במותב תלתא בי דינא הוינא כחד ואתא לקדמנא רבי שמחה בר מנחם והעיד בפנינו בתורת עדו' וז"ל איך שמחה בר מנחם זאג דאז בתורת עדות וויא משה ליפשיץ האט איין יונגין בייא זיך גיהט צו דנצק ער הוט גיהיישן הירש דא הוט משה ליפשיץ גיבעטין געץ איין בעל הבית פון בריסק דז זיין יונג הירש זול אויך אויף דער שקוטא פארן דא האט מן דען יונגין אויף גינומן צו שטעלין לק"ק בריסק דקויא דא האט מן דען יונגין גילאשין איין מייל פון בריסק דקויא דיא שקוטא איז פער זיך גנגין דא איז דער יונג דען אנדרין טאג קומן נאך צו פארין אויף איינם קליינן שיפל אונ' הוט גיבעטין מן זול אין ווייטר מיט נעמן דא איז דער יונג גאר ווילד גיוועוין אונ' הוט זיך אומדר גיקריגט מים דען גוים דא האבן דיא גוים זיר גיצערנט אויף אין איין מאל איז קומן דו זיך דער יונגהאט מיט איין שקץ גישלאגין אויף דער יבשה בייא דעם שיף אונ' האט דאז שקץ וואל גישלאגין דא האבן דיא גוים גרוש רשעות דרויף גירעט אונ' האבן גישפראכין וויא זולן מיר קענן צו זעהן אונזר בלוט שלאגין דא האבן דיא גוים גישפראכין צו מש' בר יצח' ווערשטו דען יונגין ניט שטראפין דא וועלין מיר דען יונגן אויז דעם שיף ווארפין דא האט משה הנ"ל גישפראכין איך וויל אין יא שטראפין דא איז דער משה הנ"ל צו דעם שיף ארויש גישפרונגין אונ' האט דען יונגין גיוואלט פנגין אונ' האט ניט גיקענט דא האט דער משה הנ"ל גישפראבין צו דעם קאך דער גוי יאג דעם יונג נאך אונ' פנג אים איך וויל אין שטר אפין דא האט אים דער גוי נאך גיאגט אונ' הוט אין מועלין פנגין דא איז דער יונג גילאפין אונ' איז גיפלין אין איין גרוב מיט וושיר אן בארטן פון באך אונ' איז דער טרונקין דא האט זיך דער עשה הנ"ל זער מצער גיוועזין אונ' האט משתדל גיוועזין דז מן דען יונגין צו ווענין גיבראכט האט אונ' הוט אים זעלברט זיין רעכט גיטאן טהרה אונ' קבורה הלבן אז ביליך אונ' רעכט איז אונ' איך שמחה הנ"ל בין דער בייא גוועזין אונ' בין אויך אויף דעם שיף גיפארין דאש אלז האב איך גיזעהן מתחלה ועד סוף נעשה היום יו' ה' ו' ימים לחודש ניסן שכ"ט לפ"ק: משה אברהם בן מהר"ר יודא הלוי ז"ל ה"ה דיין: אפרים בן הר"ר אברהם שליט"א: נחמן בר משה ז"ל:
In the year 1569 Moses Lifschiz, who was floating rafts from Brest to Danzig, was asked by a friend to take along a certain lad by the name of Hirsch and let him off at Brest, Kuyavsk. The lad landed one mile away from his destination, but reached the raft again the second day by boat. He then became uncontrollably wild; he quarreled with the entire crew of gentile lumberjacks; and while ashore he struck a gentile boy during an argument. The crew threatened to throw the lad into the river if the employer would not punish him. But as Moses Lifschiz was unable to catch the boy, he ordered one of the crew to bring the lad in for punishment. But the youth, while trying to elude his pursuer, fell into a ditch and was drowned. Moses was much grieved over this accident, and he did the best he could under the circumstances. The body was taken out of the ditch and buried in accordance with the laws of Jewry. Still Moses felt himself responsible for the death of the lad and began to do penance according to the dictates of his own conscience. After a lengthy period of time, not having regained his peace, he came to the bet-din of Moses Abraham ben Judah ha-Levi, Ephraim ben Abraham of Lithuania, and Nathan ben Moses, and asked them to prescribe the right kind of penance. When the truth of his tale was attested by Simhah ben Menahem, the bet-din referred Moses Lifschiz to Luria. Q. What shall I do to have my sin forgiven?
