שמעתי צעקת המשכיל הר"ר נתן בר ישראל שבא בעלבון בתו מרת דינה וכך ההצעה:
Nathan, son of Israel Lieberman, promised his daughter Dinah in marriage to Samuel ben Baruk of Cracow, whom the matrimonial agents introduced as one possessing the finest qualities, both as to integrity and general ability, but who in reality was a gambler and a drunkard.
2
נתתי את בתי לאיש אשר בשם ישראל יכונה שמואל בר ברוך וכך היתה הסיבה כי מתחילה השדכנים רימו אותי ואת בתי וישבחוהו ויהללוהו במעשיו ובמפעליו עד שנתקשרתי עמו בשידוכים ובקניין כדרך כל הארץ לא היה זמן מה עד ששמעתי מהותו ואיכתו שהוא שחקן ושכרן הן שתי אבות נזיקין עם תולדותיהם הידועים הן כלי המשחיתים ויראתי על נפשי לבלתי התקרב לחלל את בתי בזיווג שלא יעלה יפה וכאלו ח"ו להזנותה והלכתי לקראקא למקו' מושבו וטינופו לבא עד התכלית כי אמרתי אולי ארחי ופרחי ומשנאי נפשי אפיקו קלא והנה שם אחר החקיר' והדריש' נודע כי נעשתו התועבו' האלו ואמרתי לדבק אומר כי לא טוב הוא. ויגעתי ולא מצאתי בסיבה שבאו עלי ממיודעיו וממכיריו באמרם שכבר מצודתם פרוס' לצוד אותי ולהטיל עלי עונש החרם והש"ד ולגבות גם הקנס כאשר כתוב בתנאים כו' ועמדתי מרעיד גם באו עלי בדברי פיוסי' ופתויים ע"י אלופי ישראל באמר' הנער נער הכל הולך אחרי האש' כדאית' במדרש דהאי חסידא ובדיבוקו יתהפך לאיש אחר ודבק באשתו ולא בד"א נקי יהיה לביתו הרבה יין גרם הרבה ילדות גרם כל זאת ישתקע ממנו וישליך מעשיו הרעי' במצולת הים במקו' אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם ואמרתי אמן בעל כרחי אולי יתנחם מ"מ אגדור בעדו לבלתי יצא ולא יחזור לקלקולו וקשרתי אות' בכתב חרם לקבל עליו שלא לשחוק שום שחוק שבעולם בלתי רשות חמיו כי אמרתי שחוק ושכרות צרות זו לזו ובעיזובו האחת פוטרת את חברתה כי אם ימשול ברוחו שלא ישתה יותר מן הראוי אז ג"כ לא ישחוק וכן להיפך כאש' יוכיח סופו על תחילתו.
When the father of the bride learned of this, he went to Cracow to break the engagement. The friends and relatives of the bridegroom, however, threatened that they would put him under a ban and that they would collect from him the fine prescribed for breaking the marriage contract. Not being able to combat them, he lent his ear to the more peaceful friends of the bridegroom, who told him that the groom was still young and would reform under the influence of a good wife. Under the circumstances he called the bridegroom and exacted an oath that he would no longer gamble or drink to excess.
3
ונתתי לו את בתי בקידושין ובחופה עד שהמלך במסיבו חלבונו נתן ריחו לא קיים נק"י יהיה לביתו שתי שבועות והלך בבתי משתאות של גוי' שתה וצחק עד שמילא שלחנו בקיא צואה בלי מקום ותעל צחנתו ועלה באשו וריוה גרונו ביין בבתי גוים הקרוי יין נסך התחלנו להוכיחו בעט הרגל כלץ שונא תוכחות ואמר מי אדון לי למען ספות את הרוה והשחית וקלקל וכמעט ששיכן כל שאירת הגולה כאשר יוברר עליו בעדות והנה כראות בתי דינה מעשיו ומפעליו דנת' דין בנפשה לבלתי קרוב אליו כי נמאס בעיניה מצד עצמו מה מאוס משיכור ושחקן ע"כ אתחנן במר ובכי לפני רבותי לסייעני לדבר מצו' לכוף אותו שיגרש ירוני רבותי בתי מה תהא עלי' אם לכוף אותה להיות אצלו בעל כרח' או לא:
Two weeks after his marriage the husband relapsed into his bad habits and began to visit gentile drinking places, drink ritually forbidden wine, and come home drunk. This disgusted his wife so much that she refused to live with him. He had become altogether repugnant to her, and she wished to be divorced from him. Q. a) Is repugnance sufficient ground to force her husband to give her a bill of divorce? b) Could he be forced to divorce her because he did not keep his promise given under oath to live a virtuous life? c) If not, could she be compelled to live with him under the circumstances?
