על אודות האחין שתבעו חלקם מן החוב שמחל ראובן אחיהם לשר. וראובן השיב אנוס הייתי במחילה זו ובעל כרחי נעשה מחמת שהייתי תפוש בידו. ופסק מורי הגאון שלי"ו שראובן יפרע לאחין חלקם כפי שויו של החוב כאשר ישומו ויעריכו בקיאי שומין מה שהיה שוה בשעת המחילה. והביא ראייה מההוא דאפקיד כסא דכספא בידא דחבריה וכו'. עד אי גברא אמיד הוא אדעתא דידיה קאתי וכו'. ה"נ אי ראובן אמיד חייב לשלם חלק אחיו כפי השומא והערך עכ"ל. ועתה ישכילנו מ"ו כי ראובן אמר לזה הממון לא הייתי אמיד. אך מחמת אחיי באתי לעין גדול בזה. כי מיום שמת אבינו נעשיתי אפטרופוס שלהם לקבל ממונם להכניס ולהוציא. ולא היה דבר כי אם עמי. כי אחיי קטנים היו. ועל כן באתי להפסד זה כי לא חששו השרים כי אם עלי שהרי כשתפשוני השרים שאלו ממני ל' אלפים. כי אמר פלו' ופלוני כך וכך חייב לך ומנה לי כל החובות.
2
תשובה מה שראובן טוען לזה הממון לא הייתי אמיד נ"ל דאין טענתו טענה. דמה בכך אם השר שואל לו אלף זקוק הלא רגילות הוא ששואלים תחלה עשר ידות ממה שיש לאדם כדי לייראו ולבהלו שימהר לפדות עצמו. ועוד כיון דאמיד היא אינם יכולים לעמוד על ממונו. כי הם סבורים שיש לו אוצרות. כי על כן נקרא עשיר אמיד. שאומדין אותו זה בכך. וזה בכך. ועוד אנן סהדי שלא היו עושים פריצות גדול נגד העירונים וההגמון. רק כדי לפטור מחוב מקולקל. שכבר נעשו עליו מחוסרי אמנה שקורין טר"וולוש: ומה שכתבתם דודאי עשו כן אדעתא דהאי חוב דלא נקראה עבריינא לא ידעתי מה הוא זה אטו קפדי דלא נקרא עבריינא. ולא קפדי דנקריוה עבריינא וגזלנא ולסטאה. דמה שתפסוהו. ואנסוהו לפוטרם לא תיקנו בזה. כי כבר אבדה האמונה. ומאי דהוה הוה. אלא שהוסיפו על חטאתם פשע. ובעד החלונות יבאו כגזלנים וכגנבים. ועוד סוף דבר לא פטרינן מציל עצמו בממון חבירו. עד דאיכא תרתי לטיבותא. כי התם לא אמיד ומוכח מילתא דאדעתה דכסא דכספא אתי דמכי יהבי ניהלייהו נתפייסו והלכו להם ולא בקשו יותר. ואפילו הכי אי אמיד אע"ג דמוכחא מילתא קצת דאדעתא דכסא דכספא קאתו דמכי יהבי ניהלייהו אפיוס. מכל מקום כיון דאיכא חדא לריעותא דאמיד ואיכא למימר דאדעתא דידיה אתו כיון דאיכא למימר הכי והכי תלינן לחומרא וחייב. דמדינא אין לו לאדם להציל עצמו בממון חבירו בשום עניין דמה יש לו אצל ממון חבירו לישא ולתן ביד ולהציל עצמו בידים. אלא היכא דלא אמיד ואתו גנבי עליה אזלינן בתר אומדנין דדעתא. ואמרינן דהוה ליה כאלו אתני הנפקד מעיקרא בהדי המפקיד אם יבואו גנבים עלי אתן ואפטר. אבל בנדון זה יש כמה הוכחות דלאו אדעתא דהאי חוב לחודיה אתו כדפרשתי. ומה שנתרבה העין בשבילם מחמת שהיה אפטרופוס שלהם. כבר כתבתי שבשביל זה אין להם לסייע בפדיונו. וה"א לכ"ם לש"ון רבי"נו מש"ה אב"ן מימ"ון ז"צל שכ"תב בס"פר נזי"קין בד"ין חו"בל ומז"יק. מי שנתפס על חבירו ולקחו ממנו גוים ממין בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם לו לבד מי שנתפס עבור מס הקצוב על כל אחד בכל שנה. או הנתפס על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך כשיעבור עליהם הוא או משרתיו הרי זה חייב לשלם. והוא כשלקחו בפי' ממנו. בגלל פלוני בפני עדים עכ"ל.