2
בדברים האלו הועד לפני בחקירה ודרישה ובא הנעלב רבי משה בר יצחק ושאלני אם צריך לתשובה ולכפרה וסיפר לפני שמעצמו קבל עליו בשנה ראשונה כמה תעניות וסיגופים ומעתה מוכן לקבל עליו כפי אשר יורו עליו המורים והשבתי לפי עניות דעתי שאינו צריך לתשובה ולכפרה בלל לעניין זה ואינו דומ' למה שכתב מהרי"ו וז"ל מ"ש איך שבשליחותך נהרג ר' עזרא הי"ד גרסי' באגדת חלק אמר לו הקב"ה לדוד עד מתי יהא עון זה טמון בידך על ידך נהרג נוב עיר הכהנים על ידך נהרגו דואג ואחיתופל על ידך נהרגו שאול וג' בניו רצונך יכל' זרעך או תמס' ביד אויב כו' אלמא אע"ג דדוד המלך ע"ה לא פשע במידי רק שעל ידו באו לתקל' אפי' הכי נענש כ"ש הבא שבשליחתו בא אליו הרע הזאת דאיכא למיחש לעונש ייסורין וטוב שתקבל עליך יישורין כגון תעניו' מ' יום ואם יש לו בנים קטנים תן להם כפי נדבת ידך ותנצל מצוקה וגרה ע' כל ולא דמי כלל דהתם ס"ס נהרגו כולם שלא בדין והם לא נתחייבו במיתת עצמם מה שאין בן בנדון זה שהנע' הנטב' חייב בגילגול מית' עצמו כי מי כפה אותו לקפוץ באות' גומא או ליפול שם ואין זו סיבת משה הנ"ל ואעפ"י שאמרו רבותינו אין דרכו של בני אד להתבונן בדרכי' ה"מ לעניין נפיל' הבור כשהולכין לפי תומן לפי שאדם בעל מחשבו' אבל בנדון בזה שהו' נרדף ורצה לברוח היה לו להתבונן לאיז' מקו' שיברח ולא יפיל את עצמו לגומות ובארו' ותדע דלא בכל מילי אמרי רבנן אין דרכן של בני אדם להתבונן דהא פריך בריש המניח איבעי ליה לעיוני וליזל ופי' התו' דה"פ בשלמא אם היזק בה חייב שפיר דאין צריך ליזהר עצמו כל כך שלא יוזק אבל יותר צריך ליזהר שלא יזיק לאחרים ולא שייך למימר כל המשנה כו' לפי שלגבי אדם אין שייך לומר הכי וא"כ מכ"ש שצריך ליזהר ביותר שלא יהא חייב במיתת עצמו דאז שוב אין לו תקנה בזה ותו אחר שמסיק לשם לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרבים כדי ליפטר על השבירה מסיק דבקרנא דבי עצי' חייב לפי שברשות קעבדי והוי ליה להתבונן שיהיו שם כלים ולהזהר שלא יוזק מכ"ש בנדון זה שהיה לו להתבונן שהיה רואה שרצים אחריו גם תחילת העניין בא בסיבת עצמו שהנה הערל ובגוים גזמו אותו לטבעו במים כי לא יוכלו הערלים לעמוד על דם עשו אחיהם כאשר בעו"ה וא"כ ר' משה הנ"ל להצילו מן הגוים בא וכדי ליסרו קצת בשוטים או לעשות הכנע לפניה' או לרצות אותם ואפי' אם נטבע ע"י רדיפתו של ר' משה היה נקי מטעמ' דכתי' לעיל כ"ש שהוא פסק מלרדוף אלא שאמר לגוים שהם ירדפו להראות להם שאינו עומד על זה להפטיר היהודי מכל וכל כאלו שלא ברצונו הכה את הערל אלא על אפו ועל חמתו א"כ מאחר שדעתו היה לטובה או להצריכו תשובה להכלימו הא איכ' למימ' להכשילו לעתיד לבא שלא ימנעו ישראלים להציל אחיהם מיד גוים בחשש קטלא היכא שיגזמו להרוג ולאבד ויהיו מתיראים מסיבה זו וכיוצא בזה וגדולה מזה כתב האז' דאפי' במחללי שבת בכבוי דליק' חשו רביתינו להצריכו תשובה כדי שלא להכשילו ועתיד לבא כ"ש כה"ג דלא עביד מידי אלא בסבת גלגול בעלמא שהוא חשבה לטובה והאלהים אינה לידו ע"כ גוזרני בנידוי חרם שמתא שלא להכלימו כלל כאותו מעשה לא בדבר ולא ברמיזהת כדי דאזיל סומקא ואתי חמרא והשומע יונעם:
A. Inasmuch as your object in asking a member of the crew to bring the boy to you was to save him from the hands of the lumber crew, who had threatened his life, you cannot be held responsible for the accidental death of the boy, which was caused by his own rashness. You have not done any wrong for which you ought to repent. On the contrary, you tried to save another's life, and such acts should be encouraged. Else no one would ever attempt to rescue his neighbor from trouble. I therefore decree a ban upon anybody who may ever rebuke you, saying you were guilty in the death of Hirsch.