4
תשובה נראה בעיני פשוט שאין לכופו ליתן גט כי תקנת הגאוני' שבבבל שהבי' מהרי"ח לא נתפשטו וכל האחרונים חלקו בדבר וכן אנו נוהגים שלא לכופו אפי' הוא עובר חרם או נשבע ואינו מקיים כי דווקא באשה חשו חכמים בזה ולא באיש וגדולה מזו כתב בהג"ה מיימונ"י בשם מהר"ם דאפי' עובר על דת או משומד אין כופין אותו להוצי' ותדע מדלא מנה רשע שכופין אותו להוציא וטעמא דטב למיתב טן דו כו' אם לא שקבל עליו בחרם שלא להכותה או שלא להקניטה ע"כ ואף שנוכל לומר שחרם זה שקבל הוא כנגד דידיה שלא יאבד את ממונו וזמנו בשחוק ושכרות וכמה יקניטה יותר מזה מ"מ אין דעתי מסכמ' לכוף בגירושין א"ל כראייה ברורה ולא לדמו' מילתא למילתא מאחר שיש לבעל דין לחלוק ולומר מאחר שבתוך אותו כתב קישור על השחוק לא נמצא שיהא תלוי בדידה אלא בדעת חמיו ועוד שמא דוקא להכותה ולהקניט' מעצמו קאמר ע"י שמגרה בה מדון ולא במה שיהא קניטה מעצמה ואם כן יאמרו ח"ו גט מעושה הוא אבל אם יברר עליו מעשה חיתוך ח"ו והדומה לו שהו' מזיק ומסכן את עצמו והמצורף לו אין לך מום גדול מזה ופשיט' שיכולין לכוף אותו ולהוציא א"ל שיודה על פשעיו ויקבל תשובה ויתן אמתלא לפשעיו ולא הורגל בכך אלא שמקרה לא טהו' בא לידו ג"כ אין כח ביד המור' לכוף אותו לגרש.
A. a) The husband cannot be compelled to grant her a bill of divorce on the ground of repugnance caused by his drunkenness and visiting gentile saloons. Were he even to become a convert, he could not be forced to divorce her. A husband could be coerced to grant his wife a bill of divorce only were he to strike her, maltreat her, or become afflicted with an offensive odor, but not for mental cruelty. b) Not fulfilling his special promise under the oath to live an upright life is no ground for divorce either.
5
ומ"מ פשיט' דפשיט' הוא שאין כופין אות' להיות אצלו מאחר שבאה בטענת דמיאוס וישאר בידה כל מה שהכניסה לו בין במזומן בין בתכשיטין בין בבגדי' וכל מה שהפסיד אפי' אינו פושע אלא נגנב או נאבד חייב לשלם דמיהן כי הוא נתחייב באחריותן שהרי שמה לו הנגדי' והתכשיטין במא' זקוקים כסף צרוף שהן לשם ב' מאות זהו' אף שנשאר בידה עכשיו יותר מב' מאות זהו' אין זו טענה כי כן דרך לכתוב בכתובו' כולן בשוה שלא לבייש את העניות אבל כל מה שהוסיפ' בנדוניא יתר על הסך הבתו' בתנאי' הן נכסי מלוג כמו שפי' רש"י ביבמות בריש פ' אלמנה וא"כ המעות במזומן הן נכסי מלוג שיאכל ממנה הפירות כדין נכסי מלוג והבגדי' והתכשיטין שהן עיקר הנדוניא היא ששמה לו בכתיב' ואות' דברי צריכי' שומה ובפרט מאחר שהיא מוחזקת ידה על עליונה ולומר שבגדיה ותכשיטיה הן הן ששמה לו בנדוניא וצריך לשלם דמיהן וכבר אעתיק לך מה שכתב הרא"ש בשם הרי"ף והוסיף עליו וז"ל הדין הוא דינא דגמרא במורדת אבל האידנא דייני' בבית דינא דמתיבת' כדאתיא ואמר' לא בעינא ליה להאי גברא נתיב לה גיטא יהבינן לה גיטא לאלתר ואי תפסה מידי מכתובתה מפקינן מינה ויהבינן ליה לבעל ונכסי מלוג אם ישנו בעין או דבר אחר הבא מכחו כגון שמכרו בתים וקנו בדמים שדות שקלה להו אבל כלו לגמרי לא מחייב בעל לשלומי אבל נכסי צאן ברזל כל שישנו בעין מהן אפי' כלו הרבה שקלה להו ואפילו נפחתו מדמיהן הרבה אינו משלם הפחת ובלבד שיהו ראויין להשתמש בהן מעין מלאכתן הראשונה אבל אינן ראוין להשתמש בהן מעין מלאכתן הראשונה חייב לשלם כל דמיהו כל שכן אם נגנבו או נאנסו משום דברשותיה קיימו כדתנן אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו וחזינן לגאון דאמר דיהיב לה עיקר כתובה מנה או מאתים כי הכי דלא להוויין בנות ישראל הפקר אבל מאי דכתי' לה מדיליה בין תוספ' בין מתנה לא יהבינן לה מידי הדין הוא דינה דמודדת דנהיגי בה רבנן דמתיבת' כמה שנין עד השת' ואפש' לפי שראו הקלקול בבנות ישראל וכי משהו להו תריסר ירחי שתא תולות עצמן בגוי ויוצאות לתרבו' רעה בטלה שהיה ונתנו רשות לבעל לגרשה מיד בלא שהייה אבל לא שיכפוהו לגרשה דאף מונע תשמיש ממנה או מזונות אין כופין אותו להוציא כדאיתא בירושלמי אין מעשין אלא לפסלות כ"ש כשהיא מונעת לעצמה שלא תקנו להרבות ממזירין בישראל מוטב שבנות ישראל הרעות שיוסיפו רעה על רעתן ואל ירבו ממזירין בישראל והדין תקנת' ליתא אלא היכא דאי מרדא איתתא בבעלה דבעי' למיפק מיניה משו' דלא בעיא ליה אבל אם חלתה או שהיה בה חשש' מיתה ורוצה להפקיע את עצמה מתחת בעלה כדי שלא יירישנה ליתא להא תקנתא ולא עבדינן בה עובד' ובכי האי מילתא איכא למימר היכי דמיעקר נחלה דאוריית' לא תקון רבנן ואע"ג דחזינן בהאי מילתא פלוגת' דרבוותא מסתברא כמאן דאמר לא עבדינן תקנת' בהאי מילת' ולדברי הכל כל מאן דכייפי' ליה בין מעיקר דין כדתנן ואלו שכופין אות' להוצי' ומאי דדמי להו ובין מעיקור תקנת' אי מיתה הך איתתא מקמי דתיפוק מיניה דבעל בגט בעלה ירית דלא מיפקע ירושה דבעל אלא בגירושין גמורין וכן הלכת' עכ"ל הרי"ץ וכן היה דן ר"מ ז"ל בדינא דמתיבת' אבל היה מצוה להחרים אם השיאה שום אדם עצה כדי להוציא נדוניית' מבעלה וכשהיה נראה לו ערמה בדבר לא היה מצוה להחזי' לה אפי' נדוניית' הילכך לא היה דן דין מאיס עלי אם לא שתתן אמתלא לדברי' למה אינו מקובל עליה או שהיה מכלה כל הממון עכ"ל ואף שנמצא כתוב במרדכ"י בשם הר"ר מתתיה שלא תוכל למרוד בבעלה מחמת שהוא שוחק ומכלה ממון דברי מהר"ם נרא' עיקר בעיני היכא שטענה מאיס עלי בתשמיש ולא אוכל בדעתי להבעל לו כי נעשה בעיני מאיס מחמת מעשים אלו שיעשה ולא בעינ' לא הוא ולא כתוב' אבל אינ' טוענת מאיס עלי אלא אמרה לא בעינ' ליה כי הו' מכל' כל ממון ומיסתפי' שיאבד אף ממוני נראה כדעת הרב ר' מתתיה שלא תוכל למרוד בו ואם מרד' פסקינן עלי' דינ' דמורד' ממש כמורדת דבעינ' ומצערה ליה ומה נראה בעיני דלא הוה מורדת מחמת מאי' אלא שאמרה לא בעינ' לא הוא ולא כתובת' רק שיגרשנה או לא אוכל לדור עמדו כלל בשו' עניין ואינה מזכרת הממון כלל ע"כ העתקתי ממה שכתבתי בחיבורי הגדול וא"כ בנדון זה שהיא אמרה שהוא מאיס עליו מחמת מעשיו הרעים ששותה יין נסך תמיד בבית משתיהם ובא שיכור לביתו כאשר מסופר בטענותי' וגם עבר על בריתו שנשב' שלא לשחוק ומגזם לסכן לשרוף ולאבד ולמכור אין לך מאיס גדול כזה ומי לא יוד' בזה שהוא מאיס ממש ושנוי בעיני אלקים ואדם אף אם היא לא טענה ק"ו שטענ' והעידו עליה אלופי ישראל שדיברו עמה בפיוסי' חוץ מבית אביה ובתחבולה באו עליה ולא הועיל כל דבריהם ונראה אף שכתב מהררי"ו בתשובה שהיה משבי' אות' בחומ' איסור שמה שקובלת על בעלה וטוענת מאיס עלי ובאה בטענת כול' שלא מחמת עצת אביה ואמה הוא או שום אדם ולא מחמ' שום תרמית שתהא מכוונת להוציא ממנו נדונית' כו' הכא בנדון דידן לא משביענן ואף שאילת חרם לא שייך בנדון דידן כי מהר"ם לא היה מצוה להחרים אלא היכ' שראה ערמה בדבר אבל היכ' שלא ראינו ערמה למה לנו להטיל עונש בכדי וקלל' חרם אפי' על תנאי או באה לפעמי' אלא שהאב"ד האלו' מהר"ר יעקב הפריז על המדה והושי' ב"ד להטיל עליה חרם הגדול כאש' יש ב"ד בידו וכב' הורה זקן ומה שמהררו"י צוה להשביעה נרא' שהית' באה בטענ' דמאיס עלי אבל לא נתנה אמתלא לדבריה כאשר משמע מדברי התשובה שכת' ובאה בטענה ואינ' רוצ' להיות עמו בכפיפ' ולא נתבררו וגם לא נתלבנו טענותה ע"כ קבלה עליה בפני בחומר כו' אבל הכא שנשתברר טענת' ונתלבנו בעדות ובראייה א"כ למה לנו להשבע אות' שבועת שוא ר"ל בחנם כמו הדין דנשבע על תרין תרין כו' ואל ואמר הטוע' כבר ידע וקבל חליל' לנו לומר שידע וקבל אחריה מעשים הרעים האלו ועוד אומדנ' דמילתא להפך שהרי היה מקשרו שלא יעשה שום שחיק שהוא הגורם בנזקין ותקלה ועוד דינה היכא הת' יודעת מאלו שנאמר עליה ידעה וקבלה ועוד דווקא על מומין הוא דשייך לומר ידעה וקבלה ומחלה אבל על דבר עבירה ומעשים רעי ועובר על דת לא שייך לומר ידעה וקבלה כי אסור לקבלה ואם קבלה קבלה בטעו' ועד כאן קבלה ותו לא ודברים אלו אין צריכין פנים דפשיטא שנוי ומאוס הוא ובדין אינה יכולה לקבלו ועליו נאמר אוי מי יחיה משמואל בר ברוך כמו בר עינן ואם אביו ברוך בנו ארור אשר לא יקום דברי התורה והברית