בראשית 11

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים וגו'. עיין בליקוטי תורה פרשה זו בשם מרן האר"י זללה"ה, ובדברי הרב האלשיך ובמגלה עמוקות בביאור פרשה הזו, וכולם מתנבאים בסגנון אחד לפרש ענין חטאם, שהוא שרצו להמשיך ההשפעה היורד תמיד אל שער השמים אשר בירושלים שהוא מקום קודש הקדשים, אל מקום ערל וטמא הבקעה אשר מצאו ועל כן בנאו מגדל לכיוון הזה דוגמת להבדיל וכו' בית המקדש, וכוונתם היה בכדי שירד ההשפעה למקום הקליפה ואז יוכלו לעשות כמעשיהם לילך אחרי שרירות לבם הרע להתאוות כל מיני תאוות ולטנף בכל מיני גשמיות העולם ואף על פי כן לא יוחסר להם דבר כי יקבלו השפע משמים למקומם, ועל כוונה הזו היה הצלם שהעמיד נבוכדנצר בבקעת דורא הכל כדי לקבל השפע אצלו ועיין בדבריהם תדרשם ממקומם.

ואפשר לפרש בזה מאמר חז"ל אחד (מדרש אבכיר מובא בילקוט ויגש סוף רמז ק"ן) שבשעה שנתוודע יוסף לאחיו בקשו אחיו להורגו ובא מלאך ופזרן בארבע פינות הבית וכו', והוא פלאי על צדקת השבטים שירצו להרוג אחיהם על שראוהו מלך, ואולם בראותם כל הפעולות והטרחות שטרח בשביל להביא בנימין למצרים, ונודע אשר בנימין הוא בחינת הצדיק שעל ידו הורד כל ההשפעות לעולם עם אחיו יוסף הצדיק, וחשדו את יוסף שעושה כל אלה כדי להשלים בחינת הצדיק במצרים בכדי להוריד השפע למקום הערל וטמא להיות השכינה מוכרחת להשפיע שפעה למקום שאינו ראוי כנאמר, ואולם לא זה היה כוונת יוסף הצדיק וכוונתו היה בטרחתו להביא את בנימין דייקא בכדי להשריש שם הקדושה תחילה בחשאי בהיות כולם שם י"ב שבטים שבטי יה, כדי להכניע הקליפה תקיפא החזקה שהיה אז במצרים בכדי לכבוש הדרך לפני ישראל בהיותם שם בעינוי ועבודה שלא יכנסו ח"ו לשער הנון מהטומאה, והיה צריך להיות זה היחוד תחילה בחשאי ואחר כך היו יכולים להיות שם בהתגלות לעין כל בסוד תפילת שמונה עשרה שצריכה להיות תחילה בחשאי ואחר כך בקול כנודע ליודעי דעת כאשר נבאר במקומו, ועל כן כל אותן השנים שהיה יוסף במצרים והיה מלך גדול ובודאי ידע מגודל הצער שהיה לאביו שלא קיבל תנחומין עליו ויפלא איך לא שלח שליח אליו להודיעו כי עודנו חי ועיין בדברי הרב הקדוש באור החיים מה שכתב בזה, ולדברינו נכון ככל הנאמר כי היה רוצה להרביץ שם הקדושה המרכבה השלימה בחינת שנים עשר גבולי אלכסון (המוזכרים בספר יצירה (פרק ה' משנה א') שהם כנגד שבטי יה) תחילה בחשאי וכאמור והכל מאת ה' נסבה שיהיה כן והכל בא על מקומו הנכון וגם על ידי זה לא רצה הקב"ה להודיע ליעקב חוץ מטעמים אחרים ואם ירצה ה' נאריך בכל זה במקומו.