במותב תלתא בי דינא הוינא כחד ואתא לקדמנא רבי שמחה בר מנחם והעיד בפנינו בתורת עדו' וז"ל איך שמחה בר מנחם זאג דאז בתורת עדות וויא משה ליפשיץ האט איין יונגין בייא זיך גיהט צו דנצק ער הוט גיהיישן הירש דא הוט משה ליפשיץ גיבעטין געץ איין בעל הבית פון בריסק דז זיין יונג הירש זול אויך אויף דער שקוטא פארן דא האט מן דען יונגין אויף גינומן צו שטעלין לק"ק בריסק דקויא דא האט מן דען יונגין גילאשין איין מייל פון בריסק דקויא דיא שקוטא איז פער זיך גנגין דא איז דער יונג דען אנדרין טאג קומן נאך צו פארין אויף איינם קליינן שיפל אונ' הוט גיבעטין מן זול אין ווייטר מיט נעמן דא איז דער יונג גאר ווילד גיוועוין אונ' הוט זיך אומדר גיקריגט מים דען גוים דא האבן דיא גוים זיר גיצערנט אויף אין איין מאל איז קומן דו זיך דער יונגהאט מיט איין שקץ גישלאגין אויף דער יבשה בייא דעם שיף אונ' האט דאז שקץ וואל גישלאגין דא האבן דיא גוים גרוש רשעות דרויף גירעט אונ' האבן גישפראכין וויא זולן מיר קענן צו זעהן אונזר בלוט שלאגין דא האבן דיא גוים גישפראכין צו מש' בר יצח' ווערשטו דען יונגין ניט שטראפין דא וועלין מיר דען יונגן אויז דעם שיף ווארפין דא האט משה הנ"ל גישפראכין איך וויל אין יא שטראפין דא איז דער משה הנ"ל צו דעם שיף ארויש גישפרונגין אונ' האט דען יונגין גיוואלט פנגין אונ' האט ניט גיקענט דא האט דער משה הנ"ל גישפראבין צו דעם קאך דער גוי יאג דעם יונג נאך אונ' פנג אים איך וויל אין שטר אפין דא האט אים דער גוי נאך גיאגט אונ' הוט אין מועלין פנגין דא איז דער יונג גילאפין אונ' איז גיפלין אין איין גרוב מיט וושיר אן בארטן פון באך אונ' איז דער טרונקין דא האט זיך דער עשה הנ"ל זער מצער גיוועזין אונ' האט משתדל גיוועזין דז מן דען יונגין צו ווענין גיבראכט האט אונ' הוט אים זעלברט זיין רעכט גיטאן טהרה אונ' קבורה הלבן אז ביליך אונ' רעכט איז אונ' איך שמחה הנ"ל בין דער בייא גוועזין אונ' בין אויך אויף דעם שיף גיפארין דאש אלז האב איך גיזעהן מתחלה ועד סוף נעשה היום יו' ה' ו' ימים לחודש ניסן שכ"ט לפ"ק: משה אברהם בן מהר"ר יודא הלוי ז"ל ה"ה דיין: אפרים בן הר"ר אברהם שליט"א: נחמן בר משה ז"ל:
In the year 1569 Moses Lifschiz, who was floating rafts from Brest to Danzig, was asked by a friend to take along a certain lad by the name of Hirsch and let him off at Brest, Kuyavsk. The lad landed one mile away from his destination, but reached the raft again the second day by boat. He then became uncontrollably wild; he quarreled with the entire crew of gentile lumberjacks; and while ashore he struck a gentile boy during an argument. The crew threatened to throw the lad into the river if the employer would not punish him. But as Moses Lifschiz was unable to catch the boy, he ordered one of the crew to bring the lad in for punishment. But the youth, while trying to elude his pursuer, fell into a ditch and was drowned. Moses was much grieved over this accident, and he did the best he could under the circumstances. The body was taken out of the ditch and buried in accordance with the laws of Jewry. Still Moses felt himself responsible for the death of the lad and began to do penance according to the dictates of his own conscience. After a lengthy period of time, not having regained his peace, he came to the bet-din of Moses Abraham ben Judah ha-Levi, Ephraim ben Abraham of Lithuania, and Nathan ben Moses, and asked them to prescribe the right kind of penance. When the truth of his tale was attested by Simhah ben Menahem, the bet-din referred Moses Lifschiz to Luria.