Q. A's brothers were young when their father died, and A managed his father's estate together with his own business. One day A was arrested for purposes of extortion by the prefect of Ulrich and the overlord of Erstein. In order to extricate himself and be released by them, A cancelled a debt of three hundred and fifty marks that was due to the estate from the duke of Brunswick, and freed the sureties of this debt. Thereupon A was released. A's brothers now demand that he should compensate them for the loss of their share of the duke's debt. A. A person is not permitted to buy his freedom with money belonging to others. The only exception to this rule is when a poor man hands over to robbers a valuable object deposited with him for safekeeping, in which case the poor man is free from obligation since we must assume that the robbers came expressly for the purpose of obtaining this valuable object (B.K. 117b). When the bailee himself is a wealthy man, however, we are not justified in making such an assumption. Since A is a wealthy man, he must pay to his brothers their share of the actual value of the duke's debt at the time it was cancelled. This law would apply even if it were known that the duke had plotted against A together with the overlords; the law, therefore, surely applies now when, according to the statement of the brothers, the duke was not associated with the overlords in their plot against A. A must also pay to his brothers their share of the interest that had accumulated on the debt before it was cancelled, even though the interest had not been made part of the principal by that time. A, however, must only pay their share of that interest which the duke would have definitely consented to add on to the principal; since the practice is for the debtor to promise a large rate of interest, but when the accumulated interest is to be added on to the principal, the debtor demands, and usually receives, a reduction of the amount of the accumulated interest. This reduction is an established custom and must be reckoned with. Q. A deceived the overlord and paid him one hundred marks less than what the overlord thought he received. A now claims that these one hundred marks belong exclusively to him, and that he gave this money to his brothers by mistake. The brothers, however, aver that A paid them their rightful share of the money. A. A may not claim that he paid the money to his brothers by mistake, especially so since according to talmudic law the brothers are fully entitled to their share of the money A saved by deception. The case was then referred again to R. Meir thus: You, my illustrious teacher, have ruled that since A was a rich man he had to pay to his brothers their share of the actual value of the debt that had been due from the duke. A, however, claims that with reference to the demands made on him by the overlords, he cannot be considered a rich man, for when he was arrested the lords demanded a ransom of thirty thousand*According to the question thirty thousand … was demanded from A, and according to the answer, one thousand marks. (schillings?). His captors enumerated all his investments in great detail in order to prove that he was in a position to pay such ransom. The investments thus enumerated included those that belonged to the estate. A claims that he was arrested because his managing of the estate made him appear a rich man, and because the duke was anxious to cancel the above debt; therefore, he should not be held responsible for the cancellation of this debt. Moreover, the duke died in the meantime. Had A not cancelled the debt, it would have been absolutely worthless anyway, now that the debtor was dead. A. The fact that the overlords demanded one thousand marks*According to the question thirty thousand … was demanded from A, and according to the answer, one thousand marks. from A does not prove that he was seeking the money of the estate, for when a person is thrown into prison for purposes of extortion, his rapacious captors first demand a huge sum as ransom, ten times his capital, without knowledge of the actual value of his assets. This is done in order to frighten him, force him to come to terms quickly, and pay a high ransom. Moreover, we must assume that A's captors would not commit such an outrage against the bishop and the burghers merely to cancel a debt of a faithless debtor who had already lost his credit. Your contention that A's captors were intent on cancelling the above debt in order that the overlord should not be called a defaulter, is indeed untenable. The duke did not mind becoming known as a thief, a robber, a highwayman, and an extortionist; why should he object to the appellation defaulter? It is incredible. Therefore, A must pay his brothers their share of the actual value of the above debt at the time it was cancelled. Regarding the deception A practiced on the overlord by having paid him a lesser amount than what the overlord thought he had received, I have written that A must share the amount thus saved with his partners. This decision I based on the ruling (of the Tosephta, B.M. 8, 25): "If publicans relinquish the tax of one partner, the other partners share the benefits thereof." You disagreed with my decision, however, and attempted to draw a distinction between the case of the publicans, who knowingly bestowed a benefit on the partner, and our case where the overlord was unconscious of the fact that the partner was deriving a benefit from him. However, your reasoning serves only to strengthen my ruling instead of weakening it. If a direct gift by the publicans to one partner must be shared by the other partners, then money which was not a gift to A and was not meant as a benefit directly and exclusively for him, must surely be shared with his partners. Moreover, a silent partner is entitled to an equal share in the profits earned by the industry and cunning of the active partner. Although A alone took the risk and braved the danger of severe punishment, he must share the benefits with his partners. These Responsa were addressed to Rabbi Samuel and Rabbi Shemariah. SOURCES: Sinai VI (1943) 13 no. 417; Cr. 305–6. Cf. Terumat Hadeshen 342; Isserlein, Pesakim 125.
