שאלה בעניין הצואה שהיו אצלה שני חכמים ולא כוונו ממש עדותן כו' הנני הנקוב בקצה יריעה אשיב לשואלי על ראשון ראשון כו'.
A man on his deathbed made an oral will in favor of his minor children, and appointed two executors to administer the property after his death. He told the executors in the presence of two witnesses A and B: "Let it be known that one of you should not administer the property without the advice of the other."
2
השאילה בעניין הפלגת עדות המעידים שחכם אחד העיד שהצואה היתה שלא יעשה ראובן דבר בלי ידיעת חבירו אהרן ורוצה לפר' שאינו תלוי כלל ברצון של ר' אהרן אלא במה שעשה לו ידוע דהיינו גילוי הדבר ולא לעכב נראה בעיני פשוט אפי' מאן דלא דריש לשון הדיוט מ"מ לישנא דמוכח ורגיל בפי כל דכל לישנא בלי ידוע המותנה בהגיון בני אדם שהוא לשון רשות והרמנא ואף אם כתוב ידיעה להוי לך מלכא לאלהך לית אנו פלחין יציל או לא יציל שהוא לשון גילוי דבר נסתר ולא לשון רשות לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד ואף התם יש לפרש שהוא לשון רשות כלומר רשות המלך ינתן לנו לדבר מה שבלבינו ועוד יראה לכל בעלי הלשון עברית שכל לשון ידיעה לא תמלט מבלי תועלת או תועלת המודיע או תועלת הנודע ותועלת המודיע הוא כמו שאמרו רז"ל הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שהוא תועלת לנותן שהוא המודיע ותועלת הנודע הוא על שתי דרכים או על דרך רשות ורצון ר"ל שהעכבה תהא בידו ויכול למחות בדבר או תועלת הבאה אליו מצד ידיעת העניין הן מצד רוח והנאה שיגיע אליו בידיעתו או מצד הרחק ההיזק שיגיע אליו בהסתרו ולפי זה אף ידיע להוי לך מלכא וגו' הוא תועלת המודיע שהיו מקדשים שם שמים ולא היו סומכי' על הנס כמו שדרשו רבותינו ז"ל וכן הביאו הספר מצות וא"כ אם תהא אותו ידיע הנזכר בצואה כפשוטו לשון גילוי א"כ הוא מבלי תועלת כלל לא ליתומים ולא לאפטרופיס רבי שמואל המודיע ולא לר' אהרן הנודע לו אותן הדברים כי מה מועיל לו וליתומים הגילוי.
When the man died one of the executors sold the chattels at a price much below the market value, without the consent and knowledge of the other. Objections were raised and the case was brought to the court of justice. Upon examining the witnesses as to the meaning of the will, A testified that the testator had stipulated that neither of the executors could manage the property without consulting the other. B, on the contrary, interpreted the phrase "Let it be known" as spoken by the testator to imply only a word of counsel and not an obligation. The case was then sent to Luria.
3
ועוד נראה מאחר שאמר בלשון הצואה בלשון אזהרה ומחאה שלא יעשה שום דבר בלי ידיעת ר' אהרן א"כ מוכח להדיא שהוא נטילת רשות וזולתו אי אפשר דאם הוא לשון גילוי היה לו לומר שיודיע כל דבר לר' אהרן דהיינו המעשה שהוא הציוי לחוד.
Q. Had one of the executors the right to handle the property independently of the other?
4
ועוד נראה מאחר שחכם אחד העיד להדיא בלשון רשות נהי דלשון ידיע שהעיד החכם השני תוכל לפרש בלשון גילוי מ"מ לא ימלט שלא תפול בו ספיקא שהוא לשון נטילת רשות וא"כ הוא עומד בספ' וא"כ בא חכם הודאי ומוציא מידי חכם הספק בידו וכעין זה פסקו המחברים גבי בעיא דרבא בב"ק אי אזלינן בתר מעיקרא כו' ופריך מרבה כו' ומסיק מה דפשיטא ליה לרבה מבעיה ליה לרבא ופסקו המחברים אף שהלכה כרבא שהוא בתרא אכן הכא הלכה כרבה לפי שבא הודאי ומוציא מידי ספק אף שאין ראייה כל כך לנדון דידן שהוא לעניין עדות ואינו תלוי בסברה מ"מ זכר לדבר מיהו איכא וגם אינה צריך ראייה כ"כ מאחר שנוכל להשוות העדים שלא יהיו מוכחשי' מסתמא עבדינן הכי.