And there are accordingly two types of procreation: One is in the world's physical dimension, which is sons and daughters, to increase their offspring like the dust of the land, since it was created to be inhabited (alluding to Isaiah 45:18). And the second is the procreation of souls in the higher world through [fulfillment of] the commandments and good deeds. For it is from there that the souls of converts and penitents come, as is known from the words of our teacher, Ari, may his memory be blessed. The essence of this is when a man and a woman cohabit with a true intention for the sake of God with fear and love, with the desired intentions before the One who spoke and the world came into being. And when she does not become pregnant from this cohabitation, those souls are created. In this way, Abraham would convert the men and Sarah the women, like the statement of the Sages, may their memory be blessed (Bereishit Rabbah 39:4). As they gave birth to these souls. And it is about them that it is stated: and the souls that they had made (Genesis 12:5) — that they actually made, for the souls [came] from them. And about this, the woman is the same as the man. For she, too, must seek to bring about new souls and spirits through her good actions. As the main descendants of the righteous are [their] good deeds. Hence the intention of that which was stated, Be fruitful and multiply (Genesis 1:28), was about this reproduction. Concerning this, the two of them are the same; in creating "fruit" above to increase the souls in the higher world. However, the command about procreation in the world is like its straightforward understanding, to produce children for the survival of the species. That is what is stated afterward: and fill the earth and subdue it. (For otherwise, one of [these phrases] would be superfluous. And understand [this]). As this is to fill the lower world, to increase the likeness and image of God in the world. And it is concerning this that it is stated, and conquer it — it is the manner of a man to conquer, and it is not the manner of a woman (Yevamot 65b). And that is why he is commanded and not she. And see there, as we have explained it. And that is why Scripture here states about that which she was barren, that you not say that she was completely barren, such that she did not give birth to anything in the world, that it is not like that: It is rather that she had no child. As she did not have a child with a body and soul in this world. But she continuously gave birth to souls by themselves, and made the souls for the converts, as mentioned. (After I wrote [this], I found it explicitly so in the holy Zohar, Parashat Shelach 168, see there.)

ונחזור לענין מעשה דור הפלגה שכוונתם היה להוריד השפע למקום ערל וטמא, ואך צריך לבאר הכתובים לפי דרך הלזה ונאמר בביאורם על פי מה דאיתא בזוה"ק (שלח קס"א.) וזה לשונו: תא חזי כד ברא קודשא בריך הוא בר נש בעלמא אתקין ליה כגוונא עילאה יקירא ויהיב ליה חילא ותוקפא באמצעיתא דגופא דתמן שריא ליבא דהוא תוקפא ומזונא דכל גופא ומתמן אתזן כל גופא וכל אינון שייפין דגופא מתמן אתזנו והא ליבא אחיד ואתקף באתר עלאה דלעילא דאיהו מוחא דרישא דשארי לעילא ואחיד ביה ודא אתקשר בדא בגוונא דא אתקין קודשא בריך הוא עלמא ועביד ליה חד גופא ואתקין שיפין דגופיה סחרניה דליבא וליבא שארי באמצעיתא דכל גופא וכל אינון שייפין אתזנו מההוא ליבא דהוא תוקפא דכולא וכולא ביה תליין וההוא ליבא אתקשר ואתאחד במוחא עילאה דשריא לעילא וכו' עד קודש הקדשים דתמן שכינה וכפורת וכרובים וארון והכא הוא ליבא דכל ארעא ועלמא ומהכא אתזנו כל אינון אתרי דישובא דאינון שייפי דגופא וליבא דא אתזן ממוחא דרישא ואתאחיד דא בדא הדא הוא דכתיב (שמות ט"ו, י"ז) מכון לשבתך פעלת ה' וכו' עד כאן.

והנה ידוע כשהגוף מתנהג אחר הלב והלב הוא המחלק שלל לכל שייפי גופא כי שם הוא דם הנפש המחיה את כל האברים אז כל הגוף על תיקונו וטובו, וכל חיזוק שאדם נותן לגופו בתחילה צריך לתת חיזוק ללב שלא יחליש לבבו כי החכם עיניו בראשו לחזק הלב קודם, ואף אם יש לו איזה כאב וצער באחד משאר אברי הגוף מכל מקום הנה הלב מרגיש הכאב תחילה כידוע (וכמו שאיתא בזוה"ק פרשת פנחס) ועל כן קודם לכל יראה לחזק הלב שהוא עיקר הכל, שבחלישות הלב ממילא יחליש כל הגוף, ועל כן עושה מהעיקר עיקר לחזק הלב קודם ועל ידי זה בנקל לו להשיג הרפואה לאבר הפרטי, והנה חיזוק הלב הוא ממוח שבראש כנאמר.