3
ושנסתפקתם איך להעריך ולשום את החוב כי השר נפגר ואילו היה עומד עתה לא היה בפרע לעולם. נ"ל דמשלם כמעיקרא דבההיא שעתא מיקלא קלייה דכיון דדיינינן דינא דגרמי יהבינן ליה דין גזלן. שמשלם כשעת הגזילה. היכא דנשתנה כגון גזל בהמה והזקינה וכו'. ה"נ בדינא דגרמי הוה ליה כאילו איבדו בידים וכאילו שרפו דברי היזיק כתוא מכמר. הילכך כדמעיקרא שיימינן ליה. וכמו חביתא דחמרא דמעיקר שויא ד' ולבסוף שויא זוזין דאמרין בפרק מרובה (בבא קמא דף סה) קרן כעין שגנב. ואיכא לדמויי להא דאמרין בפרק המפקיד (בבא מציעא דף לז) דאי גנבה גנב מאגם ומתה בי גנב דחייב דא"נ שבקה מלאך המות כי גנב הוה קיימא ה"נ א"נ שבקיה למלאך המות את הדוכוס. אפילו הכי כבר היה נפסד החוב מחמת ראובן שפטר הדוכוס וערביו הלכך חייב לשלם:
על אודות האחין שתבעו חלקם מן החוב שמחל ראובן אחיהם לשר. וראובן השיב אנוס הייתי במחילה זו ובעל כרחי נעשה מחמת שהייתי תפוש בידו. ופסק מורי הגאון שלי"ו שראובן יפרע לאחין חלקם כפי שויו של החוב כאשר ישומו ויעריכו בקיאי שומין מה שהיה שוה בשעת המחילה. והביא ראייה מההוא דאפקיד כסא דכספא בידא דחבריה וכו'. עד אי גברא אמיד הוא אדעתא דידיה קאתי וכו'. ה"נ אי ראובן אמיד חייב לשלם חלק אחיו כפי השומא והערך עכ"ל. ועתה ישכילנו מ"ו כי ראובן אמר לזה הממון לא הייתי אמיד. אך מחמת אחיי באתי לעין גדול בזה. כי מיום שמת אבינו נעשיתי אפטרופוס שלהם לקבל ממונם להכניס ולהוציא. ולא היה דבר כי אם עמי. כי אחיי קטנים היו. ועל כן באתי להפסד זה כי לא חששו השרים כי אם עלי שהרי כשתפשוני השרים שאלו ממני ל' אלפים. כי אמר פלו' ופלוני כך וכך חייב לך ומנה לי כל החובות.
