Chagigah 20a · Talmud

מִדְּלָא קָתָנֵי בְּהוּ מַעֲלָה. וְדִלְמָא הַאי דְּלָא קָתָנֵי בְּהוּ מַעֲלָה, דְּאִי דָּמוּ לִתְרוּמָה — הָא תָּנֵי תְּרוּמָה, וְאִי דָּמוּ לְחוּלִּין — הָא תָּנֵי לְחוּלִּין. דִּתְנַן: חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקּוֹדֶשׁ — הֲרֵי הֵן כְּחוּלִּין, רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: הֲרֵי הֵן כִּתְרוּמָה. אֶלָּא מִסֵּיפָא: יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר הָיָה חָסִיד שֶׁבַּכְּהוּנָּה, וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לַקּוֹדֶשׁ. יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא הָיָה אוֹכֵל עַל טׇהֳרַת הַקּוֹדֶשׁ כׇּל יָמָיו, וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לַחַטָּאת. לַחַטָּאת אִין, לַקּוֹדֶשׁ לָא. אַלְמָא קָסָבַר: חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת קוֹדֶשׁ כְּקוֹדֶשׁ דָּמוּ. אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן אֶלְעָזָר: נָפְלָה מַעְפׇּרְתּוֹ הֵימֶנּוּ, אָמַר לַחֲבֵירוֹ: ״תְּנָהּ לִי״ וּנְתָנָהּ לוֹ — טְמֵאָה. אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם: נִתְחַלְּפוּ לוֹ כֵּלִים שֶׁל שַׁבָּת בְּכֵלִים שֶׁל חוֹל וּלְבָשָׁן — נִטְמְאוּ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק: מַעֲשֶׂה בִּשְׁתֵּי נָשִׁים חֲבֵירוֹת שֶׁנִּתְחַלְּפוּ לָהֶן כְּלֵיהֶן בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא וְטִימְּאָן. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, הוֹשִׁיט יָדוֹ לַסַּל לִיטּוֹל פַּת חִטִּין וְעָלְתָה בְּיָדוֹ פַּת שְׂעוֹרִים, הָכִי נָמֵי דְּנִטְמֵאת? וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי — וְהָתַנְיָא: הַמְשַׁמֵּר אֶת הֶחָבִית בְּחֶזְקַת שֶׁל יַיִן וְנִמְצֵאת שֶׁל שֶׁמֶן — טְהוֹרָה מִלְּטַמֵּא! וּלְטַעְמָיךְ, אֵימָא סֵיפָא: וַאֲסוּרָה מִלֶּאֱכוֹל. אַמַּאי? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, בְּאוֹמֵר: שְׁמַרְתִּיהָ מִדָּבָר הַמְטַמְּאָהּ וְלֹא מִדָּבָר הַפּוֹסְלָהּ. וּמִי אִיכָּא נְטִירוּתָא לְפַלְגָא? אִין, וְהָתַנְיָא: הוֹשִׁיט יָדוֹ בְּסַל, וְהַסַּל עַל כְּתֵיפוֹ, וְהַמַּגְרֵיפָה בְּתוֹךְ הַסַּל, וְהָיָה בְּלִבּוֹ עַל הַסַּל וְלֹא הָיָה בְּלִבּוֹ עַל הַמַּגְרֵיפָה — הַסַּל טָהוֹר וְהַמַּגְרֵיפָה טְמֵאָה. הַסַּל טָהוֹר? תְּטַמֵּא הַמַּגְרֵיפָה לַסַּל! אֵין כְּלִי מְטַמֵּא כְּלִי. וְלִיטָּמֵא מַה שֶּׁבַּסַּל! אָמַר רָבִינָא, בְּאוֹמֵר: שְׁמַרְתִּיו מִדָּבָר שֶׁמְּטַמְּאוֹ וְלֹא מִדָּבָר הַפּוֹסְלוֹ. מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא? וְעוֹד מוֹתֵיב רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאת לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְאָמְרָה לוֹ: רַבִּי, בֶּגֶד זֶה אֲרַגְתִּיו בְּטׇהֳרָה, וְלֹא הָיָה בְּלִבִּי לְשׁוֹמְרוֹ בְּטׇהֳרָה. וּמִתּוֹךְ בְּדִיקוֹת שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בּוֹדְקָהּ, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, נִדָּה מָשְׁכָה עִמִּי בַּחֶבֶל. אֲמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: בְּלִבּוֹ לְשׁוֹמְרוֹ — טָהוֹר, אֵין בְּלִבּוֹ לְשׁוֹמְרוֹ — טָמֵא. שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁבָּאת לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, מַפָּה זוֹ אֲרַגְתִּיהָ בְּטָהֳרָה, וְלֹא הָיָה בְּלִבִּי לְשׁוֹמְרָהּ. וּמִתּוֹךְ בְּדִיקוֹת שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בּוֹדְקָהּ, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, נִימָא נִפְסְקָה לִי וּקְשַׁרְתִּיהָ בַּפֶּה. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: בְּלִבּוֹ לְשׁוֹמְרוֹ — טָהוֹר, אֵין בְּלִבּוֹ לְשׁוֹמְרוֹ — טָמֵא. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק, כׇּל אַחַת וְאַחַת אוֹמֶרֶת: חֲבֶרְתִּי אֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ, וּמַסְּחָה דַּעְתַּהּ מִינַּהּ. לְרַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם נָמֵי, כֵּיוָן דְּכֵלִים דְּשַׁבָּת עָבֵיד לְהוּ שִׁימּוּר טְפֵי — מַסַּח דַּעְתֵּיהּ מִינַּיְיהוּ. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹנָתָן בֶּן אֶלְעָזָר, נַעֲבֵיד לְהוּ שִׁימּוּר בִּידֵיהּ דְּחַבְרֵיהּ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֲזָקָה, אֵין אָדָם מְשַׁמֵּר מַה שֶּׁבְּיַד חֲבֵרוֹ. וְלֹא?