ולזה אמר הכתוב ויהי כל הארץ שפה אחת. שלכאורה היה לו לומר ויהי כל יושבי הארץ כי עליהם קאי ואכן על הארץ ממש יאמר הכתוב שכל הארץ בכלל הנה היא שפה אחת כלומר דבר אחד כמו גוף אחד, וירמוז במלת שפה כי הארץ יקרא על שם הה' בסוד אומרם (מנחות כ"ט:) העולם הזה נברא בה' וכמאמר המשורר ובאתא קלילא דלית בה מששותא, וכל השפע היורד על הארץ הוא על ידי ש"פ צינורות בסוד הוי"ה אדנ"י כמו שמובא בכוונת הפסח להאר"י ז"ל הרי שפה אחת ממש כלומר שהשפע יורד למקום אחד ומשם מתחלק לכל שייפי גופא. ודברים אחדים, כלומר כל דבריה וחפציה המה אחדים שמיחד האחד עם חבירו בבחינת ומקבלין דין מן דין והיו לאחדים ממש.

ויהי בנסעם מקדם. פירוש תיכף אחר שנסעו והמשיכו מקדם, שהוא המשכת השפע ממוח הראש, לא נתנו לבם שיהיה ההמשכה כסדר, ממוח אל הלב להיות ליבא אתזן ממוחא דרישא כנזכר, ולהמשיך הכל ללב הארץ מקום שער השמים שהוא ירושלים ובית קודש הקדשים ואז היה נכון הכל כי ממילא היה נמשך משם לכל העולם כמאמר חז"ל (ויקרא רבה א', י"א) אילו היו אומות העולם יודעים מה אוהל מועד יפה להן היו מקיפין אותו אהליות וקסטריות וכו' פירוש סמוכין מפה ומפה ולא היו מניחין אותו להחרב והכל כי מחיזוק הלב מתחזקין כל האברים והיה מתוקן כל הארץ על ידי זה ואף אם היה נמצא במקום אחד מהארץ ששם גבר הרע, מכל מקום כיון שהלב היה בתוקפו ממילא היה מעט מעט נתרפא המקום ההוא, ומי הוא הרפואה הגדולה שבגדולות יותר מהשפעת אלהינו יתברך שמו וכשהיה יורד ההשפעה כסדר אל הלב ומשם לכל האברים ודאי שהיו מתרפאים כולם והיה העולם על תיקונו כי אחר המבול חזר העולם להיות בבחינת התיקון, לולי הם שגרמו מה שגרמו. ועל כן,

וימצאו בקעה בארץ שנער. בקעה הוא אותיות העקב הרומז לבחינת עקביים דקדושה רחוק מאוד מאור פניו יתברך ולא זו שמקום הזה בעצמו הוא עקב הארץ אף הוא בארץ שנער שננער שם כל הקליפה והרע כמו שכתב במגלה עמוקות ואף על פי כן וישבו שם כדרך שנאמר בלוט (בראשית י"ג, י"ב) ויאהל עד סדום ואנשי סדום רעים וחטאים וגו' ואמרו ז"ל (מובא ברש"י) אף על פי שאנשי סדום רעים וחטאים מכל מקום בחר לו לוט בישיבתן. וכן כאן אף שהיה מקום העקב המרוחק מאורו יתברך ולשם ננערו כל הקליפות בחרו להם לישב שם. ושתים רעות עשו, אחד שעזבו השפעת והמשכת הטובות אל הלב שהוא עיקר חיות הכל, והשני שרצו להמשיך לשם ההשפעה ושם הוא מדור הקליפות ותתחזק ותתרפא כוחות החיצונים על ידי זה ח"ו, ואך הנה טעמם היה מבואר, כי כשהיו ממשיכים השפע אל שער השמים מקור הקדושה היו צריכים להתקדש עצמם וללכת בדרכי הבורא יתברך ועל ידי זה יושפע שפע רב לשם ומשם לכל העולם, והם רצו להתמשך אחרי תאות לבם, ולהמשיך השפעת אלהים לשם בחזקה על ידי השבעת השמות הקדושים כנודע מדברי האר"י. ועל כן,

ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה. כי רצו ברשעם להגדיל המלכות דקליפה אשר נגד השכינה הקדושה הנקראת לבנה העליונה ולנגד זה בקליפה נקראת לבנה ונשרפה לשרפה כי שרף הוא תק"פ מספר תפילין כלומר להמשיך ממוח הראש אל הקליפה התחתונה (כי לשרפה עם הכולל חושבן כרת הרומז אל הקליפה כידוע) שהיא תקבל השפע להעשות ח"ו בחינת עבד כי ימלוך ושפחה תירש גבירתה, ועל כן אמר ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר כי רצו לעשות בקליפה כמו להבדיל וכו' בקדושה לעשות הלבנה שהוא המלכות דקליפה בסוד אבן מספר ג"ן בחינת גן נעול שלא תפוץ השפע שלהם למקומות אחרים כי אם להם במקום מדור הקליפות ורצו להגדיל בזה כל הקליפה בשיעור קומה שהיא רמ"ח אברים וזה ותהי להם הלבנה לאב"ן והחמר לחמ"ר והבן. ולזה,

ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים. כי חשבון עיר ומגדל עם אותיות מילואיהן הם מספר שכינה הכל כאמור, כי רצו לעמוד זה לעומת זה לקחת השפע היורד אל השכינה להמשיכו למקום טומאה הזו ועל כן היא גימטריא שפ"ה גם כן שהוא המשכת השפע מש"פ צינורות להארץ התחתונה הנבראת בה"א כנאמר למעלה וזה וראשו בשמים שיהא זה עומד בבחינת שער השמים לקבל השפע לתוכו, והוא אומרו ונעשה לנו שם נודע אשר שֵם הוא המלכות דקדושה בסוד (שמואל-ב ח', י"ג) ויעש דוד שם, והם ברשעם רצו להגדיל בחינת המלכות דקליפה שְתֵעָשֶה היא בבחינת השם לקבל כל השפע לתוכה. כי פן נפוץ על פני כל הארץ כבר כתבנו למעלה (בפסוק וישלח את היונה מאתו) אשר פני כל הארץ, הוא החשוב והיקר שבארץ, והוא מקום המקדש קודש הקדשים ויראו לנפשם שלא יגיעו בהכרח לקבל השפע משם, ומשם לא יקבלו כי אם בהיטיב מעשיהם כמדובר.

והנה חטא הזה הוא ממש כמו חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת טוב ורע קודם שאכל מעץ החיים ומשאר אילנות אשר נטע ה' בגנו כאשר כתבנו במקומו ובזה הקדים הקליפה לפרי והרע לקדושה להיות ראשונה בכל הדברים כי לא יכול שוב לבכר את פני בן האהובה על פני בן השנואה הבכור כי את הבכור בן השנואה יכיר כי לו משפט הבכורה, וכמו כן הם ברשעם תיפח רוחם ונפשם בנו המגדל נוכח ירושלים ובית המקדש כמו שמובא בזוה"ק (בפרשה זו דף ע"ד:) בסתרי תורה אשר זה היה נגד עיר ציון ובית קודש הקדשים הנקרא מגדל דוד כמאמר הכתוב (שיר השירים ד', ד') כמגדל דוד צוארך, ורצו להגדיל העקב אשר שם יגיע עיקר ההשפעה תחילה ומשם יתחלק להארץ. ועל כן,

וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם. בני אדם הראשון כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ח, ט') כי ממש חטאו כמוהו להקדים הקליפה לפרי, העקב על הלב. ולזה,

ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות וגו'. כי לצד שהיו עם אחד והיו כולם במקום אחד יש חשש שיגמרו את אשר בלבבם כי נודע אומרם (יבמות ס"ד.) אין זרעיך אחריך על מי השכינה שורה על עצים ואבנים, ונמצא אם בירושלים מקום הקדוש לא ימצא כלל מבני אדם למי ירד שם ההשפעה ועל מי תשרה השכינה על עצים ואבנים ובודאי תוכרח ההשפעה ח"ו לירד למקום אשר בנו בני אדם ששם נתקבצו כולם כאחד והיו לעם אחד, ושפה אחת לכולם כלומר שמדברין כולן בלשון הקודש ועל ידי זה יכולין להשביע בשמות הקדושים שירד ההשפעה לשם בחזקה כמו שמובא בליקוטי תורה, וזה החלם לעשות כלומר כי זה היה התחלת עשייתם לצד בטחונם במה שכולם במקום אחד ויכולין בשמוש השמות הקדושים. ועל כן,

ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, לגדולת כח שמוש שמות הקודש והתקבצותם כולם למקום הזה, והנה חז"ל אמרו (בראשית רבה ל"ח, ט') בפסוק הזה ועתה לא יבצר מהם אמר ר' אבא בר כהנא מלמד שפתח להם הקב"ה פתח של תשובה וגו' והן אמרין לא וגו' עד כאן. וזה ועתה לא יבצר מהם כלומר בחינת עתה שהוא התשובה שיחזרו מעשייתם ויבצרו מעבודת מגדל הזה, לא יבצר מהם כלומר זה לא יהיה מהם, כי מאחר שהם הלכו בחטא האדם להקדים הקליפה לפרי ומה שקילקלו כבר קשה לתקן כי ואתה תחזה אשר אדם הראשון ודאי חסיד גדול היה ועשה תשובה שלימה לפני בוראו (כמו שאיתא בעירובין י"ח:) ואף על פי כן מה שנתקלקל על ידי חטאו עדיין אנו עובדין בעבורו, ולא יתוקן חטאו בשלימות עד ביאת המשיח במהרה בימינו אמן, והתשובה היתה מועיל לו לבדו, וגם זה לא בשלימות כי הוצרך למיתה, אבל מה שנתערב טוב ברע והקליפה נתגברה על הקדושה זה נשאר עד הנה.

ונראה לי הטעם, כי היה בחטאו חטא הרבים כאמור, שהגביר הקליפה בהקומה שלימה ונודע אומרם (סנהדרין ק"ז:) המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה ועבור זה לא היה יכול להיות תשובת אדם הראשון בשלימות הגמור להעשות כמו קודם החטא, וכמו כן בדור הפלגה כיון שהקדימו הקליפה לפרי והחטיאו את הרבים ואין מספיקים בידם לעשות תשובה שלימה, ולזה ועתה ענין התשובה שהוא בצירת הדבר מאשר חשבו לא יבצר מהם ומצדם כי דור תהפוכות המה ואין מספיקים בידם לתשובה שלימה.

ועוד יאמר בזה הדרך, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. כי אי אפשר להם בתשובה שלימה כאמור, ועל כן הן אני בעצמי אעשה לבצור מהם כל אשר יזמו לעשות וארדה ואבלה שם שפתם שלא ישמעו ולא ידברו בלשון הקודש ואז לא יוכלו עוד להשתמש בשמות הקדוש ולא ישמע איש את שפת רעהו ולא יוכלו לדור במקום אחד ואז יחדלו לבנות העיר ומעשיהם בטילין ממילא בלי עשיות תשובתם. ועל כן,

ויפץ ה' אותם משם. שלא יהיו כולם במקום אחד להמשיך ההשפעה והפיצם על פני כל הארץ, היפך דעתם שהיו יראים פן יפוצו על פני כל הארץ וכבר כתבנו שהוא מקום החשיבות שבארץ, שהוא ארץ ישראל וירושלים. ומגורת רשע הוא תבואנו (משלי י', כ"ד), שנפוצו גם על פני כל הארץ שיהיו גם בני אדם בארץ ישראל וירושלים שלא יהיה השכינה שורה על עצים ואבנים, ושם לפי ערך טובם תרד ההשפעה אליהם על ידי שער השמים וגם יהיה מקום התקבצות כל השפעות ומשם תשפיע לתבל ויושבי בה, כאשר אמרנו, והמשכיל יבין לכל הדברים הנאמרים.

ואלה תולדת תרח וגו' עד והרן הוליד את לוט. יש לדקדק שינוי לשון שנאמר בהרן, והרן הוליד את לוט מה שאין כן בכל הנאמרים למעלה בכולם נאמר ויולד כמו ויולד את אברם או את שרוג את רעו וכדומה ובזה נאמר הוליד לשון עבר.