תשובה מה שראובן טוען לזה הממון לא הייתי אמיד נ"ל דאין טענתו טענה. דמה בכך אם השר שואל לו אלף זקוק הלא רגילות הוא ששואלים תחלה עשר ידות ממה שיש לאדם כדי לייראו ולבהלו שימהר לפדות עצמו. ועוד כיון דאמיד היא אינם יכולים לעמוד על ממונו. כי הם סבורים שיש לו אוצרות. כי על כן נקרא עשיר אמיד. שאומדין אותו זה בכך. וזה בכך. ועוד אנן סהדי שלא היו עושים פריצות גדול נגד העירונים וההגמון. רק כדי לפטור מחוב מקולקל. שכבר נעשו עליו מחוסרי אמנה שקורין טר"וולוש: ומה שכתבתם דודאי עשו כן אדעתא דהאי חוב דלא נקראה עבריינא לא ידעתי מה הוא זה אטו קפדי דלא נקרא עבריינא. ולא קפדי דנקריוה עבריינא וגזלנא ולסטאה. דמה שתפסוהו. ואנסוהו לפוטרם לא תיקנו בזה. כי כבר אבדה האמונה. ומאי דהוה הוה. אלא שהוסיפו על חטאתם פשע. ובעד החלונות יבאו כגזלנים וכגנבים. ועוד סוף דבר לא פטרינן מציל עצמו בממון חבירו. עד דאיכא תרתי לטיבותא. כי התם לא אמיד ומוכח מילתא דאדעתה דכסא דכספא אתי דמכי יהבי ניהלייהו נתפייסו והלכו להם ולא בקשו יותר. ואפילו הכי אי אמיד אע"ג דמוכחא מילתא קצת דאדעתא דכסא דכספא קאתו דמכי יהבי ניהלייהו אפיוס. מכל מקום כיון דאיכא חדא לריעותא דאמיד ואיכא למימר דאדעתא דידיה אתו כיון דאיכא למימר הכי והכי תלינן לחומרא וחייב. דמדינא אין לו לאדם להציל עצמו בממון חבירו בשום עניין דמה יש לו אצל ממון חבירו לישא ולתן ביד ולהציל עצמו בידים. אלא היכא דלא אמיד ואתו גנבי עליה אזלינן בתר אומדנין דדעתא. ואמרינן דהוה ליה כאלו אתני הנפקד מעיקרא בהדי המפקיד אם יבואו גנבים עלי אתן ואפטר. אבל בנדון זה יש כמה הוכחות דלאו אדעתא דהאי חוב לחודיה אתו כדפרשתי. ומה שנתרבה העין בשבילם מחמת שהיה אפטרופוס שלהם. כבר כתבתי שבשביל זה אין להם לסייע בפדיונו. וה"א לכ"ם לש"ון רבי"נו מש"ה אב"ן מימ"ון ז"צל שכ"תב בס"פר נזי"קין בד"ין חו"בל ומז"יק. מי שנתפס על חבירו ולקחו ממנו גוים ממין בגלל חבירו אין חבירו חייב לשלם לו לבד מי שנתפס עבור מס הקצוב על כל אחד בכל שנה. או הנתפס על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך כשיעבור עליהם הוא או משרתיו הרי זה חייב לשלם. והוא כשלקחו בפי' ממנו. בגלל פלוני בפני עדים עכ"ל.
Q. A's brothers were young when their father died, and A managed his father's estate together with his own business. One day A was arrested for purposes of extortion by the prefect of Ulrich and the overlord of Erstein. In order to extricate himself and be released by them, A cancelled a debt of three hundred and fifty marks that was due to the estate from the duke of Brunswick, and freed the sureties of this debt. Thereupon A was released. A's brothers now demand that he should compensate them for the loss of their share of the duke's debt.
A. A person is not permitted to buy his freedom with money belonging to others. The only exception to this rule is when a poor man hands over to robbers a valuable object deposited with him for safekeeping, in which case the poor man is free from obligation since we must assume that the robbers came expressly for the purpose of obtaining this valuable object (B.K. 117b). When the bailee himself is a wealthy man, however, we are not justified in making such an assumption. Since A is a wealthy man, he must pay to his brothers their share of the actual value of the duke's debt at the time it was cancelled. This law would apply even if it were known that the duke had plotted against A together with the overlords; the law, therefore, surely applies now when, according to the statement of the brothers, the duke was not associated with the overlords in their plot against A. A must also pay to his brothers their share of the interest that had accumulated on the debt before it was cancelled, even though the interest had not been made part of the principal by that time. A, however, must only pay their share of that interest which the duke would have definitely consented to add on to the principal; since the practice is for the debtor to promise a large rate of interest, but when the accumulated interest is to be added on to the principal, the debtor demands, and usually receives, a reduction of the amount of the accumulated interest. This reduction is an established custom and must be reckoned with.
Q. A deceived the overlord and paid him one hundred marks less than what the overlord thought he received. A now claims that these one hundred marks belong exclusively to him, and that he gave this money to his brothers by mistake. The brothers, however, aver that A paid them their rightful share of the money.
