משל נפלא לפני התקיעות, מלך גדול מלך מפואר ששלח את בניו לצוד ציד, ותעו הבנים מהדרך והיו צועקים אולי ישמע האב, ולא נענו, ואמרו בלבם אולי שכחנו את הלשון של אבינו, לפיכך אינו שומע את צעקתינו, בכן נצעק בקול בלא דיבור, והתיישבו את עצמם שישלחו את האחד לצעוק, והזהירו אותו ראה והבן כי כלנו תלויים בך, כך הנמשל, הקדוש ברוך הוא שלח אותנו להעלות ניצוצות הקדושות, ותעינו מאבינו, ואולי מפני ששכחנו הדיבור של אבינו אין אנו יכולים להתפלל הדיבור, נשלח אותך בעל תוקע שתעורר רחמים עלינו, בקול בלא דיבור, וראה והזהר כי כלנו תלויים בך ראה אנשים ונשים תלויים בך: ואף על פי כן יחזיק עצמו לאין, כי הוא רק כמגריפה ההוא שיש בה נקבים נקבים, ודרך הנקבים יוצא הקול זמר, וכי יתגאה העור במה שיוצא ממנו קול, כך הוא האדם, המחשבה והדיבור וכל המדות שורים בו כבתוך כלי, ומה יתגאה, הלא הוא בעצמו אינו כלום, ואין בו רק מדות רעות, והוא מחוייב לעלות אותם אל הקדוש ברוך הוא, והוא ח"ו מביא את השם יתברך בהם כביכול, ומלביש אותו בקליפות כביכול ח"ו רחמנא ליצלן, ואם בא במחשבתו שהוא בעצמו עובד את השם יתברך אזי בוודאי הוא גרוע מכולם: (ליקוטים יקרים ד"מ ע"ג)
There is a wonderful parable for the shofar-blower. A great and awesome king sent his sons hunting. But they became lost and cried out – perhaps their mother would hear them. But there was no answer. Then, they said to themselves, “Perhaps we have forgotten our father’s language. That is why he doesn’t hear our cries. Therefore, we should cry out in a voice without words.” They all decided to send one of them to cry out, but they warned him, “Make sure that you understand that we all depend upon you.” This is the parable’s meaning. The Holy One sent us [into this world] to uplift the sparks of holiness. But we strayed from our Father; perhaps, because we have forgotten His language and are unable to pray in words. Let us send the shofar-blower to arouse compassion on us, in a voice without words. “But realize and be careful that all of us – men, woman and children – are depending upon you.”
Nevertheless, the shofar-blower should think of himself as nothing. He is only like a bagpipe that is full of holes, through which the music emerges. Should the skin become proud because the sound comes out of it? The same applies to a person. His thoughts, speech and character traits sit in him like in a vessel. Why should he be proud? He is nothing himself. All he has are bad traits that he must uplift to G‑d. But [instead], he brings G‑d into them, as it were, and clothes Him in the impure shells, G‑d forbid.8That is, when a person sins, he takes the Divine Presence, which is part of his soul, and brings it to a low place If he thinks that he himself is serving G‑d, then he is certainly the worst of all.9As the verse says: “Everything comes from You, and from Your own hand do we give to You” (I Chronicles 29:14). Likutey Yikarim, p. 40c
משל נפלא לפני התקיעות, מלך גדול מלך מפואר ששלח את בניו לצוד ציד, ותעו הבנים מהדרך והיו צועקים אולי ישמע האב, ולא נענו, ואמרו בלבם אולי שכחנו את הלשון של אבינו, לפיכך אינו שומע את צעקתינו, בכן נצעק בקול בלא דיבור, והתיישבו את עצמם שישלחו את האחד לצעוק, והזהירו אותו ראה והבן כי כלנו תלויים בך, כך הנמשל, הקדוש ברוך הוא שלח אותנו להעלות ניצוצות הקדושות, ותעינו מאבינו, ואולי מפני ששכחנו הדיבור של אבינו אין אנו יכולים להתפלל הדיבור, נשלח אותך בעל תוקע שתעורר רחמים עלינו, בקול בלא דיבור, וראה והזהר כי כלנו תלויים בך ראה אנשים ונשים תלויים בך: ואף על פי כן יחזיק עצמו לאין, כי הוא רק כמגריפה ההוא שיש בה נקבים נקבים, ודרך הנקבים יוצא הקול זמר, וכי יתגאה העור במה שיוצא ממנו קול, כך הוא האדם, המחשבה והדיבור וכל המדות שורים בו כבתוך כלי, ומה יתגאה, הלא הוא בעצמו אינו כלום, ואין בו רק מדות רעות, והוא מחוייב לעלות אותם אל הקדוש ברוך הוא, והוא ח"ו מביא את השם יתברך בהם כביכול, ומלביש אותו בקליפות כביכול ח"ו רחמנא ליצלן, ואם בא במחשבתו שהוא בעצמו עובד את השם יתברך אזי בוודאי הוא גרוע מכולם:
(ליקוטים יקרים ד"מ ע"ג)
There is a wonderful parable for the shofar-blower. A great and awesome king sent his sons hunting. But they became lost and cried out – perhaps their mother would hear them. But there was no answer. Then, they said to themselves, “Perhaps we have forgotten our father’s language. That is why he doesn’t hear our cries. Therefore, we should cry out in a voice without words.” They all decided to send one of them to cry out, but they warned him, “Make sure that you understand that we all depend upon you.”
This is the parable’s meaning. The Holy One sent us [into this world] to uplift the sparks of holiness. But we strayed from our Father; perhaps, because we have forgotten His language and are unable to pray in words. Let us send the shofar-blower to arouse compassion on us, in a voice without words. “But realize and be careful that all of us – men, woman and children – are depending upon you.” Nevertheless, the shofar-blower should think of himself as nothing. He is only like a bagpipe that is full of holes, through which the music emerges. Should the skin become proud because the sound comes out of it? The same applies to a person. His thoughts, speech and character traits sit in him like in a vessel. Why should he be proud? He is nothing himself. All he has are bad traits that he must uplift to G‑d. But [instead], he brings G‑d into them, as it were, and clothes Him in the impure shells, G‑d forbid.8That is, when a person sins, he takes the Divine Presence, which is part of his soul, and brings it to a low place If he thinks that he himself is serving G‑d, then he is certainly the worst of all.9As the verse says: “Everything comes from You, and from Your own hand do we give to You” (I Chronicles 29:14).
Likutey Yikarim, p. 40c