A. Any stipulation in a will must be accepted in the strict meaning of its words or terms, especially in the will of a dying person. Hence:
5
ולעניין שאילה אם יכול ר' שמואל לפטור המשותף רבי יעקב נרא' דלא כל כמיני' שהרי עיקר אפיטרפוסו באה ע"י צואת המת ואיך הוא בא לבעלה שהרי צוה שתהיה החברותה עד כלות ג' שנים ואם כן איך יכול לשנות ושלא לקיים דברי המת ואפילו היה אפטרופוס על פי בית דין מ"מ לא יכול לשנות מן הצואה דדברי שכיב מרע ככתובים ומסורים אפילו היה בו תועלת ליתומים וכ"ש הכא שנראה ומוכח שיש ערמה בדבר ואינו אלא לתועלת המשותף ורחמנא ליבא בעי.
1. The wording of the will in question indicates an imperative order rather than advice. 2. Common sense dictates that the man on his deathbed would not think of giving advice to the executors but only of protecting his children. 3. One witness testified that the intention of the testator was to bind the executors so that neither of them should administer the estate without the consent of the other.
6
ולעניין שאילה אשר מכר המטלטלים בזול פשיטא ופשיטא שהיתומים לא יפסידו את חלקם או יחזיר המקח שהרי האפטרופס רבי שמואל מכר את שאינו שלו שהרי אין כח בידו למכור בלי רשות רבי אהרן כאשר ביארתי ואם ירצו לתבוע רבי שמואל האפטרופס הרשות בידם שהרי פסקו התוספות בשם רבי עזריאל אפטרופ' שפשע חייב לשלם ואפילו מאן דפליג עליה מ"מ מודה כה"ג שהוא מזיק בידים שהרי הוא מכרן שחייב לשלם ואם ישמע כמ"ר שמואל לדברינו אז אומר שלום: דברי שלמה לורי"א:
Therefore neither one of the executors had the right to sell the chattels without the consent of the other, even for the benefit of the orphans, and the sale must be revoked. Failing to do so, the executor is liable for all losses the beneficiaries under the will have sustained.
7
מעשה בא לידי באדם אחד שהיה נותן ס"ת מכמה שנים להיכל הכנס' ועמדה בהיכל כמה שנים והיו עליה מעילים של הקדש שהן משל צבור ואותה ס"ת היתה בפני המקדיש כמה שנים בהיכל ולא שמע אדם שהיה אמר בחייו שלי הוא ולא נתתיו לחלוטים אמת שהיתה נקראת על שמו שהיו אומרי' ס"ת של יעקב הוא כי השם ההוא על שם שהוא היה המקדיש כי כך היה הדרך של העשירים כל אחד קונה ס"ת ונותנה להיכל וכל אחד מכיר ס"ת שלו ר"ל להתייחס בה וגם קריאו' התורה הוא על הסדר שבת אחד של פלוני זה והשנייה של פלוני אחר עד שחוזר חלילה.
A well-to-do man presented a Sefer Torah to a synagogue, as this was the ordinary custom of prosperous people. The man made no reservations; he did not indicate at the time that he was giving it only temporarily. And while the Sefer Torah was in the care of the synagogue he never mentioned that it belonged to him. The officers of the synagogue treated it as congregational property. They covered it with mantles purchased with public money. However, the Sefer Torah retained his name, as many others bore the names of their donors. Many years later, after the donor's death, his sons, who had moved to another locality, desired to remove the Sefer Torah to their new residence. The majority of the congregation, being ignorant of the law, agreed to the removal. They based their consent on the precedent of a similar case. Some members of the synagogue, however, sent the question to Luria.
8
ומת האיש ההוא והניח בנים גדולים ולאחר זמן מיתתו כמה שנים ויותר עקרו אותם הבנים דירתם למקום אחר ובקשו מן הקהל שיחזרו להם ס"ת שלהם ובני הקהילה כולם אינן בני תורה והיו נאותי' לדבר מחמת שהיו סוברים שהדין עמהם כי מכמה שנים עשה ג"כ אחד מעשה ולקח ס"ת של אביו מן אותו ההיכל והביאה לעירו.