A. A may not claim that he paid the money to his brothers by mistake, especially so since according to talmudic law the brothers are fully entitled to their share of the money A saved by deception.
The case was then referred again to R. Meir thus: You, my illustrious teacher, have ruled that since A was a rich man he had to pay to his brothers their share of the actual value of the debt that had been due from the duke.
A, however, claims that with reference to the demands made on him by the overlords, he cannot be considered a rich man, for when he was arrested the lords demanded a ransom of thirty thousand*According to the question thirty thousand … was demanded from A, and according to the answer, one thousand marks. (schillings?). His captors enumerated all his investments in great detail in order to prove that he was in a position to pay such ransom. The investments thus enumerated included those that belonged to the estate. A claims that he was arrested because his managing of the estate made him appear a rich man, and because the duke was anxious to cancel the above debt; therefore, he should not be held responsible for the cancellation of this debt. Moreover, the duke died in the meantime. Had A not cancelled the debt, it would have been absolutely worthless anyway, now that the debtor was dead.
A. The fact that the overlords demanded one thousand marks*According to the question thirty thousand … was demanded from A, and according to the answer, one thousand marks. from A does not prove that he was seeking the money of the estate, for when a person is thrown into prison for purposes of extortion, his rapacious captors first demand a huge sum as ransom, ten times his capital, without knowledge of the actual value of his assets. This is done in order to frighten him, force him to come to terms quickly, and pay a high ransom. Moreover, we must assume that A's captors would not commit such an outrage against the bishop and the burghers merely to cancel a debt of a faithless debtor who had already lost his credit. Your contention that A's captors were intent on cancelling the above debt in order that the overlord should not be called a defaulter, is indeed untenable. The duke did not mind becoming known as a thief, a robber, a highwayman, and an extortionist; why should he object to the appellation defaulter? It is incredible. Therefore, A must pay his brothers their share of the actual value of the above debt at the time it was cancelled.
Regarding the deception A practiced on the overlord by having paid him a lesser amount than what the overlord thought he had received, I have written that A must share the amount thus saved with his partners. This decision I based on the ruling (of the Tosephta, B.M. 8, 25): "If publicans relinquish the tax of one partner, the other partners share the benefits thereof." You disagreed with my decision, however, and attempted to draw a distinction between the case of the publicans, who knowingly bestowed a benefit on the partner, and our case where the overlord was unconscious of the fact that the partner was deriving a benefit from him. However, your reasoning serves only to strengthen my ruling instead of weakening it. If a direct gift by the publicans to one partner must be shared by the other partners, then money which was not a gift to A and was not meant as a benefit directly and exclusively for him, must surely be shared with his partners. Moreover, a silent partner is entitled to an equal share in the profits earned by the industry and cunning of the active partner. Although A alone took the risk and braved the danger of severe punishment, he must share the benefits with his partners.
These Responsa were addressed to Rabbi Samuel and Rabbi Shemariah.
SOURCES: Sinai VI (1943) 13 no. 417; Cr. 305–6. Cf. Terumat Hadeshen 342; Isserlein, Pesakim 125.
ושנסתפקתם איך להעריך ולשום את החוב כי השר נפגר ואילו היה עומד עתה לא היה בפרע לעולם. נ"ל דמשלם כמעיקרא דבההיא שעתא מיקלא קלייה דכיון דדיינינן דינא דגרמי יהבינן ליה דין גזלן. שמשלם כשעת הגזילה. היכא דנשתנה כגון גזל בהמה והזקינה וכו'. ה"נ בדינא דגרמי הוה ליה כאילו איבדו בידים וכאילו שרפו דברי היזיק כתוא מכמר. הילכך כדמעיקרא שיימינן ליה. וכמו חביתא דחמרא דמעיקר שויא ד' ולבסוף שויא זוזין דאמרין בפרק מרובה (בבא קמא דף סה) קרן כעין שגנב. ואיכא לדמויי להא דאמרין בפרק המפקיד (בבא מציעא דף לז) דאי גנבה גנב מאגם ומתה בי גנב דחייב דא"נ שבקה מלאך המות כי גנב הוה קיימא ה"נ א"נ שבקיה למלאך המות את הדוכוס. אפילו הכי כבר היה נפסד החוב מחמת ראובן שפטר הדוכוס וערביו הלכך חייב לשלם: