בראשית 12

ויאמר ה' וגו'. כבר היו דברינו בביאור כתוב הזה למעלה בפרשת נח (באופן ד' מפירוש פסוק א' וגם בסיום הסדרה ביארנוהו) ועוד לאלוה מילין בפירושו, כי הנה נודע אשר כל עניני התורה הקדושה בכללה נרמזה באדם ההולך לפני ה' מקטנותו ועד הגיעו לבחינת עובד אלהים באמת, והנה ראשיתו מצער כשנולד קטן למאוד אז בבחינת והארץ היתה תהו ובהו וחושך וגו' כי לא אור לו בכל אשר יפנה ועושה דברים קטנים משטותי הבלי העולם, ואחר כך כשמתחיל ליגדל מעט הנה הרע והיצר הרע נתונים בקרבו מיום הולדו כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י'). מה שאין כן היצר הטוב שאינו בא אליו עד כלות לו י"ג שנה, ועל כן בתחילה מתגבר עליו היצר הרע, והרע, ומטנפו בחטאת נעורים ואז הוא בבחינת כי השחית כל בשר את דרכו וגו', עד אשר יתחיל להאיר עליו אור ה' וחסדו, והיצר טוב מתגדל בו ועושה קצת מצוות ומעשים טובים, ויקנה לו קצת בנפשו בחינת אהבת הבורא ונעשה בבחינת הבינונים שהיצר הרע והיצר טוב שניהם שופטים אותו ומושלים בו כאומרם (בברכות ס"א:). ואז נקרא על שם אברם כי עדיין לא נשלם להיות מושל על כל רמ"ח איבריו בשלימות בחינת אברהם ואין בו כי אם א' ב' מתיבת אהב, להיות שלא נשלם אהבתו לה' אלהיו כי אם קצת אהבה בוער בלבבו אבל עדיין וילך אתו לוט, כי אדם הוא מספר מ"ה שם הקדוש כנודע ועל כן אמרו חז"ל (בבא מציעא קי"ד:) אתם קרוין אדם ואין עכו"ם קרוין אדם כי אדם מישראל שורשו בקדושה בשם הקדוש הוי"ה במילואו מ"ה וחלק ה' עמו ששם הקדוש והנורא הזה אינו מתיחס רק על ישראל לבד ולא על עכו"ם שאין עושים רצונו של מקום כי מלך אלהי"ם על גוים (תהלים מ"ז, ט'), שעם העכו"ם מתנהג הקב"ה בבחינת אלהים ולא בבחינת הוי"ה כמו שאיתא בזוה"ק (שמות צ"ו.) וזה לשונו: תא חזי כל שמהן דאית ליה לקודשא בריך הוא כולהון מתפשטין לאורחייהו וכולהו מתלבשין אלין באלין וכו' עד בר שמא יחידא מכל שאר שמהן דאחסין לעמא יחידאה בריר מכל שאר עמין ואיהו הוי"ה דכתיב (דברים ל"ב, ט') כי חלק ה' עמו וכו' ושמא חד משאר שמהן אתפשט ואתפלג לכמה אורחין ואקרי אלהים ואתפליג לשמשין ולממנין דמנהגי לשאר עמין וכו', עד כאן. ועל כן אין עכו"ם קרוין אדם כאמור.

ואכן כאשר אדם לא נשתלם לגמרי בקדושה להיות נעשה בבחינת מ"ה שהוא שלא ירגיש ולא ידע מצורך עצמו כלל כי אם כברא דאשתדל בתר אבוי ואמיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתיה וכל מה דהוי ליה הוה חשיב לון לאין למעבד בהון רעותיה דאבא ואימא וכו' כמו שאיתא בזוה"ק (תצא רפ"א.) שעל זה אמרו משה ואהרן ונחנו מה. רק עדיין שניהם מושלים בו כנ"ל אז הוא מעורב עדיין מבחינת לוט שגם הוא עולה למספר מ"ה והוא היפך הקדושה מבחינת הקללה שתרגום ארור ליט, או כאשר כתבנו למעלה בפרשת נח בפסוק והרן הוליד את לוט שהוא מלשון (שמואל-א כ"א, י') לוטה בשלמה, כלומר מעוטף כלומר שרק הוא מעוטף בבחינת הטוב אבל אין תוכו כברו כי לא נטהר לבו מכל וכל להיות לבבו שלם עם ה' אלהיו שלא יחפוץ בשום דבר כי אם לעשות נחת רוח לפניו ונתהפך אצלו המ"ה ללו"ט, ולזה רומז הכתוב (בראשית י"ג, י"ב) ולוט ישב בערי הככר, כי ככר הוא גימטריא מ"ר והוא מורה על תאוות הרעים והחמדות החזקות אשר בלבו להתאוות לחפצי עולם הזה ואמנם מרה תהיה באחרונה, ואחריתו מרה כלענה כי כאשר לא יתן זאת אל לבו לראות לטהר נפשו ולבו מכל וכל יוכל ח"ו להמשך מרעה אל רעה ויצא לתרבות רעה ח"ו, צא ולמד ממעשה דאלישע בן אבויה שאחר שאמרו חז"ל (עיין חגיגה ט"ו:) טינא היתה בלבו ולא היה לבבו שלם עם ה' יצא מזה מה שיצא, והאדם אשר על הארץ כשרואה שאינו עוד בשלימות הגמור פחד ורעדה רתת וחלחלה יעבור על נפשו פן ח"ו יתמשך להרע לה' כאחד הרעים ועל כן אמרו ז"ל (אבות ב', ה') ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, כי אם נשאר עוד איזה ניצוץ רע יוכל ח"ו להבעיר את כל הבירה הוא הגוף השפל אשר מעפר יסודו ונוטה בטבעו לתאוות ומחמדי הרע, ואמנם כאשר האדם משים על לבו כל זאת ורואה כאשר יוכל בכל לבו ונפשו לשבר ולהכניע כל כוחי תאוות מורשי לבבו באופן שלא יתאוה ולא יחמוד ויחפוץ כלל לתאוות עולם הזה והבליו, אז ממילא כל תשוקת חפציו באהבה וחמדה בכלות נפשו לאהבת ה' אלהיו ולדבקה בו בכל כוחי רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו וכמו שכתב הקדוש בעל ראשית חכמה (שער האהבה סוף פרק ג') בבחינת כי חפץ בבת יעקב.

ואתה תחזה איך אנו רחוקים מאהבת ה' אֵל אמת, כגבוה שמים מעל הארץ ויותר מזה. כי הלא שכם בן חמור החוי מנשיאי הארץ היה וכשחשקה נפשו בדינה בת יעקב וצוו לו בני יעקב למול הוא וכל אנשי עירו, והכל יודעין גודל צער המילה כשמלין איש גדול בשנים ועוד להסית כל אנשי העיר על צער המופלג הזה, ועל כל זה העיד הכתוב (בראשית ל"ד, י"ט) ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב. כי לגודל התשוקה והחפיצה לא הרגיש כלל מצער עצמו צער מופלג כזה והכתוב אומר (שם שם, ג') ותדבק נפשו בדינה. נפשו ממש דבק בה לרוב החמדה והאהבה, ומי יתפאר עצמו עתה באהבה גדולה הזו לה' אלהים באמת שלא ירגיש בצערו לרוב האהבה.

אבל הצדיקים הגדולים המשברים ומכניעים תמיד כוחי תאות גופם ומבעירין אש בלבבם אש להבה אוכלה סביב שלא להרגיש משום דבר חיצונית גופו כי אם אהבת ה' אלה הם הנקראים בבחינת אברהם, כי יש בו בחינת אהב המורה על שלימות האהבה וגם לצד שכבר הוא מושל בכל רמ"ח אבריו שלא יזיז בשום אבר מאבריו ולא יחשוב בשום מחשבה ולא ידבר שום דיבור כי אם הנוגע לעבודת שמו יתברך כמאמר חז"ל (נדרים ל"ב:) כתיב אברם וכתיב הוא אברהם בתחילה המליכו הקב"ה על רמ"ג אברים ולבסוף על רמ"ח וכו' עד כאן. וגם אברהם הוא אבר מ"ה כמו שאיתא בזוה"ק (בהקדמה דף ד'.). כי זו היא בחינה המגיעה להיות נשלם בשלימות שם מ"ה בבחינת ונחנו מה שלא ירגיש מעצמיותו כלום כי אם כברא דמשתדל בתר אבוי כנזכר.

ולזה אמר הכתוב (בראשית י"ט, כ"ט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט וגו', כי נודע מאמר חז"ל (קידושין ל':) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו וכו' ונמצא אשר זה שמתגבר האדם על לבו להפכו שיהיה ברשותו הכל הוא בעזר אלוה, ועל כן ויהי בשחת אלהים את ערי הככר כלומר כאשר זוכה האדם בעזר אלהים לשחת את תאות כוחי לבבו הַמְכוּנִים על שם ערי ככר, ערי הוא מספר פ"ר הרומז לבחינת הגבורות וככ"ר הוא מ"ר והכל מורה על תאוות החזקות המרים לעושיהם, אז ויזכור אלהים את אברהם אבר מ"ה כלומר שמשפיע לו מבחינת שם הקדוש מ"ה שלא ירגיש כלום מעצמיותו ולא ידע כלל אם הוא צריך לשום דבר בעולם בבחינת ונחנו מה, ואז יבוא לבחינת האהבה האמיתית ואז וישלח את לוט מתוך ההפכה מה שנתהפך שם מ"ה להעשות ח"ו בבחינת לוט נשלח ונפשט (כמו שתירגם המתרגם על ויפשיטו את יוסף (בראשית ל"ז, כ"ג) ואשלחו ית יוסף) ונשלם להיות בבחינת אברהם אבר מ"ה, ואפילו בחינת הלוט ממש שהוא היצר הרע וכוחות הרעים נהפכים אצלו לטוב ולקדושה כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ד, א') בפסוק ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי ט"ז, ז'), זה היצר הרע. ואמרו (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, כי כל בחינות התאוות וכוחות האהבה ואש החמדה שחמד ואהב והתאוה עד עתה לבחינת הרעים בכוחות האלו ממש יחמוד ויתאוה ויבער באש להבה לעבודתו וליראתו, כי יזכור תמיד עד היכן הגיע חשק תאותו לדברי העולם מחמדת תענוגי עולם הזה וכזה ויותר מזה יחמוד ויחפוץ באהבת בוראו.

ולזה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נ"א, ה') וחטאתי נגדי תמיד, ולכאורה לפלא הוא כי הלא ודאי מאמין היה דוד המלך ע"ה אשר הקב"ה אל מלך מוחל וסולח לעוונות עמו בית ישראל כששבים לפניו, ואפילו באדם מישראל אם אכזרי הוא שאינו רוצה למחול אחר בקשת מטו אמרו חז"ל שצריך לחוש ליחוסו וכו' ומכל שכן להבדיל באלף אלפים הבדלות וכו' בהקב"ה מקור הרחמים והחסד אשר בודאי ימחול אחר עשיית תשובה באמת, ואך דוד המלך ע"ה לא רצה להשליך עוונותיו מנגד שלא להזכירם עוד בכדי לזכור עד היכן הגיע כח אש התאוה והחמדה במחמדי עולם הזה לידע מזה אופן עבודת הבורא עד היכן ידבק נפשו וכל תאותו ורצון נפשו לה' אל עליון, וכבר הארכנו בבחינה זו במקום אחר, ולזה סיים הכתוב בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט כלומר לא זו שלוט נפשט ונשלח מבחינתו וחזר להיות מאיר באדם הלזה שם מ"ה, אף הערים אשר ישב בהן לוט הן הן התאוה והחמדות מבחינות הרעים שישב בהן לוט הוא היצר הרע וגם ערי"ם אותיות רעי"ם שגם התאוות הרעות שישב בהן היצר הרע וכת דיליה כולם נתהפכו לטוב לעבוד בכוחות האלה ובתאוות הללו לבורא עולם ומה שהיו ערי הככר בחינת מ"ר נתהפך לר"מ לרומם את בית אלהינו ואף לרומם כל התאוות והתענוגים להתענג על ה' רם ונשא.

והנה על כל הדברים האלה אמר הכתוב (אויב י"ט, כ') ומבשרי אחזה אלוה. כי הנה בתחילה כאשר בא האדם להתאוות באחת מתאותיו כמו באכילה ושינה ומשא ומתן ומשגל וכדומה עדיין אין התאוה קשורה כל כך בלבו בתוקף רב בדביקות האהבה, עד אחר שעושה תאותו ואז נתחזק ונתדבק לבו באהבתו עד שלבבו נפנה מכל דברים אחרים והוא עם כל רמ"ח איבריו וגידיו ושכלו וחכמתו ותאותו מקושרים ומדובקים בכח התאוה ההוא, עד אשר לפעמים לא ישמע את שפת רעהו כאשר חבירו דובר אליו כי הוא בכללו מקושר שם ואינו רואה ואינו שומע שום דבר אחר זולתו, ונקרא אצלו בשעת מעשה ביטול המציאות כי נעשה בטל ממציאות ממש עד אשר ימלא תאותו וחשקו, ונודע אשר כל זה נתגלגל ונמשך מאורות עליונים אורות הרוחניים, כי עיקר הדבר הזה הוא בתורה ומצוות ה', אשר בתחילה כאשר יתעורר האדם לעשות מצוה מן המצוות בחשק אהבת הבורא אבל עוד לא נשלם בשלימות כנאמר אז על כל פנים בכח מחשבתו הקדושה שמכוון בזה לאהבת הבורא ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה נעשה זיווג ויחוד בוא"ו ה"א שבשם הגדול והנורא הוי"ה שהוא יחוד הוי"ה ואדנ"י כנודע, ומכח זיווג הלזה עולה מיין נוקבין לעילא לעילא ונעשה יחוד למעלה ביו"ד ה"א שבשם והוא בחינת יחוד הוי"ה אהי"ה והוא מורה על התדבקות נפלא בבחינת ביטול המציאות, והוא אשר כינו המקובלים בשם נישוק שאחר הזיווג להורות על גודל חמדת תשוקת אתדבקות רוחא ברוחא מעולם זה לזה עד שמרוב האהבה והיו לאחדים ממש והוא שגודל תשוקתם לעשות נחת רוח לבורא עולם במה שכן ברא להיות כל העולמות בבחינת ומקבלין דין מן דין ומרוב חשק וחדות תאותם לעשות רצון קונם מוסרים כל בחינת אהבתם ותשוקתם על זה עד שכלה נפש רוח ונשמה של כל אחד בחבירו בדביקה ובחפיצה ותשוקה בכלות נפש עד שנעשו ממש בבחינת ביטול המציאות זה לזה, וזה יחוד האמת של יו"ד ה"א ומבחינה זו נתמשך ונתגלגל עד הגיע גם לבחינת העולם הזה בחינות כאלה להיות מבשרי אחזה אלוה, כי נופת תטופנה שפתי זרה (משלי ה', ג'), כי הקב"ה למען היות שכר ועונש בעולם נטף והשליך מזה התענוג והדביקות קצת דקצת כמו טיפה אחת מים הגדול על דברים התחתוניים להיות יורגש גם בהם מבחינת תאוה וחמדה ואהבה כזאת, ואז צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, כי הצדיק נותן דעתו ולבו להבין מאין ימצא שיהיה תאוה וחמדה כזאת בהבלי הבלים האלה גוש עפר גשמיות כל הדברים כמו באכילה ושתיה נודע מה דבר מאוס ונמאס נמשך מהמאכל אחר צאתו מן האיצטומכא, וכן במשגל נודע אומרם (שבת קנ"ב.) אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם וכו', ואם כן כל כך הדבר הזה מאוס ונמאס בתכלית, מאין נמשך ברוח האדם שיחשוק ויחמוד להם אם לא להיותו טיפה מן הטיפה קצת דקצת נועים זיו תענוג עליון ומחמדיו, ומיד עוזב את התחתון ומדבק עצמו בעליון ומעורר רוח בינתו ושכלו להבין בגדולת יוצר בראשית אשר אין לה שיעור וערך ועזב כל שבחי ותהלות מלאכי מעלה משרפים ואופנים וחיות ותרשישים ובחר בו להיות לו לעם סגולה וקראו בני בכורי ואוהב לכל נפש מישראל אהבה אמיתית וחפץ באהבת ישראל אליו, ואז יבער לבבו בקרבו ברשפי אש שלהבת יה להתאוות ולחמוד בנעימות ידידות אהבה צמודה מודבקת ומוקשרת לצור עולמים ברוך הוא בכלות נפשו לה' אֵל אמת, ולא יעכבנו ולא יעצרנו גשם ושלג ולא שום דבר מדברי העולם ועוזב כל אשר לו בבית ובחוץ מאשה ובנים וגוף וממון וכל אשר לו לאהבת ה' אלהיו להתדבק בו רוחא ברוחא על ידי קיום התורה ומצוות ודביקות אלהות בכל מעשיו באהבה רבה, כאשר כתבנו בזה כמה פעמים אשר הקב"ה נעלם בתורתו ומצותיו ואדם הלומד והוגה בתורה לשמה ומקיים מצותיו כראוי הוא מדבק עצמו ממש לאור אין סוף ברוך הוא הנעלם בהם והוא בבחינת נשיקין ממש, שעל כן נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נ"ט.) כי נעתרות נשיקות שונא (משלי כ"ז, ו'), והוא בדמיון איש הכפרי שבא מזוהם ומטונף להיכל המלך ומנשק המלך ודאי שדינו במיתה, וכמו כן הרשע העוסק בתורה שהקב"ה וברוך שמו אינו יכול לסבול הבל פיו בנשיקותיו אבל באדם מישראל הנה אבה תהלה מאיש קרוץ מחומר יותר ממלאכים וצוה להתדבק בו על ידי התורה באתדבקות רוחא ברוחא ודאי ימס לבב איש בזוכרו את כל זה ונמאס אצלו כל בחינת תאות עולם הזה בתכלית המיאוס והשיקוץ, וחושק באמת לתורת ה' ומצותיו כל הימים, ונולד אצלו תמיד אהבה על אהבה ותשוקה על תשוקה מנועם תענוג זיו העליון עד שיצמא נפשו ויכמה בשרו לעבודתו וליראתו בכלות נפשו כמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים פ"ד, ג') נכספה וגם כלתה נפשי וגו' ואומר (שם ס"ג, ב') צמאה לך נפשי כמה לך בשרי וגו', אבל רשעי הדור הם בהיפוך מזה כי בוחרים בהטיפה הנראה למתוק ועבור זה נמשכים ונצמדים ומתדבקים בכוחות הרעים ונודע אומרם (עבודה זרה ה'.) כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב עד שהעבירה עצמה היא שעושה בו הדין לעתיד לבוא כמאמר הכתוב (ירמיה ב', י"א) תיסרך רעתך. והאש הזה שבער בלבו בעת עשיית תאוותיו עד שנקשר שם עם כוחי תאוותיו לְהֵעָשוֹת בבחינת ביטול המציאות, הוא בעצמו בוער בגיהנם ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים כמאמר חז"ל.

העולה מהנזכר אשר אברם הוא הנקרא אדם אשר עדיין לא נשלם בכל בחינת האהבה לבוא עד ביטול המציאות להוציא לבבו ונפשו מכל בחינות תאוות הרעים, וחששא גדולה יש עוד שלא יומשך חלילה אחרי הרע וצריך לראות בכל מאמצי כוחו לבוא עד בחינת אהבה האמיתית. ואדרבה מכל חפצי חמדת העולם ישיג עוד אהבה ותאוה בנפשו לאל עליון כידוע שכאשר נתעורר באדם איזה אהבה לחפץ מחפציו בנקל לו על ידי זה להתעורר לאהבת ה' אלהיו, מה שאין כן אם לא נתעורר כלל לאיזה אהבה כנודע. ואז יגיע לבחינה הנקראת יובל הגדול שהוא חירות מכל הדברים שבעולם ונעשה לו חירות מיצר הרע ומתאוות עולם הזה ואדרבה הם מסייעים לו לעבודת הבורא הכל כנאמר.

ולזה אמר הכתוב ויאמר ה' אל אברם לך לך כלומר כי צריך אתה לילך שתבוא לבחינת החירות והיובל אשר בבחינת החמשים מספר לך וזה לֶך לְךָ שתלך עד לך שתבוא לבחינת אהבה האמיתית בביטול המציאות עד שלא יבוא עוד בך ערל וטמא וְתֵעָשֶה מושל על כל רמ"ח איברים בבחינת אברהם, ובאיזה אופן תבוא לבחינה זו אמר מארצך כלומר שתבין מבחינת הארציות אשר רק טיפה מים הגדול נטף עליהם ואיך גדלה תשוקתם ואהבתם בעיני הבריות עד בבחינת ביטול המציאות בשעת מעשה ומכל שכן באהבת אמת וכאמור.

וממולדתך ומבית אביך כלומר שתבין ענין אהבת עולם הזה במה שהאדם נמשך באהבתו אחרי ארץ מולדתו ובני עמו, ולמשל כאשר יתרחק אדם מארץ מולדתו לאיים רחוקים מאוד והיה שם רבות בשנים איך יחפוץ ויחשוק לשוב לארצו בכל עוז ותעצומות באהבה רבה, ומכל שכן כשיש לו אשה ובנים שם, מה מאוד יכמה בשרו ולבבו לראותם בחיים חיותם, ואם באיים אשר הוא נתרחק משם יזדמן לפעמים שיבוא שמה איש אחד מארץ מולדתו איך יצא לבו ממש להתגעגע באהבתו ולהתדבק עמו עד כלות הנפש ממש, ומכל שכן כשיבוא אצלו גואלו וקרובו דודו או בן דודו שלא ראה אותו ימים רבים, בודאי יתעלס עמו באהבים עד שבשעת מעשה ישכח מאתו כל תאוות חפצי גופו. וכל לבו ועצמיותו מלא מזה ברוב שמחה ונחת מה שזכה לראות במקומו איש מארץ מולדתו או ממשפחתו הקרוב אליו ומצא את שאהבה נפשו, ומכל שכן כאשר יראה מבית אביו ממש כמו אביו ואמו אח ואחות אז הנה מחמת ההשתוקקותו עליהם כלה שארו ולבבו ונפשו ורוחו מרוב שמחה ותענוג כנודע לכל.

ואת כל אלה הטביע ה' בנפש האדם כי הכל הוא כנאמר שנטף טיפה מן הטיפה מנועם זיו תענוג עליון, כי אדם מישראל אשר נטהר נפשו ויצא מבחינת גוש העפר הממשיכו למטה ומתגבר בעצמו חיות רוחניות נשמתו ודאי אילו כל הימים דיו וכו' אין יכולים להעלות על הכתב רוב גודל ההשתוקקות וחמדת וחפיצות והתאוות הנפש לכלות ולדבק ולהתקשר בבית אביה הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה שעל זה אמרו חז"ל (אבות ה', כ"ז) ועל כרחך אתה חי, כי ודאי מרוב האהבה וחמדה ותשוקתה להתדבק במקורה היתה קופצת בחזקה מאת הגוף לידבק בשורשה ואך כי היא קשורה בצויית חי העולמים ברוך הוא, ולא תוכל לעשות דבר עד כי יגזור בוראה עליה ואך מאוד ומאוד גדלה תשוקתה לשוב לארץ החיים שנלקחה משם ולארץ מולדתה המה הספירות העליונים ימי הבנין הידועים, וביותר ויותר לבית אביה הוא כללות הקדושה הבאה מאור אין סוף ברוך הוא הנקרא אב לבית ישראל והם בנים אליו כמאמר הכתוב (דברים י"ד, א') בנים אתם לה' אלהיכם.

והצדיק צריך לשים עין שכלו ודעתו להבין מכל דברי ארציות הנזכרים שהם התאוות החזקות שמתאוה האדם לתענוגי עולם הזה ומתאות וחמדת קשירת האדם בארץ מולדתו ובקרוביו ואביו ואמו, אופני עבודת אלהים איך לאהבה אותו אהבה רבה ואהבת עולם כיתד שלא תמוט בקשירת כל כוחי גופו ומורשי נקודת לבבו וכל רמ"ח אבריו לה' אלהיו ולחפוץ ולחמוד לשוב להתדבק במקורו אשר נלקח משם לשוב לארצו ולמולדתו ולבית אביו, ומכל שכן כאשר יתגלה אור ה' אליו באהבה בארץ אשר הוא עומד שם כמו למשל ביום שבת קודש או במקראי קודש שאז אור ה' ברוך הוא וברוך שמו מאיר ומופיע ומתגלה אלינו באהבה רבה, שמה מאוד מחויב להיות יחטוף לב האדם ממש באהבה ויראה בזוכרו אשר בא הקב"ה ממעון קדשו מן השמים ומתגלה על עולמו ורוצה בדביקות עמו ישראל ובשירתם ותשבחתם לפאר ולשבח ליוצרם המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו ביום שבת קודש, איך ראוי וראוי להתדבק אליו בכלות הנפש ממש לאהבה אותו ולדבקה בו.

ועל כן מכולם מארצך וממולדתך ומבית אביך תבין איך לאהוב את ה' ולחשוק לילך אליו ולשוב למקורך, אל הארץ אשר אראך, אל הארץ הוא הארץ החיים העליונה אשר שורש כל נשמות ישראל באות ממנה בסוד אומרם (שבת ס"ז.) כל ישראל בני מלכים הם כנודע, ובפרט אשר אראך כלומר כשאתגלה אליך ואראה אותך ואתה תחזה אפס קצהו מזיו הדרת הבהקת אורי ודאי ראוי וראוי שתכלה שם נפשך ברוב האהבה לבוא עד בחינת ביטול המציאות כאמור, ועל כן פירש רש"י לך לך להנאתך ולטובתך, כלומר אפילו הנאתך וטובתך ממש שהוא התאוה והחמדה לדברי העולם הכל יהיו שלך ממש שתעבוד אתם עבודת בוראך לחמוד לה' ולאהבה אותו וכן בכל המדות בבחינת (בראשית י"ט, כ') בהפוך (אלהים) את הערים אשר ישב בהן לוט, כי גם הערי"ם אותיות הרעי"ם שישב בהן לוט הוא הוא היצר הרע גם המה יתהפכו לטוב כנזכר.

ועל כן אמרה התורה (שם א', ל"א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד ואמרו חז"ל (בראשית רבה ט', ז') טוב זה יצר טוב מאוד זה יצר הרע כי כאשר האדם זוכה להפוך כוחות היצר הרע לעבוד אתם לה' אז טוב מאוד לפניו כי לא יירא ולא יפחד עוד מבחינות תאוות הרעים כיון שהפכן לה' וכבר כתבנו אשר בזה נשלם להיות שם אדם על שלימותו בבחינת מ"ה שאינו מרגיש מעצמו כלום כי שילח את לוט מתוך ההפכה ולא יתאוה עוד לתאוות ההפכיים ונעשה אברהם אבר מ"ה שלא יחפוץ כי אם עבודת ה' ואז יאיר עליו שם מ"ה בשלימות ועל כן אמר טוב מאוד כי מאוד הוא אותיות אדם לומר אשר בזה נשלם להקרא אדם ככל הנאמר.

ב או יאמר הכתוב ויאמר ה' אל אברם וגו'. על פי ג' הקדמות אשר אמרתי בפסוקי תורתינו ומבואר מקצתם בספרי סידורו של שבת, הא' מה שאמרתי על פסוק (במדבר ה', י') ואיש את קדשיו לו יהיה. בדרך המשל שכתב החובות הלבבות (בשער בחינה) וזה לשונו: ומה נדמו בזה לשני אחים שירשו מאביהם אדמה שצריכה לעבדה, וחלקו אותה לשנים ולא היה להם דבר זולתה והיה האחד מהם דעתן וזריז, והשני הפוכו. הדעתן ראה כי עסקו באדמתו בלבד ימנע אותו מעסוק בפרנסתו ומהגיע אל טרפו, והשתכר עצמו לעבוד באדמת אחרים כדי שיהיה נשכר מעמלו יום יום לטרף ביתו וכשהיה נפטר מן העבודה לערב היה עושה באדמתו שעה אחת בהשתדלות וחריצות רב וכשהיה נותר לו משכירות ימים כדי מזון יום אחד על מזונותיו או יותר, היה מניח מלעשות בשל אחרים ביום ההוא והיה עושה בשלו בתכלית השתדלותו וחריצותו ולא סר לעשות כן עד שנגמר עבודת אדמתו כהוגן, ובהגיע עת פירותיה וזמן תבואתה קבצם ואספם והתפרנס בהם בשנה השנית ולא היה מצטרך עוד להשתכר לאחרים והיה עובד אדמתו כרצונו והולך ומוסיף בה אילנות עד שהיתה תבואתה מספקת לו לפרנסה והותירה לו מה שהוסיף בו אדמה על אדמתו. והאח הכסיל כיון שידע שעבודתו באדמתו תמנעהו מהתעסק בענין מזונותיו עזבה לגמרי והיה משתכר לבני אדם בעבודת אדמה ולוקח שכרו ומתפרנס ממנו ולא היה מותיר כלום וכשהיה נשאר בידו מזון יום אחד היה משים אותו יום מנוחה בטלה ושעשוע ולא היה חושב בענין אדמתו, והעתות אשר היה נפטר מן העבודה בימי עבודתו היה הולך בהם אל המרחץ וכדומה, ונשאר אדמתו שממה לא הצמיחה דבר ותעל כולה קמשונים ונהרס גדרה כסו פניה חרולים ונשא השטפון את אילניה כמו שאמר החכם (משלי כ"ד, ל'-ל"א) על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כולו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבנים נהרסה וגו' עד כאן לשונו הצח.

והנמשל מובן מאליו כי כל מה שאדם עושה בשלו בעניני עולם הזה ועסקי פרנסתו וצרכי גופו יהיה דומה בעיניו כאילו הוא נשכר בשדות של אחרים כי זה לא שלו הוא, כי עיקר האדם הוא הנשמה שבקרבו והגוף אינו נקרא כי אם בשר אדם והוא הטפל אל הנשמה והנשמה היא העיקרית וכל עסקי הגוף לא שלו הוא כלל כי אם כדבר הטפל אליו מה שמוכרח לעשותו בעל כרחו שלא ברצונו שאינו עושה כי אם מצד ההכרח ורק מה שהוא מוכרח בהכרח גדול עושה, ולא כן יעשה כשעוסק בתורה ובמצוות ועבודת ה' דומה בעיניו כאילו עוסק בשדה שלו שעושה אותה יפה ונאה בכל מיני השתדלות וחריצות ולא יעצור אותו הגשם והשלג ולא חושך אפילה, ובוקר השכם לעבודתה ואין ממתין עד שיצא השמש על הארץ כדרך שאר פועלים הנשכרים לעבודת אחרים שאינם יוצאים לעבודתם כי אם אחר זריחת השמש כמו שאמרו ז"ל (בבא מציעא פ"ג:) כמאמר הכתוב (תהלים ק"ד, כ"ב-כ"ג) תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו וגו'. והוא משכים בבוקר בבוקר כי שלו הוא ועושה הכל בכל מיני יפוים והתאמצות בזירוז אחר זירוז כדי שיהיה שדהו נעשה יפה מאוד מאוד וכה יעשה עסק התורה ומצוות ה' כמו ציצית ותפילין ושארי מצוות בגודל חריצות והשתדלות שיהיו נעשים בחשק גדול ובאהבה רבה ולהתאוות לקיומן תיכף בהגיע זמנן בתשוקה וחמדה גדולה. ובעת עשייתם, להשליך מאתו כל בחינת מחשבות הטורדות מהבלי העולם ולדקדק בהם מאוד שיהיו על תכלית ההידור ותכלית הכשרות שלא יהיה ח"ו שום שמץ פסול בהם אפילו חומרא דחומרא. אבל בעניני עולם הזה ירפה ידו בעשותן ולא יעשה כי אם מצד ההכרח גדול לפרנסתו ותיכף כשישיג פרנסתו יום ביומו יניח את של אחרים ויעבוד בשלו בתורה ומצוות ואל יעכבו שום מניעה וחושך אפילה והשכם בבוקר בבוקר והכל מצד חשקת וחמדת לבו כאדם העושה בשלו החביב עליו למאוד, מחמת שידיעתו נכונה שהשדה היא טובה למאוד לאכול ממנה פירות ותבואות טובות כל ימי חייו וזהו שאמר הכתוב ואיש את קדשיו לו יהיה פירוש מה שהוא עושה עסקי הקדש עסק התורה ומצוות ה', זה לו יהיה. שידע שזה הוא שלו ממש ויעסוק בהם כאדם העושה בשלו אבל עסקי חול אשר לא בקודש המה, לשל אחרים יהיה נחשב בעיניו שלא לעסוק בהם כי אם על צד ההכרח הגמור כנאמר.

והקדמה השנית היא, על פי אשר אמרתי לפרש מאמר חז"ל (במדבר רבה י"ט, א') על פסוק (איוב י"ד, ד') מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון אברהם מתרח. ונראה בביאורו אחר שנפרש מאמר הכתוב (יהושע כ"ד, ב'-ג') כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו', ושורש הדברים הוא כי נודע אשר נהר המושך הוא דוגמת חסדים המתפשטין ומתמשכין בטבעם ורוצים להשפיע לכל, ואכן שני מיני חסדים הם אחד הוא חסדים הטובים שהוא להשפיע לעני המצטרך להשפעת טובו להאכילו ולהשקותו ולכסותו כאשר תשיג ידו די מחסורו אשר יחסר לו ולגמול לחייבים טובות שהוא ללמד את האנשים ההולכים בדרך הרע להחזירם למוטב ללמדם דרכי ה' לשמור מצותיו ותורותיו. והשני הוא להיפך, חסדים הרעים כעין הניאוף בעריות האסורות שהוא התאוות השפעת הרע, וללמד את בני האדם דרכי הרעים שיתורו מאחרי ה' בביטול תורותיו ומצותיו, וזה היה בחינת תרח אבי אברהם שהיה מלמד את העם דרך עבודה זרה והיה עושה צלמי עבודה זרה למוכרם לאחרים ולהודיעם דרכי עבודתם כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ח, י"ג) וזה נקרא עבר הנהר שהוא עבר השני של הנהר הרומזת למדת החסד הטוב וזה הוא עבר השני חסדים הרעים, וידוע אשר ברא כרעא דאבוהי ויפה כח הבן מכח האב, שיופיות כח הבן הוא נמשך מכח האב ועל כן גם אברהם בנו נולד בטבע ומזג מדת החסד הרע הזה, ואמנם לפי שהיה כוחו יפה ובן שלוש שנים הכיר את בוראו כאומרם ז"ל (נדרים ל"ב.). העביר על מדותיו מדת הרע שנולד עמו ועבר את הנהר לצד ימין בחינת חסדים הטובים וכל ימיו היה רודף לעשות חסד אמת לגמול חסד עם כל באי עולם להאכילם ולהשקותם, ואחר כך טרח ויגע ללמדם דרך ה' שגם המה יכירו את בוראם וגייר את הגרים כנודע.

וזהו שאמר הכתוב בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם וגו'. כלומר תרח אבי אברהם ישיבתו ודרגתו היה בבחינת עבר הנהר שהוא עבר השני של הנהר לעשות חסדים הרעים בעולם, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאותה דרגה עצמה של עבר הנהר לקחתי את אברהם לצד אחר הנגדיות לעשות ולהרבות חסדים הטובים בעולם והוא מעלה גדולה ונפלאה בחינת מעביר על מדותיו ששבחו חז"ל (תענית כ"ה:), כיון שלוקח בחינות הרעים ומהפך מדותם להעשות בהם בחינות הטובות על זה אמר הכתוב (ירמיה ט"ו, י"ט) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. ואמרו חז"ל (בבא מציעא פ"ה.) שאפילו הקב"ה גוזר גזירה, מבטלה בשבילו. והנה אמרו חז"ל (נדה ט'.) דם נעכר ונעשה חלב דכתיב (איוב י"ד, ד') מי יתן טהור מטמא. ופירושו שהדם הטמא בעצמו הוא הוא הנעכר ונעשה חלב הטהור, ולזה אמר מי יתן טהור מטמא כגון אברהם מתרח מטומאת תרח בעצמו שהתנהג לעשות חסדים הרעים בעולם להודיע להם מעשי עכו"ם איך לעבוד לכל עבודה זרה ועבודה זרה, מטומאה זו עצמה היפך אברהם ועשאה טהור ולימד את העם דרכי ה' וגייר את הגרים כאמור.

And this is as the Scripture states "beyond the river dwelt your ancestors from olden times; Terach, the father of Avraham" (Yehoshua 24:2). That is to say, Terach the father of Avraham, his dwelling and his level was in the attribute of "beyond the river", which is, the second side of the river, to perform evil deeds [chasadim hara'im] in the world. "But I took your father Avraham from beyond the river" (Yehoshua 24:3) - from that level itself of "beyond the river" I took Avraham, to the other, opposite side: to do and to increase good deeds in the world [chasadim tovim]. And this is a great and wondrous level, the attribute of one who is forgiving [lit. "passes over their traits"], who the Sages of blessed memory praised (Ta'anit 25b:5). Since They took evil attributes and reversed their attributes to be made into good attributes, regarding this the Scripture says (Yirmiyahu 15:19) "If you produce what is noble out of the worthless, you shall be like My mouth". And our Sages of blessed memory said (Bava Metzia 85a) that even if the Holy Blessed One decrees a decree, They will nullify it for the sake of such a one. And behold, our sages of blessed memory said, blood is spoiled up and made into milk (Niddah 9a), as it is said "Who will make pure from impure?" (Iyov 14:4). And they explained it, that the impure blood alone, it itself is spoiled and made into pure milk. Regarding this it says "Who will make pure from impure?" -- like Avraham from Terach, from the impurity of Terach, Terach himself who was accustomed to do evil deeds in the world and to make known matters of idolatry, how to serve every different idol: from this impurity itself Avraham reversed and made it pure, and taught the people the ways of God and converted the converts, as it is said!

והקדמה השלישית היא, על פי מה שאמרתי בפסוק (דברים ל', י"א-י"ד) כי המצוה הזאת לא נפלאת היא וגו' לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וגו' עד כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ולבבך לעשותו. ולכאורה נראה כשפת יתר כיון שאומר שלא בשמים היא ודאי שלא נאמר מי יעלה לנו וגו' ולמה לו לפרט מה שהיינו יכולין לומר.

And Abram took, etc., and they set out for the land of Canaan, etc.: See what I wrote above to explain how Abraham knew the way in which he was to go. But according to the straightforward meaning, it appears to be according to the approach found in the holy Zohar (Lekh Lekhah 5:22-23) [about finding the place to sacrifice Isaac] and these are its [words]: The Holy One, blessed be He, gave Abraham the spirit of wisdom, etc. So he weighed [every place] in the scales and knew how to connect them to the powers entrusted to govern the inhabited places on earth. When he reached the middle point of civilization, he weighed it on the scales but could not reach any conclusion. He tried to see and know what power, etc. It is like this that, they set out with them from Ur of the Chaldeans for the land of Canaan, etc. (Genesis 11:31). It is just as with the [the sacrifice of Isaac, as] he certainly did not have a command from the Holy One, blessed be He. Rather, he brought himself there on his own, since he knew that the world was founded there and that the gate to the Heavens was there. So too here, even though the Holy One, blessed be He did show him the land, he estimated on his own with his wisdom that God would certainly want him to bequeath this land to him to inherit it. And so immediately when he got to the land, God appeared to him and said, I will give this land to your offspring, etc. (Genesis 12:7) — that is to say, you had the same intention as I, as this is the land that I wanted to give you and your offspring forever. And that is why, he built an altar there to the Lord who had appeared to him. The explanation [of this] is that he was gladdened and rejoiced that God had appeared to him and announced to him that He agreed with him, that he had the same intention as the Holy One, blessed be He. And it is like that which the [sages,] may their memory be blessed, explained [about the phrase in the Shabbat prayers], Moses rejoiced in his gifted portion.

אכן האמת בזה הוא שאדרבה שבודאי כל התורה וכל מעשי המצוות כולן בשמים הן, וכל העולמות העליונים עיקר קיומן ועמידתן הכל רק על התורה ועבודה במה שמקיימין ישראל את התורה כמאמר הכתוב (ירמיה ל"ג, כ"ה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, וכן כל הדברים של מעלה כולן נוטין ומתהפכין מדין לרחמים, וח"ו בהיפוך, הכל רק אחר מעשי בני אדם על ידי התורה הקדושה כמאמר הכתוב (תהלים קכ"א, ה') ה' צלך, וידוע פירושו שה' הוא כצל הנוטה אחרי האדם ומהפך עצמו לצד שנוטה האדם כן ה' צלך ממש שנוטה אחריך כצל הזה, להנהיג עולמו בחסד וברחמים כפי מעשיך. ועל כן בזה היה פתחון פה לומר מי יעלה לנו השמימה כיון שעיקר תיקון המצוות הוא לתקן בשמי השמים העליונים, מי יעלה לנו שם לעשות פעולות הנפלאות האלה ולתקן תיקוניהם, לזה אמר הכתוב כי לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו וגו', פירוש לדבר הזה שתאמר מי יעלה לנו לעשות פעלם בשמי השמים, לזה אינו בשמים כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, פירוש אפילו כשהוא רק בפיך ובלבבך בעמדך על הארץ התחתונה הלזו, כמו במצות תורה ותפילה ושאר המצוות שאינם בעשיית מעשה בגופו, רק בדיבור פיו ובכוונת הלב, קרוב הוא לעשותו לתקן ולעשות פעולות בלב השמים בכוחו, וכמו שאיתא בזוה"ק (בהקדמה דף ד':) בפסוק ואשים דברי בפיך וזה לשונו: כמה אית ליה לבר נש לאשתדלא באורייתא וכו' ומכל מלה עביד רקיע חדא כו' עד דאתעביד מההוא מלה שמים חדשים וכו' עד כאן. אבל באמת הנה כל התורה ומצוות נתונים נתונים בשמי שמי קדם להיות כל הנהגות השמים על ידם.

ואחר הדברים האלה תבין ממילא ביאור דברי הכתוב כאן, ויאמר ה' אל אברם לֶך לְךָ, כלומר שהליכתך במצות ה' תהיה לָך פירוש שלך יהיה, שתדע אשר אין לך בעולם כי אם זה עסקי התורה והמצוות ועל כן תעשינה כאדם העושה בשלו באמת ובזריזות ובתמימות ובאהבה וחשק נפלא, ותמיד תראה העיקר לעסוק בעבודה שלך הוא עבודת הנשמה לעבדה ולשמרה ולתקן שורשה בשמי מעלה כי רק זה שלך הוא, וכן עניני גופך לא יהיה רק כסריס העובד בשל אחרים שעושהו רק בעת הכרח הגדול ומקצר בה כאשר יוכל, וכל ימיך אשר אתה חי על האדמה תראה לעסוק בשלך, הוא שורש נשמתך הקדושה להצמיחה ולנטוע בה כל עץ המה המצוות ומעשים טובים אשר בעשות האדם מצוה ממצוות התורה, נצמח מזה תענוג נפלא במקום שורשו בארץ החיים גן עדן העליון אשר שם תתעדן נשמתו בעונג עצום כדמיון תענוג פרי אילן הנחמדים הנפלאים וטובים למאוד, וזה היה עיקר בריאתך לעולם הזה שתכין לך כל אלה כדי להיות נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם כאשר יפיץ עליך ענן אורו שם ובאברתו יסך לך לענגך מנופת צוף תענוגי עולם הבא אשר אין לה ערך ודמיון כלל בתענוגי עולם הזה, ואם תאמר ואיך אעלה על השמים לתקן שורש נשמתי שם ולהכין שם בעדה ממיני התענוגים היקרים הנפלאים אשר עין לא ראתה וגו' כדי להיות בזה נחת רוח לבוראי, על כן אמר לו מארצך פירוש דוקא מן הארץ התחתונה שאתה עומד שם משם תוכל לתקן כל זאת כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך שם בארץ אשר אתה עומד עליה לעשותו ולתקן בשמי השמים העליונים כאמור, ועוד אמר לו כי הנה אתה יש לך מעלה יתירה גדולה לזכות לאור באור החיים והוא ממולדתך ומבית אביך רצה לומר כיון שאתה נולד ממקור מקום טמא כזה ונשרש בך שורש הרע משורש בית אביך כי ברא כרעא דאבוהי ואפילו בלא זה דרך בני הרעים להיות אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ואתה לא די שלא תלך בדרך אִתם לעשות ח"ו כמעשיהם, אף תוציא יקר מזולל בבחינת טהור מטמא לעבוד עם בחינת הרע שלהם את ה' לקחת שורש החסדים אשר נטבע בהן לרע, לעשות עמו חסד של אמת חסדים הטובים להאכיל ולהשקות רעבים וצמאים ולגמול חייבים טובות ללמדם דרכי ה' ועבודתו.

וזו היא בחינה נפלאה החשוב אצלי בחינת מעביר על מדותיו שהעיד הכתוב אם תוציא יקר מזולל כּפִי תהיה, כי תדע אשר בכל מדה ומדה אשר נמשך אל הרע ח"ו הנה גנוז וטמון וצפון בה ניצוץ הקדושה מה' המחיה הדבר ההוא מה שנטף הקב"ה כטפה מים הגדול ממדות הטובות האמיתיים אל בחינת הרע להיות יומשך לב האדם לשם להתאוות אליו, בכדי להיות שכר ועונש בעולם, ואדם המשכיל ומבין זאת חוטף ונוטל בחינות הניצוצים הקדושים משם לעבוד עמו את ה' אלהיו והרע נופל ונשבר ויורד לעמוקא דתהום רבה ולא יהיה לו עוד תקומה עולמית בבחינת מאמר הכתוב (איוב כ', ט"ו) חיל בלע ויקיאנו וגו' וזה ממש אם תוציא יקר מזולל, זה הניצוץ היקר בעיני ה' אשר נפל לקליפה ברצון ה' אלהי עולם, והאדם המוציאו משם ועובד עמו ה' ואז בא הניצוץ לראות פני מלכו מלך מלכי המלכים הקב"ה אביו שבשמים, אז שמחה וחדוה ונחת ותענוג עצום לפני הקב"ה, ולפני הניצוץ הזה שמחה עמוסה לאין קץ עד אין שיעור וערך, והוא דמיון בן החביב לאדם במאוד בן יחידו שנלקח לשביה והיה שם ימים רבים עד שנשכח שמו ולא נודע זכרו, ולימים בא זה אצל אביו ואמו בעשירות רב במתנות רבות וכבדות, היאומן כי יסופר או הישוער בשכל אנושי גודל התענוג הנפלא ורוב השמחה והשעשועים והחדוה העמוסה אשר אז בין האב והאם ובניהם הלז, ודאי הוא בלתי שיעור וערך, ובשעת ביאתו שמתחילין לנשק זה את זה ודאי מתדבקים כל אחד בחבירו בדיבוק עצום באתדבקות רוחא ברוחא והיו לאחדים בכלות הנפש ממש, כן ביותר אלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים תענוג קודשא בריך הוא ושכינתיה כשעולה אליהם ניצוצים הקדושים מניצוצי הקדושה שנפלו לתוך עמקי הקליפות ועולה הוא למעלה למעלה וזוכה לראות פני אביו שבשמים בשמחה בפנים שוחקות צהובות ומסבירות ונעשה יחוד וזיווג נפלא באתדבקות רוחא ברוחא בחדוה עמוסה לאין קץ ותכלית ונעשה שמחה ואור גדול בכל העולמות עד בלתי שיעור.

ונודע מסוד הכתוב (קהלת ח', ט') עת אשר שלט האדם באדם לרע לו שכאשר הניצוץ הקדוש יוצא מן הקליפה עולה עמו גם רכב גם פרשים הרבה למאוד שמוציא אתו שאר ניצוצי הקדושה המונחים בתוך הקליפה ההיא ואז הקליפה נשארת מת ועבר ובטל מן העולם והפח נשבר ואנחנו נמלטנו כנודע מדברי האר"י ז"ל, ובזה תִרְבּה שמחת קודשא בריך הוא ושכינתיה מה שכל טוב אדוניו העלה בידו מרגניתא דלית ביה טימא לבוא לנגדם ברכוש רב, ועל כן ודאי אם תוציא יקר מזולל כּפִי תהיה, כי מרוב השמחה והחדוה שנתרבה כביכול בקודשא בריך הוא ושכינתיה וכל העולמות, ממילא מתבטלין ונשברים כל הגזירות וכל ענינים לא טובים, אדרבה מברך עמו ישראל בברכתו ברכת החיים והשלום ונחת ומשפיע לעולמו ברכה ושמחה והצלחה ונחת ותענוג הכל לגודל החדוה והשמחה אשר לפניו אז, ועל כן אמר הקב"ה לאברהם וממולדתך ומבית אביך, כלומר כיון שאתה מהם ואתה מעביר על מדותיהם זה יהיה לך זכות גדול וסיוע נפלא לבוא אל הארץ אשר אראך הוא ארץ החיים גן עדן העליון ששם מתענגים הנשמות בתענוג נפלא הפלא ופלא וזה היה עיקר הבריאה להיטיב לבריותיו בטובת אמת צלולה וברוב טובה שאין אחריה עוד טובה וזה הוא עיקר עבודת האדם לעשות נחת רוח לפניו במה שיזכה לראות פני השכינה וליהנות מזיו יקר הדר תפארתו בשמחה ונחת. לוּ חיש יהיה עלינו ועל כל ישראל אמן.

גם ירצה לומר לפי הנזכר, כי אחר שצריך אדם לידע בטוב אשר התורה והמצוות הן הן שלו ממש ולעיקר הזה בא לעולם וכל עסקי הגוף יהיה נדמה בעיניו כאילו עוסק בשדות אחרים, ואמנם עבור שנחלתנו נהפכה לזרים כי התורה נקראת נחלה וירושה לישראל כמאמר הכתוב (דברים ל"ג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה וגו' וכשהיא נהפכה לזרים פירוש שעוסקין בה כמו שעוסק בשדה אחר בעל כורחו שלא בטובתו ובכל מיני שקרים וזיופים ועצלות ואם רק יוכל להמלט שלא יעסוק בה, חפץ מאוד בזה ודומה עליו כמשאוי, אז גם בתינו לנכרים, שעבדים משלו בנו פורק אין מידם כי כאשר תריד ופרקת עולו מעל צואריך והארץ נעשה שממה כמהפכת זרים, כלומר כמו שאנו מהפכין התורה לבחינת דברים הזרים ונכרים, כן באין זרים ונכרים לנחלתינו, ולזה רמז הכתוב לך לך כנזכר שתלך בעסקי תורה ומצוות ה' בכל אופן הנאות באהבה וחמדה ותשוקה גדולה כי לך היא שהיא שלך ממש ותעסוק בה כאדם העושה בשלו, ואז גם אנכי כן אעשה אשר מארצך וממולדתך אקח אותך אל הארץ אשר אראך לשבת בבטח על אדמת הקודש אשר הוא שלך ממש מיום הבריאה ושם ואעשך לגוי גדול ואברכך וגו', כי בהיותך במקום מקור הברכות והשפעות ודאי כל הברכות יחולו על ראשך. והיה ברכה, שכל כך יהיה נתפס הברכה בך עד שְתֵעָשֶה בעצמך בחינת הברכה לברך את כל אשר תחפוץ. והעיד הכתוב על אברהם אבינו אשר וילך אברם כאשר דבר אליו ה' כלומר כאשר היתה דבר ה' אל אברהם הן בפשטות הצווי שילך אל הארץ והן כל רמז שרמז בו ה' על הליכת הנשמה וכח שכלו בתורה ומצוות ה' כן הלך לא נטה ימין ושמאל מאשר צוהו ה' והלך בגופו ושכלו לעשות רצון קונו באמת ובתמים.

ג או יאמר הכתוב לך לך וגו'. כי הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, ז') בזה הלשון: ויאמר ה' אל אברם לך לך מה כתיב למעלה מן הענין וימת תרח בחרן אמר ר' יצחק אם לענין החשבון ועד עכשיו מתבקש לו עוד ששים וחמש שנים (פירוש שהליכת אברם לארץ היה סך הכל ס"ה שנים קודם מיתת תרח כאשר מפורש החשבון ברש"י סוף פרשת נח עיין שם) אלא בתחילה אתה דורש הרשעים קרוין מתים בחייהן לפי שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר אצא ויהיו מחללין בי שם שמים ואומרין הניח אביו והלך לו לעת זקנתו אמר לו הקב"ה לך וכו' ואני מקדים מיתתו ליציאתך בתחילה וימת תרח בחרן ואחר כך ויאמר ה' אל אברם וכו'. ולכאורה למאן דאמר (בבראשית רבה ל', ד') שתרח יש לו חלק בעולם הבא לפי שעשה תשובה (ומובא ברש"י בפרשה זו בפסוק ואתה תבוא אל אבותיך) לא יוצדק לכתוב עליו מיתה בחייו על שהרשעים בחייהן קרוין מתים כיון שעשה תשובה צדיק הוא חיה יחיה, ונראה לפי דעה זו אשר וימת תרח בחרן הוא סיום הסיפור שלמעלה במה שאמר הקרא מקודם ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן וגו' ואת שרי כלתו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו ארצה כנען ויבואו עד חרן וגו', ולשון ויצאו אתם אין לו פירוש ויצאו אתו הוה ליה למימר, ועיין ברש"י, וכבר כתבנו למעלה בזה עיין במקומו, ואמנם עוד נראה שלהורות בא ששני יציאות היו ולא יציאתו של אברם כיציאתו של תרח כי תרח הלך לו לבד מארצו עבור אנשי עירו שהיו רוצים להרגו שאחרי ראותם באלהי אברהם אמרו אליו אנת הוא דהוית מטעי לן באלין פסילין, ועבור יראתם ברח מפניהם כמו שאיתא בזוה"ק (פרשה זו דף ע"ח:). אבל לא היה כוונתו ללכת ארצה כנען דוקא כי למה יבחר לו דוקא זה הארץ והלא כל העולם לפניו, ולא כן אברהם לצד דרכו והילוכו בקדושה ידע מעלת קדושת הארץ ומעלותיה אשר היא מקודשת מכל הארצות, הִתאוה תאוה לילך לשם לעבוד שם את אלהי עולם לקרוא שם בשם ה', וגם אפילו אם לא היה יודע כלל, מכל מקום שורש נשמת אברהם מקור הטהרה והקדושה ודאי ממילא נמשכה ובערה תאותו להתקרב לארץ הקדושה ושם ימצא מין את מינו וכל מקור יקו למקורו.

וכבר כתבנו בפרשת נח (בפסוק וישלח את היונה מאתו) אשר לזה היה נח שולח היונה דוקא ולא עוף אחר לצד שכנסת ישראל ליונה אמתלי כמאמר חז"ל (סנהדרין צ"ה.). וכשתבוא היונה על פני תבל ומלואה ממילא תתמשך ותעוף לארץ ישראל שורש מקור חיותה במעט דמעט, ושם לא היה הגשם של המבול כמאמר הכתוב (יחזקאל כ"ב, כ"ד) ארץ וגו' לא גושמה ביום זעם, רק התגברות המים לבד היה שם כמו שמובא בדברי האלשיך במקומו, ועל כל פנים נשאר שם איזה אילן יבש או שאר דבר שתדע בו אם הקלו מים מעל פני האדמה, וחוץ משם לא היה אפשר לידע כלל כי נימוח כל עשב וכל עץ ועיין שם בדברינו, ומכל שכן דכל שכן להבדיל וכו' קדוש אלהים אברהם אבינו ע"ה ודאי ממילא היה נמשך כח תאותו וחשקו למקורו מקור החיים לראות בטוב ה' בארץ החיים להסתפח בנחלת ה'.

ועל כן אמר הכתוב ויצאו אתם פירוש לוט ושרי הלכו עם אברם ותרח (ועיין ברש"י) והזכיר יציאת אברם ותרח בשנים כי לא הליכתו של זה כהליכתו של זה תרח לא יצא רק לצאת ממקומו ואברם יצא להמשך אחר שורשו אשר בארץ החיים ולזה אמר ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען כלומר שני הליכות היו, תרח יצא מאור כשדים פירוש לצאת ממקומו, ואברם יצא ללכת ארצה כנען לקרוא שם בשם ה' אל עולם במקור הקדושה.

והנה נודע מה שפירש רש"י (בתחילת פרשת וישב) וזה לשונו: אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה שלא היו ספונים וחשובים לפרש היאך נתיישבו וכו' פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה כל גילגולי סיבתם לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח פלוני הוליד פלוני וכשבא לנח האריך בו וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם קצר בהם ומשהגיע אצל אברהם האריך בו משל למרגליות וכו' עד כאן, ועל כן נכון אומרו כאן וימת תרח בחרן כיון שהכתוב מספר והולך מסיפור עשרה דורות שמנח ועד אברהם, והכל בדרך קצרה כשבא לסיפור תרח קיצר עניניו והודיע שיצא מאור כשדים ובא לחרן וישב שם ומת שם בחרן. ואחר שכילה מעשה תרח סוף התשעה דורות התחיל לספר במעשה אברהם בדרך ארוכה כל עניניו, ולזה בא הכתוב וימת תרח בחרן במקומו הראוי.

והנה כבר כתבנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ה' ענף ב') אשר זה שאמרו חז"ל (עבודה זרה ג'.) גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, זה דוקא לענין קיבול שכר כמו שכתבו שם הטעם בתוספות מפני שדואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו והוא דוקא לענין קבלת שכר, מפני שיצרו גדול במצווה ועושה ומקטרג עליו שלא לעשותו וכן כשכופה ליצרו ומקיים הצווי ראוי לו לקבל שכר גדול על זה כי לפום צערא אגרא, אבל אינו מצווה אין יצר הרע מקטרגו. אבל לענין להכיר באדם רוב גודל אמיתת אהבתו לה', יותר גדול אינו מצווה ועושה כי בזה ניכר התלהבות האהבה לבוראו אשר עושה מצוותיו מחשק נפשו בלבד בלי שום צווי, ומראה בחוש שאינו עובד על מנת לקבל פרס כי אם למען שמו באהבה. ועל כן אברהם אבינו שהיה חפץ מעצמו ללכת לארץ החיים להתדבק שם במקור הקדושה לרוב אהבתו לה' לא חפץ הקב"ה לגרוע כלום מאהבתו הגדולה לצוות עליו בדוקא מצוה זו שיהיה מצווה ועושה, רק אמר לו לך לך פירוש לדעתך וחפצך כאשר התחילת במצוה ללכת לך בדעתך, ואני איני מצוה אותך דוקא וכמאמר חז"ל בפירוש מאמר ה' אל משה (לשון רש"י שם) שלח לך אנשים וגו', לך לדעתך אני איני מצוה לך אם תרצה שלח וכו'. וכן כאן לך לדעתך ולרצונך כאשר התחילת באינו מצווה ועושה ובזה תגדל הכרת אהבתך אלי כנאמר. ועל כן נאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ה' ולא אמר כאשר צוהו ה' כמו בכל המצוות כי זה הדיבור היה לדעתו של אברהם וכאמור.

וזה לפי פירושנו למאן דאמר שתרח עשה תשובה כאמור, ואמנם לפי דברי המדרש שהתחלנו בו שאברהם אבינו היה מפחד ואומר אצא ויהיו מחללין בי שם שמים, ואומרים הניח אביו והלך לו לעת זקנתו עד שאמר לו הקב"ה לך אני פוטרך מכיבוד אב, ואני מקדים מיתתו שהרשעים בחייהן וכו', יאמר הכתוב כפשוטו לך לך, כלומר אחר שהקדמתי לכתוב מיתת אביך מתוך שחשוב כמת, מעתה יש לך רשות ללכת ארצה כנען כאשר רצית ולא תירא ולא תפחד מחשש הכיבוד, וזה לך לך לדעתך וחפצך כאשר היית חפץ ללכת והיית מפחד אבל עתה לך לדעתך הראשון שרצית בעצמך ללכת בלי שום חשש כנאמר.

ובדברים הנזכרים נראה לתת טעם למה שלא מצינו שנצטוה אברהם בשום מצוה ממצוות התורה כי אם מצות מילה בלבד ומה נשתנה מצוה זו מכל המצוות, ואכן כמו שכתבנו אשר לענין הכרת האהבה גדול אינו מצווה ועושה לכן לא צוהו האל בשום מצוה, בכדי שיקיימם מעצמו להראות בזה גדולה אהבת אברהם אוהבו אליו, ואברהם אבינו כן עשה כאומרם ז"ל (יומא כ"ח.) קיים אברהם אבינו כל התורה וכו' והנה בכל המצוות קיימם אברהם עד שלא נצטוה כי אמר בלבו אף שאחר כך אצטוה על זאת מבורא עולם ודאי אקיים צווי בוראי ואעשה המצוה פעם שנית ושלישית בכדי לקיים צווי הבורא, ואמנם במצות המילה ירא אברהם אבינו לקיימה מעצמה כי אולי יצטוה עליה מבוראו ואיך יקיימנה כאשר יצווה והוא כבר מהול. ולכן כל המצוות שישנם בקום ועשה עוד, קיימם עד שלא ניתנה התורה, והקב"ה לא צוה אותו עליהם בכדי להיות אינו מצווה ועושה. ולא כן במילה שאינו עוד בקום ועשה וירא מלקיימה שמא יצווה עליה. והקב"ה ברוב חסדיו בראות לבבו הטהור שכל המצוות קיים ורק זאת נשאר לו כי ממתין פן יצוהו, כן עשה וצוהו בפירוש והוציא מחשבתו אל הפועל בכדי שלא יחסר לו מתורת ה' כלום, והיה אצלו תורת ה' תמימה מראש ועד סוף, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, דאורייתא, ודרבנן, ועל כן נקוד נקודת שם זה בפסוק תורת ה' תמימה בסגול בדברי האר"י ז"ל להורות על בחינת החסד מדת אברהם והיתה אצלו תמימה כולה שלא חיסר ממצותה כלום וכנאמר.

ד עוד יתבאר אומרו לך לך וגו'. כי הנה ידוע אשר האדם צריך תמיד להיות בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לעשות בתחתון ולרמוז בעליון, לראות לתקן כל מדה נכונה ממדה אשר עומד עתה בה בארץ, לתקן שורשה במקום עליון בשיעור קומה הן בבחינת הטוב והן בבחינת הרע ח"ו, ואם יראה בעצמו השפעת טובו יתברך עליו וחסדו, ישים על לבו לתקן מדת החסד בעולם, והוא לגמול חסד לבאי עולם באלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא כמו הכנסת אורחים וביקור חולים והכנסת כלה וכדומה כי כולם הם בבחינת הטובות שבין אדם לחבירו, וגם להכניס בלבו אהבה עצומה עזה ונפלאה לאל הטוב והמיטיב לכל בריותיו אשר ברא להעניקם מטוב ברכותיו, והמשפילי לראות בשמים ובארץ ומשגיח על כל פרטי ופרטי מן הנבראים אשר על הארץ, ונותן מחיה לכל, וזן ומפרנס מקרני ראמים וכו', ובזה הוא מתקן מדת החסד בשמי מרום להיות נתגדל ונתעלה ביתר שאת ויתר עוז ומתגבר על הגבורות להמתיקן ברחמים ונכלל שמאלא בימינא ומשפיע מחסדו וטובו לכל ברואי עולמים בנחת ושמחה.

וכן כשרואה בעצמו מבחינת הגבורות והיסורין ח"ו ישים על לבו לתקן מדת הגבורה העליונה והוא לירא את פני ה' יראה אמיתית יראה עצמיות מגדולת כבוד ה' והדר גאונו אשר כל העולמות העליונים ותחתונים שפלים ורמים מלאכי מעלה שרפים וחיות ואופני הקודש אראלים תרשישים אישים אלים ובני אלים חשמלים זיקים גן עדן ויושביה גיהנם ויושביה מתהום ארעא ועד רום רקיע כולם יפחדון וירעדון באימה רבה ברתת וזיע וחלחלה גדולה ומרובה מגדולת יוצר בראשית אשר אין לה שיעור וערך וקץ ותכלית, וכן להתגבר על יצרו בגבורה גדולה לכבוש כל התאוות והחמדות תחת ידו שיהיו כולם ברשותו שלא יעשה שום תאות הלב כי אם יבין קודם בכח שכלו אשר בקדקדו אם יעשנה או לא, וכל זה במתינות ובבינת הלב באמת, אם עושהו רק לשם ה' באמיתיות שלא להנאת תאותו בשום אופן, וכן להרבות במדת הזריזות לעבודת ה' להתגבר כארי לעמוד לעבודה בבוקר השכם ובזריזות עצום והכל ברשפי אש שלהבת יה להיות לבו בוער בקרבו להדבק אל ה' אלהיו, ובזה מתקן שורש הגבורה בשמי מרום שתתגבר על אויבי ה' לעשות נקמה בגוים להיות כי הנה אויביך ה' יאבדו יתפרדו כל פועלי און, ולהיות נמתק ונכלל בחסדי אל אשר משניהם יושפע שפע הטוב על ראש עמו בית ישראל כי הטוב והאושר השלימות האמיתי אינו בחסדים לבד כי אם בהתערבות בו מעט מכוחות הדינים כאשר ביארנו כמה פעמים.

וכן כשרואה לפניו ממדת התפארת בעולם כמו כל חפצים נאים הנמצאים בעולם, יראה לתקן שורשם בשמים לפאר ליוצרו שככה לו בעולמו ולא חיסר כלום וברא כל אלה להבחין מזה אפס קצת דקצת על אחת מני אלף וכו' עד אין שיעור וערך מפאר חי העולמים במדות העליונות אשר מרוב תפארת גדולתו יוכל לצאת נשמת אדם ממש להשאר ולהדבק שם ולראות ביקר הדר עטרת תפארת מלכות כל עולמים, וכן בכל המדות כנודע. כלל הדברים אשר הן במחשבה הן בדיבור ובמעשה בכל מה שהוא, ישים האדם אל לבו באיזה מדה מעשר מדות שרואה עתה לפניו ועוסק בה ויראה לתקן מדה ההיא בדבר הזה שהוא חושב ומדבק ועושה בארץ.

והנה נודע אשר המדות העליונות נחלקים לשתי בחינות. חמשה חסדים וחמשה גבורות שכל אחד כלול מעשר שהם חמשים וחמשים. ולזה אמר הכתוב ויאמר ה' וגו' לך לך מארצך כלומר שתי הבחינות שהם חסדים וגבורות הנרמזים בחמשים וחמשים ושהם לך לך הכל יתוקן בתיקון הנכון מארצך על ידי מעשה ארץ התחתונה, כי חמשה תענוגים הם בעולם, אכילה ושתיה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ונגד זה בגבורות הם חמשה עינויים האסורים ביום הכפורים מה שצריך ענות נפש מחמשה דברים האלו, ועל ידי החמשה דברים האלה הן בעשותן או כאשר יפרוש אדם מהן לשבירת תאותו מתקן כח הה' חסדים וה' גבורות וכאמור, והכל כאשר אתה עומד במקומך מארצך וממולדתך ומבית אביך כלל בזה כל בחינות העשר מדות הנכללים בג' קוין ימין ושמאל ואמצע שהם חסד גבורה תפארת. כי ארץ אמרו חז"ל (בראשית רבה ה', ח') למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה והוא בחינת הימין בחינת החסד והאהבה שרודף לעשות מצוה ממצוות ה' כאומרם (שבת ק"ד.) שכן דרכן של גומלי חסדים לרוץ בתר דלים. וכנגדו משמאל, בית אביך שהוא תרח שורש הרע והקליפה הנמשך ונתפשט משורש הגבורה הקדושה, שבה הוא אחיזת הקליפות להרע לעולם בכח הדין הקדוש בבחינת (ישעיה י', ה') הוי אשור שבט אפי, והבן, גם בית אביך עם האותיות והכוללים הוא מספר שני פעמים גבורה. וממולדתך, הוא מאמצע שהיה במשפחתו גם בחינת הטוב שעל כן צוה לאליעזר כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך כי היה מעורב בחינת הקדושה עמהם, והראיה שרבקה ושרה היו מהם וגם הרן לא היה חזק ברשעו כל כך כנודע, ומכל הג' בחינות אלו הכוללים כל דברים שבעולם וכל הבחינות כנודע.

מהם תוכל לעלות אל הארץ אשר אראך היא ארץ עליונה להיות תמיד ראשו בשמים לעשות בתחתון ולרמוז לתקן בכל מדה ומדה מה שדוגמתו בשמים כמדובר, ואז ואעשך לגוי גדול ואמרו חז"ל (פסחים קי"ז:) זה שאומרים אלהי אברהם. לצד שה' הטוב משפיע על ידו ובזכותו, טובות לכל העולם עבור מה שמגדיל תמיד בחינת החסד וממתיק בחינת הדין הן בראותו חסדי המקום והן גבורותיו בכולם רואה להגביר החסדים ולהכניע הדינים וכן מתנהג הקב"ה עם עולמו כאשר הוא מתנהג בכאן באהבת ויראת בוראו, כאשר אמרנו על פסוק (תהלים קנ"ח, א') אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, פירוש אשרי האיש שירא מזה מה שיודע שה' הוא ההולך בדרכיו פירוש דרכי אותו האיש שכל התנהגות כל העולמות עליונים ותחתונים בכל הנבראים והיצורים והנעשים, הכל על פי דרכי איש בהטבת מעשיו או להיפוך ח"ו, ואם חלילה יקלקל דרכיו ומעשיו ח"ו יסתמו כל צנורות ההשפעה של כל הנבראים ברואי הארץ הלזו, ויוחסר לחמם וברכתם, והדינים יהיו מתגברים בעולם ואז אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבולה וגו', ואף בעולמות עליונים ח"ו ימעט אורם והשפעתם כמאמר הכתוב (ישעיה נ', ג') אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. והוא ענין המעטת אור השפעתם הבאה מלמעלה ונשאר חושך במקום אורה על ידי מעשה בני אדם כמאמר הנביא (שם ה', כ') שמים אור לחושך, ועל כן יראת ה' על פניו, רעדה יאחזנו חלחלה יחטפנו ופחד ואימת מות יפול עליו פן יגרום קללה לכל העולמות וכולם יקללוהו בפיהם ובלשונם ויאמרו הראיתם זה השפל ונבזה אשר מונע השפעת אור ה' בעולם, ומחשיך עיני כל, ועל זה אמר הכתוב (משלי י"א, כ"ו) מונע בר יקבהו לאום. פירוש המונע בר ומזון לבוא לעולם על ידי מעשיו המקולקלין הממשיך הדינים לעולם כולם יקבוהו ויקללוהו מגדול ועד קטן יונק עם איש שיבה מה שמנע לחמם מפיהם, ועל כן בזוכרו זאת הנה אדרבה ישים פניו ודעת מחשבתו להוסיף עוז ותעצומות להיטיב כל דרכיו ומעשיו ולהרבות חסדי המקום בעולם ולהכניע הדינים כדי שעל ידו יתברכו כל העולמות וכל הנבראים והוא יהיה שליח לקבלה לקבל בשורש נשמתו כל טוב ואור החיים לכל, ומשורש נשמתו יתחלק לכל באי עולם כנודע, ומי שזוכה לבחינה זו הקב"ה מיחד שמו עליו לומר אלהי אברהם או אלהי ישראל בכלל, כי על ידו מתנהג הקב"ה להיטיב לבריותיו וניכר אלהותו יתברך בעולם על ידי זה האיש, אחר שהוא הגורם שפע ומזון וחיים לכל העולם וכולם יאמרו אלהי פלוני כיון שעל ידו משפיע הקב"ה כל הצטרכות העולם.

ועל כן כשאמר לו לך לך כנזכר שמכל דבר יראה לתקן את המדה ההיא בשמי מרום ועל ידי זה יגרום שפע רב בכל העולמות כי יתיחדו ויתקשרו המדות אלה באלה ביחוד גמור אחר שיהיו כולם על תיקון הנכון, הבטיח לו בהיות כן, אשר ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם, כי כולם יודו ויאמרו אשר אלהי עולם מרחם על עולם רק בשביל אברהם כלומר בשביל והצנור שאברהם עושה ליחד המדות ולהמתיק הדין ולהגביר החסדים, בזה השביל יורד השפע והברכה והחיים לכל נבראי עולם והקב"ה הוא אלהי אברהם ממש שעל ידו מחיה עולמו ומנהיג עצמו בבחינת הבורא לנבראיו להחיותם וכאשר כן תעשה אז הנה ואברכך כי הנה נודע מה שאמרו ז"ל (ילקוט נ"ך רמז תתק"ס) בפסוק (משלי כ"ב, ט') טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך ונודע אשר צריך להבין ענין אל תקרי שאמרו חז"ל אל תקרי כך אלא כך כיון דבאמת כתיב בקרא יבורך וכי זה קרי וכתיב ובאמת אנו קורין גם כן יבורך.

והענין הוא, על פי מה שאמרו חז"ל (ילקוט רמז תתק"ן) אמר ר' אחאי מצינו שכל המלמד סנגוריא על ישראל הקב"ה מרוממו בעולם דכתיב (ישעיה ל', י"ח) ולכן ירום לרחמכם. ממי אתה למד מאחימעץ וכו' עד תדע לך שהוא כן שכל ימיו של משה לא נקרא איש האלהים עד שברכן שנאמר וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל וגו', וכן אמרו חז"ל (סוטה ל"ח:) אמר רבי יהושע בן לוי כל כהן המברך מתברך וכו', כי הנה לה' הישועה, על עמך ברכתך סלה, כלומר כשהקב"ה מברך את עמו ישראל ויושיעם למען שמו בישועתו, זה הישועה לה' היא פירוש כי נחשב כאילו כביכול הוא נושע בברכה הלזו, כי יותר משהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק, ועל כן זה נחשב ישועה לה' במה שעל עמך ברכתך סלה ומברך לעמו ישראל בקדושתו, ונמצא האדם המרבה להיטיב וגורם ברכה והשפעה לעולם, מתרבה בזה שמחת וחדות הקב"ה במה שיוכל להיטיב על ידי ברכת האיש הלזה ובודאי הקרוב קרוב קודם להברכה שיתברך הוא קודם הכל, וזהו שאמר הכתוב (משלי י"א, כ"ו) וברכה לראש משביר כי זה המשביר וממשיך מזון ושפע הטוב על פני תבל ויושביה ודאי הוא הקרוב להברכה היורד על ידו להיות יחולו מקודם הברכות לראש צדיק וממנו לשאר באי עולם ועל כן אל תקרי יבורך אלא יברך כלומר שלא יוכל להיות יבורך מאור פני ה' אם לא תוקדם בתחילה אצלו בחינת יברך שהוא יגרום בצדקתו ברכת הארץ ויושביה ואז על ידי זה הוא הקרוב קודם לקבלת הברכה. וראיה ממשה שלא נתברך בשם טוב להקרא איש אלהים עד שבירך תחילה את ישראל וגרם ברכה ושפע לעם ה' ומברכתן גם הוא יבורך כנאמר, ועל כן כשיזכה לבחינת לך לך מארצך כנזכר שעל ידו יומתקו כל הדינים ותרד כל בחינת הברכות והשפעות לעולם ודאי שהוא יבורך קודם מה' ולזה אמר לו ואברכך ברכת שמים מעל וארץ מתחת כיון שהוא הממשיך כל הברכות לבאי עולם.

והנה הרב האלשיך כתב (בפרשת ויצא) בפסוק (כח, כ) אם יהיה אלהים עמדי כלומר אם אזכה שגם אלהים שהוא בחינת הדין יסכים להיטיב עמי כי אטיב מעשי באמת ובתמים, בכל השלימות הראוי באופן שאתברך גם על פי דין אלהים, והוא בחינת מה שאמרו חז"ל (ברכות י"ז:) על פסוק שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה (ישעיה מ"ו, י"ב), רב ושמואל כו' עד כל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע עד כאן. כי הניזון רק במדת הרחמים של הקב"ה במה שמאיר עליו הקב"ה מרוב חסדו וטובו נקרא ניזונין בצדקה כי הוא צדקה מאת ה' ובזה לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים כיון שכפי הדין אינם ראוין לזה, מה שאין כן אם גם מדת הדין מסכמת להיטיב עמו אז הוא ניזון בזרוע שלא בצדקה, וזו הברכה היא על שלימות הגמור שאין בה בושת פנים וגם הקב"ה מקבל רוב גודל תענוג מזה עד אין שיעור כי עיקר הבריאה היה בשביל זה להיות זן את עולמו בדין ובמשפט צדק בכדי שלא יהיה בדרך נהמא דכיסופא כי כאשר לך ה' הצדקה אז לנו בושת הפנים ואין הטבה זו שלמה מכל צד, והקב"ה חפץ חסד באמת הוא שיהיה ההטבה בשלימות הגמור, ועל כן כשנאמר כאן ואברכך ודאי הוא על שלימות הברכה שיתברך גם ממדת הדין ובפרט כיון שקאי למה שלמעלה אשר אם יזכה לתקן כל מדות עליונים בשרשם בשמי השמים וליחדם ולקשרם זה אחר זה ביחוד גמור מי לנו גדול להתברך מאת אלהי"ם כמו זה, על כן אמרו ז"ל (פסחים קי"ז:) ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק נודע מדת יצחק שהוא הפחד והדין, ואף על פי כן הכל יאמרו ראיתם כמה גדולה כוחו שניזון בזרוע שאף אלהי יצחק מברך אותו וזן אותו כאמור ועל ידי כן ואגדלה שמך כי אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א) ואגדלה שמך ר' ברכיה בשם ר' חלבו אמר שיצא מוניטין שלו בעולם (פירוש מטבע שלו) ומהו מוניטין שלו זקן וזקנה מכאן בחור ובתולה מכאן וכו' עד כאן. וצריך להבין למה היה נחקק על המטבע שלו כך וכך ועיין במפרשים.

ולפי הדברים הנזכרים אפשר לומר, כי הנה שתי בחינות היה באברהם, אחד מה שהרבה מדת החסד בעולם בעשיית חסדו וטובו לבאי עולם וברוב אהבתו הגדולה הנפלאה שהיה לו לה' אלהיו ובזה נתגבר החסד על הדין והמתיק הדין וגברו רחמי המקום לרחם על עולמו, כי בודאי זה השפע והברכה שגרם אברהם לברך כל באי עולם הכל היה ברוב חסדי המקום על ידי עשיותיו ופעולותיו, אבל לא שירד הברכות בכל העולם מצד הדין שיהיה כל העולם אז ניזון בזרוע שיטיב אלהי"ם עמהם כי לא צדיקים היו שיהיו ראויין להיות ניזונין בדין, רק מצד רחמי המקום שריחם עליהם בשביל אברהם הצדיק כלומר בשביל והצנור שעשה תמיד להגביר החסדים, בזה נתגברו החסדים ופעלו הטוב אבל לא התברכו מאת אלהי"ם, ולא כן היה אברהם שהברכה שקיבל הוא בעצמו להתברך בכל מעשיו ודאי מאת אלהי"ם היתה שגם הדין אלהים הסכים לברך אותו מחמת רוב גודל צדקתו כנאמר וכמאמר הכתוב (בראשית כ"ד, א') ואברהם זקן וגו' וה' ברך את אברהם בכל וידוע מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"א ב' וירושלמי סוף ברכות) כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו הרי מפורש שברכת אברהם היה גם במדת הדין ועוד לפי מה שכתבנו (באופן הי"ג מפירוש פסוק בראשית) אשר עבור זה הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה לפי שהם נידונין על פי הדין הגמור אשר עלה במחשבה לפניו לברוא העולם בדין, ולא אדם הוא ויתנחם לחזור ממחשבתו רק הצניעו ומנהיג את צדיקיו במשפט הזה להיות ניזונין בזרוע ולדון אותם על פי הדין החזק ולכן מדקדק עמם כחוט השערה ועל כן השיב הקב"ה למשה במיתת רבי עקיבא (מנחות כ"ט:) כשראה ששוקלין את בשרו במקולין אמר לפניו רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני, ולכאורה מה זה תירוץ על קושית משה ואכן אמר לו שרבי עקיבא נידון על פי הדין החזק אשר עלה במחשבה לפניו בעת הבריאה ולכן מדקדק עמו כחוט השערה ומה יזכה אנוש עם אל ולכן שקלו בשרו וכו' ובודאי אברהם אבינו היה גם כן נידון על פי מחשבת הדין כי מי לנו גדול בבית המלך ממנו עמוד העולם מרכבה אליו יתברך, ובודאי היה ניזון בזרוע ונתברך גם מאת אלהי"ם פחד יצחק כנאמר.

ועל כן כשיצא מוניטין של אברהם להודיע טבעו וגדולת בחינתו היה כתוב זקן וזקנה מכאן להורות על בחינת הרחמים שהוריד והשפיע והגדיל בכוחו רחמי המקום על פני תבל ויושבי בה, ובחור ובתולה מכאן להורות על בחינת הדין החזק שהוא עצמו ניזון בזרוע וכל הברכות שברכו אביו שבשמים להיות גדול בעושר ובבנים ובכח וגבורה, הכל מאת אלהי"ם הוא כי ראוי הוא וזכה בגודל צדקתו להיות ניזון בזרוע להיות אלהים עמדו להיטיב עמו גם בבחינת הדין הגמור, וכאשר אמרו חז"ל בפסוק שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה, שכל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע וכו', ועל כן אמרו חז"ל ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב, נודע מדת יעקב איש תם יושב אהלים. אוהל החסד, ואוהל הגבורה, ובזה הכל יאמרו על אברהם שהקב"ה מתנהג עמו בשני אלה הבחינות בבחינת החסד לרחם על העולם בעבורו ובכוחו, ובבחינת הגבורה להיות הוא בעצמו ניזון בזרוע בכח אלהים בחינת אלהי יעקב ממש, ועל כן סיים והיה ברכה ואמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א) הברכות מסורות לך וכו' כי אתה בכוחך הגדול תוכל להמתיק הדינים ולהרבות החסדים ולהמשיך שפע וברכה לכל העולמות ואתה תהיה שליח לקבלה לקבל בשורש נשמתך כל הברכות ומידך יבוקש להשפיע הברכות לבאי עולם על פני הארץ והיושבים בה. ולא זה לבד כי אם אף כל הברכות שהמשיך לעולם כולם חוזרות אליו להתברך בעד מה שהמשיך כל ברכה וברכה לעולם והוא אוכל יגיע כפו אחת ושתים. וקודם כאשר יקבל הברכות הקרוב קרוב קודם שיתברך הוא, ואחר כך כשיתחלק הברכות לעולם ועושה בזה נחת רוח גדול ותענוג נפלא לפני מי שאמר והיה העולם במה שהמשיך הברכה לעולם אשר זה כל חפץ מלך עולמים ברוך הוא, נתברך שנית מאת הקב"ה בעד זה, ועל כן כולם כאחד חוזרות על ראשו להתברך בברכה כפולה.

ועל כן אמרו (בבא קמא צ"ב.) כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, כי נודע ענין התפלה שהיא חיבור וקישור (מלשון צמיד פתיל) אורות ומדות עליונים וכל המתפלל בעד חבירו צריך לראות מקודם לתקן שם בשמי השמים יחוד וזיווג המדות זה אל זה ואז יוכל להמשיך הברכה מחי העולמים ברוך הוא אל המדות העליונות כי כל עוד שאין המדות בשלימותן ביחוד הגמור לא תרד הברכה אליהם כי אין הברכה שורה אלא על דבר השלם וכשהוא מיחדן בכח תפלתו מוריד שפע ורחמים וברכה אל המדות עליונות ומשם אל שורש נשמתו נשמת המתפלל ההוא ומאתו תושפע הברכה לשורש נשמת חבירו המתפלל בעדו על ידי הצנורות הידועים כי כל נשמות ישראל בשורשם אחד הם אחדות גמור. ונמצא כאשר הוא צריך לאותו דבר, ודאי הקרוב קרוב קודם להתברך הוא בברכה אשר המשיך לשורש נשמתו ואחר כך תושפע לנפש שמתפלל בעדו ועל כן הוא נענה תחילה והבן.

ועבור זה התפלל דוד המלך ע"ה ואמר (תהלים ט"ו, י"ב) ה' זכרנו יברך יברך את בית ישראל יברך את בית אהרן וגו' ולכאורה יברך אחד מיותר והיה לו לומר ה' זכרנו יברך את בית ישראל ועיין במפרשים שם, ואמנם כיון שרצה להתפלל על ישראל ולהמשיך להם ברכה ממעונה אלהי קדם, היה צריך קודם להמשיך הברכה לשורש נשמתו בית המלכות ומשם ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה להתברך כללות נשמות ישראל. ולזה אמר מקודם ה' זכרנו יברך להמשיך הברכה לשורשו אשר בשמים ממעל ומשם יברך את בית ישראל יברך את בית אהרן וגו' ונמצא ודאי אשר הממשיך ברכות לעולם אשרי לו בעולם הזה שהוא יתברך מקודם וטוב לו בעד זה לעולם הבא כי ברכות לראש משביר שהקב"ה חפץ מאוד לשלם לו שכר טוב בעבור זה שהתברך עולם על ידו ועשה בזה רצון הבורא להיות נחת רוח לפניו שרק לשבת יצרה להעניקם מטוב ברכותיו ולקבל הענקתו וטובתו וחסדו, ואשרי מי שזוכה לקבל ברכתו, כי שכר מצוה מצוה (אבות ד', ב'), פירוש האדם העושה מצוה והקב"ה משלם לו שכר כראוי לפני כבודו זה השכר הוא גם כן מצוה והקב"ה משלם לו בעד זה, לבד מה שגרם במצוותיו להיות הקב"ה מיטיב לו ולשלם לו שכרו, שאין שיעור וערך לגודל הנחת רוח והתענוג שמתענג צור העולמים ברוך הוא וברוך שמו במה שמצא מקום להשפיע ברכתו ולהאיר לאחד מבריותיו מטובו, ומשלם גם כן שכר בעד זה לבד, ואמנם אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת (קהלת א', ז'), כי הברכה שהצדיק מקבל מאת ה' הן ברוחניות בתורה ועבודה והשגת חכמה ומדע, והן בגשמיות בברכת בני חיי ומזוני, על כולם הוא מודה ומשבח ומפאר לה' על כל הטוב אשר גמלהו, ועובד ה' בטובה ההיא, ובזה פועל עוד ברכה בעליונים ובתחתונים כי מגביר בזה מדת החסד במה שמודה לה' על חסדו והחסד מתרבה בעולם ומתברכין כל העולמות.

ועל זה אמרו חז"ל (עיין רש"י ריש וישב) צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא כי כל עבודתם עבודה שיש אחריה עבודה, עבודה תמימה תמידית אין לה הפסק, להמשיך הברכות ולהודות לחי עולמים ולעבדו בפחד ואימה עבור חסדו כי יאמר מי אני השפל הנבזה קרוץ מחומר אשר הקב"ה בגדולתו ברוב חסדיו משגיח עלי ומיטיב עמי בכל מילי דמיטב ובמה אודה לה' אקדם לאלהי מרום האקדמנו בעולות הלא כל הארץ לפניו הוא, תבל ומלואה חיתו יער בהמות בהררי אלף וזיז שדי עמדו. ואם בהודות באמרי פי מה אני ומה ימי חיי הבל ואם אלף שנים אחיה והיה כח אבנים כוחי, ובשרי נחושה, לא אוכל להודות לו, על אחת מני אלף אלפי אלפים ורוב רבבי רבבות פעמים הטובות נסים ונפלאות שעושה עמי בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, ואין בפי כי אם שיר ושבחה תהלה ותפארת לפי מאמצי כוחי לחי העולמים אשר השגיח עלי בחסדו, וזאת הודאתי ושבח מה שאני אומר בכל לב ולב שאין אני יכול להודות על טובותיו העודפות עלי, וכל השבחות וההודאות שאני אומר כולם אינם כטיפה מים הגדול מה שהיה ראוי להודות לך בכל תוכן נקודת מורשי לבבי ומאמצי כוחי עד מצוי דם הנפש בכלות נפשי בשבחיך, כי כל אשר אתה עושה עמי הכל בחסד חנם. ועבור זה הוא נכנע ונשבר לבו בקרבו ומתיירא ומתפחד מגדולתו ורוב חסדו בבושה גדולה בחושבו מהטובה שעושה לו אלהים תמיד ומה הוא גומל נגדו מכל מה שעבר עליו בכל ימי חייו, ואם יערוך זה כנגד זה ודאי יצא לבו בקרבו והמס ימס כדונג ונופל על פניו ממש, מרוב יודעו עד כמה אינו יוצא ידי שמים בכל שעה ורגע. ועל ידי זה ההכנעה ממתיק כל בחינת הדינים. ובהודאות מרבה החסדים וממשיך על ידי כן עוד ברכה ושפע ורחמים ממי שכל הברכות בידו.

ועל זה אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית ל"ב, י"א) קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך וגו', פירוש שנעשיתי קטן מאוד ונכנע בעיני עבור החסדים והאמת אשר עשית תמיד את עבדך כי ידעתי שאינני כדאי וראוי לכך, ואך עם כל זה הצילני נא מיד אחי מיד עשו, פירוש כי הוא עשו הרשע ויעמוד רשעתו לפניך שלא תמסרני בידו. ועוד, כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים ואם לא תעשה למעני תעשה בשביל טפלי דתלי בי והיה ביניהם יונקי שדים שלא חטאו כי זה המעשה היה תיכף אחר שנולד יוסף שטנו של עשו כמאמר חז"ל (בראשית רבה ע"ג, ז'). ועל כולם עשה למען שמך הגדול והקדוש שהבטחתני ואמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך וגו', ואם יעקב אבינו אשר פדה את אברהם אמר קטנתי מכל החסדים מה יענו בני אדם אשר לא הגיעו לבחינתו אחת מאלף שצריך להיות נשבר לבבם בקרבם בראותם מעשה ה' ונפלאותיו וחסדיו שעושה עמם בכל עת ושעה ורגע, ובזה מרבה הצדיק עוד ברכה בעולם כאמור, וכשבאין הברכות אליו ועל העולם עוד חוזר ועושה כן בהודאה והכנעה ועבודה ונמצא אין לו מנוחה ממש שהברכה מעורר הכנעה והודאה וזה מעורר עוד ברכה, וברכה השנית עוד הכנעה וכן לעולם.

וזה שסיים לשון והיה ברכה כלומר שעצמך תּעָשֶה ברכה להיותך ממשיך תמיד מברכה אל ברכה, וממילא הברכות נתונות בידך כיון שכולם יורדים דרך צנור שורש נשמתך למאן דחזי לך למברכא בריך כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א). ועל כן אמר ואברכה מברכיך ומקללך אאור כיון שהברכות לא ירדו כי אם בשורש נשמתך ולמאן דחזי לך למברך, בריך. ודאי לא יתברכו כי אם מברכיך ואוהביך הדבקים אתך ואז יוכל שורש נשמתם לידבק במקצת, אל שורשך לקבל הברכה משם. ואך מקללך אשר הם בבחינת יתפרדו כל פועלי און ואין להם דביקות בקדושה לא תוכל הברכה להאיר אל שורש נשמתם וממילא כשלא יאיר שם הברכה ברכת ה' הנה כל הקליפות והחיצונים המוכנים לרעה יתאחזו בהם ויתקללו בקללות שונות מקליפות ההם שהם מקור הקללות והארורים. ורק ונברכו בך כל משפחות האדמה פירוש שיאיר מן הברכה של אברהם גם לתוך שרי אומות העולם שלא יתבטלו מכל וכל, ועדיין לא הגיע זמנם (כמו שמובא בליקוטי תורה פרשה זו).

והנה אף שבחמשים וחמשים הנזכרים למעלה מבואר שם בליקוטי תורה שכולם רומזים לחסדים כי מוחין דגבורה לא נתקנו עד יצחק מכל מקום כתבנו שרומזים גם לגבורות כי כל החסדים מעורבים גם מגבורות, ועוד התורה היא נצחית ורומז בכל זמן ובכל אדם. והן אחר יצחק שנתקנו מוחין דגבורות רומז תורתנו הקדושה גם אליהם, ובפרט לאשר ידוע אשר הנשמה של האדם היא הנקראת אברם (כמו שמובא בזוה"ק ריש פרשת לך ובדף פ'.) ולפעמים מכוונה על שם אברהם כאשר כתבנו למעלה בשתי אופני עבודה אשר יעבוד האדם.

ועתה נאמר באופן אחר, כי הנה אדם הוא מ"ה במנין ובמספר, לפי ששורשו בשם הקדוש העולה מ"ה וכאשר אמר אליהו בתפילתו מלגאו איהו שם מ"ה ושני בחינות מ"ה נמצאים בעולם. אחד הוא הדבר הידוע ונראה לבני אדם, והכל יודעין מה הוא והוא מלשון מהות שידוע וניכר מהו הדבר, ואחד הוא להיפך דבר שאינו ידוע ואינו נתפס כלל במהות והכל שואלין מה הוא כי על כל פנים נראה שזה איזה דבר ואך עומד לשאול עליו מה הוא כי אינו ניכר במהותו.

וביאור הענין על פי אשר ביארנו בחיבורנו סידורו של שבת (שורש ח' ענף ב') את מאמר חז"ל במדרש (שמות רבה מ"ה, ו') על פסוק (שמות ל"ג, י"ט) וחנותי את אשר אחון וזה לשונם: באותה שעה הראה הקב"ה למשה את כל האוצרות של מתן שכר שהן מתוקנים לצדיקים והוא אומר האוצר הזה של מי הוא והוא אומר של עושי מצוות והאוצר הזה של מי הוא של מגדלי יתומים וכן כל אוצר ואוצר ואחר כך ראה אוצר גדול אמר האוצר הזה של מי הוא אמר לו מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה שנאמר וחנותי את אשר אחון למי שאני מבקש לחון וכו' עד כאן. והוא פלאי, אחת הנה ידוע שכל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו כמאמר חז"ל (בבא קמא נ'.). ועוד וכי אתגורי אתגר זה שאין לו, לקחת מהאוצר גדול מהאוצרות של עושי מצוות וחז"ל אמרו (עבודה זרה ג'.) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ולזה נהפוך הוא שטוב שלא לטרוח ולהכין לו, ויהנה מאוצר הגדול. ועוד יתמה אשר על זה שאין לו ובודאי לא עבד לבוראו יאמר עליו הקב"ה למי שאני מבקש לחון.

ושורש הדבר הוא על דרך משל למלך שמצוה לעבדיו לתקן לו כתר מלוכה להכתיר עצמו בו בכתר מלכות כדרך המלך, יש מהם אלו הפחותים בדעת שזה נחשב אצלהם לעבודה ולמשא כבד עם שיודע בנפשו שעתיד זה הכתר להיות עולה ויושב בראש המלך, וכל הרואים את המלך כולם יפחדון וירעדון מאימת כתר המלוכה, כי הוא מורה על גדולתו וכבודו כי רבה היא ונורא בגוים, עם כל זה גם המלך עצמו לא נחשב בעיניו וכלא נחשב אצלו כבוד המלך וכתרו כי לגודל חסרון דעתו וטפשות לבו אינו רוצה לשים לב על זה, ונחשב אצלו עבודה זו כשאר עבודות הפחותות שעושה להמלך, ונדמה לו כאילו מוציא זבל מתחת סוסיו ובהמותיו ועל כן אינו רוצה לעשותו, כי אם עבור שיודע שבודאי ישלם המלך בעד טרחתו, עושה זאת למענו למען יקבל שכרו משלם ומצפה לתשלום גמול, והמלך החכם המבין לכל זה, הנה אותו העבד הבזוי נבזה בעיניו למסור לו איזה גדולה וכבוד ולהעלותו בקצת מעלות יתירות על שאר עבדיו, ואך אין דרכו של מלך לקפח שכר כל בריה ודאי הנה שכרו אתו ומשלם לו כפי ערך העבודה, אף שהוא כיד המלך הטובה ונוטל שכר גדול למאוד עבור גודל טוב המלך עם כל זה השכר קצוב לפי ערך העבודה.

והסוג השני המה בעלי שכל יודעים רבונם מבינים במקצת דבר המלך ודתו ויודעים עד היכן מגיע הדברים אשר העבודה החשובה הזאת נשתנה משאר עבודות למעליותא וכל כבוד המלכות תלוי בזה ונחשב בעיניהם עבודה הזאת עד שמתענגים בעבודה הזו, ומבינים אשר אף אם המלך לא היה נותן להם שום שכר על זה היו עושין לו עבודה הנפלאה הלזו כתר מלכות להיות עטרה על ראש המלך, ואך גבה לבם בזה ואומרין בלבם כי על כן בא להם עבודה הזו כי הם לבדם ראויים לכך לא זולתם, ולמי יחפוץ המלך לעשות יקר הזה יותר מהם, והכתר הולמתם כי להם נאה ולהם יאה, וגם מהם אין דעת המלך נוחה, כי כמעט השוו כבודם לכבוד המלכות שסוברים שראויים לכך ועל כן לא נפל פחד עליהם להתפחד ולהתיירא מנגוע בכתר הכבוד הזך והנקי שח"ו לא ילוכלך ולא יטונף מזוהמת הידים ולהיות נחרד בזוכרו כי זה הוא שמוכן להנתן על ראש המלך, ורק לפי ערך סוג הראשון הם מובחרין במה שיודעין שכבוד לאיש בזה שהמלך נותן לו עבודה זו החשובה ולא יחפוץ לעשותה בשביל קבלת פרס, אכן אף בזה לא בחר המלך להיות כלבו.

והסוג השלישי הוא, כאשר ימצא אחד מעבדיו זך השכל ולב נבון וחכם ויודע מגדולת המלך והדר יקר תפארת גדולתו והנה הוא תמיד נכנע לפי המלך ויראתו על פניו תמיד ושבח המלך וכתרו ירצה תמיד בפיהו ולא יוכל לשכוח בגדולת מלכו אף רגע, ותמיד כמעט נפשו יוצאת אל המלך כי חפץ תמיד לישאר בחצר המלך להיות מעבדיו המשמשין לפניו. ואם אליו יהיה צווי מפי המלך לשרת אותו בדבר מה ולעשות לו עבודה קטנה או גדולה מה מאוד ילהב לבבו ויכסף נפשו ויחפוץ בכל גופו ואבריו לעשות צווי המלך מה ששמע מפיו, אף אם יהיה ממש עבודת הוצאת זבלים מתחת פרדותיו, מאוד ומאוד יומתק לו ויערב לו עשיה זו יותר מכל מחמדי ותענוגי עולם כי לא יביט אל פחיתת העבודה רק לגדולת מי שצוהו, ובזוכרו שהוא עושה רצון המלך בזה, כל חפציו לא ישוו בעיניו לגדולת עשיה זו ושש על זה כעל כל הון יקר נמצא, ומכל שכן דכל שכן על אחת כמה וכמה אם יצוהו המלך לתקן את כתרו שיהיה מוכן להיות עולה ויכתיר את המלך, כמה יחרד וירתת ויזיע ולבו מתפחד ומתיירא ומרעיד נגיעת הכתר בידו ליתנו אל המלך כדי להלבישו על ראשו באומרו מי אנכי חסר דעת איש נבזה לגשת ולקרב לדבר וחפץ יקר הזה אשר השרים ויועצי המלך העומדים לפניו לאו כל אדם זוכה לזה הכבוד, ומי אני לבוא אל הכבוד הגדול הזה, ומכל שכן איך קרבה ומלאה לבי לקחת הכתר פז בידי פן אולי בנגעי בו אשים בו איזה כתם כל דהוא ומה אני וכל חיי לטנף כתר המלוכה, ואך מה אעשה ודבר המלך נחוץ עלי שיהיה זה הכבוד הגדול נעשה על ידי, וחלילה לי לעבור מרצונו ועל כן אני מוכרח ליטול הכתר הנורא בידי, אבל על כל פנים ארחץ בנקיון כפי עד אשר יטהרו מכל זוהמא וליכלוך מה, ואף אחר הרחיצה לא אקחנו בידי כי אם אחר שאכרוך ידי בבגדי משי זך לבן ונקי מכל, כדי שלא יתהוה כתם כל דהוא, ואחר המעשה שעושה בידו כשמגיע אל הכתר מתפחד מחשיבות כתר עצמו ליטלה בידו, ובא בגודל פחד ומורא ורתת וחלחלה עם הכתר הנפלא אשר תיקן, ליתנו אל המלך. וידיו מרתתין וכל גופו יחרד מרוב אימה ויראה שנפל עליו הן מצד מורא המלך והן מצד מורא מגודל העבודה שעושה. ועושה העשיה באהבה בחיבה באימה ביראה בענוה בשמחה בזוכרו לפני מי הוא עומד ואת מי הוא מלביש, וחשיבות העבודה הזו לעטר את המלך בכתר מלכות שלו הנורא והנשגב. ומה גם אחר תשלום העבודה פוסע לאחוריו ועומד ומרעיד, והמלך שואל אותו מה אתה מרעיד עוד, הלא כבר שלמת מעשיך בטוב. והוא משיב, ואיך לא אפחד וארעד ששמתי אל לבי במה אשלם למלך על הכבוד הגדול שכבדני שאעשה לו שירות נכבד וחשוב כזה אשר אין הכל זוכים אליה, ואילו הייתי עושה צווי המלך בשארי הדברים מה מאוד היתה גדלה שמחתי ויתערב לנפשי שזכיתי לעשות רצונו ומכל שכן עבודה החשובה הגדולה ומעולה כזו ודאי אין די לשלם להמלך בעד זה כי אם בנפש ממש למסור נפשי על כבודו ויודע אני אשר אף אם אתן את נפשי למלך לא יהיה שקול על אחד מני אלף תשלום גמולו, כי הוא מלך גדול על כל העמים תחת כל פני השמים והפלאת חכמתיך וגבורותיך והתנהגות מלכותך עד בלתי שיעור וערך, ותחלק מכבודך לאיש נבזה אשר תחת הרחיים לכבדו בכבוד גדול כזה, אין תמורה בנפשו בזה. ולזה אני מרעיד ומפחד במה לשלם גמול להמלך על זאת, וכראות המלך מעשה האיש הזה והבין דעתו ואמיתיות לבבו איך שגדלה בעיניו מעלת המלך ואימתו, ומעלת כתרו החשובה היקרה עד שנפשו לא נחשב בעיניו מול ערך תשלום גמול הלז במה שזכה לעשות רצונו, ורוצה לתת נפשו על כבוד המלך, הנה מה מאוד נכבד איש הלז בעיניו ושם כסאו מעל כל השרים ועבדי המלך, ומחבבו ומראה לו תמיד פנים יפות ומקרבו אצלו, וממילא כלום חסר מבית המלך, ודאי כל טוב אדוניו בידו ואין מחסור ליראיו.

וכן הוא ממש בדרך ה' ועשיית מצוותיו, כי כל מצוות התורה ולימוד התורה ותפילות ישראל, כולם הם כתרים ועטרות לקונם ברוך הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה כמאמר הכתוב (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר. שממעשיך נעשה פאר ועטרה להיות עולה ויושב בראש אלהי עולם מלך המלכים ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, ובפירוש אמרו חז"ל (חגיגה י"ג:) במתניתא תנא סנדלפון שמו הגבוה מחבירו מהלך חמש מאות שנה ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו, ופירשו התוספות שם מתפילתן של צדיקים הוא עושה עטרות, וכן הוא בזוה"ק (בשלח נ"ח.) תאנא סנדלפון עלאה הוא על כל שאר חברוי חמש מאן שנין והוא קאים בתר פרגודא דמאריה וקשר ליה כתרין מבעותהון דצלותא דישראל וכולהו חיילין ואוכלסין מזדעזעין וכו' עד כאן.

וזה פירוש הכתוב (תהלים ס"ח, ל"ה) על ישראל גאותו ועוזו בשחקים נורא אלהים ממקדשיך וגו', פירוש כשישראל עושין מצוות ומעשים טובים אז נכתר אלהינו מלך עולם ברוך הוא בכתר מלכות ועל ידי זה גאותו גדלה עולם מהכיל כי הכל יראים ומתפחדים בעת שהוא נכתר בכתר המלוכה וחיל ורעדה יאחזון אז מפחד ה' והדר גאונו, ואז נורא אלהים ממקדשיך פירוש אף אותן שמקודשים לשמשו על דרך שרפים העומדים ממעל לו וחיות הנושאות את הכסא גם הם מתפחדין ביותר בעת אשר בני ישראל מכתירין אותו בכתר המלוכה כביכול ברוך הוא אז הוא נורא עליהם ובאימה יעריצו כדרך המלך בשר ודם שבעת שאינו משתמש בכתר המלוכה אז עבדיו ומשרתיו הנצרכים לשמשו מגישים אליו ומדברים עמו כל הדברים כמעט כרצון לבם, וגם הוא מראה להם פנים שוחקות ומדבר עמהם כאשר ידבר איש אל רעהו, ולא כן בשעה שיושב על כסא המלוכה וכתר מלכות בראשו, אז בדילין ממנו אף כל עבדיו ומשרתיו המשמשין אותו, והצריכים לבוא לפניו אז לשמשו באים באימה ובפחד ורועדים וחלים מאימת מלכם, אחר שמשתמש עתה בהתנהגות המלוכה גם עליהם תפול אימה ופחד המלך, כי לבישת הכתר מורה על גדולת המלוכה האמיתית וממשלתו בכל, ובעבור זה הענין גורמין ישראל קדושה גדולה ומורא בכל העולמות כי המה עושין להיות מלך מלכי המלכים הקב"ה מוכתר בכתר המלוכה, ואז מוראו ופחדו על הכל יראת הרוממות והאמיתיות ואף במלאכיו ישים תהלה כנאמר, ואך אין הכל מבינים בגדולת עבודה זו שהיא תיקון כתר המלכות על ידי התורה והמצוות להיות עולה ויושב בראש אלוה, ונמצאים בעמינו שלושה סוגי אנשים הללו הנזכרים.

הכת הראשונה עושים עצמם כאילו לא ידעו כל מגדולה זו ואינם מכירין כלל במעלת גדולת בוראנו אבינו שבשמים ואת איכות חשיבות גדולת מעלת המצוות והתורה והתפילה שהם כתרי כתרים למלך עולמים ברוך הוא, ועל כן המצוות בזויות בעיניהם ובעל כרחם הם עובדים אותם בעבודת משא, כמאמר הבן הרשע מה העבודה זאת לכם שלעבודה ומשא כבד נחשב בעיניו קיום התורה והמצוות וכמו שנזכר בתיקוני זוהר שהתפילין עליהן כשור לעול וכחמור למשא ואחרי קיומו מצוה כל דהו גבה לבו על ה' לומר שהוא עובדו עבודת עבד וראוי הוא לכל תשלום שכר טוב, ועבור זה כאשר יפגע בו איזה רעה מפגעי הזמן ומקורותיו קורא תגר על ה' לומר מדוע הוא עושה לי ככה, ולמה לאחרים הוא מיטיב ולי גומל הרעה. וכל הטובות שעושה לזולתי ראויים יותר אלי ולא די שאין משלם לי כגמולי, אף רעה עושה לי וכאילו ח"ו עובר עליו את הדין וחוטא בלבו נגד ה', והכל עבור שאין הכרתו חזקה בגדולת וחשיבות העבודה, וכוונתו רק לעצמו שישולם גמולו ממי שצוהו בזה.

והכת השניה יודעים ומבינים קצת לפי ערכם מגדולת יוצר בראשית ויודעים בנפשם שכל עבודת התורה והמצוות היא עבודה החשובה המפוארה שאין כמוה בכל ממתקי ומחמדי העולם כולו, וחושקים לעשותו בלי שום קבלת פרס, אך גדלה בעיניהם עבודתם לומר אשר המה ראויים לאותו איצטלא ליתן כתר למלך מלכי המלכים הקב"ה ואינם מחויבים לירא עוד מעבודה זו ולהודות לשמו על זה להיות לזכות וצדקה נחשב להם במה שזכו לעשות רצון אלהי עולם ה' אשר מלכותו מלכות כל עולמים וכל דיירי ארעא כלא חשיבין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו וכמצבייא עביד בחיל שמיא, ואך טובים השנים מן האחד במה שנחשב אצלם זאת העבודה לכבוד גדול ולעבודה חשובה.

והכת השלישית היא החשובה בעלי חכמה ושכל ומבינים בהשגה ומדע וידיעתם נכונה אשר אילו אלף שנים יחיה וימסור נפשו לה' בכל רגע ורגע אינו כדאי על אחת מני אלף וכו' במה שזוכה לעשות שליחות המקום ברוך הוא וברוך שמו אף פעם אחת בכל ימי חייו, והוא נכנע באמת לפני בוראו כי יודע אשר גדולת בוראנו ברוך הוא וברוך שמו היא גדולה שאין לה שיעור וערך ואין לה קץ ותכלית ואילו יתקבצו כל נבראי עולמים מקטן ועד גדול בכל העולמות שלמעלה ושלמטה וירצו לספר מנפלאות תמים דעים כטיפה מים הגדול לא יוכלון לספרה אחת מני אלף וכו' עד אין שיעור. ויודע קטנות ערכו קרוץ מחומר ערום בדעת חוטא מנוול בריה שפילה אפילה קלה כמות שהיא עומד לפני מלך גדול כזה. ועל כן בהגיע לעשות אחת ממצוות ה' עולים על לבו כל זאת וירא ומתפחד לעשות תיכף המצוה בלתי ישוב דעתו, ומקודם רוחץ ומטהר ומקדש את עצמו כאשר יוכל שאת, כדי להסיר מאתו טיפשות הלב ושורש הרע שבקרבו מהרהורים ותאוות רעות שבלב, ולהרהר בתשובה שלימה על כל טינופת העבירה הדבוקה בנפשו ומתחרט על כל העבר בחרטה גמורה מאמיתיות נקודת לבבו באמת לאמתו, ומקבל עליו מעתה באמת וקובע בלבו, לאהבה את ה' ולירא ממנו ולפאר לשמו ולנצח יצרו הרע ולהודות לבוראו בכל לב תמיד ולהתקשר בו בדביקות עצום ולהמשיך מלכותו עליו על כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו שלא יעשה בשום אבר מאבריו וגיד מגידיו דבר אשר לא כרצונו, כמו שכתבנו כמה פעמים בזה, ובפרט על דברי חז"ל (פסיקתא מובא בילקוט הושע רמז תקי"ו) שאמר הקב"ה לראובן אתה פתחת בתשובה תחילה חייך שבן בנך עומד וכו', שעמדו כל המפרשים בזה וכי ראובן היה ראשון לעושי תשובה, והלא אדם הראשון קדמו שעשה תשובה וישב בתענית ק"ל שנים והעלה זרזי תאנה על בשרו כמו שאמרו חז"ל (עירובין י"ח:) וכן קין עשה תשובה כמאמר חז"ל (בראשית רבה כ"ב, י"ג) עשיתי תשובה ונתפשרתי. וביארנו אשר בחינה זו התחיל ראובן שקודם שרצה להציל את יוסף לעשות מצוה רבה כזו כיבוד אב והצלת נפש מישראל עסק תחילה בשקו ובתעניתו לעשות תשובה שלימה לפני בוראו, בכדי לטהר ולקדש את לבו וכל אבריו שיהיו ראוין לעשות עמהן מצוות ה', כי כשאדם עושה המצוה וכל אבריו ולבו ונפשו לא מטוהרין ואדרבה מטונפים בטינופי תאוות רעות ועבירות רעות, ובפרט בטומאת קרי רחמנא ליצלן שהוא מטמא את כל הגוף כי בא מכח כל הגוף כידוע, דומה ממש למוליך מנחה חשובה למלך ומשים את המנחה על קערה מלוכלכת בצואה וטינוף וממילא גם המנחה נעשית מטונף מלוכלך ומביאה כך אל המלך ובודאי המלך כועס ביותר ומה טוב היה לו שלא היה קרב כלל המנחה אליו, כן הדבר הזה ממש, וכן בעסק התורה והתפילה אדם לומד ומתפלל בפיו, ואם פיו מתועב ומשוקץ ומטונף בכל מיני לשון הרע ורכילות וליצנות ומלשינות ומסירות ושקרים ושארי דבורי איסור, ומכל שכן ח"ו פה דובר נבלה ומנבל פיו שמעמיקין לו גיהנם ואפילו נגזר עליו גזר דין של ע' שנה לטובה נקרע לו כמאמר חז"ל (כתובות ח':). וכמה מגונה ומבוזה פה הזה לפני הבורא יתברך, והוא מניח עליו דברי התורה והתפילה הוא המנחה השלוחה למלך מלכי המלכים הקב"ה ודאי הקב"ה אומר (מלאכי א', ח') הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך וממילא אל מנחתו לא שעה ושתיקתו היה יפה בזה מדיבורו.

ועל כן קודם כל עשיית המצוות והתעסקות התורה והתפילה צריך קודם לשוב בתשובה שלימה בלב נשבר ונדכה להתחרט על העבר באמת ולקבל עליו מעתה עבודת שמו יתברך בכל עוז, ובזה רוחץ את גופו ולבו מהרהורי תאוות הרעות ואחר כך נאה לו לעשות מצוות ה', ועל כן אמר לו הקב"ה עתיד אני להעמיד מבניך שיפתח בתשובה תחילה ואיזה זה הושע שנאמר (הושע י"ד, ב') שובה ישראל עד ה' אלהיך. כי גם הוא לימד דעת את העם בזה שיפתח האדם בתשובה תחילה. פירוש קודם, ואחר כך יקבל עליו עול מלכות שמים בעשיית מצוות ותורה ותפילה וזה שובה ישראל עד ה' אלהיך. קודם שתקבל עליך עול מלכות שמים בעשיית מצוותיו להיות ה' אלהיך, תשוב ותרחץ מקודם טינופת ולכלוך שעליך, ואחר כל טהרת גופו ונפשו על כל פנים בהרהור תשובה באמת אם אי אפשר לו לעשות עתה תשובה שלימה כמעשה ראובן שעסק בשקו ותעניתו הנה הוא מפחד מעשיית המצוה גופה ואומר מי אנכי איש נבזה בשר ודם עפר ואפר טפה סרוחה רימה ותולעה איש חוטא, לתקן כתר מלכות להיות עולה ויושב בראש אלהי צבאות מלך עולמים ברוך הוא, ואחר כוונת הלב הן הן הדברים שכן הוא באמיתיות לבבו וירא לגשת לעבוד עבודה אשר לא כדת שיהיה הוא העובדה לפי ערך פחיתותו ושפלותו עומד לפני תמים דיעות מלך יחיד ומיוחד ולו דומיה תהלה ובפרט בעת התפילה שנקרא מדבר עם המלך ממש כמו שכתב ברמב"ם ז"ל (פרק ה' מהלכות תפילה הלכה ט"ז ובטור שולחן ערוך אורח חיים סימן צ"ח סעיף א') ועל כן תקנו חז"ל קודם התפילה לומר אדני שפתי תפתח להראות בעצמו איך שירא ומתפחד מאוד בזוכרו לפני מי הוא עומד. ומפני האימה והיראה והבושה אין בו כח לפתוח פיהו לדבר לפניו, רק אתה אדני, שפתי תפתח שאוכל לדבר לפניך.

וכן בכל מצוה ומצוה מורא שמים עליו כל כך עד שירא למאוד ובוש מלהתקרב מלעבוד העבודה וכעין שאמרו חז"ל (תורת כהנים מובא בילקוט רמז תקכ"א ורש"י בחומש) באהרן הכהן שנאמר בו קרב אל המזבח ואמרו שהיה אהרן בוש וירא לגשת עד שאמר לו משה וכו', ואחר כל הפחד והמורא כשעושה המצוה הנה בזוכרו אשר עם כל זה הנה זיכהו ה' לעשות מצוותיו יכמה בשרו וימס לבו כדונג ממש לרוב האהבה והחמדה ותשוקה יתירה שיש לו אז להמלך הנורא אשר זיכהו בזה, ובחר בו מכל מלאכי מעלה שרפים וחיות ואופני הקודש להיות ניתן המשרה על שכמו שהוא יכתיר את מלך מלכי המלכים הקב"ה בכתר המלכות הרם ונשגב ונורא למאוד, ובשעת עשיית המצוה נשכח מאתו כל בחינת העולם הזה מכל מה שיש לו בבית ובשדה מאשה וגוף ובנים וממון וכל אשר לו כי נקשר דעתו וכל כוחי גופו ונקודת מורשי לבבו ליראת ואהבת וחמדת המצוה בכל עוז ותעצומות וחפץ מאוד שיהיה המצוה זו נתארך אצלו בכל היום או יותר, ואף שכבר עשה המצוה כמו למשל בנענוע מצות הלולב הגם שיצא ידי חובתו בנענוע אחת מכל מקום לרוב חמדתו ותשוקתו והכל באימה וביראה אין מספיק לו אף נענוע כל היום ומחבב ומשתעשע בהמצוה יותר מעל כל הון רב ואם היה מוצא אוצר ממון מסך רב לא היה נחשב לו נגד זה על אחת מני אלף, והכל באמיתיות הלב לא שיהיה נדמה לו כך, וכן בכל מצוה ומצוה כמו בתפילין וציצית וכדומה, ואחר זה הנה הוא מרבה דאגה בלבו ומפחד וירא לאמר במה אקדם ואכף לאלהי מרום, ומה גמול אערוך לו על כל הטוב והחן והחסד שעשה עמי בוראי ברוך הוא וברוך שמו וזיכני במצוות להכתיר המלך עליון בכתר הכבוד ולכבדני בכבוד גדול כזה שאין כמוהו לשרפים ואופנים וחיות הקדוש, כי הם עושים כתרים ממצוותינו ותפילותינו אבל לא שיעשו הם בעצמם הכתרים, ואם היה ביכולתי ליתן את נפשי לה' עבור זה בכל לבבי באמת, הייתי נותן נפשי לו על הזכיה הלז. ואף זה קטן הוא, על אחת מאלף אלפים עד אין שיעור. ואך כי זה הדבר הגדול בכל מה שיש לי וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו והנני מוסר את נפשי רוחי ונשמתי על קדושת שמו יתברך בשביל הזכות הגדול שזיכני בזה. ועל זה רמזו חז"ל (שמות רבה ל"ט,) חייבין לי ישראל, פירוש שהם חייבים לי תמיד לשלם לי בעד גמול הטובות שאני עושה עמהם לזכותם במצוות.

והאיש אשר הוא במדריגה הלזו נתרצה ה' במעשיו ונחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, ואומר הנה האיש הזה יודע מהות ערכו ועושה את שלו באימה ביראה בענוה בשמחה באהבה בחיבה ראוי הוא שישתמש בכבודי. ועל זה אמר הכתוב (דברים ו', כ"ה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו, כלומר הנה צדקה גדולה מאתו, ולזכות ולחשיבות גדול נחשב אצלינו כשנשמור לעשות את כל המצוות, והטעם הוא מחמת שהמצוה היא לפני ה' אלהינו שעולה למקום גבוה להעשות כתר על ראשו של הקב"ה שהוא לפני ה' כידוע ליודעים, ועוד אף בלא זה, זכות גדול הוא לנו כי הוא אשר צונו בזה, ומה מאוד יצמא נפש אדם ויכמה בשרו ויתאו לעשות שליחות צווי מלך ונורא כזה, אשר משרתיו אש לוהט וחיל אלף אלפין ורבוא רבבות מכתות כתות של מלאכי השרת משרפים וחיות ואופני הקודש חיים וקיימים וכולם אהובים וברורים וקדושים עומדים לפניו, ומיום בריאתן אין להם עסק אחר כי אם שמחכים ומצפים ומיחלים אולי ואולי יצוה להם המלך הקדוש לעשות שליחותו. והוא עזב את כל אלה ורצה בשליחות בני אדם מעוטי ימים נשויי טוב קרוצי חומר אבק פורח. ודאי ראוי וראוי להיות רץ בשליחותו בכל כוחי גופו מה שיש לו עד דכדוכו של נפש בלא ימצא מרגוע לנפשו, וכעוף השמים יעוף אחר שבחר בו ובשליחותו ולהודות לו בכל לבבו על אשר זיכהו בזה, וכעין שכתבו תלמידי הרבינו יונה והרא"ש (ברכות פרק ג') פירוש נוסח ברכות מודים דרבנן שאנו אומרין על שאנו מודים לך ברוך אל ההודאות שהוא על מה שאתה זיכתנו ונתת לנו זאת שנזכה להודות לך, על זה ברוך אל ההודאות שאנו מברכים אותך ומהללין ומשבחין לשמך הגדול על החן והחסד שעשית עמנו בזה שאנחנו מודים לך ומברכין לשמך.

ובבחינה זו היה משה רבינו עניו מכל האדם אשר על פני האדמה כי לכאורה לא יובן ענותנותו לאמיתיות בזה, ובמה היה יוכל להיות שפל באמת בלבו מכל האדם, אם בתורה ובחכמה ודאי שלא היה יכול לומר שיש אדם גדול ממנו בזה, כי הוא שמע מפי הקב"ה ולמד לכל ישראל והאיך יוכל אחר להיות גדול מאתו בזה, ואם בחסידות ופרישות וקדושה, נראה מי עלה אל אלהים ומי נגש אל הערפל הכל משה לבד ולא אחר, ואם בעשירות, כבר אמרו חז"ל (נדרים ל"ח.) לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות שנאמר פסל לך פסולתן יהא שלך ואמרו שם אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר וכולן למדנו ממשה וכו'. וכשנכתב עליו בתורה (במדבר י"ב, ג') והאיש משה עניו מאוד מכל האדם וגו' ודאי שהיה כך באמיתיות מעמקי לבבו שהפחות שבישראל היה אצלו גדול ממנו, ובמה היה יוכל להיות כזאת בלבו.

ולדברינו יובן כי משה אמר בדעתו שכל העולם גדולים מאתו בעבודתם את ה' כי מאחר שהם אין הכרתם חזקה כל כך בגדולת מלך מלכי המלכים הקב"ה כמוני, ובגודל חשיבות מעלת התורה שעיני ראו ולא זר שכולם כתרים לצור העולמים ברוך הוא וברוך שמו כמאמר חז"ל (מנחות כ"ט:). וגם לא ראו כמוני כמה וכמה אלפי אלפים כתות כתות של מלאכי השרת עומדים ומצפים מתי יגיע עתם להיות נשלחין בשליחות ה' אף פעם אחת בשמטה או ביובל, ומאחר שאינם יודעים כל כך מגדולת יוצר בראשית המה נקראים עובדי ה' כי המה עובדים לעשות רצון בוראם ומעבירין על מדותיהם אף שאין נפשם חשקה כל כך לעבודה, מכריחין עצמם לעבודת ה'. ומה מאוד ראוי להיות יקרה נפשם בעיני ה', אינם יודעין רבונם כמוני ועובדין אותו בכל לבבם, ולא כן עמדי שאני הוא היודע ומכיר בהכרה שלימה שכמה וכמה עלי לשלם הגמול והחסד בנפשי ממש אם אזכה פעם אחד לעובדו, ואינני נכנס בגדר העובד והכל אני עושה למעני מה שאני יודע שכן מחויב להיות, ועוד זכות גדול הוא לי במה שאזכה לעשות פעם אחת מצות ה'. ועל כן היה חשוב בעיניו לגודל ענותנותו כל אדם יותר ממנו.

ועל בחינה זו אמר דוד (תהלים כ"ה, א') אליך ה' נפשי אשא, כי במה אקדם לאלהי מרום על הזכות הגדול שזיכני לעשות מצוותיו אם לא את נפשי אשא שהוא הנכבד מכל אשר נמצא אתי, ובדרך שכתב שם הרב האלשיך זללה"ה וזה לשונו: הנה אם ישלח איש דורון לגדול הימנו וראוי שישוער איכות הדורן לפי המשלח ולפי המקבל על כן אמר דוד במה אקדם לפניך לתת לך משאת ודורון כי הלא לפניך איני מעריך עצמי למלך כי אם לדוד משולל מתואר מלכות, ואתה ה' אין ערוך אליך, אין לי נכבד מנפשי ראוי להיות משאת אליך עד כאן. וממנו ילמוד כל אדם שאינו בבחינת דוד המלך מה יאמר עוד ליתן משאת לה' על אשר בחר בו מהכל ונתן לו תורותיו ומצוותיו ומכתיר עצמו בהן בכתר מלכות.

ובזה יבואר דברי המדרש הנזכר מי שיש לו אני נותן לו משכרו ומי שאין לו אני עושה לו חנם ונותן לו מזה כו' למי שאני מבקש לחון כו'. כי זה שחושב בדעתו שראוי הוא לקבל פרס כעבודת העובד שעושה כדי לקבל שכר, זה נקרא יש לו כי סבור בדעתו שמגיע לו שכר בעד עבודתו, ועליו אמר הקב"ה מי שיש לו משכרו אני נותן לו. כי איני מקפח שכר כל בריה, ומשכרו המגיע לו לפי ערך עבודתו אם מעט ואם הרבה אשלם לו כידי הטובה. אבל מי שאין לו כלומר מי שעשה מצוות ומעשים טובים לרוב ואף על פי כן אין לו כלום כי יודע בנפשו שאין מגיע לו שכר עבודתו ואדרבה אם היה יכול ליתן את נפשו לה' בעבור עבודתו היה נותנה בכל לבבו, ומכל שכן שיגיע לו עוד שכר על עבודתו מהתימה הוא אצלו, ועל כן צדיקים אין מבקשין מהקב"ה כי אם מתנת חנם (כמו שאיתא בספרי פרשת ואתחנן מובא בילקוט רמז תת"י וברש"י בחומש) כי כל אשר עשו לא יצוייר להם שיגיע להם עוד שכר חלף עבודתם כי די ודי להם שזכו לזה לעשות נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם להכתירו בכתר המלוכה. וכיון שדעתו יפה בזה ומכיר עבודתי השלימה ויקר אני בעיניו ויודע הוא שחייב הוא לי עוד עבור עבודתי שעבד אותי על כן הנה מכבדי אכבד, וחונן אני אותו ונותן לו מאוצר הגדול הזה שנאמר וחנותי את אשר אחון למי שאני מבקש לחון, כי אם אין לו בבחינה זו הקב"ה מבקש לחון אותו וחונן אותו מאוצר הגדול הזה כנאמר.

ובחינה הגדולה הזו אף שהוא מעלה נפלאה בתכלית השלימות, עדיין הוא בבחינת ה"מה" שהזכרנו לעיל כי על כל פנים הוא בבחינת אדם ועובד העבודה ועושה המצוה בכח שכלו וגופו רק באימה ביראה בענוה בשמחה באהבה וחיבה ככל הנזכר, אבל עוד נמצא בחינה למעלה מזו והוא בדמיון כשיהיה העבד ההוא עוד משכיל ביותר ושפל ברך וענותן למאוד וכאשר יקרא לו המלך וכיבד אותו להשים כתר מלכות בראשו, הנה תיכף בבואו אל חדר לפנים מחדר, היכל לפנים מהיכל, עד שבא להיכל המפואר הנפלא שהמלך שוכן שם אשר אין די באר ואין די עולה להעלות על הכתב יופי הדר זיו גדולת ההיכל הזה, ומחמת מורא ההיכל בעצמו לא מספיק לראות בתפארת גדולת מלכו עד שנופל על פניו ארצה והמס ימס לבבו ולא קמה עוד רוחו בקרבו ואין כח בו לעמוד על רגליו מפני האימה והפחד, ואומר בלבו מה נורא המקום הזה, ואין זה כי אם מיראת מקום ההיכל לבד אין כח בי להביט אל מראהו מה יהיה כוחי עוד בראותי את כסא המלך המפוארה השלימה בכל השלימות וזיוה מבהיק ומאיר ומופיע עד שמחשיך עפעפי עין הרואה, ומכל שכן דכל שכן שבח המלך עצמו אשר עין לא ראתה. ועל כן בעת בואו לפני המלך להשים אותו בראשו כל איבריו נרתתין ולבו וכל גופו ימולא בחלחלה ורתת וזיע מגודל האימה ורוב הפחד והיראה עד גשתו אליו וירא מגשת, ובפרט העשיה עצמה שימת הכתר בראש המלך, מחמת גודל החרדה ורעדה והאימה הנופל עליו בעת ההיא אי אפשר לו להשימו בראש המלך בשום אופן כי יצא בשעת מעשה מגדר אדם ואין דעתו ושכלו עליו וכל הגוף וידיו נרתתין ורועדין ומתפחדין.

וכן הוא בעבודת שמו יתברך אלף פעמים יותר עד אין שיעור והוא הנקרא בפי החכמים ביטול המציאות כי מרוב האהבה והאימה והיראה הנופל עליו מגדולת בוראו, הנה מתדבק נפשו אל בוראו בכל עוז עד שתחשק ותתלהב לצאת מהגוף לידבק לשורשה ולישאר שם עד אשר יתפשט האדם הלז מגשמיותו ויבוטל ממציאותו ונשמתו תהיה משוטטת במחשבות עליונות בגודל האימה והפחד וקשורה בקשר אמיץ בעולמות עליונים והנה הוא צופה בהיכלו שלמעלה ובמשמרות של מלאכי מרום בעמדם, ונכנס בהיכל לפנים מהיכל והוא בחינת מעלת הנביא בעת שנאמר לו הנבואה שכאשר הוא רואה המראות כל איבריו מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתונותיו מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה, כמו שכתוב (דניאל י', ח') והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח, ונקשרה דעתו אל צור העולמים ברוך הוא כמבואר ברמב"ם הקדוש (פרק ז' מהלכות יסודי התורה הלכה ב'). והוא בחינת החכמה כח מה שכאשר האדם מבין בחכמה אמתיות מגדולת יוצר הכל ומשפלות וקלות האדם אשר על הארץ נעשה אצלו באמת בחינת מה אנוש כי תזכרנו, ולא יצויר אצלו אז בשום אופן שיוכל אף לקחת בידו מצוה ממצוות ה' ומכל שכן לעשותה ולקיימה, מרוב המורא והפחד כי הוא בטל ממציאותו מכל וכל.

ועל בחינה הזו אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קט"ז, ט"ז) אנא ה' כי אני עבדך, כי היה בבושה וענוה גדולה והיה ירא ובוש אף לכנות עצמו בשם עבד מקטני עבדי המלך והיה נדמה בעיניו למלך גדול אדיר שעומד בין עבדיו שריו ויועציו הגדולים וחשובים ומחוכמים בכל מיני חכמה ומדע ושרים גדולים שיש לכל אחד ואחד מהם מדינות רבות ונכבדות ובא איש אחד נבזה חסר דעה לא דעת ולא תבונה בו עב השכל פחות ערך קרוע בגדים מטולאים טלאי על גבי טלאי מבקש לחם ואין, והתחיל לדבר אל המלך אני עבדך ואתה מלך עלי, ודאי לצחוק ולחוכא ואיטלולא נחשב בעיני המלך והשרים, אף אפשר דמו בראשו על זה. ועל כן אמר אנא ה' כי אני עבדך פירוש הנני מבקש מאתך ומפיל תחינתי לפניך לפייסך כמה וכמה פעמים על שאני מכנה עצמי בשם עבד מלך שכמותך אך מה אעשה ועל כורחי אני עבדך לפי שאני בן אמתך ויליד ביתך ועבד שנולד מאמה על כורחו הוא עבד אף שאינו ראוי להיות עבד בבית הזה מכל מקום הוא עבד מצד אמו, כן אני יליד ביתך בית ישראל ועבור זה כח בי לכנות עצמי לעבדך, אבל הנה לך אזבח זבח תודה על זה ובשם ה' אקרא שאזבח זבחים ואודה את שמך על זה שזכיתי לגדולת כבוד הזה להיות עבד לאלהי עולם ה' בורא קצות הארץ וגו'.

וזה היה בחינת ארבעה שנכנסו לפרדס (חגיגה י"ד:) כי בעת הזאת נתפשטו מכל בחינת הגשמיות ונתבטלו ממציאותם ונשמתם נתקשרה בצור העולמים בדביקות רב באימה ויראה, ועל בחינה זו אמרו חז"ל (בראשית רבה י"ז, ה') נובלות חכמה, תורה. כי האדם המגיע לבחינת החכמה האמיתית כאמור הנה בעת הזאת הוא בטל ממציאות וידיו וכל גופו מרתתין ורועדין ומתפחדין וכח הגוף כשל כאמור, ואז אי אפשר לו לקיים התורה בשום אופן לצד שיצא ממציאות אדם, ורק כשנובל ונופל מבחינת החכמה כח מה שהוא ביטול המציאות (כי נובלות הוא מלשון נובלות התמרה (ברכות מ':) שפירוש תמרים הנובלין ונופלין מהאילן לארץ) אז יוכל לקיים התורה אבל הכל באימה וביראה כאשר אמרנו. ובזה פירש הרב הקדוש איש אלהים המפורסם מוהר"ר דוב בער זללה"ה מגיד מישרים דק"ק מעזריטש מה שתירגם המתרגם בפסוק (דברים ל"ב, ו') עם נבל ולא חכם, עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, והוא פלאי, ואמנם לפי הנזכר בבחינת נובלות חכמה, תורה. שלא יוכל האדם עשות התורה והמצוות כי אם כשנובל ונופל מחכמה האמיתית וזה עם נבל ולא חכם עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, והבן.

ובזה תבין שם אברם ואברהם, יעקב וישראל, ולמה הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, ולא כן ביעקב וישראל, כמאמר חז"ל (ברכות י"ג.). כי הנה יעקב אבינו ע"ה בחיר האבות ונולד בתולדה כולו טוב לפי שעשו אחיו יצא קודם ושאב כל הזוהמא אשר נמצא ברחם האם וכמאמר חז"ל (בראשית רבה ס"ג, ח') למה יצא עשו ראשון כדי שיצא הוא ותצא סריותו עמו והיה שלישי בקודש ולכן מתולדתו נאמר עליו ויעקב איש תם יושב אהלים אהל תורה ואהל תפילה, ועל כן מעודו השיג הבחינה הטובה המעולה שביארנו בחינת אדם השלם שם "מה" לאהבה את ה' וליראה ממנו בכל עוז, ולהודות לו במאוד על אשר זכה להיות עבד מעבדי אל ככל הנאמר, ועל כן קרא שמו יעקב שהוא מספר ב' פעמים אלהים עם אותיותיהם כנודע מדברי הרב ז"ל, כי היה עבודתו עבודה תמה אשר בעת עבודתו וגם אחרי כן, היה מורא שמים עליו במאוד מאוד בפחד ואימה בחינת אלהים בזוכרו לפני מי הוא עומד ומה הוא עושה תיקון כתר מלוכה בראשו של הקב"ה, ומסר נפשו על הבכורה לקחת אותה מיד אחיו מיד עשו, כי הנה חפץ במאוד בעבודת ה' יתברך אשר ניתנה אז לבכורים והיה יקר אצלו עבודת שמו יתברך כמוצא שלל רב, ואמנם אחר כך כשזכה עוד לעלות במעלות רבות ונכבדות להגיע אל בחינת ביטול המציאות והתפשטות הגשמיות מכל וכל, קראו הקב"ה ישראל בחינת לי ראש ראשית חכמה כי זכה להשיג בחינת החכמה ליבטל ממציאותו נגד גדולת וכבוד בוראו, ואמנם אי אפשר לעמוד תמיד בבחינה זו כי אימתי יקיים התורה והמצוות ויכנוס בגדר אדם לעבוד הבורא, ורק שהיה כבחינת שאר הנביאים שבעת הנבואה עמדו בבחינה זו ביטול המציאות, ואחר כך היו בבחינת נובלות החכמה לעבוד עבודת ה' ללמוד תורה ומצוות. ולכן לא זז שם יעקב ממקומו אף אחר שנקרא ישראל כי לא תמיד היה בבחינת ישראל והיה מוכרח להקרא גם על שם יעקב, ולא כן אברהם אבינו ע"ה תולדות תרח ולא נשלם בתחילה בבחינת הטוב הגמור והראיה שיצא ממנו ישמעאל, ועל כן בתחילה לא היה נקרא אפילו על שם ה"מה" בשלימות הגמור כי הנה בחינה זו היא הגדולה שבגדולות ואפילו נביא הגדול שבגדולים לא היה עומד תמיד בבחינה זו רק לעתים רחוקות בעת התגלות הנבואה היה בא לבחינת ביטול המציאות, ותראה שאמרו ז"ל על אברהם, בתחילה לא שלט אלא על רמ"ג אברים הרי שלא היה נשלם בשלימות הגמור ועל כן קראו שמו אברם לבד מספר רמ"ג כי לא נשלם בבחינת ה"מה" בשלימות, ואחר כך כשנשלם בשלימות והיה מושל על כל רמ"ח אבריו אז קראו הקב"ה אברהם מספר רמ"ח, ואבר מ"ה, כי זכה לבחינת ה"מה" בשלימות ככל הנזכר, ואכן בשם זה נכלל גם בחינה הגדולה בחינת ביטול המציאות בחינת החכמה כח מה, כי יגיד על אב"ר מ"ה גם כן, וקראו הקב"ה בשם שיסבול שני אלו הדברים המכוונים ליעקב ולישראל, ואך הקוראו אברם עובר בעשה כי שם זה יגיד על פחיתת אברהם אשר לא נשלם בשלימות הגמור, וה' הוא היודע תוכן אמיתיות לבבו אשר כבר נשלם בשלימות הגמור והיה עומד תמיד בזו הבחינה מאז השלימותו, ועל כן צוה ולא יקרא עוד שמך אברם דוקא כנאמר.

ועוד אפשר לומר בהיפוך כי כשאדם הוא בבחינה העליונה שבעליונות בחינת החכמה הנקראת בפי חכמי אמת ובפרט בתיקוני זוהר נקודה בהיכליה כי היכל הוא מ"ם סתומה כנודע סוד הבינה והחכמה הוא יו"ד שהיא נקודה קטנה בהיכל הבינה כי במקום החכמה שם בינה תרין ריעין דלא מתפרשין ובחינה זו נקרא אברם אבר מם שהוא חלק ממ"ם סתומה כאמור, אבל כשאדם אין מגיע עד שם ואין בו בחינת מה אני רק מה שהוא בחינת היש ודבר הנמצא במציאות ואז נקרא אדם על שם מ"ה שם של הבריאה ואז נקרא אברהם אב"ר מ"ה, ועל כן היה צריך הקב"ה להוסיף שם זה לאברהם בכדי שיהיה בבחינת אדם על הארץ ונכלל בתולדות שמים וארץ להוליד גם הוא בדמותו וצלמו מה שאין כן אברם אינו מוליד כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ד, י'). כי לא שייך בחינת ההולדה בבחינת ביטול המציאות והתפשטות הגשמיות אבל מכל מקום שם אברם לא זז ממקומו רק שנתוסף "ה" עליו להורות על בחינה זו לפעמים כנזכר אבל לא יקרא עוד שמך אברם להיות חלקך רק למעלה ולא למטה והיה שמך אברהם להכנס גם בגדר אדם לתקן עליונים ותחתונים כי על ידך ירדו המוחין של החסדים גם לתחתונים והקורא שם אברם לחוד מגרע המוחין מזעיר אנפין כנודע כי אז לא יעלה למעלה בחינת המיין נוקבין מתחתונים כי אברם הוא הכל למעלה ולכן עובר בעשה, כי זה הצווי של רמ"ח מצוות עשה שבתורה הכל לתקן זכר ונקבה במוחין עליונים על ידי בחינת המיין נוקבין מתחתונים והמגרע זה עובר בעשה ממש.

והנה תדע מזה אשר התורה היא נצחית ומרמזת במלת אברהם ואברם לכל אדם ולכל זמן בבחינות הנזכרים, והנשמה היא הנקראת כך או כך לפי מדריגתה ובחינתה בעבודת שמו יתברך והכל בעבודת אמת לא בבחינת הסוג הראשון והשני שהזכרנו שעבודתם אינו עולה כיוון להשי"ת מצד מחשבותם שאיננו נכון, והסוג השלישית הנזכרת הזאת, היא עבודה האמיתית לשמו יתברך ואך אין שני בני אדם שוין בזה, ויש אוהב מעט ויש אוהב יותר, ועוד יותר, וכן בבחינת היראה יש יראה ופחד ורעדה ואימה ורתת וחלחלה ועוד רבים, והכל לפי בחינת העבודה באמת וזכוּת הנשמה והשמת על לב לפני מי הוא עומד וחפיצת הלב להדבק בקונו וטהרת הגוף ופרישת קדושתו, והתרחקות מן התאוות ותענוגי הזמן וההתבודדות בקונו ושאר ענינים הגלויים למי שלבו חפץ להדבק בה' ולעשות לו נחת רוח ולאהבה את שמו וליבטל ולהכלל באורו יתברך על ידי קיום התורה והמצוות ולזכות להיות מחזה שדי יחזה להנות מאור פניו יתברך ולראות פני השכינה אם ירצה ה' לעולם הבא, ואחר שאברם ואברהם רומזים לבחינת הנשמה וזאת ודאי לעולם היא ולא שייך לומר שלא ירמוז לך לך לבחינת הגבורות לפי שלא ניתקן הגבורות עד יצחק כנ"ל ותדע ותשכיל בזה אשר התורה מרמזת במלת לך לך לה' חסדים וה' גבורות אשר בשמים וכנגדן בארץ לתקן מארץ עד השמים, ומה שמבואר (בלקוטי תורה) אשר כולם רומזים לחסדים והכל בבחינת חמשים וחמשים היינו האורות קודם התפשטותן ואחר התפשטותן הכל עולה בקנה אחד עם מה שאמרנו כי האורות קודם התפשטותן הוא עבור הגבורות החזקות שאינן מניחין החסדים להתפשט, כי מדרך החסדים להתפשט מעצמן ואך אם מתגברין הגבורות הם מעכבין ומקמצין הארת החסדים שלא יתפשטו, ועל כן צריך האדם לראות להכניע הגבורות תחת החסדים ולהגביר החסדים עליהם שיתפשטו על העולם, ולכן הכל אחד הוא והבן.

והעיקר כאמור למעלה לראות בכל אשר בארץ לתקן שורשו אשר בשמים כי כל מה שנמצא בארץ הכל רומז לאורות עליונים נשגבים ורמים במאוד על פני השמים כמו שאיתא בזוה"ק (ויצא קנ"ו.) כל מה די בארעא הכי נמי לעילא ולית לך מלה זעירא בהאי עלמא דלא תליא במלה אחרא עלאה כו' בגין דכד אתער האי לתתא אתער האי דאתפקדא עליה לעילא דכולא אתאחד דא בדא וכו' עד כאן, וכשנוטל אדם זה הדבר הארצי ומכוון בו לשם ה' לתקן שורשו אשר בשמים ממעל אז גם שורשו מתברך ממה שלמעלה ממנו עד בחינת המאציל העליון ואחר כך הם מורידים שפע וברכה להתחתונים, וזה נקרא בחינת העלאת המיין נוקבין.

והוא כמשל אדם הבא לשאול פרס מאת המלך, ומדבר לפני המלך דברים נאים, ומסדר שבחו קודם, ונותן כבוד למלך כדי שיטיב לב המלך עליו, ולבו של מלך מתקרב אליו ומתרחב דעתו מן הדיבורים היפים שאמר זה לפניו ונחת ינחת ממנו, ועל כן בזה הנה מצוה לתת לו את שאלתו תיכף ואף בלא שאלה, מצוה להראות לו פנים יפות ולהעניקו מדברים המופלאים הנמצאים בגנזי המלך, בכדי שידע זה האיש עוד משבח וכבוד המלך, ועל ידי זה ישבחהו יותר, ואחרי צאת זה האיש מאתו, המלך שמח על שנמצא בבני מדינתו מהרחוקים ממנו איש חכם כזה, ומצא מקום להפיק רצונו להשפיע לו חסדו כי זה רצון המלך להיטיב לאחרים, ואך הבאים לפניו שלא בסדר הנאות בעביות שכלן ומדברים דברים אשר לא ניתנו להשמע יעצב לב המלך בזה ולא יטיב להם פנים ופשיטא שאינו פועל שאלתו ובקשתו.

ועבור זה כדי לעורר האדם בתיקון הזה נתן הקב"ה בארץ דוגמת עליונים זה לעומת זה בענין אכילה ושתיה ותשמיש ושאר חפצי הגוף הכל כנודע לאותן ההולכים לפני ה' ומקיימין בכל דרכיך דעהו. ומארצם, יצאו לעלות במחשבתם עד שמי מרום לתקן שורש הדברים במרכבה עליונה כאשר ביארנו למעלה ובמקומות אחרים.

וזה עיקר בריאת האדם וסוד עבודתו לבוא מכל הדברים הגופניים למעלה למעלה ובאופן שידע בטוב ובאמת אשר שיבר והכניע כח תאוות הגוף ומחמדיו שלא יכוון להנאתו בשום אופן, רק בכדי לתקן שורשו בשמי מרום כי כן הטביע הבורא יתברך לאכול ולשתות ושאר דברים הגשמיים הכל לתקן שורשם במקום עליון בשיעור קומה, ולקדש ולטהר את הגוף מכף רגל ועד ראש בכל הדברים עד שיהיו ככוונת הבריאה. שיהיה הגוף דוגמת זעיר אנפין, ונקבה דוגמת נוקבא, לתקן זכר ונקבה בכל הה' חסדים וה' גבורות וכאשר ביארנו אשר ראוי לתקן הכל בתכלית עבודתו יתברך, שנדע אשר לא באו הגבורות לעולם כי אם למען היות נעבוד לפניו ביראה ופחד לעשות רצונו בשמחה ובזריזות רב כאש להבה אכלה סביב להיות בוער לבבו כרשפי אש בחמדה עזה נפלאה חזקה מכוחות הגבורות להתגבר כארי להסיר כל העצלות הבאה לאדם בעשיית המצוות ולימוד תורת ה', ולא יעכבנו ולא יעצרנו גשם ושלג וקור וחום. יום ולילה לא ישבות מלעבוד עבודת בוראו בבית ובחוץ בשווקים וברחובות בכל מקום שהולך לא יזיז ממנו יראת הבורא יתברך ופחדו ועבודתו, ובמעט היסורין שמקבל בעת עבודה ממתיק כל הדינין והגבורות והצער ממנו ומזרעו ומכל בית ישראל, כפי כח ההמתקה וקבלת היסורין בלב באהבה ושמחה, ובפרט העבודה שבאה על ידי יסורין לא ימנע מלעשותה בשביל היסורין שיקבל, כי זה יפה לו כאמור. ובזה שמכוון בדברי ארציות לדברים העומדים ברומו של עולם הקב"ה מקבל נחת רוח מזה ומצוה על ידי זה למלאות בקשות אדם הזה ולהתברך בכל הברכות והוא העלאת המיין נוקבין והבן. והוא צווי הראשון שצוה הקב"ה על אברהם, ועד היום הקב"ה מצוה זאת לכל נשמה ונשמה בעת ירידתה לעולם הזה אשר לא תעשה בארץ אשר אתה הולך עליה כי אם להיות סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומכל מיני ארציות תעלה למקומו להיות דעתה לחזור לשורשו שורש כל דבר ודבר ועל ידי זה יתוקנו מדות עליונות ויתברכו ממקור הברכות ומהם תתברך היא ותביא ברכות לכל העולם כולו, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי ומקללך אאור ויתברכו בך כל משפחות האדמה הם אברי הגוף אשר כולם מתברכין על ידי הנשמה הטובה ככל הנאמר.

ה עוד יאמר הכתוב לך לך וגו'. כי אמרו חז"ל (ראש השנה ט"ז:) אמר ר' יצחק ארבעה דברים מקרעים גזר דינו של אדם וכו' עד ויש אומרים אף שינוי מקום דכתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' והדר ואעשך לגוי גדול, ואידך ההוא זכותא דארץ ישראל דאהניא ליה וכו' עד כאן. והנה לפי דעת האומר ששינוי מקום לבד אהניא ליה גם בלא זכות הארץ אמר לו הקב"ה לך לך לטובתך מארצך, פירוש טובתך לבד הוא תיכף בעת הליכה מארצך שתשנה מקומך ואז תזכה לבנים ואך על כל פנים תלך עוד אל הארץ אשר אראך כי שם ואעשך לגוי גדול, כי בשביל שינוי מקום לבד לא היית זוכה כי אם להוליד בנים אבל לא גוי גדול וזכות הארץ אהניא לך שאעשך לגוי גדול ועצום וגו'.

ועוד יאמר ואעשך לגוי גדול אשר כמו שדרכי ליחד שמי על גוי ואומה גדולה כמו אלהי ישראל או אלהי עולם כן איחד שמי עליך לבד ואעשה אותך לבד לגוי גדול ממש להתיחד שמי עליך גם בלא התולדות שיצא ממך, ועל כן אמרו (פסחים קי"ז:) ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם כלומר שעליך לבד איחד שמי כנאמר, וזה הכל יהיה בזכות ארץ ישראל כי הדר בארץ דומה כמי שיש לו אלוה כאומרם (כתובות ק"י:), מה שאין כן בחוץ לארץ שהדר שם אין לו אלוה לא אוכל להתיחד שמי עליך שם, ועל זה אמר יעקב אבינו ע"ה (בראשית כ"ח, כ"א) ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים, דוקא שם בשובי לשלום לארץ הקודש, והיה ה' לי לאלהים ל"י דייקא שיתיחד שמו הגדול עלי לבד בזכות הארץ נחלת ה'.

ולפי דעת האומר ששינוי מקום לבד לא מהני רק זכות ארץ ישראל אהני ליה כה יאמר הכתוב לך לך מארצך וגו' כלומר אף לילך לך לבד, שהוא הולדות בנים לבד אף בלי עשות אותך לגוי גדול, צריך אתה לילך מארצך וממולדתך וגו' עד אל הארץ אשר אראך, והיציאה מארצך לבד לא תועיל אף לטובתך, רק בהכרח תוכרח לבוא עד הארץ אשר אראך בכדי להוליד תולדות, ואכן הנה גם ואעשך שם לגוי גדול בתולדות מרובים על ידי צירוף זכותך העצמית או ביחוד שמי עליך כי כל הדר בארץ ישראל וכו' כנאמר.

ו או יאמר הכתוב לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו'. ולכאורה יקשה כיון שהקב"ה צוה אותו בפירוש שילך לו מארצו וממולדתו ומבית אביו משמע שלא יקח אתו כלום מארץ מולדתו וממשפחתו, ואברהם לא כן עשה כי לקח את לוט עמו כמו שאמר הכתוב להלן ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת הנפש אשר עשו וגו', ועוד יקשה במה שפירש רש"י לך לך להנאתך וטובתך למה יפרש לו הקב"ה שילך להנאתו וטובתו, והלא זה אחד מעשרה נסיונות כמו שכתב בפירוש הרב עובדיה ברטנורא באבות (ה', ד') ומה נסיון הוא אם מבטיחו בפירוש ואומר לו שילך לטובתו.

ונראה דחדא מתורצת בחברתה כי הקב"ה אמר לו לך לך והיה אברהם סבור בפירוש הדברים לֶך אתה, וְלְךָ יהיו מארצך וממולדתך ומבית אביך כלומר שיקח אתו מבית אביו ומארצו בכדי שיקדשו גם הם בקדושתו ויתקנם שם בקודש אתו עמו, ולא הבין כלל פירוש לְךָ שהוא להנאתך וטובתך ועל כן ויקח את לוט בן אחיו ממולדתו ומבית אביו ואת הנפש אשר עשו בחרן לקח מארצו להביא אל ארץ כנען, ואך אחר כך כשנאמר לו הנבואה אחרי הפרד לוט מעמו והבין אשר בהיותו עם הרשע לא נתיחד אליו הדיבור כראוי כפירש רש"י ז"ל בפסוק זה (לקמן י"ג, י"ד), וכן הוא בזוה"ק (פרשה זו פ"ה.). כי אף שגם מקודם נאמר לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת, אבל נאמר לו בקיצור גדול ובקימוץ, מה שהיה מן ההכרח להודיע לו, לצד שאמר הכתוב מקודם (י"ב, ו) והכנעני אז בארץ וגו' שהיה כנען הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם (כמו שכתב רש"י ז"ל שם) ואז היה לאברהם להצטער מאוד בהיותו בארץ הזה מאחר שכנען עבד למו כי אברהם מזרעו של שם הוא ועתה עבד כי ימלוך ואין לך צער גדול מזה, ועל כן הוכרח הקב"ה להודיעו אשר לזרעך אתן את הארץ הזאת, אבל כשנפרד לוט מעמו נאמר אליו בלשון רחב בדרך ארוכה שא נא עיניך וראה צפונה ונגבה וקדמה וימה כי את כל הארץ וגו' ושמתי את זרעך כעפר הארץ וגו' ובודאי נשמע מזה כי לא בחר ה' בלוט להלוך עם אברהם לעכבו מראות פני השכינה ואז הבין אברהם פירוש האמת בלך לך שהוא להנאתך וטובתך.

ז עוד יאמר הכתוב לך לך וגו'. על דרך שאמרו חז"ל (בבא בתרא ק'.) תניא הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הלוכו דברי רבי אליעזר וכו' מאי טעמא דרבי אליעזר דכתיב קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה. ועל כן אמר לו לך לך כלומר שתי הליכות אחת שתלך מכאן ואחת שתלך בארץ בכדי לקנותה בחזקת הליכה. ולזה לְךָ השני מנוקד בקמץ להורות גם כן על לך לטובתך כי ההליכה בארץ הוא לטובתך לחזוק בה לקנותה עד עולמי עד.

ח גם יאמר הכתוב לך לך וגו'. כי אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, א') וזה לשונם: ר' יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך וגו' (תהלים מ"ה, י"א), אמר ר' יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם. ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך (שם), ויתאו המלך יפיך ליפותך בעולם וכו' עד כאן.

ופירושן של הדברים הוא כי הקב"ה חפץ לגדל את אברהם אבינו ע"ה להיות התיקון על ידו, בדרך מקום הניחו לי להתגדר בו, ושיודיע הוא ליושבי הארץ כי יש אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד ולו ראוי לעובדו, ועל כן אמר לו הקב"ה אני הוא בעל העולם, ואכן בך בחרתי שעל ידך יתגדל ויתוודע שמי על פני תבל ויושבי בה. וזה ויתאו המלך יפיך ליפותך בעולם כי אתה ה' האלהים אשר בחרת באברם וגו' וחפץ ליפותו מכל בית אביו ומשפחתו שעל ידו יתוודע אלהותו בעולמו. ועל כן ושכחי עמך ובית אביך והבן.

ולזה אמר לך לך פירוש לך ממחשבתך שהבירה הזאת בלא מנהיג לא תאמר כן ורק לְךָ כלומר שלך הוא הדבר הזה ובשבילך, להיות נבחר מארצך וממולדתך ומבית אביך להעשות בעולם נדיבי עם אלהי אברהם ועל ידך יתגדל ויתקדש שמיה רבא ובדרך שאמרו חז"ל (תנחומא חקת ח') אליעזר בני אומר וכו' עתיד צדיק אחד לעמוד בעולם כו', כי על ידו יתגלה הלכה הזו כי לכל תנא ותנא הנחיל הקב"ה בשורש נשמתו שעל ידו יתגלה זו ההלכה וזו החידוש בעולם, מה שהוא מחדש בתורה על ידי שורש נשמת אבות שלושה אברהם יצחק יעקב כללות כל הנשמות שורש ג' קוין ימין ושמאל ואמצע הכוללים ת"ר אלף רגלי הגברים שורש כל נשמות ישראל ועל ידי נשמת כל אחד מתגלה חלק עבודה לה' ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן לעבוד את אלהי עולם כל אחד בבחינתו וכאשר קיבל במעמד הקדוש, ושורש כל אחד היה אברהם שהודיע בראש וראשון אשר כמוהו לא היה שלא נפסק חבל נחלתו מה שהנחיל להורות לעם דרך ה', מבניו ובני בניו עד סוף כל הדורות. ועל כן לך הוא שאותך בחרתי מארצך ומבית אביך להיות זאת על ידך, ועל כן אמר לו ואעשך לגוי גדול ואמרו ז"ל (פסחים קי"ז:) זה שאומרים אלהי אברהם כי הכל ידעו ויאמרו שיש אלהים בעולם אשר נתגלה על ידי אברהם כנזכר למעלה, ואחר כך ואברכך בבנים שיצאו ממעיך ועתיד שיאמרו עליו אלהי יצחק וכן אלהי יעקב כי הם יגלו ויקדישו ויודיעו שמי, כל אחד בבחינתו והכל כי ויתאו המלך יפיך ליפותך בעולם, תחילה על ידך בעצמך ואחר כך באו בניך להודיע זה כי לא יופסק חבל נחלתך זה מאתך עד עולם.

ט או ירצה לומר לפי הנזכר כי חז"ל אמרו (בראשית רבה ל"ט, ט"ז) בפסוק ויעבור אברם בארץ וגו' ויקרא בשם ה' מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל בריה. ונמצאת למד אשר גם בדרך הלוכו הכריז והודיע ולימד לעם דרך ה' ומצוותיו וכי יש מנהיג ובורא לעולם המשגיח עליו ועל כן אמר לך לך כלומר שתלך ותודיע דרך הלוכך כי יש אלהים, והכל כי לך הוא כנזכר, אשר בחרתיך מקצות הארץ שעל ידך יתגדל שמי. ולזה נאמר וילך אברם כאשר דיבר אליו ה' כלומר כן הלך והודיע לעם כי יש ה' בעולם כאשר צוהו וילך אתו לוט כלומר לוט לא הלך על דרך הזה כי אם הלך עם אברהם אבל לא על כוונת צדקת אברהם שעל ידי הליכתו יתוודע שמו יתברך על פני הארץ והדרים עליה.

י עוד יאמר הכתוב לך לך וגו'. כי הנה בסוף פרשה הקודמת אמר הכתוב ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט וגו' ויצאו אתם מאור כשדים ויבאו עד חרן וישבו שם. והנה ודאי ממה שבאו לחרן וישבו שם מוכח שחרן טובה היא מאור כשדים מקום שבאו משם ועל כן בחרו לשבת שם. והענין הוא כי כבר כתבנו למעלה אשר לזה נקראת ארץ שנער שננערו לשם כל בחינות הקליפות והרע ועל כן אמרו אנשיה נעשה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים וגו' כי הנה שם תוקף הקליפה ושם היה נמרוד המלך הראשון ראש בדור הפלגה ושם היה תרח ואברהם כידוע ועבור זה הלך אברם משם שלא רצה לישב במקום הרע הזה ובשבילו יצאו כל משפחתו עמו שעל כן נאמר ויצאו אתם כלומר עם אברם ותרח כאשר כתבנו למעלה (בסוף פרשה הקודמת ובריש פרשה זו) ובא לחרן שלא היה מקום טמא כל כך וישב שם, ועל כן אמר לו הקב"ה לך לך כלומר לדעתך ומחשבתך במה שיצאת מארצך בשביל לבוא למקום אשר לא גדלה כל כך שם בחינת הרע ועל כן תלך עוד אל הארץ אשר אראך כי שם תכיר ותדע קדושת הארץ ומעלותיה אשר מוטב ללון במדברות של ארץ ישראל ולא ללון בפלטריות של חוץ לארץ כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, ח'). ושם תתענג בדשן נפשך ואעשך לגוי גדול וגו', ועל כן אמר לו שלושה דברים הללו מארצך וממולדתך ומבית אביך כי כמו שאתה יודע ההפרש וההבדלה מארצך בין הארץ שיצאת משם ובין הארץ שאתה עומד, כן תדע ותרגיש בכפלי כפליים ויותר ותשמח מהשראת הטוב והקדושה בארץ החיים, וגם וממולדתך כמו שאתה יודע הפרשתך במעלה אצל בני משפחתך עתה מקודם כי הן כולם חולקין לך כבוד עתה, וכולם יצאו בשבילך כנאמר, כן תופרש בבואך לארץ ישראל שאעשך לגוי גדול ולא תהיה עוד ראש למשפחה אחת ולא אב לארם כי אם אב המון גוים נתתיך, וגם ומבית אביך כמו שאתה בדרגה מעלה מעלה מבית אביך כן ואברכך בבנים, ונודע אומרם, יעקב בחיר האבות, וגם נאמר ליצחק גור בארץ הזאת ואמרו חז"ל (בראשית רבה ס"ד ג' ומובא ברש"י) אתה עולה תמימה ואין חוץ לארץ כדאי לך. והוא, עבור רוב קדושתו וזה הבטיח לו יתברך שבניו ילכו עוד מדרגה לדרגה למעלה ממנו כמו שנפרש הוא מבית אביו, וידוע מאמרם (סנהדרין ק"ה:) בכל אדם מתקנא חוץ מבנו וכו' ועל כן בישרו הקב"ה בזה, וכאשר עלית מארצך וממולדתך ומבית אביך כן תלך אל הארץ אשר אראך ושם אעשך לגוי גדול וגו' הכל כאמור.

יא או יתבאר הכתוב על דרך אומרם ז"ל (בבא בתרא קי"ט.) ארץ ישראל מוחזקת היא ופירש רשב"ם מוחזקת היא ליוצאי מצרים דכתיב (שמות ו', ח') ונתתי אותה לכם מורשה כלומר אני נתתיה לכם ירושה מאבותיכם, ונפקא מינה טובא יש, אם מוחזקת היא, לענין חלק בכורה בחלוקת הארץ כדאיתא שם. ולזה אמר לו לך לך פירוש לך אל הארץ בשביל שיהיה לך ממש, ובניך ירשוה ועל כן אמר לו להלן כי לך אתננה בכדי שירדו הבנים אליה בתורת ירושה מאבותיהם, ומה שאמר לו קודם, לזרעך אתן וגו' הוא על דרך מאמר חז"ל (שם קי"ז.) כאן המתים יורשים את החיים כי שניהם צריכים, כמאמר חז"ל שם.

אל הארץ אשר אראך. נודע מה שעוררו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, ט') בזה למה לא גילה לו הארץ מיד וכו' גם לא נזכר בכתוב שיודיעו הקב"ה אחר כך את הדרך אשר ילך בה ואת המקום אשר יבוא שמה רק תיכף אחר פסוק זה נאמר ויקח אברם את שרי וגו' ויצאו ללכת ארצה כנען ולא פירש מנין ידע אברהם מבואו (ועיין בדברי הרב הקדוש בעל אור החיים בפסוק וילך אברם וגו' שכתב כי מן הסתם הודיעו המקום והוא מובן מאליו, ואנחנו לא נדע מפני מה נסתם אמירה זו).

ונראה כי הנה ידוע אשר אין הנבואה מתגלה בחוץ לארץ כל כך, כמו שאיתא בזוה"ק (פרשה זו פ"ה.) על פסוק (יחזקאל א', ג') היה דבר ה' אל יחזקאל וגו' תמן אתגליא שכינתא לפום שעתא דאיצטריכו לה ישראל לפום צערייהו אבל בזימנא אחרא לא אתגליא וכו'. ועל כן לא נאמר וירא ה' אל אברם כי אם אחרי בואו אל ארץ ישראל ששם המקום מוכן לנבואה ולא בחוץ לארץ, ואף שדיבר ה' אתו שם מהאי דקמן שאמר לו לך לך וגו', הנה דברו שם היה בבלתי התגלות אליו כי לא יתגלה הנבואה שם כנזכר, וממילא מתורץ בזה קושית הרב בעל אור החיים ז"ל (בפסוק זה) מפני מה דיבר ה' אליו קודם הראות לו מה שלא עשה בכל הנבראים עיין שם, כי לא היה יכול להתגלות אליו בגוש עפר ארץ העמים ודיבר אליו כמאן דמדבר בתר פרגודא לנסותו בראשון מעשרה נסיונות, מה שאין כן תיכף כשבא אל הארץ נראה אליו ובנה מזבח לה' הנראה אליו פעם הראשון. והנה ידוע שאברהם התחיל ללכת לארץ כנען קודם שמעו מאביו שבשמים כמפורש בסוף הפרשה שלפני זו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען וגו' ועל כן אמר לו הקב"ה לך לך לדעתך פירוש כאשר התחלת לעשות ללכת ארצה כנען כן אני מצוך ללכת אל הארץ אשר אראך פירוש מפני ששם אראה אותך שאוכל להתראות ולהתגלות אליך ואראה פניך בבחינת במראה אליו אתוודע מה שאין כן כאן שהוא רק כמאן דמדבר בתר פרגודא כאמור, או יאמר על דרך זה כפשוטו לסימן שתלך אל הארץ אשר אראך שתראה שאני רואה אותך וזהו ארץ ישראל כי ידע אברהם שאין הקב"ה מתגלה בגלוי כי אם שם ועל כן אמרו ז"ל ולמה לא גילה לו הארץ וכו' פירוש למה לא אמר לו סתם מפורש אל ארץ כנען ואמרו כדי לחבבה וכו'.

ואעשך לגוי גדול ואברכך וגו'. אמרו חז"ל (פסחים קי"ז:) ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם ואברכך זה שאומרין אלהי יצחק וכו' ולכאורה לפלא הוא לומר אשר נוסח התפילה הזה, הוא דאורייתא. שהקב"ה הבטיח זה לאברהם, והלא נודע אשר אף להרמב"ם ז"ל (בפרק א' מהלכות תפילה הלכה א') שסובר שתפילה הוא מצות עשה דאורייתא מולעבדו בכל לבבכם, מכל מקום נוסח התפילה ודאי דרבנן הוא ואנשי כנסת הגדולה תקנוהו כמו שכתוב ברמב"ם שם, ופשיטא לדעת הרמב"ן ודעמיה שסוברים שכל ענין תפילה הוא דרבנן ודאי לא שייך לומר שהקב"ה הבטיח את אברהם בכך (ועיין בדברינו למעלה פירשנו אמרי הגמרא הזו ואולם קושיא הזו לא נתבאר שם).

והנראה בזה, כי הנה נודע אשר חסדי המקום נקראים על שם הגדולה כאומרו (דברי הימים-א כ"ט, י"א) לך ה' הגדולה והגבורה, והוא חסד וגבורה כנודע. והטעם הוא שהחסד שם גדולה יקרא לו, כי כשהקב"ה פועל חסדיו בקרב הארץ ומרחם על הבריות ובפרט על עמו ישראל להשפיע להם מטובו וחסדו, אז שמו נתגדל ונתהלל בפי כל העולמות שלמעלה ושלמטה כי כולם ישבחוהו על פעמים הטובות נסים ונפלאות שעושה עם עולמו והוא האל העושה פלא ופועל ישועות בקרב הארץ והוא רב חסד ומרבה להיטיב, ועל כן אמר יהושע (יהושע ז', ח'-ט') בי אדני מה אומר אחרי אשר הפך ישראל ערף לפני אויביו וישמע הכנעני וגו' והכריתו את שמֵנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול. כי הנה שמו הגדול הוא המכונה על שם החסדים ועיקר חסדיו אינם כי אם על בית ישראל, כי כל הטובות הבאים לכל העולם הכל בשביל ישראל כמו שאמרו חז"ל (יבמות ס"ג.) מאי דכתיב ונברכו בך כל משפחות האדמה אפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכין אלא בשביל ישראל אפילו ספינות הבאות מגלייא לאספמיא אין מתברכות אלא בשביל ישראל וכו' עד כאן. וכן הוא בזוה"ק (תרומה קנ"ב:) וזה לשונו: כמה זכאין אינון ישראל דקודשא בריך הוא אתרעי בהו וכו' ובגינהון דישראל יהיב מזונא ושבעא לכל עלמא, ואלמלא ישראל לא יהיב קודשא בריך הוא מזונא לעלמא וכו' עד כאן. ונמצא כאשר ח"ו יכריתו את שמֵנו מה יעשה לשמו הגדול על מי יחול חסדו ולמי יעשה חסד וכן על זה אמר הכתוב (שמואל-א י"ב, כ"ב) כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול כי ח"ו כאשר יטוש את עמו מה יעשה לשמו הגדול החפץ תמיד עשות חסד כי זה הוא גדולות הבורא כשפועל חסדיו בעולמו כנודע מחכמי לב.

וזה פעל אברהם אבינו בעולם לימד דעת את העם להודיע אשר כל החסדים היורדים לעולם מברכה ושפע וגשם ומטר הכל מאת ה' הוא כי הוא רב חסד ומרבה להיטיב ועל כן מחויבין לשבחו ולפארו בארץ עבור חסדיו המרובין ולאהבה אותו אהבת השלימות כשרואין אהבתו על יושבי הארץ לרחם עליהם ולעבדו בלבב שלם בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

והנה באמת אשר גם כל בחינת הגבורות והיסורין והצער הם חסדים אמיתיים מבורא עולם כאשר ביארנו במקום אחר ד' בחינות שונות בעסקי היסורין אשר הם על צד הטוב הגמור האמיתי ונציגה פה בקיצור מופלג.

אחד הוא, על דרך מאמר חז"ל (ברכות ה'.) כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין שנאמר (ישעיה נ"ג, י') וה' חפץ דכאו החלי, ואמרו עוד שם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם שנאמר (משלי ג', י"ב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח. ופירש רש"י יסורין של אהבה, הקב"ה מיסרו בעולם הזה בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכויותיו שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח פירוש שאין שום דבר אחר כי אם מצד האהבה שאוהב אותו הקב"ה ורוצה להרבות שכרו בעולם הבא מדכאהו ביסורין, ונאמן הוא בעל מלאכתן שישלם שכרן משלם בעולם הבא להתעדן מתענוג נועם זיו שכינתו לעולם הבא אשר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, ובודאי כל יסורי עולם הזה אינם כדאי אף על אחד מני אלף רגע אחד תענוג ראות פני השכינה, והוא על דרך שאמרו (שם) ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין תורה וארץ ישראל ועולם הבא וכו', הרי דרך אחד ביסורין שהוא למען רבות שכרו לעולם שכולו ארוך וכולו טוב.

והשני הוא, כדרך שאמרו חז"ל (מנחות כ"ט:) שהשיב הקב"ה למשה רבינו ע"ה כשראה ששוקלין את בשר רבי עקיבא במקולין ואמר לפניו רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני. והענין הוא כי הנה התנא הקדוש רבי עקיבא בכל יום ויום היה מקבל עליו גזירת המיתה וגודל היסורין לקיים מצות ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. ואמרו חז"ל (ברכות נ"ד.) אפילו הוא נוטל את נפשך, וכמאמר חז"ל שם, שאמר רבי עקיבא כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי יבוא לידי ואקיימנו ועל דרך המבואר בספרי חכמת חיים בכוונת הקריאת שמע שכאשר האדם הוא מדבק נפשו לבוראו ומקבל עליו ד' מיתות בית דין על קדושת שמו יתברך יעמיק כל כך במחשבתו בציור כאילו עושין לו כל הד' מיתות בית דין בפועל ממש כדי שיהיה פיו ולבו שוין. וכאשר הוא אומר בפיו ואהבת וגו' בכל נפשך צריך להיות כן באמיתיות לבבו שמקבל עליו כל מיני סיגופים וצער ד' מיתות בית דין בשביל אהבת ה' וקדושת שמו יתברך, והקב"ה ברוב חסדיו ידע באמיתיות לב רבי עקיבא אשר ודאי כפיו כן לבו, והיה רוצה מאוד לתת לו שכר על כל יום ויום שהיה מצטער מתי יבוא לידי, ובכדי להשבית כח המקטרג שיאמר מי יודע שקבלתו היה באמת ואין אב מעיד על בנו, הוציא הקב"ה מחשבתו מכח אל הפועל ממש ובודאי רבי עקיבא היה שמח בזה כמוצא שלל רב כי כל ימיו היה מצטער על זה, ועכשיו שהיתה מחשבתו ניכר מתוך מעשיו אשר באמת היה חפץ בכל היסורים לאהבת שמו יתברך, אז בעל הרחמים יוכל לתת לו שכרו בעולם הבא על כל יום ויום ושעה ושעה שהיתה מחשבתו הקדושה הזאת בלבבו, כאילו היה ממית עצמו בפועל בכל שעה כיון שסופו מוכיח שהיה כן באמת לאמיתו, וזה שהשיבו כך עלה במחשבה לפני, פירוש שכך עלה לפני מחשבת רבי עקיבא שהיה מקבל היסורין האלו עליו בכל לבבו לכן גליתי מצפוניו החביבות עלי להיות כן נעשה כאשר עם לבבו בכדי להשבית אויב ומתנקם שלא יוכל לקטרג ויקבל שכרו משלם כדת, ועל זה נאמר (תהלים קט"ז, ט"ו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו כלומר יקרה בעיניו מיתה זו מה שהחסידים ממיתין עצמן בכל יום ויום בשביל אהבתו יתברך, ואפשר עבור זה לא רצה משה רבינו ע"ה למות מיתה ודאית בפועל, שהיה יקר בעיניו להיות מן המותה לחסידיו מה שהמה מקבלים עליהם למות וליהרג על קדושת שמו בכל עת ושעה, הרי דרך השני ביסורין שהוא מה שהחסידים מקבלים עליהם ברצון נפשם הטהור באהבה ושמחה יסורים וסיגופי הגוף בשביל אהבת ה' בכל לבבם ובכל נפשם באמת, ונודע מכוונת קריאת שמע אשר עיקר כוונת יחוד שמו יתברך הוא קבלת ד' מיתות בית דין שעל ידי זה עולים הניצוצים הקדושים מהקליפה בסוד העלאת מיין נוקבין כנודע (ועיין בכוונת קריאת שמע שעל המטה) והקב"ה מוציאן מכח אל הפועל פעם אחת בכדי לשלם לו שכר טוב על כל שעה שהיתה מחשבה זאת בלבבו כאילו היה לו היסורין האלה.

והשלישי הוא, על דרך שאמרו חז"ל (קידושין ל"ט:) כל העושה מצוה אחת כו' ועיין שם במשנה וגמרא. וכלל הדבר הוא אשר מי שרובו זכויות ומיעוט עוונות נפרעין ממנו על מיעוט עוונותיו בעולם הזה כדי שיהיה לו תיקון לעולם הבא להוציאו מעונשי גיהנם עבור העבירות שעשה ואמרו חז"ל (בספרי מובא בשל"ה בעשרה מאמרות מאמר ה') תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר כל זמן שאדם שרוי בשלוה אין מתכפרין לו מעוונותיו כלום ועל ידי יסורין הוא מתרצה לפני המקום שנאמר (משלי ג', י"ב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח. ואמרו (ברכות ה'.) נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר אף ברית האמור ביסורין, יסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם. וזה הוא דמיון הרופא שמרפא את האדם מחולי הגוף ונותן לו לשתות או לאכול סמים רעים ומרים למאוד עד אשר ילאה לב האדם לשתותם מפני מרירותם. או שנוטל ושואב ממנו דמו מהיד או מהרגל בכדי לרפאתו מחליו, ואלו היסורין שעושה לו הרופא בודאי לטובה גדולה יחשב וחסד גדול הוא כי חיים הוא נותן לו בזה, ואגר אסיא יקבל.

וכן הוא בדרך הזה ביסורי עולם הזה מה שמגיע אל האדם בבני חיי ומזוני הכל הוא לרפאות נפשו מחולי הנפשות למרק עוונותיו שיזכה לחיי העולם הבא, ובודאי כל יסורי עולם הזה אינם חשובים לאחת מאלף מעונשים הקשים ומרים עונשי גיהנם כנודע, הרי עוד דרך ביסורין שהוא למען מירוק עוונותיו לזכות לחיי עולם הבא ולפטור מעונשי גינהם.

והרביעי הוא, ברשע גמור אשר עוונותיו מרובין מזכויותיו והקב"ה משלם לו שכר מיעוט זכויותיו בעולם הזה בכדי לטורדו מן העולם הבא כמאמר הכתוב (דברים ז', י') ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ומתרגם האונקלוס ומשלם לשנאוהי טבין דאינון עבדין קדמוהי בחייהון לאובדיהון וגו', ואכן לא כל ימיו שרוי בטובה על זה כי אם זמן מה כפי רצון תמים דעות וכל ימיו רעים הן כמו שכתוב בתוספות קידושין שם על מה שכתוב דעבדין ליה יום טוב ויום ביש, ועיקר היסורין האלה הוא לו בעולם הזה (כי על עוונותיו היה די בעונשי גיהנם שהוא יסורים שאין כמוהם) רק מחמת שהקב"ה חפץ חסד האמיתי, ומיסרו למען זה אשר אולי על ידי היסורין הרעים שיעברו עליו יחזור מדרכו הרעה וישוב עדיו בתשובה שלימה אמיתית לפני בורא עולם ויקבל עליו מעתה לעזוב פשעיו ויתחיל ללכת בדרכי ה' ומצוותיו על דרך מאמר חז"ל (ברכות שם) אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו ואמרו (סנהדרין ק"א.) נענה רבי עקיבא ואמר חביבין יסורין, מקרא אני דורש (מלכים-ב כ"א, א') בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וכו' עד וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד אלא מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב אלא יסורין שנאמר (דברי הימיםפ ב' ל"ג, י"א-י"ב) וילכדו את מנשה בחוחים וגו' וכהיצר לו חילה את פני ה' אלהיו ויכנע מאוד מלפני אלהי אבותיו ויתפלל אליו ויעתר לו וגו', הא למדת שחביבין יסורין וכו'. הרי לפניך עוד דרך ביסורין שהוא למען יכנע מאת פני ה' אלהיו לחזור בתשובה לפניו.

ונמצאת למד מכל זה אשר כל מיני היסורין לתכלית שלימות טובות אמיתיות וחסדים גדולים מבורא עולם אשר משגיח על כל בריה מבריותיו לראות לפניו עצה טובה כאשר יוכל, בכדי לזכותו להאיר לפניו לעולם הבא לזכות לראות פני השכינה וליהנות מזיו אורה ולהתעדן ולהתענג בחמדת שעשועים עם כל הצדיקים במקום אשר לא שלטא ביה עין כל בריה בגו עדן גינתא, בחמר מרת דמבראשית נטיר ביה נעותא ועל זה אמרו (בראשית רבה ט',) בפסוק והנה טוב מאוד, טוב זה מדת הטוב, מאוד זה מדת היסורין וכי יסורים טובים הן אתמהא, אלא שעל ידי יסורין אדם זוכה לחיי העולם הבא וכו'. כי באמת טוב מאוד המה שעל ידן יזכה אדם לעולם הבא שאין טוב כמוהו ובזה צדיקים מהפכין מדת הדין כי כאשר יסורים באים עליהם אז הם מאמינים באמת שהוא טובה גדולה להם באחד מד' בחינות שהזכרנו ומברכין על הרעה בשלימות לבבם בשמחה כמו על הטובה ממש מפני שבאמת יודעים אשר הוא מחסדי אל, ונמצא עושין ממדת דינו של הקב"ה מדת הרחמים לומר שהדין הזה הוא רחמים גמורים, ובזה השלימות הלב מהפכין ממש הדין לרחמים, והדין נמתק בשורשו. כי שורש הדין מה שיורד לעולם הוא רחמים וחסדים אמיתיים כאשר ביארנו וממשיכים על עצמן בזה כל טוב וברכה מבחינת החסדים ממש, והבן.

ועל כן אמרו (בראשית רבה ס"ו,) צדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה. כי בעת בוא היסורין עליהם, מרוב אהבתם לה' יתברך ושכלם הזך והנקי, מבחינים ומכירין בזה טובת הבורא יתברך יותר מבחינת החסדים כי הלא בצרתם לו צר וכשהאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי כמאמר חז"ל (דסנהדרין מ"ו.). כי הנה מדרך הטוב להיטיב בכל היכולת, ואם הוא כובש רחמיו וחסדיו ושולח לאיש הזה צער ויסורין מבחינת הגבורות ודאי צער לפניו יתברך שמו, והנה ברוב רחמיו וחסדיו לפי שיודע אשר טוב וחסד לפני האיש הזה שיקבל היסורים האלה, ואז למען טובתו לוקח כביכול צער לפניו יתברך שמו בכדי להיטיב לאדם, היש חסדים וטובות גדולות מאלו, בינה זאת. ונמצא הצדיק מכיר טובות וחסדי הבורא מהגבורות ממה שמכיר טובתו מבחינת החסדים, ובזו הכוונה הטובה ממילא נמתק הדין ונכלל ברחמים והקב"ה משפיע להם כידו הגדולה רוב ברכות וישועות מבחינת החסדים, והיה ראשיתם מצער ואחריתם ישגה מאוד ועל כן סופן שלוה ועל כן לפעמים נקראים הגבורות בשם גדולות כמו שאמרו חז"ל (תענית ב'.) בפסוק עושה גדולות ואין חקר (איוב ט', י'), ואתיא חקר חקר מברייתו של עולם, דכתיב (ישעיה מ', כ"ח) הלא ידעת אם לא שמעת וגו' אין חקר לתבונתו וגו', כי באמת כל הגבורות הם חסדים אמיתיים ממש, כאשר ביארנו, ועל כן ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לעמו וכולן על ידי יסורים כי הכל מוכרח להיות בבחינת תחילתן יסורין וסופן שלוה והוא כעין נסיון שהקב"ה מנסה את האדם לראות אם באמת אוהבו בכל נפשו אפילו הוא נוטל את נפשך ואחר כך מברכו ומגדלו כאמור.

וזה היה בחינת יצחק אבינו ע"ה שהורה לכל העולם מדת היראה ופחד והראה להם איך שכל הגבורות ויסורים הכל המה חסדים אמיתיים, כאמור, ועל כן נאמר (בראשית כ"ו, י"ב) ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה', ואמרו (בבראשית רבה ס"ד, ו') אף על פי שהארץ קשה והשנה קשה שנת רעבון וכו'. והכל לפי שבכוחו הגדול אשר עשה ממדת הדין מדת הרחמים והאמין בה' אשר זה הרעב אשר בארץ הוא חסד אמת מאתו יתברך, בזה נעשה מהדין חסד וברכה ויברכהו ה' בבחינת תחילתן יסורים וסופן שלוה.

ונודע כאשר יומתק הדין בחסד אז מתיחדין כל העשר מדות ביחודא שלים ונעשה נחת רוח לפניו שיוכל לפעול חסדו וטובו כידו הגדולה. וכללות המדות הוא בחינת מאה כי כל אחד הוא כלול מכולם ונעשה י' פעמים י' שהוא מאה, ועל כן מצא מאה שערים כפירוש רש"י שאמדוה כמה ראויה לעשות ועשתה על אחד שאמדוה מאה, כי קיבל הברכה מכל המדות כולן. גם ידוע שכל הברכות יורדים מבחינת הבינה אשר היא בסוד שערים, נ' שערי בינה לפי שהיא סוד ה' ראשונה בשם הוי"ה וה' פעמים י' הוא נ', והיא משפעת לה' אחרונה שבשם, ומשם מתחלק טרף וברכה להארץ התחתונה כנודע, ועל ידי כך נעשה מא"ה שערי"ם. גם שערים גימטריא כתר ורומז גם כן אל הבינה הנקראת לפעמים בשם הכתר לפי שנעשית כתר לזכר ונקבה. וברכת יצחק היה ממילוי שם ע"ב כי כל מילוי הוא בחינת הדין ורק שיצחק כללו בבחינת החסדים כאמור ונעשה שם ע"ב בשלימות להוריד ברכה על הארץ, ומילוי ע"ב הוא מא"ה כנדוע מדברי האר"י מכוונת המזוזה ושארי מקומות, והכל מן הבינה בסוד חכמה דבינה ועל כן נעשה מא"ה שערי"ם כאמור.

ועל בחינה זו אמר הכתוב שם וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. כי נודע מזוה"ק (תולדות קמ"א. ושאר מקומות) בסוד הבארות הללו שהכל היה רזא דמהימנותא שלימתא ברזא דרזין עיין שם. וכבר כתבנו למעלה (בפרשת נח בתחילתו) שעל כן קראהו הכתוב בשם חפירה כי השתדל תמיד בכוחו בגבורת ה' אשר עליו להעלות הניצוצים הקדושים המה רפ"ח ניצוצין שנפלו לקליפות בעת שבירת הכלים הידועים, ולהעלותן בשלימות אי אפשר כי אם במסירת הנפש לה' באמת כנודע מדברי מרן איש אלקים מורינו הרב חיים ויטאל בעץ חיים (שער א' משער הכללים פרק א') ועל כן חפ"ר בא"ר מים נודע מכוונת האר"י ז"ל (בקריאת שמע שעל המטה) בסוד באר שהוא ראשי תיבות בידך אפקיד רוחי שהוא מסירת הנפש לה' בסוד הפקדון להעלות רפ"ח ניצוצין האלו, וחפר הוא אותיות רפ"ח והבן. וכל זה לימד את העם אשר אתו להודיעם רזא דמהימנותא לעבוד אותו בבחינת הגבורות שהוא ענין מסירת הנפש לה' ולאהבה את ה' בכל נפשו אפילו נוטל את נפשך.

והנה אברהם חפר את הבאר שהוא הודעת רזא דמהימנותא לבאי עולם על ידי חסדי המקום שלימד את העם שבמה שהקב"ה משפיע להם טובות ידעו על ידי זה לאהבה את ה' ולשבחו ולפארו כנזכר, כי בא"ר הוא גם כן ראשי תיבות ר'וממות א'ל ב'גרונם שהוא ההודאות ושבחות לה' על חסדיו. כי אל, הוא חסד בסוד הכתוב (תהלים נ"ב, ג') חסד אל כל היום ואחרי מות אברהם סתמום פלשתים וימלאום עפר כלומר הכחישו במעשה ה' מלומר אשר כל החסדים היורדים לעולם הם מה' הטוב והמיטיב ותלו הכל בטבע העולם ומקרה המזל ממערכת השמים מהגלגלים הסובבים הנעשים כולם מן העפר בסוד אומרם (בראשית רבה י"ב, י"א) הכל נעשה מן העפר אפילו גלגל חמה, וזה וימלאום עפר. וכשבא יצחק וישב ויחפר את בארות המים והתחיל ללמד דעת את העם לעבוד את אלהי עולם במדת היראה והפחד וכי הוא דיין ובעל משפט, ואדם אשר לא יטיב מעשיו ירד עליו הכח והגבורה לעשות נקמה באויביו, והראה להם איך שגם כל הגבורות מאתו הם בחינת חסדים אמיתיים בכדי להיטיב אחריתם, ועל כן ויקרא להם שמות כשמות שקרא להן אביו, כלומר שגם לבארות שלו שחפר שהוא הראות כח וגבורת ה', קרא שמות כשמות שקרא להן אביו בחינת החסדים לומר שכולן הן חסדים אמיתיים כדבר האמור.

ועוד בה שלישית שיש עוד בחינה אחרת אשר ניכר שם ה' ונתגדל בעולם על ידי זה, והוא אשר לפעמים ה' הטוב והמיטיב מקים מעפר דל ומאשפות ירים אביון ונותן תליות ראש לאדם השפל בעיני הבריות, ולהיות שהוא צדיק לפני ה' לוקח אותו מאחרי הצאן לרעות בעמו ולמשול בעמים רבים, ומפאר אותו בתפארת גדולה ועטרת ישועה להיות הכל יראים ממנו ויראו לגשת אליו ולא יוכלו להרע לו וליגע בגופו וממונו, וחן נותן לו אלהים בעיני הבריות עד אשר כל רואיו יכירו כי הוא זרע ברך ה' והכל מפארים ומשבחים על ידי זה למלך הכבוד אשר הרים ראשו על הכל להיות חפץ בו המלך, לומר ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם. וכדמיון מלך שנותן לאחד משריו ענין שררות וגדולה לקרותו בשם שר פלוני ופלוני, אף שאין בשר הלזה שום שינוי בגופו או בעשרו והכל כמו קודם מכל מקום נתגדל שמו בכל מדינות המלך והכל יראים ממנו ואוהבים אותו כי יודעים אשר המלך חפץ ביקרו והוא בחינת ודרגת יעקב אבינו ע"ה מדת התפארת שנטה הקב"ה מִחֵינוֹ עליו עד אשר היה יראתו על העולם וְחֵינוֹ פרוס על כל רואיו, וכשפגעו אליפז בן עשו במצות אביו להורגו נשא חן בעיניו והלך לו, ואחר כך הלך עשו אחיו לקראתו בד' מאות איש, וכראותו, וישק לו ואמרו חז"ל (בראשית רבה ע"ח, ט') שנשקו בכל לבו, ואחר כך רדף לבן אחריו ורצה לאבדו מכל וכל כאומרו (דברים כ"ו, ה') ארמי אובד אבי, וביקש לעקור את הכל ולא נתנו ה' להרע עמדו והזהירו (בראשית ל"ד, כ"א) השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע, והכל מצד שהפריס הקב"ה חן על פניו בעיני כל רואיו לישא לו פנים באהבה ולירא ממנו. וגם בעודו בבית חמיו הרשע תיפח רוחו ונפשו, כמה וכמה פעמים היה רוצה לעשות לו רע ולא היה יכול מפני שמצא חן בעיני המקום ולא יוכל להרע עמדו ונתקיים בו (על פי דברים כ"ח, י') והיה כי יראו כי שם ה' נקרא עליך וייראו ממך, ובבחינה זו נתגדל שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה בעולמו לומר ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם שכך עושה להחפצים בו להרים איש עני ואביון ונכאה לבב להיות מפואר ונתגדל בעין כל בריה.

והנה על ידי הג' בחינות אלו אנו אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ופירושם, לפי שהם היו מרכבה לאלהותו יתברך והם התגלו את אלהותו בעולם להודיע ולפרסם שיש ה' בורא עולם ומנהיג ומשגיח, וכל אחד הודיע בבחינתו. אברהם הודיע כי הוא הטוב והמיטיב, ויצחק הודיע כי לו הכח והגבורה והממשלה לעשות כרצונו, ויעקב הודיע אשר לו התפארת והתמימות לגדל את אשר בו דבקים, ולהשפיל לפניהם כל אויביהם. ועל כן אנו אומרים עד היום אלהי אברהם כלומר שעל ידי אברהם נתגלה אלהותו בארץ הלזו וכמאמר חז"ל (בראשית רבה נ"ט, ח') עד שלא הודעתי אותו לבריותיו אלהי השמים וכיון שהודעתי אותו לבריותיו אלהי הארץ. וכן אלהי יצחק ואלהי יעקב לומר על ידם נתגלה כל בחינת אלהותו בארץ הלזו אשר אנחנו עומדין בו כי כל כללות העולמות מראש ועד סוף הכל היא בבחינת ג' קוין הללו ימין ושמאל ואמצע ואין בכל העולם בחינה אחרת כי אם אחד מג' בחינות אלו רק שהם מתחלקים לענפים רבים ופרטי פרטים אין מספר, ולכן אנו מזכירין ג' בחינות אלו כי אלו הג' בחינות התגלות אלהות ירדו לעולם וג' האבות הם שהתגלו אותם ועל כן אומרים אלהי אברהם וכו' ככל הנזכר.

והנה אילן המוציא ענפים רבים ונתפרדו זה לרוח זה, וזה לרוח זה, ודאי כולם נשרשים בכח השורש המוציא כל אלה כי אם לא יהיו בכח לא יצאו לפועל, וכמו כן יצחק ויעקב שיצאו מאברהם ודאי שהיו מושרשים תחילה בכח אברהם וממנו יצאו לפועל ועל כן ודאי היו ג' המדות באברהם בכח אבל לא בפועל, והוא שלא לימד דעת את העם כי אם בבחינתו ממש מדת החסד אבל הוא בעצמו ודאי התנהג בכל כולם באהבה ויראה ותפארת, כי היו כולם בכוחו ואך לפועל הוציא יצחק ולימד בפועל מדת הגבורה וכן יעקב מדת תפארת ועל כן הנך תראה אשר תיכף בבואו לארץ הרעיב ה' נפש הצדיק ויהי רעב בארץ עד שהוצרך לירד למצרים ואחר כך לקחו אשתו לבית פרעה כי הראה לו ה' גם בחינת הגבורות בבחינת תחילתן יסורים, ואברהם אבינו הצדיק ודאי היפך מדת הדין לרחמים לקבל בשמחה ובאהבה וכאשר אמרו חז"ל (שמות רבה ו', ד') שלא הרהר אחר מדותיו של הקב"ה, כי היה מקבל בשמחה וידע שטובה גדולה עושה לו אלהים, וכן נעשה ונגמר עליו ונמתק מדת הדין ונתהפך לרחמים ויצא ממצרים כבד במקנה ובכסף ובזהב ונתברך ברכוש גדול, ואחר כך נטה ה' את חֵינוֹ וחסדו עליו בתפארת מפואר בעיני כל העמים אשר ישב ביניהם ובא אליו אבימלך מלך גרר ושר צבאו וגו' לכרות אתו ברית ונתן לו צאן ובקר ועבדים ושפחות ואחר כך המליכוהו עליהם אנשי מקומו כאומרם (בראשית כ"ג, ו') נשיא אלהים אתה בתוכנו כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"ג ונ"ח). ויצא מוניטין שלו בעולם (פירוש מטבע הדפוס על העולם) כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א), והכל כי הגדיל במדת התפארת, והקב"ה נטה חֵינוֹ בעיני כל על ידי זה, ונמצאת למד אשר אברהם אבינו בעצמו התנהג עצמו בכל בחינת ג' מדות האלו ורק לפועל לא הוציא כי אם מדת החסד, והוליד את יצחק בחינת הגבורה שישתמש הוא בזה ויצחק את יעקב בחינת התפארת שישתמש הוא בזה להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר תפארתו, ועל כן כשצוה הקב"ה לאברהם לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך הבטיח לו שיהיה לו שם כל הג' בחינות האלו ואמר לו ואעשך לגוי גדול כלומר שעל ידך אפעול חסדי בעולם בחינת הגדולה ועל ידך יוכר אלהותי בבחינת הגדולה והחסדים, וזה כוונו חז"ל לפרש פירוש הדברים ואעשך לגוי גדול ואמרו זה שאומרים אלהי אברהם, כלומר זאת ההבטחה ואעשך לגוי גדול הוא בחינת מה שאנו אומרים עתה אלהי אברהם שפירושו שעל ידי אברהם נתגלה מדת אלהות בעולם בבחינת החסד וזה הבטחת ואעשך לגוי גדול כלומר שעל ידך יוכר בחינת ידי הגדולה שכל החסדים שבעולם הכל מאתי, מה שקודם בוא אברהם לא היו בני אדם מכירין זאת ואדרבא היו אומרים עזב ה' את הארץ וברר לו את העליונים. והן על ידך אהיה נקרא אלהי הארץ שהורגל בפי ההמון אשר ה' הוא המאיר לארץ ולדרים עליה והכל בהשגחה פרטית מאת ה' הוא, ועוד הבטיח לו הקב"ה ואברכך כי הברכה אמיתית היא רק בבחינת צדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה כנאמר, שעל כן תיכף בבואו לארץ קודם שנתברך קודם שנתגדל נעשה רעב בארץ על ידו כמאמר חז"ל, כי היה צריך להיות תחילה בצער עד אחר כך כשעלה ממצרים השיג את העושר והברכה, כי זכה אברהם להפך מדת הדין לרחמים וכיוונו חז"ל לפרש אשר זה כוונת הפסוק ואמרו זה שאומרים אלהי יצחק כלומר זו הבחינת הבטיח לו מה שאנו אומרים עתה אלהי יצחק וכנאמר. וכן ואגדלה שמך ואמרו חז"ל שיצא לו מוניטין בעולם והוא בחינת התפארת והודיעו חכמינו כיוון זה, בזה שאנו אומרין אלהי יעקב הכל כאמור, ולא שהקב"ה הבטיח לאברהם שיאמר כן בתפלה כי נוסח התפלה ודאי דרבנן הוא ולא מן התורה כנזכר, ועל כן סיים והיה ברכה ואמרו בך חותמין ולא בהם כי גם בחינת הגבורות אינם אלא חסדים כאמור ועל כן בך חותמין לבד כי הקב"ה רק חפץ חסד הוא ולא דבר אחר, וגם כי עיקר עבודתם ובריאתם כל עיקר מה שבאו לעולם הכל בשביל חסד הגמור חסד האמת ושלם מכל צד, ועל כן בך חותמין ולא בהם כי עולם חסד יבנה וכל עיקר כוונת הבריאה שלהם הכל להכלל בחסד הגמור ולהיטיב לבריות בכל האופנים כנזכר, כי חפץ חסד הוא.

ולזה אמר הכתוב (איוב ל"ד, י') וחלילה לאל מרשע פירוש חלילה לו יתברך שיחפוץ ח"ו במעשה רשע לנקום ברשע על רשעתו כדרך מלך בשר ודם מחמת כעסו רוצה דוקא לענוש את האדם בכדי לנקום בו לא כן בוראנו ברוך הוא וברוך שמו החפץ חסד, וכל היסורים ועונשים הקשים ומרים שבאים לאדם הכל בחסד אמת לטובה גמורה אמיתיות אל האדם הלז בד' בחינות שהזכרנו. ובהעלות האדם זאת על לבו נעשה תיכף מהדין חסד, וזה רצון הדין במאוד להיות נמתק ונכלל בחסד ולא לפעול בעולם כי אם שמחה של מצוה ואהבה עזה בוערה ברשפי אש שלהבת יה בקשירות ודיבוק כל כוחי הגוף בחמדה תקיפה נצחיות אש להבה אכלה סביב עד מאמצי כוחו ומצוי דם נפשו וזה הכל בא מהגבורה הנכללת בחסד באהבה רבה ואהבת עולם וההשתוקקות של כל דבר ודבר להיות נמתק ולהכלל בחסד כמו שאיתא (ברכות ז'.) שהקב"ה מתפלל יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי, ועל כך הברכה הכוללת שהכל מתברכין בה לומר מי יתן ואהיה כזה, הוא בחינת אברהם שורש החסדים. וזה והיה ברכה, כלומר ואתה תהיה הברכה אשר בפי כל, ובך חותמין ולא בהם כי כל אלה הוא רק למען החסד להיטיב ועל כן ואברכה מברכיך ומקללך אאור, כי מיתה לרשעים הנאה להן והנאה לעולם כמאמרם (סנהדרין ע"א) ועל כן כשהקב"ה עושה דין ברשעים שמו מתגדל, בחינת הגדולה והחסד כי חסד אמת הוא להן ולעולם והכל הוא מדתך מדת החסד והטוב ונברכו בך כל משפחות האדמה כנזכר בבחינת והיה ברכה שכל אחד יאמר הלואי ואהיה במדה זו וכדבר האמור.

מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, י"א) בפסוק ואגדלה שמך אמר ר' יודן קובע אני לך בשמונה עשרה אבל אין את יודע אם שלי קודמת או שלך קודמת אמר ר' אחויה בשם ר' זעירא שלך קודמת לשלי בשעה שהוא אומר מגן אברהם אחר כך מחיה המתים עד כאן. ולכאורה פלא גדול הוא כי הלא זה וזה שבחו של מקום הן מה שהיה מגן על אברהם ומה שהוא מחיה המתים, ובמה אברהם קודם, בזה אינו קודם כי אם להמתים שמתחילה אומרים מגן אברהם ואחר כך מחיה המתים, אבל לא קודם הוא לברכת הקב"ה.

והנראה כי הנה נודע אשר בכל דבר ודבר צריך להיות בחינת אתערותא מלתתא כמו שאדם מעורר מלתתא בתורה ותפלה לפי ערך חכמתו ושכלו אשר בקרבו, ורבות האהבה והיראה ותשוקת חמדת לבבו לאל אמת בחמדה יתירה, כן כל דרגה ודרגה הוא אתערותא להשגחת ה' עלינו שיהיה הוא מעורר עלינו גודל חסדיו ורחמיו המרובין בגודל חשקו ואהבתו לערך האתערותא אשר עולה מלתתא, ואמנם יש עוד בחינה והוא כמאמר הכתוב (ישעיה ס"ג, ה') ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך ותושע לי זרועי וגו', כבחינת בריאת העולם שהיה בלא אתערותא מלתתא כנודע ועל כן הוא דבר גדול, וזה ענין תחית המתים שמוכרח לְהֵעָשוֹת בלתי אתערותא מלתתא כי לא יעלה אתערותא מהמתים ואין דבר קשה לפני המקום כביכול כזה שהוא צריך לעשות בלתי אתערותא מלתתא כי עיקר בריאת העולם היה רק על ענין האתערותא למען ישלם שכר בדין ולא בחסד, מעצמיותו שדרכו להיטיב כנודע, אבל הקב"ה ברוב חסדיו אף על פי כן יחיה המתים באתערותא מניה וביה כגודל חסדיו, ועל כן זה השבח של מחיה המתים הוא להקב"ה בלבד, מה שעושה ברוב חסדו וטובו בלתי שום אתערותא. ושבח מגן אברהם, הנה זה היה בחסד אלהים על ידי צדקת אברהם ותפלתו והאמנתו בה' כמאמר חז"ל (בבראשית רבה מ"ג,) צדקה היתה צווחת ואומרת אם אין אברהם אין מי יעשה אותי ועל כן אמרו חז"ל (פרקי דר' אליעזר מובא בילקוט רמז ק"א) בפסוק (בראשית כ"ב, ט') ויבן שם אברהם את המזבח כיון שהגיע החרב לצואר פרחה ויצתה נשמתו של יצחק, וכיון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים אל תשלח ידך אל הנער, חזרה נפשו לגופו, והתירו, ועמד יצחק וידע יצחק שכך עתידין המתים לחיות, ופתח ואמר ברוך אתה ה' מחיה המתים, כי הצלת יצחק היה בבחינת תחית המתים ממש כי לא היה אתערותא לזה כלל שיחיה יצחק ואדרבה הוא ואביו היו רוצים דוקא בשחיטתו ולא בהצלה, וההצלה היה מאת ה' לבד באתערותא מניה וביה והיא נפלאת בעינינו כבחינת תחית המתים ממש, ועל כן היה ראוי להקדים ברכת מחיה המתים שהוא שבח לה' לבד על רוב חסדו לברכת מגן אברהם שנעשה עם אתערותא מאברהם, ואך כי חפץ ה' בכבוד צדיקים יותר מבכבודו יתברך הקדים דברי השבח הזה שאף שבח אברהם נכלל בו וגם שנתמעט מכבודו הגדול בנס זה מנס תחיית המתים אף על פי כן שם את אברהם עטרה לראשו כאמור.

ובזה נכון נמי מה שלא קבעו בברכה השניה דוגמת ברכה הראשונה לומר ברוך אתה ה' מחיה את יצחק כיון שגם יצחק פרחה נשמתו והקב"ה החיה אותו בקולו, וכאשר קבעו מגן אברהם, ואמנם שם לפי שהיה גם האתערותא מאברהם להנצל מהמלכיות ההם בכדי שיתגדל שמו של הקב"ה בעולמו ועל כן הזכירו שמו בהברכה מה שאין כן ביצחק שלא עלה על דעתו כלל להחיות לכן לא קבעו להזכיר שמו, והבן. ועבור שכל הטובות והחסדים שהיה אחר כך ליצחק ויעקב על ידי אתערותם וצדקתם הכל בא מכוחו של זקן כוחו של אברהם שנתברך בכל זה כמו שאמר לו ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק על כן בך חותמין ולא בהם שאתה לבדך נקדמת לברכת ה' ולא הם לפי שכולם בך נכללו.

או יאמר ואעשך וגו' ואברכך וגו'. על דרך שכתב הרב המובהק הר"י אלבו בספרו ספר העקרים פירוש הכתוב (תהלים ס"ב, י"ג) ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, והקושיא מפורסמת מה הוא החסד אם משלם כמעשה האיש וכבר עוררו חז"ל בזה, (ראש השנה י"ז:). ופירש כי הנה חילוק גדול יש בין שכיר העובד אצל בעל הבית ובין שכיר העובד אצל מלך גדול שמדרך המלך לתת שכר לפועלו במתנה מרובה אף שאינו שוה אחד ממאה או מאלף במקום פרוטה נותן מאה דינרי זהב הכל לפי ערך גדולת המלך וממשלתו כן יתנדב ומפזר יותר, וזה כשהמלך לבדו משלם שכר שכיר. ולא כן אם מצווה לאחד מהעומדים לפניו לשלם שכר להשכיר הלז אף שגם הם יתנו לו בדרך החשוב אבל לא כמנת המלך כידוע, ולזה אמר ולך ה' חסד כי אתה תשלם רצה לומר אתה בעצמך ובכבודך תשלם ולפי גדולת כבודך והדר ממשלתך אין שיעור לתשלום שכרך, וזה הבטיח הקב"ה לאברהם ואעשך לגוי גדול ואברכך כלומר הכל אני בעצמי אעשה לך, והוא גדול עד בלי שיעור כידי הטובה והרחבה כערך גדולתי. וזה הכל לך, אבל מכאן ואילך והיה ברכה הברכות נתונות בידך למאן דחזי לך למברך בריך כי לא הכל יזכו להתברך מאת ה' עצמו ואכן אני מסכים לברכתך למי שתברך כי ואברכה מברכיך וגו'.

והנה זה הכל היה נסיון לאברהם אבינו כי גדול נסיון העושר וכו' ובזה היה הנסיון לראות אם יתערב באברהם הליכת מה בשביל טובתו, אשר על כן בתחילה ויאמר ה' בחינת אמירה שהיא רכה להורות אשר האמירה זו לטובתו של אברהם ואחר כך אמר לו בפירוש לך לך ואמרו ז"ל להנאתך וטובתך כנזכר למעלה, ואחר כך אמר לו כל הברכות שיגיע לו בעודו שם כי ואעשך לגוי גדול ואברכך וגו' והכל לראות אם יתפוס נקודה בלב אברהם להלוך שם לטובתו גם כן, ואכן הכתוב העיד וילך אברם כאשר דיבר אליו ה' כלומר שלא כיוון בשום אופן נקודה אחת חוץ רק לקיים מאמרו של מלך ללכת כאשר דבר אליו ה' מצד דברו הטוב לא לכיוון אחר.

או כך יאמר לפי שתחילה כתיב ויאמר אמירה רכה בדברים המתקבלים על הלב לטובתו, אבל וילך אברם כאשר דבר אליו ה' כלומר שהוא הלך כמו אם היה דבר ה' אליו בדיבור הקשה כדבר האמור, ובזה מתורץ גם כן מה שהקשינו למעלה איך היה זה נסיון אם אמר לו לך לך להנאתך ולטובתך ואעשך לגוי גדול ואברכך וגו' ומי לא יחפוץ לילך לטובתו והנאתו, ואמנם כי זה גופא היה נסיונו שישמע מפורש ששם יהיה טובתו במאוד ואף על פי כן לא יתערב בלבבו שום פניה לזה כי אם לעשות את דבר ה', והבן.

וילך אברם וגו' וילך אתו לוט וגו'. לפי מה שכתבנו למעלה אשר הליכות תרח ואברם מאור כשדים לא היה לכוונה אחת שעל כן ויצאו אתם ולא אתו כי שניהם יצאו בדעה מופרשת זה מזה תרח יצא לו רק מארצו לבד מאור כשדים שרצו אנשי עירו להורגו כמבואר שם, ואברם יצא ללכת ארצה כנען כי נמשך אחרי שורשו מין במינו ולזה אמר כאן וילך אתו לוט כלומר שלוט הלך עם אברם על דעתו, ותחילת הליכתו היה, שילך אברם ארצה כנען, כי בלוט היה קצת שורש הטוב לך ראה שלשלת הקדושה שיצא מאתו מלכות בית דוד ומשיח צדקינו, ועל כן גם הוא היה נמשך ממילא לכללות הקדושה נחלת ה' ארץ החיים.

גם יאמר וילך אתו לוט על פי מה שאמרו חז"ל (קהלת רבה ד', ח') בפסוק יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו אחד הוא אברהם וכו' עד ואח אין לו בשעה שאמר הקב"ה לך לך מארצך וממולדתך וכו' פירוש שלא חש מלעזוב אביו ואחיו ולילך אל ארץ נכריה, וזה שכתב כאן וילך אתו לוט כלומר שלוט הלך מעצמו אתו, אבל לא אברהם הוליכו עמו להיות לו אח במקום שיגור שם בארץ לא לו כי בטח בה' אלהיו אשר לא יעזבנו גם בהיותו שם יחיד ומיוחד וכעין המעשה שהובא במאמר חז"ל (ילקוט ואתחנן רמז תתכ"ה) על פסוק אשר לו אלהים קרובים אליו (דברים ד', ז'), בספינה אחת שהיתה כולה גוים והיה בתוכה יהודי אחד הגיעו לנמל אחד אמרו לאותו יהודי טול מעות ועלה לנמל וקנה לנו משם מאומה אמר להם לא אכסנאי אני ואיני מכיר להיכן אלך אמרו לו יש יהודי אכסנאי בכל מקום שאת הולך אלהיך עמך הוי אשר לו אלהים קרובים אליו וכו' עד כאן. וכן אברהם הלך לגור בארץ נכריה ארץ לא לו ובטח בה' אלהיו כי ידע שבכל מקום שהולך ה' עמו ולא היה צריך לקחת אתו לא אח ולא אחות, ואך לוט הלך עמו כי הוא רצה בזה שיגיע לו טובה הימנו וכן היה כאשר מעיד הכתוב (לקמן י"ג, ה') וגם ללוט ההולך את אברם היה לו צאן ובקר וגו' ואמרו חז"ל (בראשית רבה מ"א, ג') שגרם לו זאת הליכתו עם אברהם כאמור, או שממילא היה נמשך אל הארץ עבור קצת שורש הטוב שהיה בו או עבור שהיה מצפה ליורשו שהיה סבור שאברהם לא יהיה לו בנים ח"ו לעולם כמאמר חז"ל (שם ח').

ועוד נראה לרמז בכתוב הזה. כי הנה תדע אשר אין כל דבר ודבר שבעולם שאין בו בחינת צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, וכל האדם בידו הבחירה והרצון לבחור בטוב הדבר ולמאס ברע הנמצא בדבר ההוא. ועל כן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נ"ב, ה') אהבת רע מטוב, שאתה הוא האוהב הרע אשר בדבר הטוב ואם רצית היית הולך בדבר הזה גופא לטוב לפני ה', ואתה אהבת הרע, להרע לפני מי שאמר והיה העולם. והנך רואה מה שאמרו חז"ל (נזיר כ"ג.) אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי דכתיב (הושע י"ד, י') כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לב' בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה נאמר בו צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילה גסה נאמר בו ופושעים יכשלו בם עד כאן.