Q. Have the sons the right to remove the Sefer Torah from the synagogue?
9
ואני לא הנחתי להיות התורה עשוק ממקום למקום ולא ניאותי לדבריהם וזו היא ראייתי ותשובתי:
A. They have no right to remove the Sefer Torah from the synagogue for the following reasons:
10
מה שאתם מביאין ראייה מאותו האיש שלקח ג"כ ס"ת מכמה שנים כה"ג אין זה ראייה דהוא נמי שלא כדין עשה ואלמלא הייתי באותו פעם והיה לאל ידי לא הנחתי וכבר כתבו רבותינו שאין מביאין ראייה אלא ממנהג שהוא קבוע על פי ותיקי' ולא ממנהג שאין לו יסוד ק"ו כה"ג שאין כאן מנהג אלא מאחד ושנים שעשו והם סברו שבדין עשו וכל כה"ג אין כאן חזקה וטעמא דאטו כ"ע דיני גמירי כמו שכתב הרא"ש פ"ק דב"מ גבי סמך לו כותל אחר ובשאר מקומות כהנה ובפרט לעניין הקדש להוציאו מחזקתו להיות חולין למכרה ולעשות בה מה שירצה.
1. An act done by one person does not constitute a custom, and does not establish a precedent. Even a custom or practice of the people which has not the approval of learned authorities, particularly if it has not its roots in the law, does not take precedence over the law. Therefore, the fact that a man once removed a Sefer Torah from a synagogue is no precedent.
11
ועוד מאיזה צד רוצה להוציאה מחזקתו מאחר שהקהל מוחזקין המוציא מחבירו ע"ה ק"ו לעניין הקדש.
2. Since the Sefer Torah is in possession of the synagogue, the sons have no right to remove it without having first produced evidence that their father did not give it to the synagogue in perpetuity.
12
ועוד מאחר שלא התנה בפני עדים שלא נתנה לחלוטין אלא להיות בהיכל עד זמן שירצה אם כן מסתמא אקדיש' הוא דקא אקדיש ואפילו אי הוה איהו גופיה חי והיה רוצה לקחתה לעצמה נראה דלאו כל כמיניה אם אין לו ראייה ובפרט מאחר שכמה שנים הלבישוה במעילים של הקדש חזקה מופלגא שהיא של הקדש היכא שנתנה בס"ת אפילו טען אחר כך כדי שלא נתנה לחלוטין ומה ראיתי ושמעתי שבני אדם אשר היו מנדבין ס"ת לב"ה היו מתני' ברבים שאינה לחלוטין ואם כן אותו שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה ק"ו בנו של ק"ו שמת האב ולא היה פוצה פה ועתה באים היורשי' בטענת שמא שאין להוציא מחזקה ודאי.