והשבוע' ושם בסתר חומץ בר יין באשר הוא שם ומה שירצה הטוען לומר שיש לו עדות שאמר' מרת דינה אוהב אני אח בעלי אפר' את"ל שעדות כשרה הוא מ"מ מאן לימא שאמר אחרי התיעתועי' והגילולי קודם שנגלו מעשיו ובעט ביסורים אפשר שהיית' אוהב אותו אבל אחרי התוכחה וחוזרו לסורו רע נעשה מאוס ושנוי ואם יאמר הטוען תתפוס מה שבידה אבל החו' שנתקשר לי כמ"ר ליברמן חמיו של הר"ר נתן בעד ד' מאות זהובי' צריך לשלם על כל פנים אפי' הם מעות הנראים מ"מ מאחר שנתקשר בקניין כגבוי דמי והוי הוא תופס זה אינו דכל שטר נהי אמרינן כל העומד לגבות כגבוי דמי מ"מ לא נקרא מוחז' ממש וכאשר פסק מהרא"י בת"ה היכא שידוע שהחוב הוא מחמת הנדוניא לא חשוב כמוחז' ביד לעניין נדונית חתני' מחמת עידור ואמרי' אומדנ' שלא הקנ' כו' לו לא זב' ק"ו שלא זכה היכא שבאה בטענ' מאיס והדין עמה כמו שכתבתי ואף שבא הממון ביד שליש ולשם גבי נדונית חתנים נפל ספיק' בין הגאוני' אם הוא כמוחזק או לא שאני התם דהטע' הוא מאן דסבר יחלוקו דמספקא ליה מאחר שיצא מיד האב שמא תו לא אמרינן לא גמר להקנות אלא ע"מ שתהנ' מהן בתו כו' אבל לעניין מוחזק פשיט' שהוא אינו מוחז' ואם הוא מונח ביד שליש נאמן שלו ג"כ הוא נאמן שלה ומוחזקת כמו הוא ופשיטא שאין מוציאין מיד השליש ועוד אומדנ' דמילת שהשליש הוא עיקור נאמן שלה לחיזוק הבטחה ממונה מנוהו לשליש שהרי הוא אבי אמה וע"כ רחמי האב כו' ועוד שבקי' ליה כל טעותי' שאף הוא מוחז' מ"מ מוציאין מידו אם הוא בעין ולא אמרו המחברים שאם תפסה אין מוציאין מידה לאו דווקא קאמר אלא רבות' דסיפא קמ"ל שאם תפסה יותר מנדוניית' בעבור כתובת' מפקינן מינה ותדע דלאו דווקא קאמרי' שהרי המחברי' כתבו להדי' אנדוני' דהנעלת ליה שאם תפסה כו' והרי גבי נדוני' שהי' נכסי צאן ברזל אמרי' שאם נגנב או נעבד שהוא צריך לשלם דמיהן ק"ו שמוציאין מידו אם הוא בעין ועוד אפי' את"ל דבעי' תפסה ממש היינו היכא שאינה יכול' לברר וללבן טענותיה אם מאיס הוא א"כ כל היכא דלא תפסה אין מוציאין מידה דשמא אינו מאיס והיא משקרת אבל היכא שמבררת ומלבנת טענותיה א"כ הדין עמה ומוציאין מידו והארכתי דבר בחיבורי הגדול בתשובה המתחלת רבים טועין במורד' דמאיס עלי כו' ונלאתי להאריך כי אין צורך בזה שהרי אינ' בידו שנצטרך להוציא ממנו אלא לרווחא דמילתא כתבתי ולכן אומר אני שכל מה שהכניסה ישאר בידה והמעות במזומן ישאר ביד שליש כדי לזון אות' מן הריוח וכל זאת לרווחא דמילתא כי מן הדין יש להחזיר לידה כאשר כתבתי אלא בזה יראה לכל שאין דעת' על הממון באם לא תתפייס תוך שנה מיום ראות' כתבי אף עתה שאין המעות בידה אם כן לא נתנ עיני' בו וגם אולי בתוך זמן זה יחזור וישובו לילך בדרך טובים וגם היא תתפייס וימצאו מעות הנדוניא כאחת והמאה זהובים וחמשי' שהוא מעות שלו אין כח ביד כמ"ר ליברמן לעכב המעות מאחר שהיא אינ' רוצה בו והוא מרוצה אלא שיכול הר"ר נתן לעכב הממון עד שישלם מה שיפסי' מנדוניית' וגם אם גרם לו איזה היזיק במסירה שיעמוד לו לפני אב"ד ה"ה מהר"ר בשער שחטא יהא נידון ואם יבא איזה מורה ממקום אחר להטיל עונשי' וגזירה על הר"ר נתן וכמ' ליברמן שיצאו חוץ מגדר הזה אזי אני מודיע שאותו העונש בטל כחרס הנשבר ויכול הר"ר נתן לומר אדרב' בפרט מאחר שפסק דין בידו ומי שיבא עליה' לטעון חוץ מהענין הזה או שנשתנ' העניין שאינו חרוץ בפסק הלז הלא יש להם אב"ד עמיתי האלוף ובידו כלי הדיינים מקל ורצועה ושופר והוא יוציא לאור דיניה' ושלום לכל דייני ישראל:
c) However, she cannot, under the circumstances, be compelled to live with him. Her dowry and other belongings which she brought from her father's home should remain hers. If any of the things mentioned in her ketubah were lost, the husband is to be held responsible. The money of the dowry meanwhile is to be put in a trust, the interest of which shall be collected by her. And if they do not come to an understanding at the end of one year, the trust should be turned over to her.