הרי דאפילו בעשיית מצות עשה דאורייתא וקיומה נמצא בו מקום להיות צדיק ורשע, וכמו שמבואר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רל"א) וזה לשונו: וכן אפילו לישב בסוד ישרים וכו' ולילך בעצת תמימים אם עשה להנאת עצמו וכו'. וכדומה בכל המצוות, יוכל האדם להיות בו צדיק או רשע וכן בדברים הגשמיים הנראים שהם להבל וריק בעולם כי הם רק לצורך קיום הגוף הגשמי, גם בהם יש דברים עתיקים למאוד ואדם הזוכה לעשותן כראוי לפני מלך הכבוד גדלה מעלתו מאוד מאוד, ממש כעבודת התורה והעבודה ויותר, לפי שכל מה שנתרחק הדבר יותר מאור פני מלך חיים כשחוזר ונתקרב על ידי מעשה האיש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר יש יותר נחת רוח בזה לבורא עולם מהתקרבות אליו פנימיות התורה והמצוות וכמו שאיתא בזוה"ק (מקץ קצ"ו:) על פסוק (קהלת ט', ט') ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך פירוש שגם באהבת אשה ממש, חיים ימצא בו, חיות נפשו ורוחו ונשמתו לבחור בחיים הטובים, מי שהולך בו מנגד דברים הגופנים המגושמים המטונפים הנמצאים במעשה ההוא וכוונתו רק לשמור ולעשות בה חפצי שמים לקיים מצות עשה בתורה פרו ורבו להוליד בנים ובנות להרבות הדמות וצלם אלהים בעולם כי לא תהו בראה לשבת יצרה כי בכל מקום אשר שלטה שם רזא דמחשבה נעשה מקום ישוב ובנין העולמות, ובכל מקום שלא שלטה שם רזא דמחשבה הוא תהו ושממון ושם הוא מדור הקליפות שלא נכללו ברזא דדיוקנא קדישא דאדם, ומי שאינו מקיים מצוה זו ממעט הדמות והצלם ומרבה הקליפות חלילה שרצונם למעט ולא להרבות, או שכוונתו להוליד בנים ובנות עובדי ה' ומגדלין שמו בעולם ועושין נחת רוח לפניו, ולקיים מצות עונה הוא שארה כסותה ועונתה של השכינה הקדושה כנודע למעמיקים ברזי התורה, ושוברין ומכניעים תאות לבבם בשביל יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ואז לא יגרע בזה שלוקח אשה הנולדת מגוש עפר ארץ העמים, כי נעשית בדמות מקבלים עליונים אשר על ידי זה נמתק כל הדינים ונעשה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה. ועל כן הכתוב צווח שגם עם האשה אשר אהבת תוכל לראות חיים טובים ומתוקנים עד עולמי עד לעשות בזה נחת רוח לפניו יתברך שמו ולגרום בזה יחוד קדושא בריך הוא ושכינתיה ושימלאו כל העולמות שפע וברכה ונחת ושמחה ותענוג והכל בשבירת תאותך באמת. גם ברכת עולם הזה תוכל להשיג בזה כי זה מאלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה וכו' ואחד מהם הוא הבאת שלום בין איש לאשתו והוא השלום הנזכר בפמליא של מעלה ושל מטה ויודעי דעת מבינים את זה.

ואך מי שאינו משים לבו לזאת וסובב הולך בדרך תאות לבו למלאות חשק תאותו, על ידי זה ח"ו יאבדו מן העולם כמאמר חז"ל (אבות א', ה') כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנם ובאשתו אמרו וכו', וכן בכל דברי הגופניות למשל באכילה פעם אחד נאמר בתורה (דברים ח', י') ואכלת ושבעת וברכת את ה', ופעם אחד נאמר (שם שם, י"ב) פן תאכל ושבעת וגו' ושכחת את ה' אלהיך וגו', כי הכל בשתי הענינים האלו הם עתים לטובה ועתים לרעה וכבר דברנו מזה כמה פעמים אופני האכילה לטוב ולהיפוך, וכמו כן בכל אבר ואבר וגיד וגיד מרמ"ח האברים ושס"ה גידים יוכל לעשות בו טוב ורע. למשל המחשבה שבראש יוכל האדם להיות בה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שיהיה מחשבתו מקושר ומדובק לחי העולמים באופן שלא יפסיקוהו ולא יבלבלוהו ממחשבתו הקדושה אפילו אם יהיה עומד באלפים מבני אדם המדברים מצרכי עצמן הוא לא יפול ממחשבתו כי קשרה בקישור אמיץ וחזק בל תמוט עולם ועד, וכן ח"ו יכול להרהר בה הרהורים האסורים הרעים מכל תאוות ההיתר והאיסור וידוע אומרם ז"ל (יומא כ"ט.) הרהורי עבירה קשים מעבירה ועל זה נאמר (יחזקאל י"ד, ה') למען תפוש את בית ישראל בלבם, כי ה' הוא הנותן כח במחשבה הרבה יותר מכל אברי הגוף כי בכל האברים אין יכול לעשות מעשהו כי אם בדבר שהוא עתה בו ונמצא לפניו זה הדבר אבל לא יוכל לעמוד בחוץ לארץ ולעשות בארץ ישראל וכדומה, אבל במחשבה אדם עומד כאן וחושב במקום אחר במקום שיחפוץ, ואלהים חשבה לטובה בכדי שיעשה כל מעשיו כאן והמחשבה יהיה מקושר ומדובק בשמי השמים שיחשוב לעשות רצונך אלהי חפצתי שאין אני עושה עשיה זו כי אם למען שמך ויהיה באמת כן בלבבו, ובבני אדם הנוטים לחומריות תאוותם, הנה המחשבה ראשית לכל עוונותם, כי כל הלילה יחרוש, ובבוקר יקצור. פירוש כל הלילה חושב מחשבות איך ירע ובבוקר יעשה המעשה כפירוש רש"י, וכמעט רוב רעות בני אדם מזה כמאמר הכתוב (בראשית ו', ה') וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום שביום הוא מהרהר בכל מיני דברים המטונפים ובלילה בעוונותינו הרבים מטמאין אותו בפועל ובא לידי טומאת קרי רחמנא ליצלן שהוא חמור מכל העבירות שבתורה ונודע לכל חומר עון זה שאינו רואה פני שכינה ואין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה וגדול עוונו מנשוא שכמעט שננעלין ממנו שערי תשובה כמו שאיתא בזוה"ק רק בחילא דתיובתא יתיר ותדירא (עיין חלק א', ס"ב.), ועיין בראשית חכמה בפירושו שתשובה תתאה אין מועיל כלל לזה החטא כי אם דייקא תשובה עילאה.

וכן בעינים יוכל האדם לישא עיניו למרום כמאמר הכתוב (ישעיה מ', כ"ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. וכמאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ח', ד') כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה מה אנוש כי תזכרנו וגו' ונעשה נכנע ושפל בעיניו לפני המקום ועושה תשובה לפניו על אשר פגם בכבודו יתברך שמו, וגם יוכל לעצום עיניו מראות ברע שהוא גם כן מצוה כאומרם (קידושין ל"ט:) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כאילו עשה מצוה, ולהיפך נודע אומרם ז"ל (ירושלמי פרק א' הלכה ה') עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה, וכן בכל אברי הגוף כי אין לך כל דבר ודבר שבעולם שלא יהיה בו מטוב ועד רע ובכל הדברים מעורבים טוב ורע כידוע לכל.

ועל כן דעו וראו אחיי ורעיי איך אדם נברא דו פרצופים וכל מעשיו משמשין על שתי פנים והברירה והבחירה בידו להיות בכל אבר ואבר שבו ובכל דבריו ומעשיו או בבחינת צדיקים ילכו בם או ח"ו להיפוך בבחינת ופושעים יכשלו בם, והנה החוטא והפוגם באבר מיוחד או במעשה מיוחדת יש בו שני דרכים לשוב אל ה', האחד כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (ריש פרק ב' מהלכות דעות) וזה לשונו: ומה הוא תקנת חולי הנפשות וכו' עד וכיצד הוא רפואתם מי שהוא בעל חימה אומרין לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל וילך בדרך זו זמן מרובה עד שיתעקר החימה מלבו, ואם היה גבה הלב ינהיג עצמו בבזיון הרבה וישב למטה מן הכל וילבש בלוי סחבות המבזים אל לובשיהם וכיוצא בדברים אלו עד שיעקור גובה הלב ממנו וכו' עד כאן. וזה נקרא תשובה תתאה כי היא רק להסיר הרע והקליפה ממנו שרואה באיזה אבר ובאיזה עשיה שפגם והוא מכניע הרע שלא לעשות עוד בשום אופן רע באבר הלז או במעשה הזה ואז מסיר רע ממנו כי כל העובר עבירה אחת מלפפתו ומוליכתו ליום הדין ר' אליעזר אומר קשורה בו ככלב כמו שאמרו (בעבודה זרה ה'.) וכל עוד שהאבר הזאת תחת רשות הקליפה אי אפשר להקדושה לשרות עליו כי אין אני והוא יכול לדור וכשמסיר הרע אז נקרא תשובה שמשיב האבר לכאשר היה לצאת מרשות הקליפה שיוכל לשרות עליו סדר הקדושה בעשות עמו אחת ממצוות ה' לשמו באהבה, אבל עדיין לא נקרא זה תשובה שלימה בשלימות כיון שבתשובתו עדיין לא נקרא שם ה' וקדושתו על האבר והמעשה ההיא רק שהוסר הרע ממנו. ותשובה עילאה שהוא תשובה השלימה הוא בבחינת אומרם ז"ל (שמות רבה כ"ג, ג') הצדיקים בדבר שחוטאין בו מתרצין, והוא שעם אותו האבר שחטא בו יראה להתרצות בו לפני קונו כמאמר חז"ל (עיין ערכין ט"ו:) חטא אדם בלשון הרע מה יעשה ויתכפר לו אם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמוד שני דפים (עיין ויקרא רבה כ"ה, א'), כלומר אחר עזיבת חטאו באמת באופן שלא ידבר עוד לשון הרע בשום אופן ובזה הוסר הרע מהאבר הלז.

ואמנם תשובה שלימה להשרות עוד קדושת ה' עליו ואז היא תשובה באמת ששב האבר תחת רשות ה' ועל כן לפי שחטא בדיבור פה צריך ללמוד תורה לתקן הדיבור פה להשרות עליו אור ה' וכמו כן למשל אדם חטא בנשים צריך בזה הענין גופא לתקן להיות בבחינת ראה חיים עם אשה אשר אהבת כנאמר. וכמו כן במחשבות רעות ידביק מחשבותיו לה', וכן יראה להפך המדות שחטא בהן לעבוד עם המדות ההם את שם ה' כמו למשל אם חטא במדת החמדה שחמד את של רעהו ביתו או עבדו שדהו וכל אשר לו, עתה יחמוד לתורה ומצוות ה' שלא יספיק לו כל מה שלמד ועשה, ויחמוד עוד ועוד לזה, וכל אשר עשה יהיה קטן בעיניו וידמה לו כאילו אין לו עדיין שום מצוה ממצוות הרצוין לפני מלך עולמים ותמיד ילך מחיל אל חיל ברוב חמדה ותשוקה להרבות בנפשו לימוד תורה ועשיית מצוות עוד ועוד. וכן במדת הגאוה אף שהיא מאוסה מתועבת ומשוקצת לפני הבורא יותר מכל המדות רעות כמו שאמרו חז"ל (סוטה ה'.) עיין שם שהרבו בחומרתה ובגנותה עד מאוד ואמרו שראוי לגדעו כאשירה ואין עפרו ננער ושכינה מיללת עליו וכאילו הוא כופר בעיקר עיין שם. מכל מקום יש דוגמתה בקדושה והיא משובחת מאוד כשהיא על שלימות הראוי והיא כמאמר הכתוב (דברי הימים-ב י"ז, ו') ויגבה לבו בדרכי ה'. וכמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ז.) לעולם יאמר אדם בשבילי נברא העולם, ולכאורה הוא גבהות גדול שיאמר האדם שרק בשבילו נברא העולם, ואמנם שישנו בקדושה והוא כי לפעמים יַטְעֶה היצר הרע לאדם לומר לו מי אתה לבקש גדולות לישב בבית המדרש כל היום ולנהוג בחומרות בעניני המאכלים שלא יהיה עליהם שום חשש דחשש, ובפרישות יתירה מאשתך לבטל עונה לסרס עצמך משבת לשבת ולהזהר בטבילות המקוה אף אם יהיה הקור גדול ולהתענות בתעניות זה הכל היה נאה להצדיקים הגדולים שמעודן היו נשמרים מכל רע ואינם עושים שום דבר אחר כי אם זה ויש להם נשמות גדולות אבל אתה בער ולא תדע, עשה והתנהג כאשר נהגו עצמן אבותיך הראשונים שלא לדקדק כל כך, וכן בענין התפילה אומר לו לא תדחק עצמך ליזהר מלהתפלל בלי שום מחשבה זרה כי קטן אתה במדריגתך ואין אתה ראוי לכך, תתפלל כמו שתוכל כי אחד המרבה ואחד הממעיט וכו' וכדומה מפתויי היצר במה שמפתה אותו במדת הענוה ועושהו עניו מכל וקטן מכל.

ועל כזה אף אתה אמור לו שקר אתה דובר בזה, וכל אדם יוכל להיות כמשה רבינו ע"ה (רמב"ם הלכות תשובה פרק ה' הלכה ב'), ואם על משמרתי אעמודה להיות נזהר מכל רע מלא תעשה דאורייתא או דרבנן או אפילו מנהג ישראל חלילה לי לפרוש מדרכיהם שלא לעשות כמעשיהם ולדקדק בכל מיני הדקדוקים ולהזהר בכל מיני אזהרות שלא לבוא לידי איסור קל של דבריהם בשום פנים, ולעשות כל המצוות עשה בשלימות בלב טוב ובמחשבה טובה באימה ביראה באהבה ושמחה כראוי למלך הכבוד, ואם כה אעשה גם אנכי לא נופל מהם וגם אני יכול לבוא לדרגת הצדיקים כמוהם כמוני ועל כן גם בשבילי לבד נברא העולם כיון שגם אני אוכל להיות כמוהם אם ארצה לחזק עבודתי בשלימות, ועל כן אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו רבה כ"ה) חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, והוא כי לא יאמר האדם מי אני לגשת אל הקודש ולפשפש עצמי בדברים הגדולים הראויין לגדולי הדור ולא כן עמדי כי אתנהג עצמי בדרך כל העולם ומה עושין כל העולם שאינם במדריגת הצדיקים גם אני אהיה כמוהם ולמה זה אצא מכללם וכי יוכל כל העולם להיות במדריגה עליונה ומי יהיה חורש וזורע ועושה כל עבודת הארץ, כדרך אמירת איש הבער ולא ידע כי הוא רק דברי היצר הרע שבקרבו והוא פתי יאמין לו לכל דבר שאומר לו לעשות כרצונו, אם כה יאמר לו שהוא גדול למאוד והוא מופלג בתורה ועוסק במצוה ומי הוא גדול ממנו, ומראה לו שכלו וחריפותו בתורה וכי הוא עובד ה' ככל חבריו ויותר הרבה ומגביה את לבו בקרבו ותחת כבודו יקד כיקד אש עד שמגיעו לכל המעלות שמנו חכמים בגסי הרוח שהבאנו למעלה, כן הוא עושה ומתקוטט עם הכל ומתגאה על הכל ונדמה לו באמת שהוא החשוב שבכולם או שוה להם והכל מחויבין לכבדו לעשות לו יקר ותפארת כי לו נאה כי לו יאה, ויהי בהגיע לעשות אחת ממצוות ה' או להזהר מן העבירה קלה או חמורה קצת יפילו עד למטה מכל וישפילו ויאמר לו שהוא קטן מהכל ומי הוא לבקש גדולה לעצמו מאת המלך הקדוש והוא קטן ונבזה ואינו ראוי למדריגה, ועל כן לא ירצה לדקדק במצוות על השלימות הראוי וליזהר מדקדוקי סופרים כדרך הצדיקים.

ועל זה, אמריך תשיב לו כמאמר חז"ל הנזכר מתי יגיעו מעשי וכו' והוא היות כי קטן אני במעשי ואמנם הלא אב אחד לכולנו אל אחד לכולנו, ונשמות ישראל הם חלק אלוה ממעל אפילו נשמת הפחות שבפחותים, ואני מחויב לראות ולתקן מעשי שאהיה כאבותי אברהם יצחק ובידי הכל אם ארצה ובפירוש אמרו חז"ל כל אדם יכול להיות כמשה רבינו, וכל זה הוא בחינת הגבהות הנצרך אל ה' ועבודתו, חוץ מדרכים הגדולים הידוע ליודעים בפסוק ויגבה לבו בדרכי ה' מענין גבהות הצריך אל הקדושה. ובלא זה, הנה מי שידמה בנפשו שכל עשיותיו בדרכי ה' קטן ודל הוא, ממילא לא יחשוק אל עשיותם ולא יתלהב לבו בקרבו בעת עשותם, מה שאין כן אם יודע ומאמין אשר בהליכתו בדרכי ה' ומצוותיו גורם שמחה ותענוג ותיקונים גדולים בעולמות עליונים ובשמות הקדושים ברוך הוא ממילא יחשוק ויתלהב לבו לזה ויעשנו בגודל זריזות ושמחה, ויראה לדקדק שיהיו נעשים על צד היותר טוב ויפה ולהתנאות בהן כי הם דברים יקרים למאוד, וביותר מה שכביכול ברוך הוא וברוך שמו מקבל תענוג ונחת רוח מהן ודאי יראה לעשותן על צד היותר טוב ובשמחה, וכן להיפוך כשיאמין שכאשר הוא מקלקל דרכיו גורם ח"ו רעות גדולות בכל העולם כולו וצער לפניו כביכול והמעטת אורות עליונים ופגמי שמותיו ברוך הוא, ודאי כי יחרד לבבו ויתפחד ויראה ליזהר מאוד שלא להכשל בשום עבירה ח"ו.

והנך רואה מכל זה איך הגבהות תצטרך אל הקדושה, וכל זה אינו רק קודם בואו אל העבודה לעשות איזה מצוה או ללמוד תורה או להתפלל בכוונה שצריך להגביה לבו בכדי שיעשם על ידי זה בשלימות כאמור, אבל לא כן אחר שכבר עשה המצוה או כבר התפלל לא ידמה בנפשו שעשה איזה דבר ויש בו איזה מעלה כי כאשר יערוך במוחו ושכלו מקצת מן המקצת מגדולת יוצר בראשית ברוך הוא, ידע אשר כל עבודתו שעבד לו כאין ואפס ממש נחשבים נגד ערך העבודה שצריך לעבוד למלך גדול ונורא כזה כי הן במלאכיו ישים תהלה לפי שאין שיעור וערך לגודל איכות העבודה שצריך לעבוד לו ואיכות האהבה והשמחה והפחד והאימה שצריך להיות בעת עבודתו ומי יאמר זכיתי לבי, רק שהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו מקבל עבודת עבדיו העובדים אותו בלבב שלם לפי מוח שכלם וכוחם אף שאינו על אחד מני אלף כראוי לעבודתו ומתקן על ידי זה כל העולמות עליונים ושמותיו הקדושים ומשפיע על ידי זה ברכה לכל העולמות ובאופן כאשר יראה ללבב העובד הלז שלבבו נשבר בקרבו ויודע שלא התחיל עדיין לעבוד לו כלל רק שאין ביכולתו לעשות יותר, ומה שבכוחו עושה עד מיצוי דם נפשו, אז ברוב חסדיו מקבל עבודה זה לנחת ושמחה לפניו אבל אם ידמה בנפשו שכבר עשה איזה דבר ויגדיל קצת לבו שיצא ידי חובתו מעט בעבודתו או אפילו בלא זה רק שיערוך בנפשו שהוא במעלה הגדול מחבירו ויש בו קצת חכמה מה שאין בזולתו הנה מחשבה כזאת פיגול הוא לא ירצה ושתיקתו יפה מדיבורו והלואי שלא יעשה המצוה משיעשנה ויחשוב בתפארתו במה שהוא מפואר ומשובח בזה יותר מחבירו והכל כנודע וידוע, רק קודם עשיית המצוה ולימוד התורה ועבודת העבודה צריך תחילה לומר בשבילי נברא העולם כדי שעל ידי זה יעשה על צד השלימות והטוב ותחשק ותתלהב לבו לעשות אותם ביותר ויותר מיכלתו, וכן בכל המדות רעות יראה לעבוד בהם ה' ואז נקרא תשובה עילאה כי הוסר מעליו כח הרע ונדבק בקדושה.

וזה מאמר הכתוב (הושע י"ד, ג') קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וגו'. כלומר אף דברים שעמכם מצרכי הגוף ותענוגיו במה שמצא היצר הרע והרע מקום רחב לשרות עליהם הכל קחו ושובו אל ה' לעשות עמהם מצוות ה' וראה חיים עם האשה אשר אהבת כאמור, או יאמר על דרך זה קחו עמכם דברים, פירוש הדברים אשר נכשלת ופגמת בהן, עתה קחו לכם ועשו בהם טוב, ובתשובה הזו יעשה מזדונות זכויות כמאמר חז"ל (יומא פ"ו:) ואוקמוהו בתשובה מאהבה כי זה המתחרט על מה שעשה ועוזב את החטא בלבד שלא לשוב למרוד בה' זה נקרא תשובה מיראה כי רק מיראתו מפני הבורא עושה תשובה שלא לעשות עוד הרע בעיניו אבל אין זה בחינת האהבה לה' לראות להתקשר ולהתדבק בה' להשרות עליו רוח הקדושה מן ה' אחרי הפרדו מאתו, אבל כשעושה בכל אבר ואבר ומעשה ומעשה שפגם בו, תורה ומצוות ועבודת ה' זה נקרא תשובה מאהבה כי אהבת ה' בוער בקרבו לשוב להתדבק בה' לקחת האבר תחת רשות השכינה הקדושה לחסות בצל כנפיה להתקדש בקדושתה, ועל כן כמו שהוא לוקח האבר שהיה תחת רשות הקליפות ומחזירו אל הקדושה תחת רשות קודשא בריך הוא ושכינתיה כן נעשה מהעבירה מצוה כי גם הוא עושה מהעבירה מצוה, מחמדת האיסור חמדת ה', מגאות העבירה גאוה הנצרך לעבודת ה', ועל כן זדונות נעשו זכויות כנאמר.

ואמנם תדע אשר צריך בזה זריזות גדולה ולב משכיל לראות שלא יפול ח"ו בערמות היצר הרע ותחבולותיו כי גנוב יגנב הוא מאיש ועושה עצמו כאילו לא ידע אתו ובלבו טמון אורבו אורב לנפשו ואומר לו עשה לשם ה' ובתוך כך לבו חומד לגשמיות הדבר ההוא, וצריך לזה נסיונות גדולות בזמנים הרבה לראות אם שוה בלבו כשיעשה הדבר הזה או לא יעשנה. כמו למשל באכילה הנה אם ירעב אז יחשוק להעלות הניצוצות מן המאכל ולגרום בזה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ולא כן אם אינו תאב לאכול לא יחשוק כלל זה, זו היא תאות היצר הרע ממש. או יבחון בנפשו אם כוונתו אמת לה', אם כך הוא חושק וחומד לעשות אחת ממצוות ה' באהבה וחמדה הזו. אם אין כוונתו כי אם בשביל לעשות דבר ה', הנה יפנה מן האכילה בשעה זו לעשות מצוה או תורה ועבודה, כיון שאין כוונתו באכילה כי אם לשם המצוה מה לו מצוה זו או אחרת ויאכל בשעה אחרת לשם מצוה. וכן נסיון פרישות דרך ארץ אם יודע בטוב אשר ממש שוה אצלו בתאות לבו אם יעשה הדבר ההוא או שילך לו מזה ולא יעשנה ושוה אצלו בטוב לבב באמת בשלימות, אז ידע כי מתת אלהים הוא ולא עצת יצר הרע ויוכל לעשות בו נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם. וצריך לזה גודל פלס ומשקל והבחנות רבות אם אינו מעורב בזה מעצת היצר כי שכל אדם על פי רוב נמשך אחר התאוה, ולמה שלבו חפץ יטנו שכלו גם כן להוכיח אשר דבר זה טוב הוא וראוי לעשותו לכבוד הבורא, ואין האמת אתו.

ועל זה אמרו חז"ל (תיקוני זוהר ל"ח.) אין בין מים העליונים למים התחתונים אלא כמלא נימא, כי המים נקראים על שם התאוות כי כל התאוות באין מיסוד המים לפי שהם מצמיחין כל מיני תענוג כמו שאיתא בשער הקדושה למורינו הרב ר' חיים ויטאל ז"ל, וכשאדם זוכה לעשותן לשם ה' לעשות עמהם נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם נקראים מים העליונים כי עולים למעלה, ולהיפוך כשעושה אותם בתאות לבו כסוס כפרד אז נמשל כבהמות נדמה ונעשה בבחינת (קהלת ג', כ"א) רוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, ונקראים מים התחתונים. ואין ביניהם אלא כמלא נימא, היא החכמה והשכל שבראשו להבין ולהשכיל אם לעלות למעלה למעלה או לירד מטה מטה ח"ו, ובבחינה זו נהפך היצר הרע והרע שבקרבו כולו לטוב כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה נ"ד, א') בפסוק (משלי ט"ז, ז'), ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה יצר הרע. כי גם כח התאוה והחמדה שהוא הוא היצר הרע עתה נהפך לטוב לעבוד עבודת הקודש, וממילא על ידי זה גם אויביו הגשמיים שהם השונאים הרעים שיש לו גם המה ימליצו טוב בעדו ויהפכו לו לטובה כי מלאך רע שלו שמקטרגו בשמים גם הוא יענה אמן לפי שנתהפך לטוב, ועל זה אמר הכתוב (משלי י"ז, כ"ו) גם ענוש לצדיק לא טוב. כי בענין התשובה תתאה שאינו מהפך המדות וכוחות הרעים לטוב כי אם מגרשם מאתו שלא יעשה בהם את האסור לעשות, הנה גם שונאי צדיק הגשמיים יאשמו ויענשו שילכו מאתו ולא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה וגו', וזה עדיין לא טוב הוא כי לא נהתפכו כוחות הרעים שבו לטוב. ואמרו צדיק כי טוב (ישעיה ג',י') טוב לשמים וטוב לבריות כמאמר חז"ל (קידושין מ'.), כלומר אף הבריות שהם נגדיו ושונאיו מהפכן בכח צדקתו לטוב אליו לאהבה אותו ולדבקה בו וממילא גם יחזירם למוטב כיון שנתדבקו בו.

ולזה אמר הכתוב שובה ישראל וגו' כי כשלת בעוונך וגו' ונמשיל משל קטן והוא קרוב להמשל שכתב החסיד בחובת הלבבות והוא שהיה בעל הבית אחד בעל חסד גדול וטוב והמיטיב לכל ורצה פעם אחד לעשות חסד מפורסם לבאי עולם והכין בית גדול עם כל מיני מעדנים ומטעמים הרבה מינים והכין שם מכל הטובות הצריכין לבני אדם ממלבושי כבוד וספסלים הטובים ושלחנות וקתדראות לישב עליהם וצוה להכריז כל איש אשר ירעב וירצה לאכול יסור שמה ויאכל וישתה שם כרצונו ויישן שם על המטות המוצעות הנאות, וכשבאו לשם הרבה מבני אדם אשר לא טובים ויאכלו וישתו וישכרו כשכרותו של לוט והתחילו להכות זה את זה עד שאחד נתן ידו בעיניו של חבירו ועשהו סומא וכדומה, ואז כאשר הלכו בבית נכשלו ונפגעו באלו הספסלים הטובים והשלחנות, ויפול ושיבר את רגלו והשולחן נפל על ראש חבירו ורצץ את מוחו ונעשו כולם חולים ויגיעו עד שערי מות, והנך רואה בעיניך בזה כי בעל הבית הזה כיוון באמת לטוב ולחסד, וברשעתם וכח תאותם נעשו כל הטובות שלו להם לרעה, הספסלים והשלחנות שהוכנו לטובה שיברו בהם את רגלם ורצצו את מוחם, היין הטוב שהוכן לשתות לטובתם נשכרו יותר מדאי עד שנפלו לחולי, וכמו כן בדברים האמורים כי כל הדברים הנתונים מאת אלהים בכל הדברים אשר על הארץ הלא כולם הם חסדים אמיתיים וטובות גדולות עתיקות נוראים ונשגבים למי שזוכה לעשותן בכח שכלו אשר בקרבו לא בכח תאותו כבהמה, וראה חיים עם אשה אשר אהבת, וברשעת האדם נכשל בטובות האלו גופא להיותן פח לפניו לרדת על ידן לשאול תחתיה, ומי הוא החייב בזה, והקב"ה אומר (דברים ל', ט"ו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' כלומר אני כיוונתי לטובה אשר אתה תבחר ותקרב בחיים למען תחיה אתה וזרעך בכל הדברים שהערכתי לפניך, והאדם נכשל בהטובות להיותן מכשול לפניו לירד לבאר שחת. ועל כן אמר הנביא כי כשלת בעוונך שאתה נכשל בהטובות המונחים לפניך לעשות בהן רע, ועל כן איפוא זאת עשו קחו עמכם דברים כנזכר ליקח הדברים ההם להחזירם לטובות לאכול ולשתות בהלולים כלומר שיהיה כקודש הלולים לה' להיות המחשבה מקושרת בשמי השמים ולשבר כח תאותו ולהכניעה עד קצה האחרון בנסיונות שונות וכדומה משאר הדברים צרכי חיי הבל עולם הזה בכולם תוכל לעשות נחת רוח גדול למי שאמר והיה העולם כמעט יותר מן התורה והמצוות, והקב"ה הכינם לטובה גדולה לך, וכל פעל ה' למענהו (משלי ט"ז, ד'), כלומר למען ה' ו' יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה לגרום שפע וברכה רבה בכל העולמות על ידי זה ושמחה וחדוה ונחת רוח ככל הנאמר.

וזה הדבר אשר שיבח הכתוב את אבינו אברהם, ואמר וילך אתו לוט נודע בחינת לוט הוא היצר הרע האורב אל האדם טמון בקרבו והוא לוטה בשלמה להחטיא את האדם, אבל באברהם הנה הלך אתו עמו, והיצר הרע השלים עמו, להיותו אוהב שמו בכל לבבו בשני היצרים יצר טוב ויצר הרע שעם כל כוחות תאוות הרעים הִתְאַוָה לה' המיוחד, ובכל הדברים התחתונים הגשמיים עבד את ה' ואף גם כשירד למצרים מקור מקום הטומאה והרע, שאף הוא קצת נפל ממדריגתו הרמתה להיות כאשר הקריב לבוא שמה הכיר ביפיה של שרה עד שאמר (לקמן י"א) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, מה שאין כן קודם שלא ידע ולא אסתכל אף בדידיה מפני דביקות מחשבתו בה' בלא הפסק רגע, אף על פי כן כשעלה משם נאמר (לקמן י"ג, ה') וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים וזה הכל רומז אל הקדושה בקרו של אברהם וצאן קדשים שגם לוט כח התאוה, נשרש תחת יסוד הקדושה להתאוות ולחפוץ את ה' בכל עוז, וקנתה לה השראת קדושת ה' מצאן ובקר ואהלים אהל תורה ותפילה, ונעשה בבחינת (תהלים קל"ט, ה') אחור וקדם צרתני, שמן האחור נמשך ובא אל קדם קדמתה קדמונו של עולם ועלה למעלה למעלה וילך למסעיו הראשון לנסוע הנגבה בחינת ימין לאכללא שמאלא בימינא ופרע הקפותיו כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"א, ג'), ורמזו כי דרך האיש אשר לא ניסה בדבר אז צריך לעשות הדבר ההוא בחשאי בנסתר מיראת היצר הרע והרע שלא יכשל ח"ו בדבר, אבל בשכבר עמד בנסיון אז הוא עושה הדבר ההוא בהתגלות לעין כל כי אינו חש מסטרא דשמאלא העומדת בצדו, וכנודע מסוד תפילה בחשאי ותפילה בקול, וזה פרע הקפותיו מה שהיה צריך להקיף על הדבר סביב סביב שלא יעשנו כך בגלוי לעין כל, עתה פרע וגילה הדברים (כי פרע לשון גילוי מלשון (שמות ל"ב, כ"ה) כי פרעה אהרן) כי כבר עמד בנסיון ולא יראה עוד משום דבר וכאמור.

ויקח אברם וגו' ויצאו ללכת ארצה כנען וגו'. עיין מה שכתבתי למעלה לבאר מנין ידע אברהם את הדרך אשר ילך בה, ולפי פשוטו נראה על דרך מה שכתב הזוה"ק (בפרשה זו ע"ח.) וזה לשונו: קודשא בריך הוא יהיב ליה לאברהם רוחא דחכמתא וכו' ואתקל בתקלא וידע חילין די ממנין על סטרי דישובא כד מטא לגו נקודה דאמצעיתא דישובא תקיל בתקלא ולא הוה סליק בידיה אשגח למידע חיליה וכו' כדין ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה דכנען וכו'. והן על זאת ודאי שלא היה לו על זה צווי מפי הקב"ה רק שמעצמו נמשך לשם לפי שידע כי משם הושתת עלמא ושם שער השמים, וגם כאן אף שלא הראה לו הקב"ה את הארץ שיער בנפשו וחכמתו כי ודאי זה הארץ יחפוץ ה' להנחיל לו לרשתה ועל כן תיכף כשבא אל הארץ נראה אליו ה' ואמר לזרעך אתן וגו' כלומר כיוונת לדעתי כי זה הוא הארץ אשר חפצתי לתת לך ולזרעך עד עולם, ולזה ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו פירוש ששש ושמח במה שנראה ה' ובישר לו שהוא הסכים אליו שכיוון לדעתו של הקב"ה וכמו שפירשו ז"ל ישמח משה במתנת חלקו.

גם יאמר ויצאו ללכת וגו' ויבואו וגו'. על דרך אומרם ז"ל (בבראשית רבה ל"ט, י"א) לפום דאמרין אנשי מבית לבית חלוק, מאתר לאתר נפש, ברם את לא נפש את חסר ולא ממון וכו' והעיד הכתוב אשר כן נעשה יצא בשלום ונכנס בשלום בנפשות ובממון.

ויעבור אברם בארץ וגו'. לשון ויעבור אין לו פירוש לכאורה, והיה לו לומר וילך עד מקום שכם וכדומה, והנראה בזה על פי המבואר בדברי מרן האר"י ז"ל (בעץ חיים פרק ג' משער הכללים) וזה לשונו: וסוד השדים ודדים הם בסוד ויעבור וכו' כי סוד ויעבור ע"ב מימין רי"ו משמאל הוי"ה באמצע וכל זה בבינה כי היא המינקת והנה ע"ב רי"ו הוי"ה גימטריא שד"י שהוא השדים והוא סוד אלהים שבבינה א"ל מימינא מ"י משמאלא ה' באמצעיתא וכו' וכאשר אימא היא המניקה לבנים אז נקרא אל שדי עיין שם, השדים המניקים בהם וכשעולה למעלה ומסתלקת מעל הבנים שכבר נגמר זמן יניקתה אז נקראת א"ל עליון גומל חסדים מלשון ויגמל הילד כי נגמר זמן היניקה וכו' עד כאן. ובזה תבין סוד הכתוב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם והוא לפלא בעין הכל כי הלא כמה פעמים כתיב וירא ה' אל אברם או אל יצחק וליעקב.

אכן הנה נודע הדבר המבואר בדברי האר"י ז"ל (בליקוטי תורה פרשה זו) אשר קודם מתן תורה לא היה הזיווג עליון בשלימות אף בימי האבות רק שמאברהם התחיל להתעורר הזיווג ואף שמבואר שם אשר בימי יעקב נשלם הזיווג, נודע אשר כמה מיני זיווגים יש כמו שמפורש בעץ חיים (בשער הזיווגים עיין שם) ואמנם הזיווג שהיה בימי האבות הוא המכונה על שם זיווג קן צפור סוד מוחין דיניקה המבואר שם (פרק ב', ג') בבחינת והאם רובצת על האפרוחים וכבר נתבאר שסוד היניקה היא בבחינת אל שדי שהוא ע"ב מימינא ורי"ו משמאלא הוי"ה באמצע, ולכן אף שגם שם הוי"ה נכלל בזה מכל מקום אינו בבחינת השלימות והיא רק ככלה בין רעותיה משובצה ומקיפים אותו מימין ושמאל ולא כן בחינת הגדלות המכונה על שם הוי"ה בעצמו כי נתעלה ונתגדל זיו אורו צח ומצוחצח בבחינת הזיווג השלם המיחד כל העולמות ולכן אף על פי שנאמר כמה פעמים ויאמר ה' אל אברם וירא אליו ה', זה הכל היה בבחינת היניקה שהוי"ה באמצע ולא בבחינת השלימות גדלות המוחין ועל כן אמר וארא וגו' באל שדי בחינת היניקה כאמור ושמי ה' הוי"ה בעצמו בבחינת הגדולה השלימות לא נודעתי להם רק זה ההוי"ה אשר במספר שדי שהוא באמצע, ולכן אמר שם והקמותי את בריתי אתם לתת להם, מה שאין כן בברית בית הבתרים נאמר (בראשית י"ז, ח') נתתי ואמרו ז"ל (בראשית רבה מ"ד, כ"ב) אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה, ואמנם כי אין נתינת הארץ על השלימות כי אם ביחוד וזיווג השלם אחר קבלת מוחין דגדלות וכו' ועל כן כאשר הבטיח להם בבחינת היניקה אמר לתת להם כלומר שהבטיח להם שיהיה שמו שלם בזיווג השלם ואז יהיה בחינת נתינת הארץ (וזה רמז אומרם (בבא בתרא ט"ז:) בת היה לאברהם אבינו ובכל שמה וכו' כי האשה קודם הנשואין היא מְכוּנֶת על שם אביה בת פלוני מה שאין כן אחר היחוד נקראת על שם בעלה ואברהם שלא זכה בימיו ליחוד השלם, היתה שכינת עוזנו מְכוּנֶת על שם הבת, ועל כן ובכל שמה כי בעת היחוד השלם נקראת היא על שם בעלה הנקרא כל, ועתה בכל, כלומר אצל כ"ל או בת כ"ל והבן וזה אברהם בכ"ל והבן) ולזה מסיים שם לכן אמור לבני ישראל אני ה' שאני עתיד להתגלות בשם הוי"ה לבד בחינת הגדלות להראות גדולתי לכל רואה ועל כן והוצאתי והצלתי וגאלתי וגו' ד' לשונות של גאולה שהד' כוסות של הסדר מרומזים נגדם והוא בחינת ד' מוחין הידועים הרומזים אל הגדלות כנודע.

הנה בריש פרשה זו נאמר וירא אליו ה' וגו'. ומבואר בזוה"ק אליו דייקא וכבר ביארנו, ולפי דרכינו כאן נאמר, כי הנה בעת היחוד השלם עת הארת מוחין דגדלות בעולם אז נאמר (דברים כ"ח, י') וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וייראו ממך, כי גדולתו יתברך נראה וניכר לעין כל על ידי הנסים המופלאים שעושה והכל יאמרו כי אין קדוש כה' ואין בלתו, וכמאמר הכתוב (שם ד', ל"ד) או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים וגו', וכנאמר (ירמיה ט"ז, כ"א) בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה', ואז גם הנביא שנגלה אליו ה', נתגלה באספקלריא המאירה, והנביא רואה דבר ברור וגלוי. אכן בזמן שאין היחוד שלם ואינן מאירין מוחין השלימים כי אם המוחין דיניקה ושמו הגדול יתברך נתון בין ימינא ושמאלא, ובחינת רי"ו רומז גם כן להשלימות משם אלהים הנחלק לשלושה בחינות (כמו שמבואר בעץ חיים שם) ונודע אשר בחינת אלהים הוא בחינת הצמצום ואין גילוי שכינתו יתברך ניכר בארץ והכל נסתר בטבע ובמקרה המזל ואז גם נבואה לא מצאה חזון ברור מה' כי אם בדוחק עבור חמדת וְהִתְאַווּת זה הרואה שרוצה לראות ודוחק עצמו למראות ה', אז ה' יתברך בטובו מתגלה אליו על ידי אספקלריא דלא נהרא כי דבר ה' יקר בימים ההם אין חזון נפרץ כראוי, ואז נקרא במראה אליו אתוודע כלומר עבור דחיקות וחפיצות הנביא לראות מראות שכינתו יתברך, ולאהבתו במראה אליו אתוודע עבורו אבל אין עת עתה לזה.

וזהו שאמר הכתוב וירא אליו ה'. אליו דייקא כלומר כי מראה הזו לא היה רק אליו עבור השתדלותו שחפץ ודחק עצמו לחזות בנועם ה', ולזה יאמר הכתוב כאן ויעבר אברם בארץ, שכל פעולת אברהם מה שפעל ועשה בהשראת הקדושה בארץ העליונה והתחתונה ובזיווג ויחוד המדות הכל היה בבחינת ויעבור שהוא ע"ב רי"ו המורה על בחינת מוחין דיניקה ולא בבחינת מוחין דגדלות, ובזה יבואר עוד אומרו אליו דייקא, כי הנה באמת ה' נראה אליו בבחינת אל שד"י המורה על ע"ב רי"ו והוי"ה ביניהם וכאן לא נאמר כי אם ויעבור שהוא ע"ב רי"ו לבד, ולזה אמר הכתוב וירא אליו ה' אליו דייקא שהתגלות הלז שהיה גם בבחינת הוי"ה באמצע היה רק אליו לבד, אבל בחינת השראת הקדושה שפעל אברהם להיות בארץ לא היה כי אם בבחינת ע"ב רי"ו לבד, ולזה אמר שם הכתוב אחר כך ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו פירוש היה שש ושמח אחר שראה כי גם התגלות הוי"ה אליו על כל פנים באמצע ויעבור, אבל הנראה אליו לבד דייקא ולא כן בארץ כי רק ויעבור אברם בארץ ולא יותר, כמדובר.

עוד יאמר ויעבור אברם וגו'. שלשון ויעבור אינו מובן לפי פשוטו כי להיכן עבר הלא כל עיקר הליכתו לשם, והוה ליה למימר ויבוא עד מקום שכם וגו' ורש"י ז"ל פירש נכנס לתוכה ולכאורה אין זה פשט לשון ויעבור, ואמנם בהיות כי מתחילה לא שמע משמו יתברך אלא לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך ולא גילה לו הארץ ולא ידע כלל איזה ארץ חפץ ה' שבחר לנחלה לו, ועל כן לא עבר בה כי אם דרך העברה בעלמא שלא לשם קביעות להשתקע בה, ולזה אמר ויעבר אברם בארץ שעבר בה דרך העברה כמו בכל הארצות שעבר קודם בואו לארץ כנען והמתין עד גילוי שכינתו יתברך לידע איזה ארץ בחר ה' עד אחר שנגלה אליו הקב"ה ואמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת ואז הבין כי זו היא הארץ שצוה ה' ללכת אליה ועל כן ויט אהלה וגו'.