3. The officers of the synagogue treated the Sefer Torah as congregational property because they considered it such.
13
וז"ל מהרר"ק ואשר כתב אחי שמעשה בכל יום באות' הגלילות שמשימין נירות של כסף ושלשלאו' של כסף כו' ולאחר זמן נושאי' אותם עמהן גם לפעמים כשיורדין מנכסיהם מוכרי' אותם לאחרים כו' עד אם כן המשי' אותם בב"ה אדעתא דמנהגא קא משים אותה כו' הלא ידעתי שמנהג זה כנגד דין התלמוד דמדינ' כיון שהודלקה פעם אחד במנורה בב"ה חלה קדושתו עליו ולא פקע' כ"א ע"י הקהל כדמוכיח ההיא דפ"ק דערובין דקתני התם מי שהתנדב מנורה או נר לב"ה כו' משבאת' ליד הגבאי' אסורה לשנות כו' וכן פשוט הוא מדינא דגמרא דכיון שנתעטף ס"ת הוא במעיל פעם אחת דג"כ חלה עליו קדושתו כדמוכח בסנהדרין פרק נגמר הדין דקתני התם כיפה שהוא טמא מדרס ונתנה על הס"ת טהור מן המדרס כו' אלמא שחל עליו קדושתו ומ"ה טהור מן המדרס כו' משום דאמרינן לו עמוד ונעשה מלאכתינו כדפי' שם רש"י וכן מוכח שם הסוגיא בהדיא מדפריך מיניה לרבא ומאחר דפשיטא שכן הוא שחלה קדושה על הכלים מכח דין התלמוד ואתה בא להפקיע מכח המנהג הלא ידעתה שאין המנהג מבטל ההלכה אלא א"כ הוא מנהג קבוע ע"פ חכמי המקום ולא ע"פ המון ב"ה כמו שכתב המדד"ר בשם הא"ז בריש פרק הפועלים וגם כתב שם שצריך שיהיה המנהג קבוע קודם שיבטל דין התלמוד ועוד כתב ריש הפועלי' ודוקא שיהא מנהג קבוע על פי ותיקים אבל מנהג שאין לו ראייה מן התלמוד אינו אלא כטוע' בשיקול הדעת דכמה מנהגין גרועי' שלא אזלינן בתרייהו כדפירש ר"ת כו' אלמא היכא דלא התנה בפי' אפילו הוא טוען טענת בריא לאו כל כמיניה לאפוקי מחזקתה הקדש היכא דלא התנה בפי' ק"ו כה"ג שהיתה בהיכל ה' כמה שנים שהיא בחזקת הקדש וכבר ידוע מדברי רז"ל קדמונים מי שנדר דבר לצדקה אין לו כח יותר משאר בני הקהל אם כן אין לאותו יורשין שום טענה וחזקה באותה ס"ת.
4. When their father presented the Sefer Torah to the synagogue he did not reserve any right to remove it. This is prima facie evidence that he intended it to remain in the possession of the synagogue permanently. Hence even he himself could not have removed it from the synagogue. Therefore, his sons can not remove it either, because they cannot claim a right which the donor could not have claimed for himself.
14
כך הוא תוכן דעתי כי אלקים אני ירא ומי שידין אותו לכף זכות המקום ידון אותו לכף זכות: דברי שלמה לוריא: יפה כתב ויפה דן נאם יצחק בר בצלאל ז"ל הגר בולאדמ"ר
שאלה בעניין הצואה שהיו אצלה שני חכמים ולא כוונו ממש עדותן כו' הנני הנקוב בקצה יריעה אשיב לשואלי על ראשון ראשון כו'.
A man on his deathbed made an oral will in favor of his minor children, and appointed two executors to administer the property after his death. He told the executors in the presence of two witnesses A and B: "Let it be known that one of you should not administer the property without the advice of the other."
השאילה בעניין הפלגת עדות המעידים שחכם אחד העיד שהצואה היתה שלא יעשה ראובן דבר בלי ידיעת חבירו אהרן ורוצה לפר' שאינו תלוי כלל ברצון של ר' אהרן אלא במה שעשה לו ידוע דהיינו גילוי הדבר ולא לעכב נראה בעיני פשוט אפי' מאן דלא דריש לשון הדיוט מ"מ לישנא דמוכח ורגיל בפי כל דכל לישנא בלי ידוע המותנה בהגיון בני אדם שהוא לשון רשות והרמנא ואף אם כתוב ידיעה להוי לך מלכא לאלהך לית אנו פלחין יציל או לא יציל שהוא לשון גילוי דבר נסתר ולא לשון רשות לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד ואף התם יש לפרש שהוא לשון רשות כלומר רשות המלך ינתן לנו לדבר מה שבלבינו ועוד יראה לכל בעלי הלשון עברית שכל לשון ידיעה לא תמלט מבלי תועלת או תועלת המודיע או תועלת הנודע ותועלת המודיע הוא כמו שאמרו רז"ל הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שהוא תועלת לנותן שהוא המודיע ותועלת הנודע הוא על שתי דרכים או על דרך רשות ורצון ר"ל שהעכבה תהא בידו ויכול למחות בדבר או תועלת הבאה אליו מצד ידיעת העניין הן מצד רוח והנאה שיגיע אליו בידיעתו או מצד הרחק ההיזק שיגיע אליו בהסתרו ולפי זה אף ידיע להוי לך מלכא וגו' הוא תועלת המודיע שהיו מקדשים שם שמים ולא היו סומכי' על הנס כמו שדרשו רבותינו ז"ל וכן הביאו הספר מצות וא"כ אם תהא אותו ידיע הנזכר בצואה כפשוטו לשון גילוי א"כ הוא מבלי תועלת כלל לא ליתומים ולא לאפטרופיס רבי שמואל המודיע ולא לר' אהרן הנודע לו אותן הדברים כי מה מועיל לו וליתומים הגילוי.
When the man died one of the executors sold the chattels at a price much below the market value, without the consent and knowledge of the other. Objections were raised and the case was brought to the court of justice. Upon examining the witnesses as to the meaning of the will, A testified that the testator had stipulated that neither of the executors could manage the property without consulting the other. B, on the contrary, interpreted the phrase "Let it be known" as spoken by the testator to imply only a word of counsel and not an obligation. The case was then sent to Luria.
ועוד נראה מאחר שאמר בלשון הצואה בלשון אזהרה ומחאה שלא יעשה שום דבר בלי ידיעת ר' אהרן א"כ מוכח להדיא שהוא נטילת רשות וזולתו אי אפשר דאם הוא לשון גילוי היה לו לומר שיודיע כל דבר לר' אהרן דהיינו המעשה שהוא הציוי לחוד.
Q. Had one of the executors the right to handle the property independently of the other?
ועוד נראה מאחר שחכם אחד העיד להדיא בלשון רשות נהי דלשון ידיע שהעיד החכם השני תוכל לפרש בלשון גילוי מ"מ לא ימלט שלא תפול בו ספיקא שהוא לשון נטילת רשות וא"כ הוא עומד בספ' וא"כ בא חכם הודאי ומוציא מידי חכם הספק בידו וכעין זה פסקו המחברים גבי בעיא דרבא בב"ק אי אזלינן בתר מעיקרא כו' ופריך מרבה כו' ומסיק מה דפשיטא ליה לרבה מבעיה ליה לרבא ופסקו המחברים אף שהלכה כרבא שהוא בתרא אכן הכא הלכה כרבה לפי שבא הודאי ומוציא מידי ספק אף שאין ראייה כל כך לנדון דידן שהוא לעניין עדות ואינו תלוי בסברה מ"מ זכר לדבר מיהו איכא וגם אינה צריך ראייה כ"כ מאחר שנוכל להשוות העדים שלא יהיו מוכחשי' מסתמא עבדינן הכי.
A. Any stipulation in a will must be accepted in the strict meaning of its words or terms, especially in the will of a dying person. Hence:
ולעניין שאילה אם יכול ר' שמואל לפטור המשותף רבי יעקב נרא' דלא כל כמיני' שהרי עיקר אפיטרפוסו באה ע"י צואת המת ואיך הוא בא לבעלה שהרי צוה שתהיה החברותה עד כלות ג' שנים ואם כן איך יכול לשנות ושלא לקיים דברי המת ואפילו היה אפטרופוס על פי בית דין מ"מ לא יכול לשנות מן הצואה דדברי שכיב מרע ככתובים ומסורים אפילו היה בו תועלת ליתומים וכ"ש הכא שנראה ומוכח שיש ערמה בדבר ואינו אלא לתועלת המשותף ורחמנא ליבא בעי.
1. The wording of the will in question indicates an imperative order rather than advice.
2. Common sense dictates that the man on his deathbed would not think of giving advice to the executors but only of protecting his children.
3. One witness testified that the intention of the testator was to bind the executors so that neither of them should administer the estate without the consent of the other.
ולעניין שאילה אשר מכר המטלטלים בזול פשיטא ופשיטא שהיתומים לא יפסידו את חלקם או יחזיר המקח שהרי האפטרופס רבי שמואל מכר את שאינו שלו שהרי אין כח בידו למכור בלי רשות רבי אהרן כאשר ביארתי ואם ירצו לתבוע רבי שמואל האפטרופס הרשות בידם שהרי פסקו התוספות בשם רבי עזריאל אפטרופ' שפשע חייב לשלם ואפילו מאן דפליג עליה מ"מ מודה כה"ג שהוא מזיק בידים שהרי הוא מכרן שחייב לשלם ואם ישמע כמ"ר שמואל לדברינו אז אומר שלום: דברי שלמה לורי"א:
Therefore neither one of the executors had the right to sell the chattels without the consent of the other, even for the benefit of the orphans, and the sale must be revoked. Failing to do so, the executor is liable for all losses the beneficiaries under the will have sustained.