והנראה כי הנה יושבי הארץ אשר בעת ההוא כולם היו מורדים בה' ומכעיסים לפניו והכל הלך אחר הראש נמרוד גבור ציד שהמריד כל העולם על הקב"ה וכמאמר חז"ל (אבות ה', ב') עשרה דורות מנח ועד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין וכו'. וכולן היו רשעים בגלוי להמרות עיני כבודו, ואכן הרן מדה אחרת היתה לו שלא התגלה עוונו בעזות מצח למרוד בגלוי נגד ה', רק לבו לא היה שלם עם ה' אלהיו, כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ח, "ג) שהיה הרן יושב ואומר בלבו אם אברהם נוצח אני משלו ואם נמרוד נוצח אני משלו, וזה היה עבור מה שידוע מכתבי האר"י ז"ל שלכל אדם יש ב' אורות המאירין עליו אחד נקרא אור המקיף והשני אור פנימי, והפנימי הוא מאיר בתוכו בתוך לבבו להטות לבו כפי כח האור הזה, ואור המקיף הוא מאיר על האדם מבחוץ ויש לפעמים שהפנימיות שבו טוב ולא המקיף ולפעמים בהיפוך, וזה היה בהרן כי היה לו אור מקיף מבחוץ מבחינת הטוב ועל כן לא היה יכול להיות רשע בחוץ לעין כל מפני אור המקיפו ורק בתוך נקודת לבבו לא היה שלם עם ה' כי אור הפנימי שלו היה מבחינת לא טוב והיה לבבו מהסס עם ה', ואמנם אחר שראה שאברהם ניצול מכבשן האש התחזק עצמו באור המקיף על תוכן לבבו והלך אחריו והפיל אותו נמרוד לכבשן ונשרף כי לא היה ראוי לנס מפני הרע שבו.

והנה בחינה זו נקראת לוט כי הנה הוא בעצמו באתערותא דליבא לא היה מתעורר לעבוד את ה', ורק אף על גב דאיהו לא חזי מעשה ה' באור הפנימיות שלו, מזליה חזי באור המקיף, את הנעשה בחוץ. וכשראה את אברהם עובד ה' בצדקו גם הוא חמד והתאוה מבחוץ לעשות כמעשהו, והיו כל מעשיו הטובים מעוטפים ומלובשים באור המקיף שלו המקיפו מבחוץ, והוא בחינת לוט שהוא לשון עטוף כמו לוטה בשמלה (שמואל-א כ"א, י') ועל כן אמר והרן הוליד את לוט בלשון עבר כי עיקר תולדות האדם הוא המצוות ומעשים טובים שלו וכולם היו בבחינת לוט על שנתעטף ונתלבש באור המקיף אשר מבחוץ ולא היה באתערותא דליבא מפנימיות לבבו, ומיום שעמד על דעתו על המעשים טובים שהיה לו כולם היו בבחינה זו, וכדוגמת זה ממש היה לוט בנו כמאמר הכתוב (בראשית י"ב, ד') וילך אתו לוט, כי עם אברהם הלך בראותו מעשה אברהם כי אור המקיף שלו היה מבחינת הטוב, ולא לבבו. ועל כן בעת שילד את לוט אמר הוליד לשון עבר לרמז על כל בחינת התולדות שלו הם המעשים טובים הכל היו בבחינת לוט וכדמותו וצלמו ילד את בן הזה, ואת, רבוי הוא בכל מקום לומר שהרן בעצמו היה בחינת לוט וילד גם את לוט, לבן לו. ועל כן אמר הכתוב תיכף אחרי זה,

וימת הרן על פני תרח אביו וגו'. ואמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ח, י"ג) לפי שקיבל תרח על אברהם בנו לפני נמרוד על ששיבר את צלמיו וכו' ועל ידי כן מת הרן והכל קאי למה שלמעלה לפי שהוא היה רק בבחינת לוט שנתעטף באור הטוב אבל בעצמו בפנימיות שלו לא טוב היה ועל כן הומת על ידי נמרוד וכאמור.

ותהי שרי עקרה אין לה ולד. צריך לדעת על מה כפל בזה לומר עקרה ואין לה ולד, ונראה על פי מה שכתבנו למעלה (בפרשת בראשית בפסוק ויברך אותם אלהים וגו') בביאור מאמר חז"ל (יבמות ס"ה:) האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה ר' יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו וכו', ולכאורה צריך לתרץ לדברי התנא קמא מה שאמר בפירוש ויאמר להם פרו ורבו.

ואכן כי שני מיני הולדות יש, אחד בגשמיות העולם, שהוא בנים ובנות להרבות זרעם כעפרות תבל כי לשבת יצרה, והשנית הוא הולדות הנשמות בעולם העליון על ידי מצוות ומעשים טובים שמהם באים נשמות לגרים או לבעלי תשובה כנודע מדבר מרן האר"י ז"ל. והעיקר לזה הוא איש ואשה שמזדווגים בכוונת אמת לשם ה' בדחילו ורחימו בכוונות הרצוין לפני מי שאמר והיה העולם, וכשאינה מתעברת מזיווג זה נולד על ידי זה נשמות הללו, ובזה היה אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, "ד), כי הם הולידו את הנשמות הללו ונאמר עליהם ואת הנפש אשר עשו, עשו ממש כי הנשמות היו מהם, ובזה השוה אשה לאיש כי גם היא צריכה לראות לגרום במעשים טובים למעבד נשמתין ורוחין חדתין שהוא עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים, ועל כן זה אשר נאמר ויאמר להם פרו ורבו הכוונה על הולדה הזו, ובזה שניהם שוים לעשות פרי למעלה להרבות הנשמות בעולם העליון, ואמנם הצווי על תולדות הארץ כפשוטה להוליד בנים לקיום המין הוא מה שאמר אחר כך ומלאו את הארץ וכבשוה (דאם לא כן אחד מהם מיותר והבן) שהוא למלאות הארץ התחתונה להרבות דמות וצלם אלהים בעולם ובזה נאמר וכבשוה ואיש דרכו לכבוש ולא האשה ועל כן הוא מצווה ולא היא ועיין שם שביארנוהו. ולזה אמר כאן הכתוב שזה שהיתה עקרה לא תימא שהיתה עקרה מכל וכל שלא הולידה שום דבר בעולם לא כן כי רק אין לה ולד שאין לה ולד בארץ הלזו בגוף ונשמה אבל נשמות לבד היתה מולידה תמיד ועשתה נשמות לגרים כנזכר (אחר כותבי מצאתי כן מפורש בזוה"ק שלח קסח. עיין שם).

או על דרך אומרו (בראשית ל"ח, ט') כי לו לא יהיה הזרע, שאין תולדותיו נקראין על שמו וכן כאן אין לה ולד שיהיו תולדותיה נקראין על שמה אבל באמת היא המביאה הנשמות לעולם ושלה ממש הם, ועוד ירמז הכתוב על זה כי נודע ממדת התורה שמקרא נדרש לפניו ולאחריו וכאשר נדרוש מלת לה לאחריו יקרא לה ולד כלומר שיש לה ולד והם נשמות הגרים האמורים, וכן לפי אומרם ז"ל (בבראשית רבה ל"ח, י"ד) במקום הזה אמר ר' לוי כל מקום שנאמר אין לה הוה לה שנאמר וה' פקד את שרה וכו' עד כאן, יתפרש גם כן על זה הדרך אף שעתה אין לה אבל באמת לה ולד כי יהיה לה לבסוף ועל כן נסמכה תיבת לה לולד להיות נדרש גם לאחריו כאמור, גם יתפרש מלת אין כמו הן כמו שהוא במדרש רבה סוף פרשה זו ועיין במתנות כהונה שם ורומז הן לה ולד כלומר שיש לה ולד הן נשמות הגרים אשר שלה המה והן מה שיהיה לה לבסוף גם תולדות הארץ כנאמר.

ויקח תרח את אברם וגו' ואת לוט וגו' ואת שרי וגו' ויצאו אתם וגו'. רש"י ז"ל פירש ויצאו אתם תרח ואברם עם לוט ושרי, ונמצאת למד אשר אברם מעצמו רצה ללכת בדרך הזה גם שלא בעצת תרח אביו וכן נראה מדברי חז"ל שאמרו (סוטה ל"ד:) שלח לך לדעתך וכו' כלומר שהסכים על ידו אבל הוא מעצמו כבר רצה ללכת ולפי זה אין פירוש לאומרו ויקח תרח את אברם, והבן.