וירא אל אברם וגו' לה' הנראה אליו. צריך להבין הצגת הסימן לה' הנראה אליו וכי ח"ו יש ה' אחר שאינו נראה אליו והלא אלהינו יתברך שמו יחיד ומיוחד, והנראה כי הנה אמרתי פירוש מאמר הלל הנשיא שאמר (אבות א, י"ד) אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני וכו', כי הנה שתי סוגי אנשים נמצאים בבחינת עבודת הבורא, האחד יחפוץ רק שהוא יעבוד להבורא והוא יעשה כל העשיות, ורעה עינו באחיו אם יראה כי גם הוא עובד לה', כי חפץ באהבת נפשו להיות בן יחיד בעבודה מה שאין זולתו דומה לו, ואף אצל הקב"ה חפץ הוא שהוא בלבד ימצא חן אצלו הוא ולא אחר ורודף וחוטף את כל המצוות מזולתו כאשר יוכל שלא יעשה שום אחד דבר כי אם הוא לבדו, וזה מורה כי גם לכבוד עצמו דורש שימצא חן בעיני המקום בכדי לשלם לו שכר טוב בעולם הזה או בעולם הבא להיות גדול בעיני הקב"ה משאר חבריו ורוצה בתפארתו. ואמנם סוג השני הוא האוהב לה' יתברך אהבת אמת צלולה וברורה בלי שום דופי, ומגמתו רק לעשות נחת רוח לפניו ולגרום יחוד קדושא בריך הוא ושכינתיה תמיד, ולכן אם הוא רואה מחבירו איזה דבר טוב שעובד לה' יתברך ימולא שמחה ונחת ותדשנה עצמותיו במה שעל ידי זה יגיע נחת רוח לבורא עולם ויבוא הטוב מכל מקום, וזה כל מגמתו, וכשרואה דבר מצוות ביד חבירו אינו רודף דוקא לחזור לסבב שיבוא לידו, כיון שגם על ידי חבירו יהיה זה הנחת רוח, וכדמיון אחד האוהב את חבירו אהבת אמת אז ישמח ויתענג בכל הטובות שיגיע לו יהיה ממי שיהיה כיון שלאוהבו טוב בזה ואדרבה יאהב למי שעשה טובות לאוהבו, ולא כן אם אינו אוהב חבירו אהבת אמת רק לפנים, אז רק יֵרָאֶה לפניו שהוא עושה לו טובות ומשתדל בעבורו כי מצפה על ידי זה לתשלום גמול מאתו או למצוא חן בעיניו ולא יתענג כלל אם אחר יעשה לו טובה.

וזהו שאמר אם אין אני לי כלומר כשאין כוונתי בעבודתי למעני למען טובתי או להגדיל תפארתי אז מי לי פירוש מי שעושה ועובד ה' יתברך הכל לי הוא ואני שמח ומתענג בזה כאילו אני עשיתיו כיון שבין כך ובין כך יגיע נחת רוח לבוראי מה נפקא מינה אם הוא מאתי או מאחר כיון שאין כוונתי למעני, וכשאני לעצמי פירוש אם כוונתי בעבודה לעצמי למען טובתי אז מה אני פירוש אפילו זה שאני עושה מה הוא כיון שכוונתי למעני איני עובד אלא לעצמי ולא לבוראי ומה היא חשובה.

והנה אברהם אבינו העיד עליו הכתוב (ישעיה מ"א, ח') וקראו אברהם אוהבי שהוא היה אוהב לה' יתברך אהבת אמת ולא לאהוב את עצמו, וכל ימיו היה חפץ מאוד לעשות נחת רוח לפניו לבד ולהתגדל שמו של מלך מלכי המלכים בכל העולמות עד הארץ התחתונה ולהיות דירתו יתברך בתחתונים כמו שהיה קודם החטא שאמרו ז"ל (במדבר רבה י"ג, ב') עיקר שכינה בתחתונים היתה כיון שחטא אדם הראשון נסתלקה לרקיע הראשון עמד קין וכו' עד ועמדו ז' צדיקים והורידו אותה לארץ אברהם וכו' עד כאן. ורק לזה נתאוה ה' יתברך בעולמו שברא בכדי לדור עם בריותיו בתחתונים כמאמר חז"ל (שם להלן) אשר על כן בראותו גילוי כבודו יתברך אליו בארץ הלזו והוא פעם הראשון אשר נראה אליו ה' כמו שמובא בדברי הרב האלשיך זללה"ה, הנה לא שמח שמחת עצמו שנתגלה לו ה' מה שאין אחרים זוכים לזה ועיקר שמחתו היה במה שזה נחת רוח גדול לפניו יתברך שמו אשר מצא אדם שראוי להשראת השכינה שיוכל להרכין שכינתו אליו ועל ידי זה יתגדל ויתראה כבוד מלכותו בארץ שזה עיקר כל הבריאה ושעל ידי זה יוכלו נבראי הארץ להתקרב לה' אֵל אמת לצד גילוי שכינתו יתברך בארץ ובודאי כל הקליפות ובחינות הרעים נכנעו ונפלו מבחינתם הרבה מפחד ה' והדר גאונו הנראה על פני תבל ויושבי בה.

ועל כן הנה בשתים גדלה שמחתו, אחד זה שנראה ה' בארץ שהוא נחת רוח לפניו היות לו דירה בתחתונים, ושעל ידי זה יוכלו נבראי הארץ להתקרב לה' ממה שנתקדשו מעט בקדושתו, והכנעת הרע מכולם במעט לפי ערך שהיה, וגם גדלה שמחתו למה שנראה אליו ביחוד ונתקדשו ונטהרו כל רמ"ח אבריו וגידיו ממחזה שדי עד אין שיעור וערך ויוכל על ידי זה לגורם לבוראו עוד נחת רוח יותר ויותר, וזהו שאמר הכתוב ויבן שם מזבח לה' הנראה פירוש על מה שנראה ה' בארץ הלזו, וגם אליו פירוש עוד שמח מה שנתגלה כבודו יתברך אליו ובזה יוכל לעשות נחת רוח לפני מי שאמר והיה העולם ועל זה שמח והעלה עולות במזבח.

או יאמר ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. כי הנה ג' דברים מוזכר כאן בכתוב, האחד גילוי כבודו יתברך במה שנאמר וירא אליו ה', והשני בשורת הזרע שאמר לו לזרעך אתן וגו', והשלישית בשורת ארץ ישראל שאמר אתן את הארץ הזאת, ואמנם אברהם אבינו ע"ה אב החכמים לא בנה מזבח כי אם על שזכה ראות פני השכינה זה היה העיקר והחשוב שבכולם אצלו ולא הביט על שום דבר אחר ורק השתומם על המראה אשר מחזה שדי חזה והאיר לפניו בכבודו יתברך, והוא אומרו ויבן מזבח לה' הנראה אליו זה היה עיקר שמחתו מה שנראה אליו ה' מכל השלושה דברים הנזכרים.

גם יאמר ויבן שם מזבח וגו'. כי הנה נודע מה שמבואר בזוה"ק (נח ע"ג:) אשר ראויה היתה ארץ ישראל לישיבת ישראל מששת ימי בראשית וכמו בת שבע לדוד שהיתה ראויה לדוד מששת ימי בראשית כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ז.) וזה אשר ישב בה הכנעני קודם, הכל מאת ה' היתה כאשר מבואר שם באורך עיין שם. ושורש הדבר כי הנה ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ועיני ה' דורש אותה תמיד מראשית השנה ועד אחרית שנה והיא מכוונת מול שער השמים אשר דרך בה יעבור כל בחינת ההשפעה הטובה והשלימות וקדושת ה' ונקראת נחלת ה' כי זה הוא נחלתו כמו שאיתא בזוה"ק (פרשה זו צ"ה:) בלשונו: אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו (קהלת י', י"ז) וכתיב (שם שם, ט"ז) אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו והני קראי קשיין אהדדי ולא קשיא מאי דכתיב אשריך ארץ דא ארץ דלעילא דשלטא על כל אינון חיין דלעילא ובגין כך אקרי ארץ החיים ועלה כתיב (דברים י"א, י"ב) ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד וגו' עד אי לך ארץ שמלכך נער דא ארץ ישראל דלתתא דתניא כל שאר ארעי דשאר עמין נכרים אתיהבו לרברבין תריסין דממנין עלייהו ועל דא כתיב אי לך ארץ שמלכך נער ווי לעלמא דמסטרא דא ינקי וכד ישראל בגלותא ינקין כמאן דיניק מרשותא אחרא וכו' עד כאן.

ונודע אשר חלק ה' עמו אבל ואתכם לקח ה' וגו' ולקח הוא אותיות חלק שבחר ה' להיות לחלקו ולא נתנם תחת יד שר ומושל וכמו כן ארצם ארץ ישראל לא ניתן תחת יד השר כי אם ה' אלהיך דורש אותה תמיד ועל כן מששת ימי בראשית ישראל ראויין לארץ והארץ ראויה לישראל ששניהם חלק ה' ולא תוכל כלל לסבול עול הגוים עליה כמאמר הכתוב (ויקרא י', כ"ח) כאשר קאה את הגוי וגו' וכן בכותים נאמר (מלכים-ב י"ז, כ"ו) וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם כאשר אינם יודעין את משפט אלהי הארץ, אלהי הארץ דייקא כי קדושת אלהים אשר בארץ הלזו לא היה יכול לסובלם והמית אותם ותיכף כאשר ימלאו סאת הגוים בעוונותם שם, לא תוכל קדושת הארץ לסובלם על שום פנים מה שאין כן בשארי הארצות, וזה שבישר הקב"ה כאן לאברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת כלומר שיזכו זרעך להיות בארץ הזאת שתהיה הארץ המקודשה זאת לחלקם, ומעתה ממילא יובן אשר זרעו כולם צדיקים יהיו שיזכו לשבת על האדמה הלזו וכמאמר הכתוב (ישעיה ס', כ"א) ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ.

והנה עיקר הבטחת נתינת הארץ היה להאבות גופא להם ולזרעם אחריהם כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צ':) מנין לתחיית המתים מן התורה וכו' עד שנאמר למען ירבו וגו' לתת להם, לכם לא נאמר אלא להם, מכאן לתחיית המתים וכו' עד כאן. והיה הבטחתו יתברך ובשורתו לאברהם אשר הוא וזרעו אחריו כולם יזכו לרשת את הארץ המקודשת הלז שכולם יהיו ראויים אליה בהיותם מקודשים מכל העמים חלק ה', ועל כן כשאמר לו הקב"ה לזרעך אתן את הארץ, הוא בשורת הזרע שהוא וזרעו יזכו להיות מקודשים לחלקו שיהיו ראויים לנחלת ה' כי ודאי אברהם אבינו לא חפץ בבנים כי אם למען היות נחת רוח לפניו יתברך לא זולת, ובשורת הארץ שהארץ המקודשת יהיה ירושתם אחר שיהיו ראויין אליה. ואברהם היה מבין תוקף קדושת הארץ ממה שנראה אליו ה' עתה בפעם ראשונה כנזכר למעלה לצד קדושת הארץ המוכנת לרוח נבואה מאת ה' מה שאין כן חוץ לארץ שאין הנבואה מתגלה שם זמן רב כי אם לעתים רחוקים בהכרח כמו שאיתא בזוה"ק (פרשה זו פ"ה.).

והנה רש"י ז"ל פירש ויבן שם מזבח לה' על בשורת הזרע ובשורת הארץ והוא כאשר כתבנו שזרעו יהיה נכון לפניו להיות ראויין לארצות ה' והארץ המקודשת הלז תהיה נחלתם, ולזה סיים לה' הנראה אליו כלומר עיקר השמחה היה ממה שראה שנראה אליו ה' בארץ הזו ומזה הבין גודל קדושת הארץ וחשיבותה לפני ה' ועל כן גדול הוא מאוד שהארץ הזאת ינחלו לעולם וזרעו יהיו צדיקים שיזכו לשכון בארץ הלזו, או ירצה בדרך זה הנראה אליו כלומר מה שגדלה הבשורה בזה הוא דבר הנראה אליו לבד שהוא ידע מעלת קדושת הארץ מה שאין כן אחר שאין מבין זה, או יאמר שלזה בנה מזבח מה שבישר לו ה' שהארץ הוא הנראה אליו כלמר ראוי אליו ולזרעו כנאמר למעלה לכם לא נאמר אלא להם אשר בזה ידע אשר ודאי יצדקו בניו עד העולם וכאמור.

ויעתק משם ההרה וגו'. פירוש להר הידוע הוא ירושלים הר המוריה כאברהם שקראו הר כמאמר חז"ל (פסחים פ"ח.) כי כל מסעיו היה לצד ירושלים כפירוש רש"י ז"ל בפסוק הלוך ונסוע הנגבה.

או יאמר ויעתק משם ההרה מקדם וגו'. כי נודע מזוה"ק (פרשה זו פ"ד.) כל מסעות אברהם היה להתקשר בבחינת החסד אמת שהוא בחינתו ועל כן הלוך ונסוע הנגבה צד דרום שהוא בימין מדת החסד, חסד לאברהם. והנה חז"ל אמרו (שמות רבה ט"ו, ד') אין הרים אלא אבות וכו' ונראה טעמם בזה על פי אומרם ז"ל כל הגבוה מחבירו משובח מחבירו וכו' ארץ ישראל גבוה מכל הארצות וכו' ירושלים גבוה מכל ארץ ישראל וכו' (קידושין ס"ט.), ועל כן בחינת האבות שהוא בחינת ג' קוין ימין ושמאל ואמצע הכוללים תחתיהם כל המדות וכל הדברים שבעולם שעל כן נקראים אבות שהם כמו אבות לתולדות שאחריהם, שכל שאר המדות נקראים תולדות לגבייהו, נקראו הרים בחינת הר גבוה שכל הגבוה מחבירו משובח וכו', ואמנם הר הראשון הוא בחינת החסד לאברהם העומד בימין מקדם שהוא ראש וראשון שעליו נאמר (ויקרא כ"ג, מ') ולקחתם לכם ביום הראשון, ואברהם המשיך עצמו להר הזה להיות נשלם בבחינת החסד בכל השלימות ולזה אמר ויעתק משם ההרה מקדם, שהמשיך עצמו לאותו הר הידוע שהוא מקדם לכל ההרים, ומשם לבית אל ליכנס לבית הפנימיות של אל בחינת חסד אל להשתלם בשלימות מדה הזו ואחר כך כאשר נשלם בבחינתו התחיל להמשיך האורות מאבא ואימא בכדי להשלים בנין זכר ונקבה שיהיו ראויין לזיווג לפי ערך שורשו, ונודע אשר בנין המלכות הוא מהחכמה בחינת אבא ובנין הזעיר אנפין מאימא בסוד הכתוב (משלי ג', י"ט) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, ולזה אמר ויט אהלה וכתיב בה"א וקרינן בחולם שהוא ו' לרמז על שניהם בחינת זכר ונקבה אהל ה' ואהל ו' שהמשיך האורות אליהם הנצרך לבנינים (כי אהל הוא מלשון הארת האורה כמו שכתוב (איוב כ"ה, ב') הן עד ירח ולא יאהיל) וקיים בהם ואהל ישרים יפריח (משלי י"ד, י"א) שעל ידי זה יפרחו ויעשו פרי אחר כך על ידי הזיווג השלם. ומפרש מאין המשיך להם האורות לבנינים ואמר בית אל מים כי המשיך אורה לבית אל שהוא הזעיר אנפין המכונה על שם חסד אל, מים בחינת התבונה שנקראת ים הקדמוני כידוע, והעי מקדם, העי מספר פ"ה סוד המלכות, מלכות פה קרינן לה האיר אורה מקדם שהוא מספר דפ"ק רבוע ע"ב סוד החכמה כנודע, ויבן שם מזבח פעם ב' ביותר פנימיות ממזבח הראשון כי שם לה' הנראה וגו' וכאן לה' סתם דרגה פנימיות כמו שאיתא בזוה"ק (פרשה זו דף פ'.).

גם יאמר ויעתק משם ההרה וגו'. ולהבין בנין המזבח השני על מה היה משמש כי הרי בסמוך נאמר ויבן שם מזבח לה' הנראה וגו' ולמה זה בנה בנין שני, ואכן הנה נודע מה שמבואר בדברי מרן הרב האר"י ז"ל בעץ חיים (שער דרושי הצלם בכמה מקומות שם) בענין המוחין הנכנסין בזעיר אנפין מבחינת מוחין דצלם שהכנסתן הוא מבחינת בינה ותבונה, ותחילה נכנס בחינת ם שבצלם שהיא הארבעה מוחין שהם חכמה בינה חסד וגבורה שכל אחד כלול מיו"ד הרי ם דצלם ואחר כך הל ואחר כך הצ לכל הט' בחינות כנודע בבחינת מוחין של אמת. והנה חז"ל אמרו אין הרים אלא אבות ולזה יאמר הכתוב כאן ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל וגו' כי אברהם הוא בחינת הר הראשון שבהרים בחינת החסד והוא יומא דכליל כולהו יומין כי כל בחינות זעיר אנפין נכלל על שם החסד בסוד הכתוב וחסד ה' מעולם עד עולם, ועל כן אברהם הועתק לשורש בחינתו ההרה הר הידוע שבהרים והוא ההר אשר מקדם הר הראשון שבהם והוא לבית אל בית שנקרא אל על שם חסד אל כל היום, ועל כן כאשר תיקן שורש המדות במקומם לערך שורשו, אז היה יכול להוריד אורות אימא אליהם בבחינת והאם רובצת על הבנים כי כל עוד שאין המדות מתוקנים במקומם לא תוכל אור שלמעלה להאיר ולהרביץ עליהם כי אין הקדושה שורה במקום הפגום חלילה וכאשר תקנם אברהם לפי בחינתם אז הוריד והטה אור של מעלה עליהם וזה אומרו ויט אהלה, אהל-ה כלומר שהטה והוריד אור אימ"א שהוא בחינת ה' להשפיע אורה לבניה, ואז נעשה בית אל מים, שבית אל שהוא הראשון שבבנים והוא יומא דכליל כולהו וכו' נתברך ונשפע בו אור מי"ם רומז על ג' בחינות הצלם ותחילה המ"ם מי"ם הרומז למ"ם דצלם שהוא רומז לארבעה מוחין כנאמר ואחר כך היו"ד הרומז אל הל' דצלם בג' קוציה שכל אחד כלול מיו"ד כנודע, ואחר כך המ"ם אחרונה הרומז אל הצ' דצלם כי המ' במלואו כזה מי"ם הוא מספר צ' והכל להראות תיקון אברהם אבינו בשורש המדות למעלה בעומדו בקודש בארץ ישראל, וגם בכללות רומז מים אל השפעת אור אימא שהוא מ"י בכלל, ובפרט נקרא תבונה ם כידוע, גם נודע ליודעים מהחילוק שבין סמ"ך למ"ם, ודרך הגדלות הוא מד' התחתונות הנקרא מ"ם וזה מ"י ם' הכל כנודע, וממילא כאשר הזעיר אנפין ממולא באור אימא נמשך ממנו לבחינת המלכות העומדת באחורי זעיר אנפין אורה ושמחה להמתיק הדינים שבה, ואז והעי מקדם כי העי שהוא מספר פה הרומז למלכות כמאמר אליהו ז"ל (בתיקוני זוהר ט"ז) מלכות פה וגו' ממשיך אור מקד"ם בחינת המזרח הרומז אל התפארת והוא זעיר אנפין כנודע, וכל זה עשה אברהם בגודל קדושתו וצדקתו (ועל כן כתיב אהלה בה"א לא אהלו בוא"ו לרמז על אוהל ה' הנזכר, וגם לפי מאמר חז"ל בזה (בראשית רבה ל"ט, ט"ו) מתחילה נטה אהל אשתו ואחר כך אהל שלו נכונים הדברים בסוד מקראי קודש המבואר בדברי הרב האר"י ז"ל שביום טוב הוא רק הארת אימא אך על ידי קריאתינו אנו מזמנין להארת אבא שיהא נתלבש בהארת אימא וכו', ועל כן גם אברהם בתחילה נטה אל אהל ה' להמשיך אורות אימא ואחר כך הזמין להארת אבא שיתלבשו בהארתה).

ועל הענין הזה בנה אברהם שני המזבחות כי במזבח הראשון נאמר ויבן שם מזבח לה' הנראה וגו' והוא בסוד מזבח החיצון שהיה במקדש הנראה לכל הרומז לבחינת חיצוניות אורות המדות, שתחילה היה צריך לתקן המדות במקומם בבחינת חיצוניותיהם. אבל אחר כך ויעתק משם ההרה, לתקן בבחינת פנימיותיהם (על דרך אומרם ז"ל (מדרש תהלים ט', י"ח) על פסוק לשאולה לדיוטא התחתונה וכו' וכן כאן ההרה לפנימיות הרים הנקראים בחינת המדות כאמור) ואחר כך ויט אהלה אהל-ה לתקנם באור המקיף מבחוץ מאור אימא, ואחר כך נעשה בית אל מי"ם הוא בחינת המוחין שקבלו לשם יחוד השלם לפי הבחינה אז (כי זיווג ויחוד השלם לא היה כלל קודם מתן תורה, ואף אחר מתן תורה לא היה שלימות היחוד בכל השלימות עד ימי שלמה המלך ע"ה כידוע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה ריש פרשה זו ובכמה מקומות) ואז בימי אברהם היה כל בחינת היחוד והזיווג בבחינת החסד לבד ועל כן ויעתק וגו' ההרה הר הראשון לבד שורש בחינתו לעשות שם בחינת היחוד הכל כאמור) ובזה נעשה הע"י מקדם שהמתיק דיני מלכות בתפארת, ולזה ויבן שם מזבח פעם שנית בחינת מזבח הפנימי ועל כן לא אמר כאן לה' הנראה הרומז לחיצוניות רק לה' סתם בחינת דרגה פנימיות להאיר אורות המוחין בפנימיות ויקרא בשם ה' שייחד בחינת שם מלכות לתפארת זעיר אנפין הוי"ה והכל בבחינת ההרה מקדם בחינת החסד שורש בחינתו. וחז"ל אמרו בזה (סוטה י: ובראשית רבה ל"ט, ט"ז) מלמד שהקריא שמו של הקב"ה בפי כל וכו' בפי כל רומז אל יחוד יסוד ומלכות כי היסוד נקרא כ"ל כידוע (זוה"ק בראשית י"ז.), ולזה אמר הכתוב ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, נודע אשר החסדים מכוּנים על שם הנגב שהוא רוח דרום בחינת הימין ואברהם נסע לו עוד להתחזק בבחינה זו כי גבוה מעל גבוה שומר וגו' ועוד הנגבה קאי אל ירושלים (כמו שאיתא ברש"י ז"ל) להשיג בחינת לאה הנקראת ירושלים כי עד עתה היה עומד למטה ברחל (כמו שאיתא בליקוטי תורה שם).

גם יאמר ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם וגו'. כיוון לנטוע אהלו דוקא שם ולבנות שם מזבח כי בית אל נודע ששם העמיד ירבעם עגל הזהב להשתחות לו וכמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, ט"ו) לשעבר היתה נקראת בית אל ועכשיו היא נקראת בית און ופירש רש"י ועכשיו מימות ירבעם ואילך וכו'. ובעי, שם היה דבר עכן הזרחי שמעל בחרם כידוע (יהושע ז׳:כ״ד), והפסיק אברהם בינהם ובנה בינם מזבח בכדי שלא יזכיר הקב"ה בעת צרתם בעי, על דבר עכן, גם מה שעתידין לעשות בבית אל, ואז ח"ו פעמיים תקום צרה ולא יוכלו בני ישראל לסבול, וכאשר קרה לאברהם שרדף עד דן ושם תשש כוחו מפני עבודת אלילים שהיה עתיד להעשות שם. ועל כן הפסיק ובנה מזבח בינם, והוא ענין בקשת רחמים מלפני הקב"ה שלא יזכיר מזה לזה.

גם יאמר בדרך זה בדרך הרמז, כי חז"ל (שם מ"ג, ב') אמרו בפסוק הנזכר וירדוף עד דן שֵׁם עבודה זרה היא ומכה מלפניה ומלאחריה וכו' ועל כן אמר בית אל מים, פירוש לאחור כי מערב נקרא אחור. והעי מקדם, פירוש מלפניו, ועבודה זרה מכה מלפניה. ועל כן ירא אברהם שלא יגיע להם עוד צרה ויגון בעי מחטא בית אל, ועל כן הטה אהלו ביניהם ובנה שם מזבח וביקש להפסיקם שלא להזכיר בזה עון זה.

ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. לכאורה הלוך ונסוע מיותר והיה די לומר ויסע אברם הנגבה, ואמנם כי הנה כתבנו למעלה במה שאמר לו הקב"ה לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך, ולכאורה לא מצינו מקום שהראה לו את הארץ אולם אמר לו כשתבוא אל ארץ שתראה אותי רואה אותך, פירוש שאתגלה אליך ואביט בך כבחינת הנבואה שהוא במראה אליו אתוודע, והוא אומרו אשר אראך שאראה אותך, ובזה תבין כי היא הארץ המקודשת שאני מגלה שכינתי שם ועיין שם.

והנה תיכף אשר וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ. כבר יצא ידי חובת מאמרו של מלך והיה יכול להשתקע שם, ואכן כי גדלה קדושת אברהם ונסע לו למקום המקודש שבקודש והוא ירושלים שמקודשת משאר הארץ כמו שאמרו ז"ל (כלים א', ח') וכמו שאיתא בדברי הזוהר (בפרשה זו ע"ח.) שחלק כל הארץ במשקל עד שבא לאמצע העולם שממנו הושתת העולם וכו' עיין שם. ועל כן הוסיף לומר הלוך ונסוע פירוש שהלך מדעת עצמו לפי שכבר יצא ידי שמים תיכף כאשר נראה אליו ה' ואך הלוך מעצמו ונסוע הנגבה בכדי לנסוע לצד ירושלים קודש הקדשים אבן שתיה כאמור.

ויהי וגו' וירד אברם וגו' לגור שם וגו'. לכאורה מיותר אומרו לגור שם ועיקר ההודעה הוא שירד למצרים, ואכן כי לכאורה יקשה למה לא הלך לו אל ארצו ומקומו כיון שהיה מוכרח לצאת מן הארץ וכבר קיים מאמר הקב"ה בלך לך שכבר הלך, ועתה אשר מאת ה' נסבה שהרעיב נפש הצדיק והיה מוכרח לצאת משם למה ילך לארץ נכריה מוטב ילך לארצו ומקומו, ולזה אמר לגור שם כלומר כיון שלא ירד למצרים להשתקע אלא לגור שם לפי שעה, כי ידע והכיר בטוב מעלת ארץ הקדושה אשר טוב ללון במדבריות של ארץ ישראל מפלטרין של חוץ לארץ (כמו שאיתא בבראשית רבה ל"ט, ח'), ועל כן לא הלך אלא למצרים כי קרוב הוא לישב שם על שעה ויחזור מה שאין כן הנסיעה לשוב לביתו דרך רב הוא, ועוד שלשוב לביתו נראה כאילו חוזר לשבת שם בקביעות כמו קודם והוא לא רצה בזה רק בחר בטוב הארץ, ובפרט ברוח הנגבה הוא ירושלים עיר הקודש ועל כן קירב עצמו למדינה הקרובה לנגבה של ירושלים והוא מצרים כידוע וכמו שאיתא ברש"י בפסוק ויעל אברם ממצרים וגו'.

כי כבד הרעב. דבר זה מיותר אחרי אומרו מקודם ויהי רעב בארץ, אמנם זה יגיד צדקת הצדיק אשר מאוד גדלה בעיניו חיבת הארץ ולא יצא ממנה כי אם אחר שהוכבד הרעב ולא היה לו מקום אחר להוושע אם לא שיצא ממנה אבל כל עוד שהיה הרעב שלא בכבידות ישב לו בנחלת ה' ולא חפץ לצאת ממנה, והוא כמו ששנו רבותינו (בבא בתרא צ"א.) אין יוצאין מארץ ישראל לחוץ לארץ אלא אם כן חזק שם הרעב וכו' וכן קיים אברהם אבינו ע"ה ולא יצא עד שהכביד הרעב מה שאין כן בימי שפוט השופטים שהיה רעב בארץ לבד ולא הוכבד הרעב ויצאו שני גדולי הדור מחלון וכליון לחוץ לארץ ונענשו כמו שאמרו (שם) ועיין בבראשית רבה (כ"ה, ג') ותמצא כדברינו.

ועוד יאמר כי כבד הרעב. כלומר, אף על פי שכבד הרעב (כמו כי מנשה הבכור (בראשית מ"ח, י"ד) שפירוש אף על פי שמנשה הבכור) והיה אפשר לעלות על דעתו הלא אינה טובה הארץ לפני, ומאמר הקב"ה כבר קיים כאשר הלך פסיעה אחת בארץ ישראל כמו שכתבנו למעלה והיה לו מקום לומר אלך ואשב לי במצרים בקביעות אף על פי כן לא כן הוא כי רק וירד מצרימה לגור שם לבד ולא להשתקע והיה דעתו לחזור להתהלך לפני ה' בארצות החיים.

ועוד נראה שזה הכתוב כולו קאי למה שלמעלה שמסיים ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה ועתה מספר מעלת הליכת ארבע אמות בארץ ישראל כי הן קודם אמר הקב"ה לאברהם לך לך מארצך וגו' עד ואברכך בממון רצה לומר, כי שם ואברכך בזה כי זכות הארץ יסייע לך להיות תתברך בכל מעשה ידיך שם דוקא אבל לא בחוץ לארץ ועתה גילגל הקב"ה והביא רעב בארץ וירד למצרים, וידוע מצרים מקור מקום הטומאה ערות הארץ ופחותה מכל חוץ לארץ ואף על פי כן כיון שכבר הלך ד' אמות על אדמת הקודש, נתברך במצרים בכל טוב ויעל במקנה כבד בכסף בזהב וגו' ומזה נדע אשר ארץ ישראל היא מקור הברכות ואף שנראה לפעמים רעבון בתוכה אין זה אלא בבחינת צדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה אבל היא מקור כל הברכות, ולזה אמר כי כבד הרעב וגו' כלומר אף שכבד הרעב שם ותרצה ח"ו ליתן דופי בארץ המקודשת הלזו לא כן כי על כן גילגל הקב"ה שירד אברם למצרים ויעל משם בכל טוב מפני שכבר הלך ד' אמות בארץ ישראל שמזה נבין מעלת הארץ מקור מקום כל הברכות, והילוכו בה מברך ומקדש כאמור.

ויהי וגו' הנה נא ידעתי וגו'. נודע לכל אשר צריך להבין אומרו הנה נא ידעתי ועיין ברש"י ז"ל ובמאמרי חז"ל, ונראה בזה על פי מאמר ר' אליעזר בזוה"ק (פרשה זו פ"א:) וזה לשונו: כאשר הקריב כאשר קרב מבעיא ליה מאי כאשר הקריב אלא כדכתיב (שמות י"ד, י') ופרעה הקריב, דאיהו אקריב להו לישראל לתיובתא אוף הכי הקריב דאקריב גרמיה לקודשא בריך הוא כדקא יאות. לבוא מצרימה, לאשגחא באינון דרגין ולאתרחקא מנייהו ולאתרחקא מעובדי מצרים וכו' עד כאן.

והנה בזה אמרתי פירוש הכתוב (תהלים ט', ג') אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו כי דרך הצדיקים כשהם מבינים שצריכין עתה בזה היום או השעה להתקרב עצמם לדברים מדברי העולם כמו לסבב בשווקים ורחובות לישא וליתן עם בני אדם או לאכול ולשתות וכדומה, ויראת ה' ופחדו על פניו שלא יפול שם ח"ו ממדריגתו בדבר מה כי הנה השוק מלא בדברים שצריכין שמירה יתירה ביותר, כמו ראיית נשים יפיפיות המלובשים שני המסבבין בשוק, או מיני המשא ומתן המלא ערמות ורמאות, למשל מעשיות עול במדה ובמשורה ונודע אומרם (בבא בתרא פ"ט:) משורה הוא א' מל"ג בלוג והתורה הקפידה עליו למאוד עד שאמרו (שם פ"ח.) קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות וכו'. וקרוי עול שנאוי ומשוקץ חרם ותועבה וגורם לחמשה דברים מטמא את הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם (רש"י ויקרא י"ט, ל"ב). או באונאת איש את חבירו שהתורה הזהירה (ויקרא כ"ה, י"ד) וכי תמכרו ממכר וגו' או קנה אל תונו איש את אחיו, או מיני ריבות המצויים בשוק וכדומה לאלפים בכל דברי העולם שצריך האדם לעשות.

ומה הוא עושה הנה הולך ומקשר עצמו קודם צאתו לשוק בקשר אמיץ וחזק בקדושת ה' באהבתו ויראתו ופחדו קשר חזק בל ינתק, ואז כאשר הולך לשוק ורואה מכל אותן הדברים הנאמרים, הנה אינו רואה בהם כי אם אור ה' וכוחו שברא כל אלה ומברר את זה לבד ומפריד הגשמיות מהדבר ההוא ואז כאשר רואה פני ה' שמה ודאי לא יעשה שם דבר למרות עיני כבודו ח"ו, כמו באשה יפה אומר בלבו זאת מברואי ה' היא, והוא אשר ברא זאת החלק הנאה ולמי צריך לאהוב ומי צריך לישא חן בזאת הלא מי שברא חלק יפה כזה אליו צריך להודות ולאהבה אותו ולחמוד אותו בלב שככה לו בעולמו כי היא לא עשתה את עצמה לאהוב אותה על ידי יופיה וצריך לאהוב האומן שעשה חלק יפה הזה. וכן בעשיות משא ומתן אינו רואה בכל עסקיו כי אם אור ה' המשגיח על הכל ושורה בטבע העולם שיתנהג כך להחליף פרה בחמור לקנות ולמכור ואיך יוכל למרות לפניו אם מאמין בה' אשר ישנו שם, וכן קודם האכילה ושתיה שהוא מקום ליפול מהקדושה להיות בבחינת המתאוין בעם, מקשר את עצמו קודם בפנימיות הקדושה באהבה ויראה כאמור, ואז לא יכוון במאכלו כי אם לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה לא זולת.

וזה אומר הכתוב (תהלים קי"ט, ג') אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו כלומר אף בעת שבדרכיו של העולם הלכו וקרוב הוא לצאת חוץ מכל מקום לא פעלו עולה כי קשרו והתדבקו עצמן קודם בקשר אמיץ בל תמוט, וזה שאמרה התורה (דברים כ"ג, י"ד) ויתד תהיה לך על אזניך והיה בשבתך חוץ וחפרת וכסית את צאתך, כלומר לקבוע את עצמך בה' ביתד נאמן באהבת ויראת ה' בחמדה עזה קשורה ונפלאה, ואז והיה בשבתך חוץ בשווקים ורחובות וכדומה הנקראים דרכים של עבירה כי דרך אתם עוברים לעבור עבירות מכל מה שאמרנו או בלשון הרע ושקרים וליצנות וחניפות המצויים ביושבי קרנות, וחפרת כלומר תבוש ותתבייש מיוצרך (כי וחפרת הוא לשון בושה מלשון (ישעיה כ"ד, כ"ג) וחפרה הלבנה) הנמצא גם שם, וכסית את צאתך פירוש תכסה את יציאתך חוץ להיות החוץ לך בפנימיות התורה והעבודה כיון שלא תראה שם דבר אחר כי אם אור וכח ה'.

וזה עשה אברהם אשר טרם קרב למצרים מקור מקום הטומאה ערות הארץ נפל עליו פחד ה' ויראתו שח"ו לא יפול שם ממדריגתו עבור רוב הטומאה הנמצא שם ועל כן הקריב עצמו בתשובה שלימה לפני המקום פירוש שב אל ה' להתדבק ולהתקשר בכל כוחי מורשי לבבו בחמדה עזה בפנימיות קדושת ה' ברוב אהבה ויראה עד אשר היה בטוח בעצמו שאף שכאשר יהיה רואה תועבת מצרים דרגת הטומאות והקליפות אשר שם, לא יפול מהתקשרות מחשבתו מה' על שום פנים, להיות בדרכיו של עבירה ולא יפעל עולה קלה כמות שהיא, וזה שאמר בזוה"ק הנזכר לבוא מצרים לאשגחא באינון דרגין ולאתרחקא מנייהו ולאתרחקא מעובדי מצרים פירוש אף שיראה בעיניו ולבבו אינון דרגין הטמאין אבל יהיה רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב כי לא יראה רק פנימיות פני ה' הנמצא גם שם להחיותן בסוד הכתוב ומלכותו בכל משלה כנודע.

והנה בזוה"ק כפל דבריו לאתרחקא מנייהו ולאתרחקא מעובדי מצרים והוא כי ידוע מאמר חז"ל (שבת ס"ד.) באשר אמרו אנשי מלחמת מדין (במדבר ל"א, נ') עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה וגו' עד ונקרב וגו' לפני ה' שאמרו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, וזה הכל השכיל אברהם עשות שיצא בהיותו במצרים מכל בחינת מעשה באיזה דבר, ואף מידי הרהור הקל שבקלים יצא מהכל להיות מואס ברע בתכלית המיאוס עד שיהיה נבזה בעיניו נמאס בתכלית השיקוץ והתיעוב, וזה לאתרחקא מעובדי מצרים ואף לאתרחקא מנייהו פירוש מכל וכל מידי מחשבה והרהור הקל, גם בראות אותם בעיניו לא יזיז מחשבתו מדביקות הקדושה ולא יראה כי אם אור ה' כאמור. והנה נודע אומרם ז"ל (בבא בתרא ט"ז.) אברהם אפילו בדידיה לא אסתכל פירוש לא הסתכל בשרה כל ימיו והוא עבור הצניעות הרב ויראתו מה' פן כאשר יסתכל קצת יפול במחשבתו דבר חמדה ותאוה אף על דקה מן הדקה והיה פורש מצ"ט שערי היתר שלא יבוא אל אחד ממאה לשער האיסור, וזה הכל היה קודם, ואמנם עתה שהוכרח להתדבק כל כך עד אשר יראה בצריו ממש תועבת מצרים ולא יפנה אליהן כלל, ומחשבתו תהיה דבוקה ומקושרת בחי העולמים, ממילא מכל שכן דכל שכן שהיה יכול לראות ביופיה של שרה הצדקת מקור הקדושה והטהרה ולא יזיק לו אף על כל שהוא בשום אופן.

ולזה אמר הכתוב ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה, פירוש הקריב עצמו כל כך בדביקות וקדושת הבורא אף לבוא למצרים לאשגחא באינון דרגין תתאין ערות מצרים ואף על פי כן לא ירעו ולא ישחיתו בהר קדשו ודביקות לבבו, אז נשא קל וחומר בעצמו ביופיותה של שרה שלא יזיק לו ואדרבה נודע אשר ראיית פני הצדיק מועיל מאוד לקבלת הקדושה על ידי זה כמו שמובא בדברי האר"י ז"ל בכוונת הקבלת פני רבו ברגל. ואך מקודם לא היה רוצה להסתכל בה כי היה ירא את פני ה' כנאמר ואך עתה שידע בודאי אשר לא יזיק לו אז ודאי בכוון התכוון עצמו ראות פני הצדקת ובהשראת הקדושה אשר עליה, ועל כן אמר עתה הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את מה שלא רציתי לידע עד עתה, ככל הנאמר.

או יתבאר הכתוב בדרך אחר והכל על פי דברי הזוה"ק הנזכר אשר הקריב לבוא בתשובה בדביקות אלהות מפני טומאת ערות מצרים, כי הנה נודע אומרם ז"ל (קהלת רבה על פסוק והארץ לעולם עומדת א', ד') אשר הארץ יש לה אברים כאברי אדם עינים ידים ורגלים פה וכו', ועל כן גם בה אין מקום אחד דומה לחבירו בקדושה, וארץ ישראל נקרא לב הארץ והוא המובחר הזך והנקי מכולם כמו אבר הלב באדם שהוא החשוב שבכל האברים ומצרים היה המדריגה התחתונה שבה עד שנקרא ערות הארץ, ולכך אנשיה מעודם שטופי זימה הן כמו שמובא בדברי חז"ל בכמה מקומות (ובתנחומא פרשה זו) כי ערותה בה, וכל אלה השתנות המקומות הכל הוא לפי ערך חיות הרוחניות הניתן בארץ בכל מקום ומקום שבה ממקומו של עולם ברוך הוא, וכפי רבות האורה וחיות הקדושה כן נשתנה שמו למעליותא, וכפי המעטת האור ורבות חיות הקליפה כן שמה במטה מטה.