שמעתי צעקת המשכיל הר"ר נתן בר ישראל שבא בעלבון בתו מרת דינה וכך ההצעה:
Nathan, son of Israel Lieberman, promised his daughter Dinah in marriage to Samuel ben Baruk of Cracow, whom the matrimonial agents introduced as one possessing the finest qualities, both as to integrity and general ability, but who in reality was a gambler and a drunkard.
נתתי את בתי לאיש אשר בשם ישראל יכונה שמואל בר ברוך וכך היתה הסיבה כי מתחילה השדכנים רימו אותי ואת בתי וישבחוהו ויהללוהו במעשיו ובמפעליו עד שנתקשרתי עמו בשידוכים ובקניין כדרך כל הארץ לא היה זמן מה עד ששמעתי מהותו ואיכתו שהוא שחקן ושכרן הן שתי אבות נזיקין עם תולדותיהם הידועים הן כלי המשחיתים ויראתי על נפשי לבלתי התקרב לחלל את בתי בזיווג שלא יעלה יפה וכאלו ח"ו להזנותה והלכתי לקראקא למקו' מושבו וטינופו לבא עד התכלית כי אמרתי אולי ארחי ופרחי ומשנאי נפשי אפיקו קלא והנה שם אחר החקיר' והדריש' נודע כי נעשתו התועבו' האלו ואמרתי לדבק אומר כי לא טוב הוא. ויגעתי ולא מצאתי בסיבה שבאו עלי ממיודעיו וממכיריו באמרם שכבר מצודתם פרוס' לצוד אותי ולהטיל עלי עונש החרם והש"ד ולגבות גם הקנס כאשר כתוב בתנאים כו' ועמדתי מרעיד גם באו עלי בדברי פיוסי' ופתויים ע"י אלופי ישראל באמר' הנער נער הכל הולך אחרי האש' כדאית' במדרש דהאי חסידא ובדיבוקו יתהפך לאיש אחר ודבק באשתו ולא בד"א נקי יהיה לביתו הרבה יין גרם הרבה ילדות גרם כל זאת ישתקע ממנו וישליך מעשיו הרעי' במצולת הים במקו' אשר לא יזכרו ולא יפקדו ולא יעלו על לב לעולם ואמרתי אמן בעל כרחי אולי יתנחם מ"מ אגדור בעדו לבלתי יצא ולא יחזור לקלקולו וקשרתי אות' בכתב חרם לקבל עליו שלא לשחוק שום שחוק שבעולם בלתי רשות חמיו כי אמרתי שחוק ושכרות צרות זו לזו ובעיזובו האחת פוטרת את חברתה כי אם ימשול ברוחו שלא ישתה יותר מן הראוי אז ג"כ לא ישחוק וכן להיפך כאש' יוכיח סופו על תחילתו.
When the father of the bride learned of this, he went to Cracow to break the engagement. The friends and relatives of the bridegroom, however, threatened that they would put him under a ban and that they would collect from him the fine prescribed for breaking the marriage contract. Not being able to combat them, he lent his ear to the more peaceful friends of the bridegroom, who told him that the groom was still young and would reform under the influence of a good wife. Under the circumstances he called the bridegroom and exacted an oath that he would no longer gamble or drink to excess.
ונתתי לו את בתי בקידושין ובחופה עד שהמלך במסיבו חלבונו נתן ריחו לא קיים נק"י יהיה לביתו שתי שבועות והלך בבתי משתאות של גוי' שתה וצחק עד שמילא שלחנו בקיא צואה בלי מקום ותעל צחנתו ועלה באשו וריוה גרונו ביין בבתי גוים הקרוי יין נסך התחלנו להוכיחו בעט הרגל כלץ שונא תוכחות ואמר מי אדון לי למען ספות את הרוה והשחית וקלקל וכמעט ששיכן כל שאירת הגולה כאשר יוברר עליו בעדות והנה כראות בתי דינה מעשיו ומפעליו דנת' דין בנפשה לבלתי קרוב אליו כי נמאס בעיניה מצד עצמו מה מאוס משיכור ושחקן ע"כ אתחנן במר ובכי לפני רבותי לסייעני לדבר מצו' לכוף אותו שיגרש ירוני רבותי בתי מה תהא עלי' אם לכוף אותה להיות אצלו בעל כרח' או לא:
Two weeks after his marriage the husband relapsed into his bad habits and began to visit gentile drinking places, drink ritually forbidden wine, and come home drunk. This disgusted his wife so much that she refused to live with him. He had become altogether repugnant to her, and she wished to be divorced from him.
Q. a) Is repugnance sufficient ground to force her husband to give her a bill of divorce?
b) Could he be forced to divorce her because he did not keep his promise given under oath to live a virtuous life?
c) If not, could she be compelled to live with him under the circumstances?