מעשה בא לידי באדם אחד שהיה נותן ס"ת מכמה שנים להיכל הכנס' ועמדה בהיכל כמה שנים והיו עליה מעילים של הקדש שהן משל צבור ואותה ס"ת היתה בפני המקדיש כמה שנים בהיכל ולא שמע אדם שהיה אמר בחייו שלי הוא ולא נתתיו לחלוטים אמת שהיתה נקראת על שמו שהיו אומרי' ס"ת של יעקב הוא כי השם ההוא על שם שהוא היה המקדיש כי כך היה הדרך של העשירים כל אחד קונה ס"ת ונותנה להיכל וכל אחד מכיר ס"ת שלו ר"ל להתייחס בה וגם קריאו' התורה הוא על הסדר שבת אחד של פלוני זה והשנייה של פלוני אחר עד שחוזר חלילה.
A well-to-do man presented a Sefer Torah to a synagogue, as this was the ordinary custom of prosperous people. The man made no reservations; he did not indicate at the time that he was giving it only temporarily. And while the Sefer Torah was in the care of the synagogue he never mentioned that it belonged to him. The officers of the synagogue treated it as congregational property. They covered it with mantles purchased with public money. However, the Sefer Torah retained his name, as many others bore the names of their donors. Many years later, after the donor's death, his sons, who had moved to another locality, desired to remove the Sefer Torah to their new residence. The majority of the congregation, being ignorant of the law, agreed to the removal. They based their consent on the precedent of a similar case. Some members of the synagogue, however, sent the question to Luria.
ומת האיש ההוא והניח בנים גדולים ולאחר זמן מיתתו כמה שנים ויותר עקרו אותם הבנים דירתם למקום אחר ובקשו מן הקהל שיחזרו להם ס"ת שלהם ובני הקהילה כולם אינן בני תורה והיו נאותי' לדבר מחמת שהיו סוברים שהדין עמהם כי מכמה שנים עשה ג"כ אחד מעשה ולקח ס"ת של אביו מן אותו ההיכל והביאה לעירו.
Q. Have the sons the right to remove the Sefer Torah from the synagogue?
ואני לא הנחתי להיות התורה עשוק ממקום למקום ולא ניאותי לדבריהם וזו היא ראייתי ותשובתי:
A. They have no right to remove the Sefer Torah from the synagogue for the following reasons:
מה שאתם מביאין ראייה מאותו האיש שלקח ג"כ ס"ת מכמה שנים כה"ג אין זה ראייה דהוא נמי שלא כדין עשה ואלמלא הייתי באותו פעם והיה לאל ידי לא הנחתי וכבר כתבו רבותינו שאין מביאין ראייה אלא ממנהג שהוא קבוע על פי ותיקי' ולא ממנהג שאין לו יסוד ק"ו כה"ג שאין כאן מנהג אלא מאחד ושנים שעשו והם סברו שבדין עשו וכל כה"ג אין כאן חזקה וטעמא דאטו כ"ע דיני גמירי כמו שכתב הרא"ש פ"ק דב"מ גבי סמך לו כותל אחר ובשאר מקומות כהנה ובפרט לעניין הקדש להוציאו מחזקתו להיות חולין למכרה ולעשות בה מה שירצה.
1. An act done by one person does not constitute a custom, and does not establish a precedent. Even a custom or practice of the people which has not the approval of learned authorities, particularly if it has not its roots in the law, does not take precedence over the law. Therefore, the fact that a man once removed a Sefer Torah from a synagogue is no precedent.
ועוד מאיזה צד רוצה להוציאה מחזקתו מאחר שהקהל מוחזקין המוציא מחבירו ע"ה ק"ו לעניין הקדש.
2. Since the Sefer Torah is in possession of the synagogue, the sons have no right to remove it without having first produced evidence that their father did not give it to the synagogue in perpetuity.