Q. What shall I do to have my sin forgiven?
בדברים האלו הועד לפני בחקירה ודרישה ובא הנעלב רבי משה בר יצחק ושאלני אם צריך לתשובה ולכפרה וסיפר לפני שמעצמו קבל עליו בשנה ראשונה כמה תעניות וסיגופים ומעתה מוכן לקבל עליו כפי אשר יורו עליו המורים והשבתי לפי עניות דעתי שאינו צריך לתשובה ולכפרה בלל לעניין זה ואינו דומ' למה שכתב מהרי"ו וז"ל מ"ש איך שבשליחותך נהרג ר' עזרא הי"ד גרסי' באגדת חלק אמר לו הקב"ה לדוד עד מתי יהא עון זה טמון בידך על ידך נהרג נוב עיר הכהנים על ידך נהרגו דואג ואחיתופל על ידך נהרגו שאול וג' בניו רצונך יכל' זרעך או תמס' ביד אויב כו' אלמא אע"ג דדוד המלך ע"ה לא פשע במידי רק שעל ידו באו לתקל' אפי' הכי נענש כ"ש הבא שבשליחתו בא אליו הרע הזאת דאיכא למיחש לעונש ייסורין וטוב שתקבל עליך יישורין כגון תעניו' מ' יום ואם יש לו בנים קטנים תן להם כפי נדבת ידך ותנצל מצוקה וגרה ע' כל ולא דמי כלל דהתם ס"ס נהרגו כולם שלא בדין והם לא נתחייבו במיתת עצמם מה שאין בן בנדון זה שהנע' הנטב' חייב בגילגול מית' עצמו כי מי כפה אותו לקפוץ באות' גומא או ליפול שם ואין זו סיבת משה הנ"ל ואעפ"י שאמרו רבותינו אין דרכו של בני אד להתבונן בדרכי' ה"מ לעניין נפיל' הבור כשהולכין לפי תומן לפי שאדם בעל מחשבו' אבל בנדון בזה שהו' נרדף ורצה לברוח היה לו להתבונן לאיז' מקו' שיברח ולא יפיל את עצמו לגומות ובארו' ותדע דלא בכל מילי אמרי רבנן אין דרכן של בני אדם להתבונן דהא פריך בריש המניח איבעי ליה לעיוני וליזל ופי' התו' דה"פ בשלמא אם היזק בה חייב שפיר דאין צריך ליזהר עצמו כל כך שלא יוזק אבל יותר צריך ליזהר שלא יזיק לאחרים ולא שייך למימר כל המשנה כו' לפי שלגבי אדם אין שייך לומר הכי וא"כ מכ"ש שצריך ליזהר ביותר שלא יהא חייב במיתת עצמו דאז שוב אין לו תקנה בזה ותו אחר שמסיק לשם לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרבים כדי ליפטר על השבירה מסיק דבקרנא דבי עצי' חייב לפי שברשות קעבדי והוי ליה להתבונן שיהיו שם כלים ולהזהר שלא יוזק מכ"ש בנדון זה שהיה לו להתבונן שהיה רואה שרצים אחריו גם תחילת העניין בא בסיבת עצמו שהנה הערל ובגוים גזמו אותו לטבעו במים כי לא יוכלו הערלים לעמוד על דם עשו אחיהם כאשר בעו"ה וא"כ ר' משה הנ"ל להצילו מן הגוים בא וכדי ליסרו קצת בשוטים או לעשות הכנע לפניה' או לרצות אותם ואפי' אם נטבע ע"י רדיפתו של ר' משה היה נקי מטעמ' דכתי' לעיל כ"ש שהוא פסק מלרדוף אלא שאמר לגוים שהם ירדפו להראות להם שאינו עומד על זה להפטיר היהודי מכל וכל כאלו שלא ברצונו הכה את הערל אלא על אפו ועל חמתו א"כ מאחר שדעתו היה לטובה או להצריכו תשובה להכלימו הא איכ' למימ' להכשילו לעתיד לבא שלא ימנעו ישראלים להציל אחיהם מיד גוים בחשש קטלא היכא שיגזמו להרוג ולאבד ויהיו מתיראים מסיבה זו וכיוצא בזה וגדולה מזה כתב האז' דאפי' במחללי שבת בכבוי דליק' חשו רביתינו להצריכו תשובה כדי שלא להכשילו ועתיד לבא כ"ש כה"ג דלא עביד מידי אלא בסבת גלגול בעלמא שהוא חשבה לטובה והאלהים אינה לידו ע"כ גוזרני בנידוי חרם שמתא שלא להכלימו כלל כאותו מעשה לא בדבר ולא ברמיזהת כדי דאזיל סומקא ואתי חמרא והשומע יונעם:
A. Inasmuch as your object in asking a member of the crew to bring the boy to you was to save him from the hands of the lumber crew, who had threatened his life, you cannot be held responsible for the accidental death of the boy, which was caused by his own rashness. You have not done any wrong for which you ought to repent. On the contrary, you tried to save another's life, and such acts should be encouraged. Else no one would ever attempt to rescue his neighbor from trouble. I therefore decree a ban upon anybody who may ever rebuke you, saying you were guilty in the death of Hirsch.