ואפשר לומר על פי אומרם ז"ל (בראשית רבה ל', ד') תרח יש לו חלק בעולם הבא כי עשה תשובה ומובא ברש"י בפרשת לך לך (בפסוק ואתה תבוא אל אבותיך) ואולי כי זה היה על ידי צדקת אברהם וברא מזכא אבא כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ד.) נהפך לבבו לשוב אל ה' ועל ידי כן נמשך לבבו לילך אל ארץ ישראל המשובחת מכל הארצות, ואברהם בכוחו הכניס בלב אביו ואגבו גם בלב לוט בן אחיו (כי כבר כתבנו למעלה שלוט היה מעורב בקדושה) שירצו לעזוב ארץ מולדתם וללכת ארצה כנען כי הגם שהם לא ידעו משבח הארץ ההיא ברוחניותה מכל מקום אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי ומיד כשעשה תשובה שב לבו לטוב שלא בידיעתו.

ולזה אמר הכתוב ויקח תרח את אברם פירוש שתרח לקח מדת אברהם לעצמו לעשות תשובה ועל כן ויצאו אתם פירוש תרח ולוט עם אברהם ושרי וכללם הכתוב ביציאה זו כי יצאו כולם בדעה אחת ללכת ארצה כנען, ואכן ודאי כי לא חשקו תרח ולוט אל הארץ עבור רוב קדושתה וששם שער השמים כי אין שכלם משיג את זאת, כי אם רק ארצה כנען אל הארץ לבד כי היא המשובחת מכל הארץ בתבואותיה ופירותיה כידוע וכאמור שרק מזלייהו חזי, ולא כן אברהם שהיה ראשו בשמים וידע מעלות טוב הארץ בשורשה וחשק רק להתדבק בטוב הארץ ההוא, על כן נאמר כאן וימת תרח בחרן כי אחרי שלא היה בלבו לקבל את קדושת הארץ כן עשה לו הקב"ה ולא הביאו אל הארץ הטובה ההיא, רק לוט הלך כי היה צריך להוציא שם נפש דוד הנגנז אתו, מה שאין כן אברהם שחשקה נפשו בקדושה שבה הנה בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ועל כן אמר לו הקב"ה לך לך מארצך פירוש לך במחשבה זו שהיא לך מארצך במה שיצאת משם לבוא אל הארץ, לך להלן במחשבה להתברך בטוב הארץ. או יאמר לך לך פירוש לך במחשבה שהוא לך דייקא ולא במחשבת אביך, כי גלוי לפני מחשבתך על מה יצאת מאור כשדים בתחילה.

ועוד אפשר לומר באומרו ויקח תרח את אברם על פי מאמרם ז"ל (בראשית רבה ע"ד, ה') בפסוק (בראשית ל"א, י"ז), ויקם יעקב וישא את בניו ואת נשיו וגו' לב חכם לימינו זה יעקב (שהקדים זכרים לנקבות) ולב כסיל לשמאלו זה עשו ויקח עשו את נשיו ואחר כך את בניו וכו' ולזה תרח שבחכמה עשה והקדים זכרים לנקבות כאמור בכתוב נאמר בו ויקח תרח את אברם שלקח לעצמו מדת אברם לעשות כתורה וחכמה.

והנה זה הכל לפי הנזכר שתרח עשה תשובה, ואמנם לפי מאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, ז') וזה לשונם: בתחילה אתה דורש הרשעים בחייהם קרוין מתים לפי שהיה אברהם אבינו מפחד אצא ויהיו מחללין בי שם שמים ואומרין הניח אביו והלך לו לעת זקנתו אמר לו הקב"ה לך וכו' ואני מקדים מיתתו ליציאתך וכו' עד כאן. ונמצא בעודו בחרן קראו הכתוב רשע מת בחייו ולא נוכל לומר שיצא בתשובה ללכת ארצה כנען. יאמר הכתוב על זה הדרך ויצאו אתם מאור כשדים פירוש יציאתן מאור כשדים היה בשוה, שכולם כיוונו לצאת ולהתרחק משם, אבל דעת אברהם ושרה היה עוד ללכת ארצה כנען כי לשם חשק נפשם ולזה יאמר לך לך פירוש לפי מחשבתך שמתחילה חשבת להיות עד פה תבוא לעיר המהוללה, אבל לא כמחשבת אביך שלא היה רק להתרחק משם ויהי לך אשר לך ולא במה שלהם, ועיין בדברינו באופן השלישי מפירוש פסוק לך לך במקומו שישבנו על נכון אומרו וימת תרח בחרן לפי הדעה שעשה תרח תשובה ולא שייך לומר עליו רשעים בחייהם וכו' עיין שם.