ועוד מאחר שלא התנה בפני עדים שלא נתנה לחלוטין אלא להיות בהיכל עד זמן שירצה אם כן מסתמא אקדיש' הוא דקא אקדיש ואפילו אי הוה איהו גופיה חי והיה רוצה לקחתה לעצמה נראה דלאו כל כמיניה אם אין לו ראייה ובפרט מאחר שכמה שנים הלבישוה במעילים של הקדש חזקה מופלגא שהיא של הקדש היכא שנתנה בס"ת אפילו טען אחר כך כדי שלא נתנה לחלוטין ומה ראיתי ושמעתי שבני אדם אשר היו מנדבין ס"ת לב"ה היו מתני' ברבים שאינה לחלוטין ואם כן אותו שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה ק"ו בנו של ק"ו שמת האב ולא היה פוצה פה ועתה באים היורשי' בטענת שמא שאין להוציא מחזקה ודאי.
3. The officers of the synagogue treated the Sefer Torah as congregational property because they considered it such.
וז"ל מהרר"ק ואשר כתב אחי שמעשה בכל יום באות' הגלילות שמשימין נירות של כסף ושלשלאו' של כסף כו' ולאחר זמן נושאי' אותם עמהן גם לפעמים כשיורדין מנכסיהם מוכרי' אותם לאחרים כו' עד אם כן המשי' אותם בב"ה אדעתא דמנהגא קא משים אותה כו' הלא ידעתי שמנהג זה כנגד דין התלמוד דמדינ' כיון שהודלקה פעם אחד במנורה בב"ה חלה קדושתו עליו ולא פקע' כ"א ע"י הקהל כדמוכיח ההיא דפ"ק דערובין דקתני התם מי שהתנדב מנורה או נר לב"ה כו' משבאת' ליד הגבאי' אסורה לשנות כו' וכן פשוט הוא מדינא דגמרא דכיון שנתעטף ס"ת הוא במעיל פעם אחת דג"כ חלה עליו קדושתו כדמוכח בסנהדרין פרק נגמר הדין דקתני התם כיפה שהוא טמא מדרס ונתנה על הס"ת טהור מן המדרס כו' אלמא שחל עליו קדושתו ומ"ה טהור מן המדרס כו' משום דאמרינן לו עמוד ונעשה מלאכתינו כדפי' שם רש"י וכן מוכח שם הסוגיא בהדיא מדפריך מיניה לרבא ומאחר דפשיטא שכן הוא שחלה קדושה על הכלים מכח דין התלמוד ואתה בא להפקיע מכח המנהג הלא ידעתה שאין המנהג מבטל ההלכה אלא א"כ הוא מנהג קבוע ע"פ חכמי המקום ולא ע"פ המון ב"ה כמו שכתב המדד"ר בשם הא"ז בריש פרק הפועלים וגם כתב שם שצריך שיהיה המנהג קבוע קודם שיבטל דין התלמוד ועוד כתב ריש הפועלי' ודוקא שיהא מנהג קבוע על פי ותיקים אבל מנהג שאין לו ראייה מן התלמוד אינו אלא כטוע' בשיקול הדעת דכמה מנהגין גרועי' שלא אזלינן בתרייהו כדפירש ר"ת כו' אלמא היכא דלא התנה בפי' אפילו הוא טוען טענת בריא לאו כל כמיניה לאפוקי מחזקתה הקדש היכא דלא התנה בפי' ק"ו כה"ג שהיתה בהיכל ה' כמה שנים שהיא בחזקת הקדש וכבר ידוע מדברי רז"ל קדמונים מי שנדר דבר לצדקה אין לו כח יותר משאר בני הקהל אם כן אין לאותו יורשין שום טענה וחזקה באותה ס"ת.
4. When their father presented the Sefer Torah to the synagogue he did not reserve any right to remove it. This is prima facie evidence that he intended it to remain in the possession of the synagogue permanently. Hence even he himself could not have removed it from the synagogue. Therefore, his sons can not remove it either, because they cannot claim a right which the donor could not have claimed for himself.
כך הוא תוכן דעתי כי אלקים אני ירא ומי שידין אותו לכף זכות המקום ידון אותו לכף זכות: דברי שלמה לוריא:
יפה כתב ויפה דן נאם יצחק בר בצלאל ז"ל הגר בולאדמ"ר