי לגמרי ולגבי אונאה נמי אמרי' בפ' הזהב (בבא מציעא נ"ו ע"ב) דחשיב שכירות ממכר ואם הקדים לו השכירות לכמה שנים אינו יכול להוציאו קודם זמנו ואע"פ שמוכר מתוך דחקו. והיכא דלא הקדים לו שכרו והמשכיר מוכר מתוך דוחק ורוצה להוציא השוכר צריך המשכיר לשבע שמחמת דוחק הוא מוכר אבל אין השוכר מאמינו בלא שבועה. ואין לומר כיון שיש לו קרקעות אחרות המשועבדי' לכתו' אשתו ימכרם בטובת הנאה שאם תמות אשתו קודם לו שיקחם הלוקח ואם הוא ימות קודם שיפסיד הלוקח כדפרי' בהחובל (פ"ט ע"א) תזבינה בטובת הנאה כו' ה"נ נימא הכי ולא ימכור זה הקרקע ויקיים לשוכר תנאי שיניחהו לדור בתוכו וימכור שאר קרקעותיו למזונותיו בטובת הנאה דה אנמי אומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי לא אוגר לי' שהוא ישכיר בית ויניח זה לדור בביתו כ"ש לענין זה אומדן דעתא דמוכח טפי שלא עלתה על דעתו לזלזל בשאר קרקע כדפי' ואתה וכל ביתך וכל כנותך שלום כנפש סר למשמעתם מאיר בר' ברך שיחי'.

Your reasoning and the fine distinctions you draw are correct, but they apply only to a case where the person who is seeking to sell the house that he has rented to another, is not forced to sell the house by dire necessity. When a person is thus forced to sell his house, we assume that originally when he rented the house to his tenant he did not intend to let it remain rented while he was dying from hunger. Therefore, if the landlord take an oath to the effect that he is forced by dire necessity to sell his house, his tenant will have to vacate the house. If the tenant has paid his rent in advance for a certain period, however, he may not be forced to vacate before the expiration of that term, since renting is a form of buying limited to the period for which the rent is paid. In our case, the tenant may not claim that his landlord is not in desperate need of money since he owns real estate on which his wife's ketubah is a lien, and he could sell to another the right to take title to such real estate in case his wife die before him, for we assume that at the time the landlord rented his house to the tenant he did not intend that the renting should cause him to jeopardize his property in such a manner.
This Responsum is addressed "to my teacher Rabbi Asher."
SOURCES: Am II, 241; cf. Mord. B. M. 383; Asheri B. M. 25.

ובירושלמי שמחלק בין הקדים לו שכרו ללא הקדים ריצב"א הביא אותו על מה שמקשי' בפ' אע"פ (כתובות נ"ט ע"ב) שדה זו שמשכנתי וכו' על האי דפ' האומר משקלי (כ"א ע"א עיין תוס' כתובות שם ד"ה שדה) וחלק בין הקדים לו שכרו ואין להאריך. עוד הביא תוספתא דפ' המקבל השוכר שדה מחבירו כו' עד עמד בעה"ב ומכרה לאחר מחשבי' עם בעה"ב כדרך שהערים השני וקנה כך משלם לראשון עמד בעה"ב והקדישה אינה מקודשת עד שתחזור לרשותו וכו' ההוא מיירי בהקדים לו שכרו והא דקאמר מהשבי' עם בעה"ב כדרך שהערים נהנה נראה משום דהשתא קיימי' על הלוקח דקאמר ומכרה קרי לשוכר ערים השני כלומר המכר הוא מכר מיהו אינו יכול להוציא מתוכה את הערים דהיינו השוכר עד זמנו וכמ שהוא נהנה כל כך משלמי' הבעלים לראשון דהיינו הלוקח דקיימי'.