מדלא קתני בהו מעלה - לומר בגדי פרושין האוכלין חוליהן בטהרת חולין מדרס לאוכלי חוליהן בטהרת הקודש שמע מינה בכלל קודש הן והא תנא ליה קודש: דלמא - או כחולין דמו דלא מהני בהו מאי דאמר האי גברא דבטלה דעתו או כתרומה דמו דאיכא תנאי דפליגי במילתא כדמסיים ואזיל הלכך לא תנא בהו מעלה דאי דמו לחולין הא תני ליה חולין ואי דמו לתרומה הא תנן ליה במתניתין תרומה: דתנן כו' - כלומר הא אשכחן תנאי דפליגי בה חד אמר כחולין וחד אמר כתרומה אבל כקודש לא אמרינן: מעפרתו - סודר: טמאה - ואפילו זה טהור ולקמן מפרש טעמא חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו לפיכך הוא לא שמרה ביד חבירו וגם זה שנתנה לו לא היה חש לשומרה דמימר אמר כיון שאמר ליה תנה לי והוא אינו יודע אם טמא אני אם טהור לא חש לטהרתו ויש כאן היסח הדעת ולמחמירין בטהרות הוי היסח הדעת טומאה: כלים של שבת בכלים של חול - כסבור ליטול בגדיו של חול ונטל של שבת: נטמאו - קא סלקא דעתיה השתא דסבירא ליה משמר הדבר בחזקת שהוא דבר זה ונמצא שהוא דבר אחר אינו שמור: אמר רבי ירמיה - הא דפרכת אימא סיפא אסורה מלאכול לא מסייע ליה מידי: באומר שמרתיה מדבר המטמאה ולא מדבר הפוסלה - אבל במה שמשמרה הימנו הויא שמירתו שמירה ואע"פ שאינו זה: המטמאה - הנותן לה טומאה לטמא אחרים: הפוסלה - מלהשתמש בה טהרות לכתחילה אי נמי נפקא מינה לאוכל הדבוק בה שהוא פסול באכילה ומכל מקום אם נגעה בטהרות אינה פוסלתן אלמא איכא נטירותא לפלגא ובכי האי גוונא נמי מיתרצא מתניתין דלעיל ומיתקנא היא: הסל - של תאנים על כתיפו: ומגריפה בתוכה - כלי ברזל הוא שקורין וודי"ל שגופרין בו אפר הכירה וגם מבדילין בו תאנים המודבקות זו בזו: קשיא - הך דקתני בה טהורה מלטמא: ארגתיו בטהרה - יודעת אני שמשעה שנארג בו ג' על ג' אצבעות שנראה לטומאה לא נגעה בו טומאה ומ"מ לא היה בלבי לשומרו: ומתוך בדיקות כו' - הואיל ולא היה בלבך לשומרו שמא אירע בו כך וכך ולא נזהרת: משכה עמי בחבל - שקשרה בו החבל בכלי האריגה ושמא הסיטתו: נפסקה לי - קודם שארגתי בה כלום וקשרתיה בפה קודם שארגתי בה כלום שלא היתה ראויה לטומא' ולא נזהרתי בה ולא הייתי טבולה לנדתי ויש לחוש שמא כשארגה בה שלש אצבעות עדיין הרוק לח ורוק הנדה אב הטומאה הוא כך נראה בעיני ורבותי מפרשין משום צינורות עם הארץ המטמאה כל זמן שהיא לחה ואני אומר ע"כ האשה זו חבירה היתה דאי לא חבירה היתה מי אתיא קמי רבנן לישאל על הטהרות ועוד מי מהימנא למימר ארגתיה בטהרה קתני מיהת בלבו לשומרן טהור כלומר אחר כוונת השמירה הן הן הדברים: כיון דכלים של שבת עביד להו שימור טפי - וזה סבור שאלו של חול אסחא דעתיה משמירה מעלייתא שהיה רגיל לשומרן וכאין בלבו לשומרן דמי:

רבי אלעזר בר' צדוק אומר הרי הוא כתרומה. הקשה הרב ר' אלחנן דאמרינן בפרק בתרא דנדה (דף עא:) בראשונה היו אומרים יושבת על דם טהור מערה מים לפסח ודייק בגמ' מערה אין נוגע לא אלמא חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו ומנליה דלמא דהוו כתרומה דטבול יום פוסל תרומה ונראה למורי דאי כתרומה הוו אפי' תגע בה לא הוי אלא פוסל דלא הוי ליה אלא שלישי ואין שלישי בתרומה מטמא רביעי בקודש שאין המים עושין בו רביעי וקצת משמע כן מתוך פרש"י ור"ת: שמרתיה מדבר המטמאה ולא מדבר הפוסלה. והיה קשה להר"ר אלחנן במאי איפסלא הך מגריפה אי בראשון או בשני אין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה ואי באב הטומאה האי פסול טמא הוי ותירץ שנפסלה במשקין דמשקין טמאין פוסלין בכלי כדאמרינן אחורי כלים שנטמאו במשקין: נימא נפסקה לי וקשרתיה בפה. פרש"י קודם שלא היתה נארגת שלא היתה ראויה לטומאה ולא נזהרתי בה ולא הייתי טבולה לנידותי ויש לחוש שמא כשארגתי בה ג' עדיין הרוק לח בבגד ואב הטומאה הוי לטמאות ורבותי הוו מפרשי מטעם צנורא דע"ה המטמאה כל זמן שהיא לחה ואני אומר ע"כ אשה זו חברה היתה מדקאתיא קמיה דר' ישמעאל לישאל ועוד מי מהימנא לומר ארגתיה בטהרה כל זה פרש"י ובירושלמי מייתי כל הני עובדי על מתניתין דאידך פרקין בכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקודש וקאמר ליה רבי ישמעאל כמה גדולים מעשה חכמים דאמרי כלים הנגמרים כו' משמע דבאשה חברה אורגת עסקינן ובעי טבילה משום דמשמשי בהדיה קודם שנארג כולו כפרש"י והקשה הר"ר יוסף לפי' רש"י היה לו לומר נדה הייתי כמו נדה משכה באידך עובדא ונראה לו לפרש דמתוך שקשרה בפה היה שם רוק לח ובשעה שארגה נגעה ברוק וידים שניות הן ובפרק בתרא דעירובין (דף צט. ושם) משמע דרוק מיחשב משקה וחזר הרוק ומטמא למפה כדתנן אחורי כלים שנטמאו במשקין אך לפי שיטת הירושלמי דמדמי לה לכלים הנגמרים ומוקמי לה לקמן משום צינורא דע"ה ומאי איריא משום הכי אפי' בצינורא דחבר נמי איכא למיחש מטעם מגע ידים ומיהו נוכל לומר דלא עיקר טעם נקט לקמן אלא חדא מינייהו נקט:

חגיגה כ.

Navigate the library