תשובה נראה בעיני פשוט שאין לכופו ליתן גט כי תקנת הגאוני' שבבבל שהבי' מהרי"ח לא נתפשטו וכל האחרונים חלקו בדבר וכן אנו נוהגים שלא לכופו אפי' הוא עובר חרם או נשבע ואינו מקיים כי דווקא באשה חשו חכמים בזה ולא באיש וגדולה מזו כתב בהג"ה מיימונ"י בשם מהר"ם דאפי' עובר על דת או משומד אין כופין אותו להוצי' ותדע מדלא מנה רשע שכופין אותו להוציא וטעמא דטב למיתב טן דו כו' אם לא שקבל עליו בחרם שלא להכותה או שלא להקניטה ע"כ ואף שנוכל לומר שחרם זה שקבל הוא כנגד דידיה שלא יאבד את ממונו וזמנו בשחוק ושכרות וכמה יקניטה יותר מזה מ"מ אין דעתי מסכמ' לכוף בגירושין א"ל כראייה ברורה ולא לדמו' מילתא למילתא מאחר שיש לבעל דין לחלוק ולומר מאחר שבתוך אותו כתב קישור על השחוק לא נמצא שיהא תלוי בדידה אלא בדעת חמיו ועוד שמא דוקא להכותה ולהקניט' מעצמו קאמר ע"י שמגרה בה מדון ולא במה שיהא קניטה מעצמה ואם כן יאמרו ח"ו גט מעושה הוא אבל אם יברר עליו מעשה חיתוך ח"ו והדומה לו שהו' מזיק ומסכן את עצמו והמצורף לו אין לך מום גדול מזה ופשיט' שיכולין לכוף אותו ולהוציא א"ל שיודה על פשעיו ויקבל תשובה ויתן אמתלא לפשעיו ולא הורגל בכך אלא שמקרה לא טהו' בא לידו ג"כ אין כח ביד המור' לכוף אותו לגרש.
A. a) The husband cannot be compelled to grant her a bill of divorce on the ground of repugnance caused by his drunkenness and visiting gentile saloons. Were he even to become a convert, he could not be forced to divorce her. A husband could be coerced to grant his wife a bill of divorce only were he to strike her, maltreat her, or become afflicted with an offensive odor, but not for mental cruelty.
b) Not fulfilling his special promise under the oath to live an upright life is no ground for divorce either.
ומ"מ פשיט' דפשיט' הוא שאין כופין אות' להיות אצלו מאחר שבאה בטענת דמיאוס וישאר בידה כל מה שהכניסה לו בין במזומן בין בתכשיטין בין בבגדי' וכל מה שהפסיד אפי' אינו פושע אלא נגנב או נאבד חייב לשלם דמיהן כי הוא נתחייב באחריותן שהרי שמה לו הנגדי' והתכשיטין במא' זקוקים כסף צרוף שהן לשם ב' מאות זהו' אף שנשאר בידה עכשיו יותר מב' מאות זהו' אין זו טענה כי כן דרך לכתוב בכתובו' כולן בשוה שלא לבייש את העניות אבל כל מה שהוסיפ' בנדוניא יתר על הסך הבתו' בתנאי' הן נכסי מלוג כמו שפי' רש"י ביבמות בריש פ' אלמנה וא"כ המעות במזומן הן נכסי מלוג שיאכל ממנה הפירות כדין נכסי מלוג והבגדי' והתכשיטין שהן עיקר הנדוניא היא ששמה לו בכתיב' ואות' דברי צריכי' שומה ובפרט מאחר שהיא מוחזקת ידה על עליונה ולומר שבגדיה ותכשיטיה הן הן ששמה לו בנדוניא וצריך לשלם דמיהן וכבר אעתיק לך מה שכתב הרא"ש בשם הרי"ף והוסיף עליו וז"ל הדין הוא דינא דגמרא במורדת אבל האידנא דייני' בבית דינא דמתיבת' כדאתיא ואמר' לא בעינא ליה להאי גברא נתיב לה גיטא יהבינן לה גיטא לאלתר ואי תפסה מידי מכתובתה מפקינן מינה ויהבינן ליה לבעל ונכסי מלוג אם ישנו בעין או דבר אחר הבא מכחו כגון שמכרו בתים וקנו בדמים שדות שקלה להו אבל כלו לגמרי לא מחייב בעל לשלומי אבל נכסי צאן ברזל כל שישנו בעין מהן אפי' כלו הרבה שקלה להו ואפילו נפחתו מדמיהן הרבה אינו משלם הפחת ובלבד שיהו ראויין להשתמש בהן מעין מלאכתן הראשונה אבל אינן ראוין להשתמש בהן מעין מלאכתן הראשונה חייב לשלם כל דמיהו כל שכן אם נגנבו או נאנסו משום דברשותיה קיימו כדתנן אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו וחזינן לגאון דאמר דיהיב לה עיקר כתובה מנה או מאתים כי הכי דלא להוויין בנות ישראל הפקר אבל מאי דכתי' לה מדיליה בין תוספ' בין מתנה לא יהבינן לה מידי הדין הוא דינה דמודדת דנהיגי בה רבנן דמתיבת' כמה שנין עד השת' ואפש' לפי שראו הקלקול בבנות ישראל וכי משהו להו תריסר ירחי שתא תולות עצמן בגוי ויוצאות לתרבו' רעה בטלה שהיה ונתנו רשות לבעל לגרשה מיד בלא שהייה אבל לא שיכפוהו לגרשה דאף מונע תשמיש ממנה או