תשובות מהרש"ל 50

ומה שבקשתי מכבודך להראות דעתך באשה שגבת' בכתובתה קרקעות ובתי' ומקומות ב"ה אם העשירו אח"כ הבנים אם יכולים אחר כך לסלקה במעות מזומנים.

A widow collected her ketubah out of the real estate of her late husband, which had been mortgaged to her, including a seat in the synagogue. (A seat in the synagogue is regarded by law as real estate.) Some time later his sons acquired money and wished to pay the widow the sum of the ketubah in cash, in order to take possession of their father's seat.
Q. Can they force her to accept the money and return the place in the synagogue?

ואני פסקתי דלא הדר' והשבת וז"ל גופא דעובדא לא ידעתי וגם השאלה סתומה מאד ולכן אצרך למשש בה כל הצדדים שאוכל למצוא בדעתי טעמו דמר ולהשיב כפי מיעוט שכלי.

Moses Isserles, consulted on the question by Luria, was of the opinion that the widow was on a par with any other creditor, who would have to return mortgaged real estate were the debtor at any time willing to pay the debt in cash.

גרסינן בפרק המפקיד אמרי נהרדעי שומה הדרא כו' והלכתא שומה הדרא לעולם משום שנ' מועשית הישר והטוב פשיטא שמו ליה לב"ח ואזל איהו ושמה לב"ח דידיה לא הדרא דאמרי' לית כו' זבנה אורת' ויהב' במתנה ודאי הני מעיקר' אדעתא דארעא נחית כו' שמו לאשה ואנסיבה כו' אגביה איהו בחובו פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר הדר' כו' ומזה שמעינן דשומה דב"ח הדרה לעולם וכתב הטור סי' ק"ג בח"ה דבין הוא ובין יורשיו יכולין לפדותו ואם ב"ח דיפה כחו בכל מקום יותר מכתובה כדאמרינן פר' הכופ' צריך לחזור ושומתו הדרה כ"ש דשומת כתובה דהדרה במקום שאם היתה ב"ח הייתה אותה השומה הדרה וא"ל הרי מצינו דעדיף אשה בכתובה שהרי מוכרת בלא ב"ד כדאיתא פר' אלמנה נזונית מה שאין כן בב"ח זה לא קשיא כלל דהא מפרשים התם טעמא אמר עולא משום חינ' ורבי יוחנן אומר משום שאין אדם רוצה שתתבזה אשה בב"ד הרי שב' הטעמי' אילו אינו שייכים לגבי שומה דטעמא שאין אדם רוצה שתתבזה אשה בב"ד אינו שייך כלל לעניין שומה וזהו פשיטא אלא אפי' טעמא דחינא נמי לא שייך התם כלל דהא לא הדרא שומא אפי' בב"ח אלא במקום דליכא למיחש לנעילת דלת כמו שכתב הרא"ש פרק המפקיד שמעינן דלא אמרו דהדר' במקום דליכא נעילת דלת ופסידה למלוה ולכך שייך ביה למימר ועשית הישר והטוב הואיל וליכא פסידה לב"ח א"כ ה"ה גבי כתובה הואיל וליכא פסידה לאשה ליה ביה משום חינ' ותדע דהא פריך שם פר' אלמנה מאי בינייהו ומשני גרושה איכא בינייהו ולא קמשני דאית בינייהו לעניין שומא ש"מ דלעניין שומ' תרווייהו ליתנהו ומיהו יש לדחות דר"ל בינייהו השייך לדין דההיא סוגיא דהיינו לענין מכירה בלא ב"ד ולכך נקט גרושה מ"מ מסברא לא שייך טעמא דחינ' לעניין שומא כמו דלית ביה נעילת דלית לעניין ב"ח ואין להביא ראייה דלא הדרה מהא דאיתא לעניין דינא דבר מצרא דהוה שם נמי טעמ' משום ועשית הישר והטוב וא"ה אמרינן בפרק המקבל דאם לקחה אשה לית בה משום דינא דבר מצרא כו' נראה דראייה זו אף כי לכאורה הוא ראייה הגונ' מכל מקום אינ' אמתיית דהא אמרינן בההיא שמעתתא דשומא שמו לה לאשה ואנסיב' כו' ש"מ דוקא אינסבא הא לא אינסיבא לא אלא ע"כ צריכין לחלק בין דינא דשומ' לדינא דבר מצרא אף על גב דשניהם משום ועשית הישר והטוב ותו מדאמר שם זבנא אורתא יהבינה במתנה ודאי הני אדעתא דארעא נחית ולא נקיט נמי אגבה בכתובתה שמעינן דשומא דכתובתה הדרא וליכא לאקושיי מההוא דפרק הכותב אמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דאיכא עליה כתוב' אשה וב"ח ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לב"ח מסלקינן בזוזי ולאשה בארעא האי כדינא והאי כדינא כו' לכאורה משמע דדעת' דאשה בכתוכתה אארעה והוה ליה כזבינה ואורתא כו' זה אינו דהמדקדק שם בפירוש הקונטריס שכתב שם האי כדינא כו' וזה הלוה המעות וזה סמוכה על שיעבוד קרקע והיא לא נתנה כלום כו' משמע דלא הוי טעמא משום דדעת' דאשה אקרקע ולא אמעות רק שדרך לה שתגבה קרקע והב"ח יטול המעות שהרי היא לא נתנה כלום רק היתה שיעבודה על הקרקע ולכן דין שתקח קרקע בעיקור שיעבודיה ולכן פירש שם הרא"ש שאם הב"ח חפץ מתר בקרקע מבמעות לדידיה יהבינן ליה קרקע דליפוי כח האי כדינה כו' שמעינן בהדיא דלא אמרינן דיפה כח הכתוב' לעניין קרקע מב"ח רק גרע טפי ולכן נ"ל כפי עניות דעתי בכל מקו' ששומא הדר' בב"ח הדרא בכתו' ותו לא מידי עכ"ל ואשיב ואומר הדין שכתבתי דלא הדרה שומה גבי כתובת אשה ואזרת כגבור חלציך להראות פלאות לומר היפך נגדי והחלטת הדבר לעצמך עד שלא בקשתני אפילו להראות דעתי אלא כאילו נפסק בבי דינא דבי נשיאה חי ח' לולי אהבתך לא הייתי מגלה דעתי מאחר שלא בקשתני אבל תורה היא ולא אמנע מלאומרה אם תקבל תקבל דע שכל הראיות שהבאתי כבר ידעתי ראיותיה' ודחיותה' וגם שאין להשוות לדינא דב"מ אלא דאית לי' סבר' רבה דלא עשו תקנה אלא גבי ב"ח משום ועשית הישר והטוב כמו שפירש רש"י דלא נחית אלא אדעתא דמעות מה שאין כן באשה דאדרבה עיקר שיעבוד' על הקרקע כו' וגם בתחילה היה קרקע ברשותה וק"ל ומ"ה כתוב הטור אהא דשמו לאשה בפר' המפקיד ושינה הלשון וכתב שמו לאשה בחובה משמע אבל לא בכתובה וכן יראה מלשון הר"ן שכת' שמו לה לפרוע לה מה שמחויב לה והיא פנויה ואחר כך אינסיבה כו' כל אלו הדברים מורי דווקא בחוב ולא בכתובה וכל זה יש לדחות בפרט בדורות הללו שאינם מודים על האמת אבל הא לך ראייה ברורה מדפסקי' בפרק אלמנה נזוני' אלמנה ששמה לעצמה ולא כלום משום דאמרי' מאן שם לך ותיפוק לי' דשומא הדרה לעולם בפרט מאחר שלא מכרה ודוחק לומר דשמ' איירי בהשביח' או נתייקר דלא אמרינן שומא הדרא דסתמא קאמר תלמודא כך פסקתי והעלתי בחידושי אבל בודאי הייתי יודע שלא תודה ותאמר שאין ראיה דשמא איירי בהשביחה או בנתייקרה אלא כשדרך מקרה מצאתי ת"ל שמהררא"י כתב בספר ת"ה סימן של"ט על עניין אחר שדוחק לאוקמא סתמא דתלמודא בהשביחה או בנתייקרה ובנה על זה יסודו אם כן הדין שלי יש לו יסוד ועיקר השומע ישמע והיחדל יחדל ואהו' בלב ונפש א"ל יכנסו דבר באזניך יהי לך אשר לך ואל תטריחיני להעלות יותר כדברי הראשונים כ"א בדבר מחדש ובדרך קצרה נעלה מהיום והלאה כי הדברים נלאו ויבטלו הזמן ואתה שלום וכסאך שלום: דברי שלמה לורי"א:

A. Luria, however, held that she could not be treated as a creditor, for her husband never owed her money in the same sense that a debtor owes it to a creditor. He mortgaged his real estate and his seat in the synagogue, not for money received from her, but in consideration of the amount designated in the ketubah; and she by accepting the mortgage intended, in all likelihood, to retain the mortgaged property for her ketubah rather than to collect money therefor. Hence, after she had exercised her option and accepted the real estate and the seat in the synagogue in lieu of her ketubah, the bargain was consummated and she could not be forced to surrender it upon the offer of cash.