מזונות אין כופין אותו להוציא כדאיתא בירושלמי אין מעשין אלא לפסלות כ"ש כשהיא מונעת לעצמה שלא תקנו להרבות ממזירין בישראל מוטב שבנות ישראל הרעות שיוסיפו רעה על רעתן ואל ירבו ממזירין בישראל והדין תקנת' ליתא אלא היכא דאי מרדא איתתא בבעלה דבעי' למיפק מיניה משו' דלא בעיא ליה אבל אם חלתה או שהיה בה חשש' מיתה ורוצה להפקיע את עצמה מתחת בעלה כדי שלא יירישנה ליתא להא תקנתא ולא עבדינן בה עובד' ובכי האי מילתא איכא למימר היכי דמיעקר נחלה דאוריית' לא תקון רבנן ואע"ג דחזינן בהאי מילתא פלוגת' דרבוותא מסתברא כמאן דאמר לא עבדינן תקנת' בהאי מילת' ולדברי הכל כל מאן דכייפי' ליה בין מעיקר דין כדתנן ואלו שכופין אות' להוצי' ומאי דדמי להו ובין מעיקור תקנת' אי מיתה הך איתתא מקמי דתיפוק מיניה דבעל בגט בעלה ירית דלא מיפקע ירושה דבעל אלא בגירושין גמורין וכן הלכת' עכ"ל הרי"ץ וכן היה דן ר"מ ז"ל בדינא דמתיבת' אבל היה מצוה להחרים אם השיאה שום אדם עצה כדי להוציא נדוניית' מבעלה וכשהיה נראה לו ערמה בדבר לא היה מצוה להחזי' לה אפי' נדוניית' הילכך לא היה דן דין מאיס עלי אם לא שתתן אמתלא לדברי' למה אינו מקובל עליה או שהיה מכלה כל הממון עכ"ל ואף שנמצא כתוב במרדכ"י בשם הר"ר מתתיה שלא תוכל למרוד בבעלה מחמת שהוא שוחק ומכלה ממון דברי מהר"ם נרא' עיקר בעיני היכא שטענה מאיס עלי בתשמיש ולא אוכל בדעתי להבעל לו כי נעשה בעיני מאיס מחמת מעשים אלו שיעשה ולא בעינ' לא הוא ולא כתוב' אבל אינ' טוענת מאיס עלי אלא אמרה לא בעינ' ליה כי הו' מכל' כל ממון ומיסתפי' שיאבד אף ממוני נראה כדעת הרב ר' מתתיה שלא תוכל למרוד בו ואם מרד' פסקינן עלי' דינ' דמורד' ממש כמורדת דבעינ' ומצערה ליה ומה נראה בעיני דלא הוה מורדת מחמת מאי' אלא שאמרה לא בעינ' לא הוא ולא כתובת' רק שיגרשנה או לא אוכל לדור עמדו כלל בשו' עניין ואינה מזכרת הממון כלל ע"כ העתקתי ממה שכתבתי בחיבורי הגדול וא"כ בנדון זה שהיא אמרה שהוא מאיס עליו מחמת מעשיו הרעים ששותה יין נסך תמיד בבית משתיהם ובא שיכור לביתו כאשר מסופר בטענותי' וגם עבר על בריתו שנשב' שלא לשחוק ומגזם לסכן לשרוף ולאבד ולמכור אין לך מאיס גדול כזה ומי לא יוד' בזה שהוא מאיס ממש ושנוי בעיני אלקים ואדם אף אם היא לא טענה ק"ו שטענ' והעידו עליה אלופי ישראל שדיברו עמה בפיוסי' חוץ מבית אביה ובתחבולה באו עליה ולא הועיל כל דבריהם ונראה אף שכתב מהררי"ו בתשובה שהיה משבי' אות' בחומ' איסור שמה שקובלת על בעלה וטוענת מאיס עלי ובאה בטענת כול' שלא מחמת עצת אביה ואמה הוא או שום אדם ולא מחמ' שום תרמית שתהא מכוונת להוציא ממנו נדונית' כו' הכא בנדון דידן לא משביענן ואף שאילת חרם לא שייך בנדון דידן כי מהר"ם לא היה מצוה להחרים אלא היכ' שראה ערמה בדבר אבל היכ' שלא ראינו ערמה למה לנו להטיל עונש בכדי וקלל' חרם אפי' על תנאי או באה לפעמי' אלא שהאב"ד האלו' מהר"ר יעקב הפריז על המדה והושי' ב"ד להטיל עליה חרם הגדול כאש' יש ב"ד בידו וכב' הורה זקן ומה שמהררו"י צוה להשביעה נרא' שהית' באה בטענ' דמאיס עלי אבל לא נתנה אמתלא לדבריה כאשר משמע מדברי התשובה שכת' ובאה בטענה ואינ' רוצ' להיות עמו בכפיפ' ולא נתבררו וגם לא נתלבנו טענותה ע"כ קבלה עליה בפני בחומר כו' אבל הכא שנשתברר טענת' ונתלבנו בעדות ובראייה א"כ למה לנו להשבע אות' שבועת שוא ר"ל בחנם כמו הדין דנשבע על תרין תרין כו' ואל ואמר הטוע' כבר ידע וקבל חליל' לנו לומר שידע וקבל אחריה מעשים הרעים האלו ועוד אומדנ' דמילתא להפך שהרי היה מקשרו שלא יעשה שום שחיק שהוא הגורם בנזקין ותקלה ועוד דינה היכא הת' יודעת מאלו שנאמר עליה ידעה וקבלה ועוד דווקא על מומין הוא דשייך לומר ידעה וקבלה ומחלה אבל על דבר עבירה ומעשים רעי ועובר על דת לא שייך לומר ידעה וקבלה כי אסור לקבלה ואם קבלה קבלה בטעו' ועד כאן קבלה ותו לא ודברים אלו אין צריכין פנים דפשיטא שנוי ומאוס הוא ובדין אינה יכולה לקבלו ועליו נאמר אוי מי יחיה משמואל בר ברוך כמו בר עינן ואם אביו ברוך בנו ארור אשר לא יקום דברי התורה והברית והשבוע' ושם בסתר חומץ בר יין באשר הוא שם ומה שירצה הטוען לומר שיש לו עדות שאמר' מרת דינה אוהב אני אח בעלי אפר' את"ל שעדות כשרה הוא מ"מ מאן לימא שאמר אחרי התיעתועי' והגילולי קודם שנגלו מעשיו ובעט ביסורים אפשר שהיית' אוהב אותו אבל אחרי התוכחה וחוזרו לסורו רע נעשה מאוס ושנוי ואם יאמר הטוען תתפוס מה שבידה אבל החו' שנתקשר לי כמ"ר ליברמן חמיו של הר"ר נתן בעד ד' מאות זהובי' צריך לשלם על כל פנים אפי' הם מעות הנראים מ"מ מאחר שנתקשר בקניין כגבוי דמי והוי הוא תופס זה אינו דכל שטר נהי אמרינן כל העומד לגבות כגבוי דמי מ"מ לא נקרא מוחז' ממש וכאשר פסק מהרא"י בת"ה היכא שידוע שהחוב הוא מחמת הנדוניא לא חשוב כמוחז' ביד לעניין נדונית חתני' מחמת עידור ואמרי' אומדנ' שלא הקנ' כו' לו לא זב' ק"ו שלא זכה היכא שבאה בטענ' מאיס והדין עמה כמו שכתבתי ואף שבא הממון ביד שליש ולשם גבי נדונית חתנים נפל ספיק' בין הגאוני' אם הוא כמוחזק או לא שאני התם דהטע' הוא מאן דסבר יחלוקו דמספקא ליה מאחר שיצא מיד האב שמא תו לא אמרינן לא גמר להקנות אלא ע"מ שתהנ' מהן בתו כו' אבל לעניין מוחזק פשיט' שהוא אינו מוחז' ואם הוא מונח ביד שליש נאמן שלו ג"כ הוא נאמן שלה ומוחזקת כמו הוא ופשיטא שאין מוציאין מיד השליש ועוד אומדנ' דמילת שהשליש הוא עיקור נאמן שלה לחיזוק הבטחה ממונה מנוהו לשליש שהרי הוא אבי אמה וע"כ רחמי האב כו' ועוד שבקי' ליה כל טעותי' שאף הוא מוחז' מ"מ מוציאין מידו אם הוא בעין ולא אמרו המחברים שאם תפסה אין מוציאין מידה לאו דווקא קאמר אלא רבות' דסיפא קמ"ל שאם תפסה יותר מנדוניית' בעבור כתובת' מפקינן מינה ותדע דלאו דווקא קאמרי' שהרי המחברי' כתבו להדי' אנדוני' דהנעלת ליה שאם תפסה כו' והרי גבי נדוני' שהי' נכסי צאן ברזל אמרי' שאם נגנב או נעבד שהוא צריך לשלם דמיהן ק"ו שמוציאין מידו אם הוא בעין ועוד אפי' את"ל דבעי' תפסה ממש היינו היכא שאינה יכול' לברר וללבן טענותיה אם מאיס הוא א"כ כל היכא דלא תפסה אין מוציאין מידה דשמא אינו מאיס והיא משקרת אבל היכא שמבררת ומלבנת טענותיה א"כ הדין עמה ומוציאין מידו והארכתי דבר בחיבורי הגדול בתשובה המתחלת רבים טועין במורד' דמאיס עלי כו' ונלאתי להאריך כי אין צורך בזה שהרי אינ' בידו שנצטרך להוציא ממנו אלא לרווחא דמילתא כתבתי ולכן אומר אני שכל מה שהכניסה ישאר בידה והמעות במזומן ישאר ביד שליש כדי לזון אות' מן הריוח וכל זאת לרווחא דמילתא כי מן הדין יש להחזיר לידה כאשר כתבתי אלא בזה יראה לכל שאין דעת' על הממון באם לא תתפייס תוך שנה מיום ראות' כתבי אף עתה שאין המעות בידה אם כן לא נתנ עיני' בו וגם אולי בתוך זמן זה יחזור וישובו לילך בדרך טובים וגם היא תתפייס וימצאו מעות הנדוניא כאחת והמאה זהובים וחמשי' שהוא מעות שלו אין כח ביד כמ"ר ליברמן לעכב המעות מאחר שהיא אינ' רוצה בו והוא מרוצה אלא שיכול הר"ר נתן לעכב הממון עד שישלם מה שיפסי' מנדוניית' וגם אם גרם לו איזה היזיק במסירה שיעמוד לו לפני אב"ד ה"ה מהר"ר בשער שחטא יהא נידון ואם יבא איזה מורה ממקום אחר להטיל עונשי' וגזירה על הר"ר נתן וכמ' ליברמן שיצאו חוץ מגדר הזה אזי אני מודיע שאותו העונש בטל כחרס הנשבר ויכול הר"ר נתן לומר אדרב' בפרט מאחר שפסק דין בידו ומי שיבא עליה' לטעון חוץ מהענין הזה או שנשתנ' העניין שאינו חרוץ בפסק הלז הלא יש להם אב"ד עמיתי האלוף ובידו כלי הדיינים מקל ורצועה ושופר והוא יוציא לאור דיניה' ושלום לכל דייני ישראל:
c) However, she cannot, under the circumstances, be compelled to live with him. Her dowry and other belongings which she brought from her father's home should remain hers. If any of the things mentioned in her ketubah were lost, the husband is to be held responsible. The money of the dowry meanwhile is to be put in a trust, the interest of which shall be collected by her. And if they do not come to an understanding at the end of one year, the trust should be turned over to her.