והנה הרמב"ם ז"ל (ריש פרק ב' מהלכות דעות) כתב למי שרוצה לעקור מדה רעה יתנהג זמן רב בהיפוך ממש ואז יכניע את המדה ההיא כמו אם הוא בעל חימה ינהיג עצמו שאף אם הוכה וקולל לא ירגיש כלל. ואם היה גבה לב ינהיג עצמו בבזיון הרבה וישב למטה מן הכל וילבש בלויי סחבות המבזין את לובשיהם עד שיעקר גובה הלב ממנו וכו'. אשר על כן אבינו אברהם כשהיה רוצה לרדת מצרימה וידע אשר שם עיקר התגברות הקליפה בתאות העריות ערות הארץ וירא את פני ה' שלא יתפס ח"ו בעון ההוא על דבר מה בהרהור הקל, ותקע עצמו בה' לגדור עצמו בדבר ערוה באופן שלא יגע אף בדבר המותר לו היא אשתו בכדי לעקור ממנו תאוה ההיא מכל וכל שלא ירגיש כלל, ואף במותר לו נאסר לפרוש מצ"ט שערי היתר וכו', ולא כדוד שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום ונתעלמה ממנו הלכה דאמר ר' יוחנן אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע (כמו שאיתא בסנהדין ק"ז.) אבל הוא הרעיבו עד שהוסר ממנו תאות נשים וחינה עליו מה שחן אשה על בעלה, הכל הוסר ממנו כי ביטל התאוה מכל וכל, ועיקר חן אשה על בעלה כשהוא בעל והיא אשתו ויש לו קצת תאוה וחמדה אליה אבל באברהם הוסר זאת מכל וכל שלא התאוה ולא חמד בשום אופן, והנה כל זמן שחן אשה על בעלה אז אי אפשר לו לידע בבירור על אשתו אם היא יפת מראה כי אפשר שאליו נדמה שיפת מראה היא מחמת שחינה עליו אבל לא כן בעיני אחרים, והראיה מאסתר שהיתה נושאת חן בעיני כל רואיה וידוע אומרם ז"ל (מגילה י"ג.) אסתר ירקרוקת היתה אלא שחוט של חסד משוך עליה ונמצא יכול להיות אשר בעיני בעלה היא נושאת חן ונראית לו יפה ולגבי אחרים אינה יפת תואר כלל, ואמנם עתה באברהם כאשר הקריב לבוא מצרים שהקריב עצמו בתשובה ונאסר במותר והוסר ממנו כל בחינת חן אשה בכדי לבוא מצרים שלא להכשל שם, אמר הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את כי אחר שנעקר מלבו כל בחינת החן ואף על פי כן ראה שהיא יפת מראה אז ידע אשר היא באמת יפת מראה מצד מהותה ממה שנתן הקב"ה תפארתו על יראיו ולא מצד החן, ועל כן יש לו לדאוג על זה וכאשר נבאר להלן.

והיה כי יראו אותך המצרים וגו' למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך וגו', הבנת כתובים האלה נודע שהם קשים מאוד כי למה יעלה על לב מצרים להרוג אותו בשביל אשתו וכי לא יוכלו לקחת אותה בעל כרחו אף שיחיה ולמה יעשו שתיהן להרוג נפש ולקחת את אשתו, יקחו את אשתו ואותו יחיו. ויותר פלא מה שאמר אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך פירוש שיתנו לו מתנות כפירוש רש"י וכי ח"ו היה אברהם מרוצה לזה שתלקח האשה אל בית המלך ויתנו לו מתנות אתמהא, ואם תאמר שאפשר היה פיקוח נפש בזה שלא ימות ברעבון כאשר סיים וחיתה נפשי בגללך, הלא גילוי עריות הוא אחד מדברים שנאמר בהן יהרג ואל יעבור ומכל שכן כשאין סכנה מפורשת רק מיתה ברעב מה שיכול לילך מבית לבית הוא ואשתו לשאול על הפתחים לחם צר ולא לבוא לידי כך, ואפשר לומר שתאמר כי על האשה אין חיוב כל כך בזה לפי שקרקע עולם היא (וכמו שאיתא בסנהדין ע"ד: ועיין ברמב"ם רפ"ה מהלכות יסודי התורה דלא פסק כלל להאי תירוצא ולדידיה אף באשה תהרג ואל תעבור) מכל מקום זה דוחק גדול לאמר זאת על אברהם אשר עמד בכמה נסיונות ומסר נפשו לה', ח"ו יפקיר את שרה המקודשת ומטוהרת בצדקתה הגדול למקום ערל וטמא בשביל אכילת לחמו, ולא מצינו שה' יחשוב לו עון בכל זה.

ומה שנראה בזה הוא כי אמרו חז"ל (סנהדרין צ"ה.) כשהיה דוד המלך אצל ישבי בנוב שבא אליו אבישי בן צרויה לעזור לו ואמר שֵׁם ואוקמיה לדוד בין שמיא לארעא, ונימא איהו (פירוש למה לא אמר דוד בעצמו השם שינצל) אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין וכו' עד ויעזור לו אבישי שעזרו בתפילה וכו' עד כאן. ונמצאת למד אשר דוד בעצמו לא היה יכול להנצל מידם מצד אין חבוש מתיר עצמו עד שעזר לו אבישי בתפילתו ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ד', ט') טובים השנים מן האחד וגו' כי אם יפולו האחד יקים את חבירו וגו', כדבר האמור אשר אם אחד יפול אין חבוש מתיר עצמו. וכן על זה רמזו חז"ל באומרם (סנהדרין ע"א:) כינוס לצדיקים הנאה להן והנאה לעולם פיזור לצדיקים רע להן ורע לעולם כי כשהם שניהם יחד אז זכותן גדול ולא כן אם הוא באחד ומי יקימנו.

אשר על כן נאמר, אשר אברהם אבינו ע"ה ודאי יידע בטוב ובטח בה' אלהיו אשר לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, וכשם שירד לכבשן האש וניצל וכדומה כן בודאי תנצל שרה הצדקת ממשכב הנכרי פרעה הרשע וכמו שכתב בזוה"ק (פרשה זו פ"ב.) דחמא שכינתא ובדא אתרחיץ עיין שם. ואמנם חשש כי כאשר יראו המצרים שאינן יכולין לנגוע בה על ידי נס כאשר היה על ידי הכאת המלאך, או שארי דברים שימנעם ה' מלהתעלל בה, יחשבו כי זאת ודאי זכות אברהם ותפילתו הוא המסייע לזה לצד שהיא אשתו, ואם תבעל לנכרי פגם גדול הוא לו ובזיון רב להתעלל באשת חיקו, ועל כן זכותו מסייע לה שלא יוכלון ליגע בה, כי הלא אין חבוש מתיר עצמו כאמור (אחר כותבי זאת מצאתי כן מפורש במאמר חז"ל (שמות רבה כ', א') וינגע ה' וגו' על דבר שרי אשת אברם מה תלמוד לומר אשת אברם טובים השנים מן האחד ופירשו שם שני זכויות זכות עצמה וזכות אברהם גרמו לנגע לפרעה כאמור) ועל כן יעצו יחד להרוג את אברהם ובצד ההריגה הנה אין כאן כי אם זכותה לבד, ועוד נראה להורגו בסתר שלא תוכל היא לעזרו בתפילתו כי לא תדע מה יולד יום, ובזה נוכל לו, ולא תשאר כי אם היא לבדה ונגביר עליה לתופשה באופן שירצו לפזר הצדיקים להיות חס ושלום רע להן להתגבר עליהן.

וזה אמר הכתוב והיה כי יראו אותך המצרים, כלומר הן אמנם בטחה נפשי בה' שלא יהיה בך מהם כי אם ראיה בעלמא אבל לא יגע בך ערל וטמא, ועל כן אמר והיה המורה על לשון שמחה כמו שאמרו חז"ל (פתיחתא דאסתר רבה י"א) ולכאורה מה לשמחה בזה שיראו אותה המצרים ואכן בטח בה' שרק יראו אותה ולא יגעו בה בשום אופן וזה שמחתו בה' אשר לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים ואך זאת אני חושש כי יאמרו אשתו זאת כלומר מה שלא נוכל לנגוע בה הוא עבור שהיא אשתו אשת אברם וזכותו גם כן מסייע לה כי אין חבוש מתיר עצמו וכו' ועל כן והרגו אותי שלא תשאר כי אם את לבדך ויכלו לך. ועל כן,

אמרי נא אחותי את, ועל כן אין זכותי בזה שלא תלקח למשכב המלך אדרבה למען ייטב לי בעבורך שהמה יתנו לי מתנות שאני מבקש ממך להתרצה להם, ובאמת ידיעתי נכונה כי לא יעשו לך דבר בשום אופן ואז וחיתה נפשי בגללך שאני אשאר בחיים חיותי והוא גם כן בגללך שזכות שנינו יעמוד ויגן עליך שלא יגע בך ערל וטמא וכאמור.

ויהי וגו' ויראו המצרים וגו' ויראו אתה שרי פרעה ויהללו אתה וגו', לכאורה עיקר ההודעה כאן מה שראו אותה שרי פרעה שנתגלגל על ידיהם שתלקח אל בית פרעה, ומה שאמר קודם ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאוד מיותר כולו, ואמנם הכתוב מספר בגנות מצרים, כי הנה אברהם אבינו עבר בארץ עד מקום שכם והולך ונוסע הנגבה, והכנעני אז בארץ. ומחמת טובת קדושת הארץ אף הנכרים שבה היו גדורים ולא פרוצים כל כך ולא מצינו בכל מקום עוברו שיתנו אנשיה עיניהם באשתו אם יפה היא או לא, ולא כן בבואו למצרים תיכף כולם ראו אותה ונתנו עיניהם באשה יפה, והכל לפי שהוא מקור מקום הטומאה ערות הארץ כנזכר למעלה, ובזה ידע אברהם הטובה הגדולה והנפלאה מה שבישר לו המקום בנתינת ארץ ישראל אשר באמת היא המשובחת מכל הארץ שאף הנכרים היושבים על אדמתה אף שהוא כנען הארור מהכל והוא שורש הרע עבד עבדים וממנו יצא נמרוד ראש הממרידים בהקב"ה, מכל מקום כיון שישבו על אדמת הקודש לא יוכלו להרע כל כך וכאשר אמרו חז"ל (בראשית רבה ל"ט, ח') כשבא אברהם לארץ מצא עודרים בשעת העידור וכו' אמר הלואי יהיה חלקי בארץ הזאת, ולכאורה אם אנשיה טובים מה לחשיבות הארץ בזה ואולם זה הכל סובב על מה שאמרנו, ואברהם ידע בטוב מהות הכנעני ושורשו ומה עשה אבי אביהם חם לאביו נח הצדיק, ורק הוא שימש בתיבה כנודע (סנהדרין קח:), ואכן כיון שבאו אל האדמה המקודשת לנחלת ה' ממילא נמשכו לקצת שורש הטוב שלא להרע כל כך כשאר הארצות, ועל כן אמר יהי חלקי בארץ הזאת דייקא כי היא הגורמת לכל זה, ולכן חילק הכתוב במעשיהם ואמר (ויקרא י"ח, ג') כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם וגו', ולכאורה מה נשתנה אלו מאלו להיות הסברא אשר כמעשה הגוים האלו לא נעשה וכמעשה הגוים אלו נעשה, ואך זה הוא הדבר כי מעשה ארץ כנען אף הגוים הדרים שם לא יעשו כמעשה הגוים הדרים בארצות האחרים ולכן לזה איוה נפש אברהם וזה אשר נתן לו ה' אלהיו.

או יאמר ויהי כבוא אברם וגו', פירוש הוא נתן קצת אצבע בין שיניהם להביט ביופיה כי אחר שהטמין אותה בתיבה, וכשפתחו והבהיק כל ארץ מצרים מזיוה כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ', ה') ועל ידי זה גדלה תמיהת המתמיהין ביותר ויותר מה שאין כן אם היו באים לעיר שניהם יחד כדרך כל הארץ לא היו כולם מסתכלין בה כל כך תיכף בבואם, בעין רעתם, וגם מפני שטמן אותה ובזה חיסר קצת בטחונו בה', כי אילו בטח בה' אלהיו בשלימות הגמור כאשר תמיד בטח בו בהיותו בשאר הארצות והיה בא אתה בריש גלי לעין כל, אז היה מפורסם יותר אשר לא שלטה בה עין רואה ולא יוכלו ליגע בה כלל כי גם היה נעקר מאתם חמדת תאותם אליה, שיראו אותה בעיניהם ולא יתאוו ויחמדו אליה כלל. ורק ויהי כבוא אברם מצרימה כלומר אברם לבד בא ואותה טמן, קילקל קצת בטחונו בה' ולכן ותלקח האשה אל בית פרעה, וכל זה גרם הארץ ארץ מצרים שכל כך גדלה טומאתם עד שגם אברהם אבינו צדיקו של עולם נפל קצת קצת מבחינותיו ומדרגותיו המופלאים.

ואכן טובה היתה לו זאת מאל אלהיו בבחינת אחור וקדם שהזכרנו כמה פעמים אשר בנפול האדם קצת ממדרגתו, אם עיני שכל לו, הוא לטובתו. כי ירידה זו צורך עלייה היא שיוכל על ידי זה להשיג מדריגה יותר גדולה מכאשר היה לו קודם, והוא בחינת כצפור נמלטה מפח יוקשים שהצפור כשהוא ניצוד בפח יוקשו אז בעת המלטו מפחו, יעופף בכח גדול ויעלה עד למעלה למעלה בכח גדול, כן האדם הנופל קצת ממדריגתו הנקרא בחינת אחור, כשזוכה עלות מזה, הנה הוא עולה בכח גדול לבחינת קדם קדמתה למעלה למעלה מכאשר היה, ועל כן אברהם שהיה צריך להיות במצרים על בחינה גדולה כאשר אמרנו למעלה, לאשגחא באינון דרגין ולאתרחקא מנייהו והוא בחינה גדולה לראות בתועבת מצרים בעיניו תוקף הקליפה והרע, ולא יפנה לבבו כלל לזה ולא יזיז ממחשבתו ודביקות אלהות ועל כן היה צריך להיות בבחינת אחור וקדם, כאשר אמרנו.

ויראו אותה שרי פרעה וגו'. הנה אמרו חז"ל (בראשית רבה מ', ה') שבאו לתבוע המכס וראו אותה. ונראה שהוציאו זה ממה שתלה הכתוב ענין ראיית שרה בביאתו למצרים שלכאורה סתם היה לו לומר כבשארי מקומות ויבוא אברם למצרים ויהי בהיותם שם ראו אותה המצרים וגו', ותלה ענין הראיה בעת ביאתו למצרים, ולמדו מזה שעל עסק ביאתו למדינה ראו אותה כי דרך הבא למטרפולין בבואו לשער העיר יפתחו כל אשר לו לראות מה סחורה מוליך למכור בכדי לקחת המכס, ולכן ויראו אותה, ולזה ויהללו אתה אל פרעה תיכף. ולכאורה הגם שהיו שטופי זימה, מכל מקום אין זה מהתנהגות המלוכה לדבר דברים כאלו בכל עת וזמן, כי אם לפעמים בעת שייטב לב המלך ביין, זה דרכם כסל למו לומר מדיות נאות פרסיות נאות (מגילה י"ב:) ולא בסתם שעה מהיום, וגם זה אין מדרך המלך לקחת אשה תיכף בבואה למדינה כדרך האנס ואולם הם כשראו אותה טמונה בתיבה כדרך סחורה מסחורות הארץ סברו שזה עיקר ביאתו עמה לסחור בה, וכמו שאמר אחר כך אבימלך לאברהם אזלית למצרים סחרית בה וכו' (כמו שאיתא בבראשית רבה נ"ב, י"ב) ועל כן הלכו תיכף לשאול את פי המלך בסכום המכס מה יעשו בסחורה זו שהוא דבר חדש ודבר פלא היא ביופיה, ועל כן וַתֻּקַח האשה בית פרעה לראות הדבר מה הוא ומה יעשה בה ועל כן כשהוטב הדבר בעיניו ונשאה חן לפניו שלח לאברהם מתנות נכבדות, כדרך המביא סחורות נאות יפות ביותר לבית המלך שמקבל פרס מאתו על הדבר הזה.

גם יאמר הכתוב ויראו אתה שרי פרעה וגו'. שלכאורה מיותר הוא אחר אומרו ויראו המצרים את האשה, על פי אשר כתבנו במקום אחר בביאור מאמרם ז"ל (חולין קל"ט:) אסתר מן התורה מנין שנאמר (דברים ל"א, י"ח) ואנכי הסתר אסתיר פני וגו', והוא לפלא כי על מה מרומזת אסתר דוקא בכתוב הזה, ואכן הנה נודע מה שאמר אליהו ז"ל בתפילתו רבון עלמין אנת הוא עילת העילות וסיבת הסיבות וכו', ופירושו כי הנה על שני פנים הקב"ה מיטיב לעמו ישראל ומושיען בעת צרתם. האחד, הוא כאשר הקב"ה עושה להם בנס נגלה נפלא ונראה לעין כל בשידוד כל מערכת השמים בשבילם ומשבר טבע העולם, כמו קריעת ים סוף שקמו כמו נד נוזלים וקפאו תהומות בלב ים עד שראו כל העולם בראיה חושית את מעשה ה' הגדול אשר עשה ונפלאותיו במצולה ועל כן אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, כיון שראו הפלאת דבר שנשבר טבע העולם ומלואו לכוף ראש לפני בני ישראל, והכל יאמרו אין קדוש כה' כי אין בלתו. והשני, הוא מה שהקב"ה עושה נסים ונפלאות לעמו ישראל שלא בהתגלות לעין כל בשידוד הטבע, כי אם בהסתר בתוך טבע העולם כמאמרם ז"ל (שבת י"ג:) מי כתב מגילת תענית חנניה וסיעתו שהיו מחבבין הצרות (פירש רש"י מחבבין הצרות שנגאלין מהם והנס חביב עליהן וכו') אמר ר' שמעון בן גמליאל אף אנו מחבבין הצרות אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין (ופירש רש"י לפי שהן תדירות) וכו' עד כאן. וכל אלה הנסים הם בתוך טבע העולם כי נעשה הנס בהסתר מפני עוונות הדור שאינו ראוי לנס נגלה כמאמרם (סנהדרין צ"ח:) עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה עד יעבור עם וגו' זו ביאה שניה אמור מעתה ראויין היו ישראל להעשות להם נסים בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא עד כאן. ולשם זה שיבח אליהו עילת העילות וסיבת הסיבות, פירוש בשני דברים אתה ניכר בעולמך לפעמים בבחינת עילת העילות להראות שאתה עילת על כולא ואדון על כולא ומרומם על כל טבע העולם ובידך לשדד כל מערכת השמים והנהגותיהם, ולפעמים בבחינת סיבת הסיבות שאתה מגלגל הדבר על ידי סיבות שונות ומסתיר הדבר בטבע העולם למען יושעו ישראל.

ועל דבר זה אמרה התורה ואנכי הסתר אסתיר פני וגו'. כי הנה בעת אשר נעשה הנס בנגלה ונפלא לעין כל אז נקרא על שם הפנים של הקב"ה כביכול אשר בזה ניכר גדולתו הגדולה והמרובה ואז והאלילים כרות יכרתון ולא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכשנעשה בהסתר בטבע העולם אז נקרא הסתר פנים שמסתיר הפנים שלו מלהתגלות לעין כל וזה ואנכי הסתר אסתיר פני שאף שאעשה לכם נסים תמיד כי שה אחד בין שבעים זאבים, ובכל עת ובכל שעה הקב"ה עושה נסים ונפלאות לעמו ישראל להושיעם מיד אויביהם. מכל מקום יעשה בהסתר בבחינת סיבת הסיבות שנתגלגל הנס על ידי סיבות וטבע העולם ואז אין הכל רואהו כי תולה הדבר במקרה וטבע, ולכן לא יקדישו את שמי תמיד עבור נסים ונפלאות שאעשה עמהם כיון שאין הכל מכירין בזה וסוברין שכך דרך טבע העולם, רק לשרידים אשר ה' קורא, הם נותנים דעתם ולבם להבין בכל עניני דרך הטבע אשר כולו הוא השגחות פרטיות מבורא עולם ברוך הוא בנסים ונפלאות עד אין מספר, ואין דבר בעולם שלא יהיה בו מנפלאות האל ברוך הוא כנודע להרוצים לדעת חסדי תמים דעות ברוך הוא.

והנה בזמן אסתר הותחל הדבר הזה להיות נעשה הנס בהסתר ובהתעטף בתוך הטבע שתלקח אסתר אל בית המלך ותעשה סעודה אל אחשורוש והמן ואמרו חז"ל (מגילה ט"ו:) קנאתו במלך קנאתו בשרים גם אמרו שם (ט"ז.) על פסוק (אסתר ז', ד') כי אין הצר שוה בנזק המלך, אמרה לו צר זה אינו שוה בנזק של מלך איקני בה בושתי וקטלה השתא איקני בדידי ומבעי למקטלי. ולזה אמרו אסתר מן התורה מנין פירוש מנין דבר זה מן התורה שיהיה נעשה דבר כזה שהקב"ה יעשה נס לישראל ויבוא בתוך סיבות טבע העולם, ואמרו ואנכי הסתר אסתיר פני וגו' וכאשר אמרנו שזה מורה על בחינת הסתרת הנס הנגלה הנקרא פני ה'.

וכמו כן בכל דבר ודבר שברא ה' בעולמו וחלק מכבודו וחכמתו לבשר ודם ונותן להם השפעת הטובות לעבודתו כמו אהבה ויראה וכוונות ויחודים כולם הם בדרך הזה אשר מי שזוכה שזיכך וטיהר לבבו ומחשבתו, ונעשה כלי מוכן לקבלת הקדושה מאת אור פני ה', אז הנה בא אליו האהבה והיראה צלול וברור שלא בעיטוף והתגלגלות שום דבר כי אם לאהוב את ה' ולירא ממנו מפני שהוא מלך גדול ורם על כל העמים ואין אהבה ויראה כי אם אליו. אבל מי שאינו ראוי לכך שלא זיכך וטיהר כוחי מחמדי גופו, ועוד טומאתו בו משורש הקליפה והרע השוכנים סביביו, הנה בא אליו האהבה והיראה מעוטף ומלובש בתוך דבר מדברי עולם הזה כמו כאשר פתאום יעלילו עליו למלכות ויבואו שלוחי המלך וילכדוהו בחוחים ויאסרוהו בנחשתים ואז יראה ורעד יבוא בו ותכסהו פלצות, או גנבים ושודדי לילה יבואו עליו או לסטים בשדה, ובזה יירא מאוד ויצר לו. ואם בעל שכל הוא יזכור מזה אשר עיקר היראה הזו היא יראת הבורא ברוך הוא כי הנה בלעדיו לא יֵעָשֶׂה דבר כי הוא המשגיח על הכל, ואם ברוב חסדיו ירצה להוציאני מן הצרה הזאת אין לנו מלך גואל ומושיע פודה ומציל אלא הוא, והוא אשר סיבב וגילגל הדבר הזה ועל כן אין לי לירא כי אם את פני ה' אלהי ולשוב עדיו בתפילה ותחנונים להושיע לי מצרה הזו, ולידע בטוב אשר עיקר סיבות וגילגול הדבר הזה הכל בהשגחה פרטיות מאת מקומו של עולם ברוך הוא בכדי להזכירו שיש אל גדול איום ונורא אשר צריכין לירא מלפניו ברתת ורעדה וחלחלה, ושלא להמרות פיו חלילה וחלילה בדבר קטן או גדול כי שמו נורא בגוים ומלך גדול הוא, ואך כי יושכח זאת מלב האדם מפני דביקותו בהבלי עולם הזה, ועבודתו יומם ולילה בשביל להשיג קניני עולם הזה ומחמדיו וכל כך נטבע כוחו ושכלו רוחו ונפשו בהם עד אשר ישכח מיראת הבורא ברוך הוא, ועל כן נתגלגל עליו דבר מלך שלטון להיות נזכר אשר יש בורא עולם ה' אשר צריך לירא מלפניו ולעבדו בלבב שלם, ומיד כאשר יזכור בזה אם הוא באמיתיות לבבו תיכף יושיעו ה' מצרתו ויפדה נפשו מכל צרה וצוקה כי רק למען זה בא וכשנעשה הדבר חלף והלך לו.

וכמו כן באהבת הבורא אם אינו זוכה לבוא אליו האהבה צלולה וברורה ממלך מלכי המלכים ברוך הוא, הנה הוא בא מעוטף ומלובש באהבת עולם הזה ורואה לפניו מדברים הנאים המפוארים הנמצאים בעולם, עד אשר חשקה לבו ונפשו שוקקה להשיגם או שרואה אשה נאה יפת תואר וחמדה נפשו לאהבה אותה, הנה אם בעל שכל הוא ישים אל לבו מאין בא דבר הנפלא הלזה ותפארת יופי הדרה וכי זה הדבר עשה את עצמו לחשוק לזה כי הוא דבר פלא הלא הכל הוא מאת אלהינו יתברך שמו בורא עולם אשר ברא זה הדבר בתכלית היופי ותפארת, ונמצא אשר עיקר האהבה והחמדה צריך להיות לאלהינו אשר עשה זה הדבר הנפלא הלזה ואליו ראוי לחשוק ולחמוד בנפש שוקקה שכך עשה. וידיעתו נכונה בטוב אשר עיקר סיבת זה הדבר וגילגול שנתגלגל להיות בא הדבר הזה לפניו לראותו ולחמוד אליו, לא בא כי אם להזכיר אותו על ידי זה באהבת הבורא לידע שהוא אלהינו יתברך שמו הכל עשה במאמרו וברא דברים נפלאים בעולמו אשר על כן ראוי להיות לב כל אדם חומד אליו באהבה עזה ונפלאה וכמו כן בכל המדות.

תדעו אחיי ורעיי אמת נפלא בזה הענין אשר אף רחמנא ליצלן בהרהורים הרעים כמו למשל בהרהורי אשה, אילו זכה זה האיש בקדושה ובטהרה היתה המחשבה הזאת באה אליו ליחודים עליונים וזיווגם, ועתה שטינף עצמו נתהפכה במחשבתו להרהורים רעים. והמשל בזה למלך שבנה חצר גדול ומעולה בכל טוב ועשה לו שם חדרים רבים עד אין מספר מצוירים בכל ציור וכיור ותלה שם דברים נפלאים אבנים טובות גדולים המאירין ומבהיקין זיום ואורם עד אשר תחשך עפעפי עין הרואה מלהסתכל בהם, והכניס שם כל מיני כלי זמר הנמצאים בבית המלך המזמרין בקולות נאים ומפוארים עד אין שיעור, ופשיטא אשר הוכן שם מכל מיני מאכלים ומשקים ומעדנים ומטעמים הרבה מינים כיד המלך דברים נוראים נפלאים, ופקודת המלך להיות כל איש אשר ירצה לבוא לחדרים האלו לראות בדברים הטובים ההם ולהתענג בהם, ולדשן בדשן נפשם ממאכלי ומעדני המלך, יבוא ויכנס ויאכל וישתה ויתענג כאות נפשו כי רצון המלך להיטיב, והנה אם הנכנס לשם הוא בעל שכל ויודע את הטוב והיפה, הוא נכנס לשם, ותחילה מתענג מראיית האבנים טובות ושמיעת כלי המנגנים המופלאים ועל ידי כן נכנס בלבבו פאר גדולת המלך ואהבתו ויראתו ואחר כך נוטל לאכול ולשתות לפני המלך והשרים והכל במתינות ובאימה ויראה ובאהבה ושמחה כי מכוון בזה לעשות נחת רוח בזה להמלך הטוב ומיטיב לכל שרצונו להנהות הבריות מטובו, והכל בבושה וענוה, ואם הנכנס לשם הוא איש הכפרי עב השכל ועיקר תענוגו ועבודתו למלאות כריסו ובטנו במאכל ובמשתה כאשר יוכל שאת, אז תיכף כאשר בא אל החדר הלזה לא שם לבו להתענג תחילה מהאבנים הטובות המאירין ומכלי המנגנים ולהבין על ידי זה גדולת מלכו כי אם תיכף לאכול ולשתות ואוכל ושותה ורומס כדוב וכזאב, ואין לו בושה לפני המלך והשרים העומדים שם, ושותה יותר מדאי ומשתכר עד אשר יעשה כשכרותו של לוט ואז מטנף היכל המלך הנפלא הלזה, ונוטל בשכרותו האבנים הטובות ומפילן לארץ ומשברן ודובר דברים לפני המלך אשר לא כדת, ואז באין עבדי המלך וחוטפין אותו לחדרים אחרים הנמצאים בחצר ההוא והם חדרים המוכנים לעונש, לענוש בני אדם כאלו ומשליכים אותו לשם, ושם הוא נענש בצער ויסורין כאשר עשה כן יעשה לו, והנה באמצע החצר תולה אבן טוב גדול להאיר לכל חדרי החצר, והיושבים בחדרים הטובים הנזכרים, הנה האבן הטוב הזה מאיר להם לטוב וליפה לפניהם ומתענגים בתפנוקי המלך, והיושבים בחדרים הרעים, האבן הזה הוא לרע לפניהם שרואין על ידו היאך לענוש אותם וליסרם ביסורים.

וכמו כן מלך מלכי המלכים הקב"ה החפץ בשלום עבדו ורצה בטובות עמו ישראל וברא העולם ונתן לפניהם תורה ומצוות המאירין ומפיקים נוגה בכל העולמות שלמעלה ושלמטה, וְהִרְשָם לזמר לפניו בשירה וזמרה להודות ולשבח ולפאר לשמו הגדול בשירות ותשבחות והודאות ותפילת כל פה, והוא דמיון כלי הניגונים אשר לפני המלך שהוא תענוג נפלא עד אין שיעור למי שזוכר לפני מי הוא עומד ואת מי הוא משבח ומפאר, וגם נתן מעדנים ומטעמים, הרבה מינים, לאכול ולשתות לפניו יתברך שמו להיות נחת רוח לפניו במה שהוא זן את בריותיו ובשאר דרכי העבודה הרצויין לפניו יתברך, ואף שאין הכל מכירין עתה בנועם זיו תענוג תורה ומצוות ושבחיו יתברך, ואכילה ושתיה לפניו, להיות בעיניהם חדוה ושעשוע ותענוג עד בלתי שיעור מתענוג מלך עולם ברוך הוא, מכל מקום בודאי הכל מאמינים אשר שכר התורה והמצוות אם ירצה ה' לעולם הבא ודאי הוא תענוג נפלא הפלא ופלא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

ואיש אשר עיני שכל לו ולא ירד עדיין לעומקא דתהום רבה להיטבע בטיט יון מצולה עבודת עולם הזה ושגעוניו, הנה מקודם הוא מרוה נפשו מתורה ומצוות ומרוב התשבחות וההודאות לחי עולמים, ובזה נכנס בלבבו אהבת הבורא ואימתו ופחדו, ואחר כך נכנס לאכול אוכל, במתינות באימה ויראה לפני מלך הכבוד, ובודאי טוב לו בעולם הזה ובעולם הבא כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשה טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא כמו שאמרו חז"ל (אבות ד', כ"ב), כי הנה צדיקי האמת הם מתענגים וששים ושמחים ומתעדנים בחדוה ונחת מן התורה והמצוות עד בלי שיעור וערך, ובודאי טוב לו בעולם הזה ובעולם הבא.

ואמנם מי שאינו רוצה לדעת בוראו ועיקר עבודתו למלאות בטנו וכריסו במאכל ומשתה ולמלאות תאותו במשכב נשים וכדומה מדברים המגושמים המטונפים בעיני בעלי שכל, אינו ממלא כריסו מקודם בתורה ומצוות ובשבחיו יתברך, ותיכף ממלא כריסו מאכילה ושתיה ושותה ומשתכר עד שבא לכל מיני הרהורים ולכל מיני תאוות רעות אשר תחת יד הקליפות, ואין עונש גדול מזה אם חושב ודובר ועושה דברים לפני מלך מלכי המלכים ברוך הוא אשר לא כרצונו, כי אף שאינו מרגיש מרעה המופלגה אשר בזה, ירגישם לאחר זמן בעולם הזה ובעולם הבא בעונשי גיהנם רחמנא ליצלן אשר אין יסורין קשים ומרים יותר מהם.

והנה הקב"ה ברוב חסדיו הוא המאיר לכל והוא המשפיע שפע וחיות לכל העולם, ואת כל לבבות דורש ה' ואל כל לבות בני אדם יורד תמיד ההשפעה והחיות מאתו יתברך, ואמנם מי שלבו טהור וגופו מזוכך קצת, וחפצה נפשו לה' רואה בזה האורה דברים טובים מיראת ה' אהבתו ויראתו ויחודים העליונים וזיווגם, והוא הטוב האמיתי טוב לו ולזרעו אחריו כאשר ביארנו. ומי שלבו טמא ונפשו לא מטוהרה רואה על ידי ההשפעה הלזו אהבות רעות ויראות אחרות הרעים, והרהורים הרעים מיחודים וזיווגים התחתונים המטונפים וזה עונש שאין עונש קשה מזה.

והנה כאן כבוא אברם מצרימה עם שרה הצדקת היפיפיה (מכל היפיפיות שהיו בעולם חוץ מחוה כמאמר חז"ל (בבא בתרא נ"ח.) הכל בפני שרה כקוף בפני אדם) בין אנשים שחורים ושטופי זימה ודאי שהוצרך הקב"ה להפיל פחדו ויראתו תיכף בבואם, על המצרים שלא יגעו בה תיכף לאנסה למען לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ואמנם כי מצרים המזוהמים ודאי שלא יגיע להם יראה הטהורה הברורה יראת ה' כי אין מקום משכן בלבם לזה, ונתהפך היראה זה להם ליראה חיצוניות מוסתר במקרה העולם, לומר הרי דבר הנפלא בעולם הלזו ודאי היא הגונה וראויה למלך, והנוגע בה יתחייב ראשו למלך להשתמש בכלי אשר ישתה אדוניו בו.

ולזה אחר שאמר הכתוב ויראו המצרים את האשה כי יפה היא וגו' ונמצא חשש גדול יש כאן בזוהמת מצרים שלא יחטוף אחד לאנסה (הגם שאם היה חוטפה לא היה עושה בה מעשה ח"ו כי היה מוכה בנגעים כאשר קרה למלכים, לא רצה הקב"ה בזה כי אין הכל כדאים להעשות נס על ידו כמאמר חז"ל (סוף פרק ב' דתענית י"ח:) נבוכדנצר מלך הגון היה וראוי לעשות נס על ידו, וכן כאן בפרעה מלך המדינה ראוי להתגלות נס על ידו ולא על ידי פחותי ערך שחורי המצרים) ולזה תיכף ויראו אתה וגו' כלומר שיראו ממנה שנפל עליהם פחד אלהים לנגוע בקצתה, ואך להם נהפך היראה לחיצוניות העולם אשר ויהללו אותה אל פרעה שאמרו הגונה זו למלך ואסור להשתמש בה מיראת המלך כאמור.

ולאברם היטיב וגו' ויהי לו צאן וגו'. לכאורה היה צריך לכתוב ויתן לו צאן ובקר וגו', ואכן כי הנה דרך המלך המקרב לאחד מאוהביו וקרוביו, הנה אין המלך נותן לו כלום ממון או שאר דברים כי אין זה דרכו, רק כאשר דבר המלך אליו טוב והכל יודעין אשר זה, הקרוב והחשוב אל המלך. הנה במנחה יחלו אותו עשירי עם לדבר בעדם אל המלך, וכל אנשי המדינה מגדלים ומנשאים את האיש ההוא לרצות בעדם בפני המלך, וממילא כל טוב אדוניו בידו ונתגדל בעשירות רב, וזה אמר הכתוב כאן ולאברם היטיב בעבורה כלומר פרעה היטיב עמו לקרבו ולכבדו ולדבר אתו פנים אל פנים כהגדול אשר ביועצי המלך ואז ממילא ויהי לו צאן ובקר וגו' כי כולם גידלוהו משלהם להיותו נכנס ויוצא בבית המלך, והנה ז' דברים נימנו כאן מצאן ובקר וגו' נגד ז' מלכים הידועים שמתו ונפלו למטה וכל עיקר ירידת אברם למצרים היה רק למען יברר הניצוצות ההם כנודע, וכאן בישר הכתוב שזכה להעלות כל בחינת הז' מלכים בשורש נשמתו ולהלן אמר ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב נגד ג' שלא מתו רק נתבטלו והכל תיקן אברהם על תיקונו הנכון.

וינגע ה' את פרעה וגו' על דבר שרי אשת אברם. אמרו חז"ל (בראשית רבה מ"א, ב') אמר ר' לוי כל אותו הלילה היה מלאך עומד ומגלב בידו (פירוש רצועה או מקל) הוה אמר לשרה אין אמרת מחי, מחינא וכו' (ופירש רש"י על דבר שרה על פי דיבורה אומרת למלך הך והוא מכה וכו') עד וכל כך למה, שהיתה אומרת לו אשת איש אני ולא היה פורש וכו'. צריך לדעת למה תעשה שרה דבר שלא כרצון בעלה אברהם שבקש מאתה ואמר לה אמרי נא אחותי את ובפרט במקום הסכנה שהיה אברהם ירא שלא יהרג על ידי זה, ונראה כי הנה אמרו שם (שם, א'), צדיק כתמר יפרח (תהלים צ"ב, י"ג) מה תמרה זו כשאדם עולה לראשה ואינו משמר עצמו נופל ומת כך כל מי שהוא בא להזדווג לישראל, סוף שהוא נוטל את שלו מתחת ידיהן. תדע לך שכן, שהרי שרה על ידי שמשכה פרעה לילה אחת לקה הוא וביתו בנגעים הדא הוא דכתיב וינגע ה' את פרעה וכו' עד כאן. אשר על כן כיוונה שרי לומר אלו התיבות על דב'ר שר'י אש'ת אבר'ם שהוא סופי תיבות תמר"י, לרמז זאת שצדיקים נמשלו לתמר שמי שבא להזדווג להן נוטל את שלו מאתם, ובזה הדיבור הכהו המלאך כיון שהזכירה תמר בלשונה ידע המלאך שצריכין לעשות לו כמו מי שעולה לתמר, ובזה היה נכון לבה בטוח בה' שבודאי גם לאברהם לא יוכלו לעשות דבר כאשר אינם יכולים לעשות לה ועל כן אמרה כזאת.

עוד יתבאר הכתוב בהקדם לדקדק מה שהפסיק הכתוב בנגעים גדולים בינו לביתו, והיה צריך לומר וינגע ה' את פרעה וביתו נגעים גדולים, ואולם נודע אומרם ז"ל (רבה שם) אפילו קורות ביתו לקו וכולן היו אומרין על דבר שרי וגו', ובזוה"ק (פרשה זו דף פ"ב:) אמר בזה הלשון: תא חזי כל ההוא לילה דשרה הות לגביה דפרעה אתו מלאכי עלאה וכו' אמר להו קודשא בריך הוא כולכו זילו ועבדין מכתשין רברבין במצרים וכו' והכי הוו אמרו ליה על דבר שרי אשת אברם וכו' עד כאן ועוד אמר קודם לזה ר' יצחק פתח ואמר צדיק כתמר יפרח מפני מה אקיש צדיק לתמר וכו' עד מה תמר לא סליק אלא דכר ונוקבא אוף הכי צדיק לא סליק אלא דכר ונוקבא דכר צדיק ונוקבא צדקת כגוונא דאברהם ושרה וכו' עד כאן. והנה נודע אשר המלאכים נקראים על שם שליחותן לטוב או למוטב כמו רפאל שריפא את אברהם וגבריאל שהיפך את סדום מלשון הגבורה וכדומה, למטה מזה מלאך המות נקרא על שם שהוא ממונה להמית בני אדם, וכמו כן בעת שעשו לפרעה נגעים גדולים בשעת מעשה היו הם נקראים על שם הנגעים כי זאת היתה שליחותן. וזה אמר הכתוב נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם, כלומר הנגעים בעצמן וביתו כולם צווחו ואמרו על דבר שרי אשת אברם, וכיוונו לומר זה הלשון על שם האמור למעלה לרמז בסופי תיבות תמרי, שכל העולה עליו נופל וכן הצדיק, וגם למה שמובא בזוה"ק הנזכר תמר לא סליק אלא דכר ונוקבא, ולזה הזכירו דבר שיהיו שניהם נזכרים בו שרי אשת אברם ובזכות שניהם יפול הנופל מהם וכאמור.

עוד יתבאר אומרו וינגע ה' וגו' על דבר שרי וגו'. כי לכאורה היה מקום להקשות בזה למה שאמרו חז"ל (בראשית רבה ג', ו') לעולם אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה וכו' עד כאן. והרי כאן מצינו שנאמר וינגע ה', ואולי כי הנה נודע שכל ביאת אברהם למצרים, ונפלאותיו שהיה לו שם הכל היה בכדי לכבוש הדרך לפני בני ישראל כאשר יבואו למצרים, ונגעים הללו היו סימן להמכות שיכה אותם ה' בצאת ישראל ממצרים כמאמר חז"ל (בזוה"ק פרשה זו פ"ב.) ועל כן היו כאן המכות נגלים ונראים שמה' הוא כמאמר חז"ל (בראשית רבה מ"א, ב') שקורות ביתו לקו והיו אומרים על דבר שרי וגו' ובזוה"ק שם מבואר בזה הלשון: מלה דא איתמר ולא יתיר מכתשא דא על דבר שרי, פירוש המלאכים המכים היו אומרים כן מה שלכאורה הלא אין הכל כדאים להעשות נס על ידם כנזכר למעלה, והיה גם כאן להעשות הדבר מוסתר במקרה טבע העולם שלא יראו מעשה ה' ונפלאותיו כמו בשארי המצרים כי הקב"ה משגיא לגוים ויאבדם ומשפטים בל ידעום שאינו מודיע להם במשפטיהם שיראו כי מאתו הוא, כי פן ירא בעיניו ולבבו יבין ושב ורפא לו ועל כן מסתיר המשפט במקרה הטבע שיתלו הכל בטבע העולם ולא ישובו אליו ובזה משגיא לגוים להשמדם עדי עד. כאשר כתבנו בזה במקום אחר.

ואמנם לאשר שהאבות היו סימן לבנים, ושם בצאת ישראל ממצרים היה מוכרח להעשות להם נסים מופלאים נגלים, שיבדלו בזה עם ישראל מכל העמים תחת כל השמים, וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' וכל הגוים ישמעון את שמעם ורגזו וחלו מפניהם כמאמר הכתוב (יהושע ב', י') כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף וגו', ויתרו אמר עתה ידעתי וגו', על כן גם עתה באברהם שהיה סימן לבנים נעשה הדבר בנס נגלה שידעו הכל כי ה' הוא האלהים, והנה כתבנו במקום אחר שכל בחינת הנסים הנגלים מכוּנים על שם ה' הוי"ה המהוה את כל, מה שאין כן שם אלהים המורה על הקימוץ והטבע שגימטריא אלהים.

ולזה אמר כאן הכתוב וינגע ה' את פרעה כלומר כמתמיה בא הכתוב לומר זה חידוש הוא שהנגעים באו על פרעה בבחינת ה' הוי"ה המהוה בנס נגלה, וראיה, שהיה על דבר שרי אשת אברם שהמלאכים וקורות ביתו צעקו כולם על דבר שרי, וזה חידוש גדול לעשות נס מפורסם על ידי פרעה הרשע אם לא מחמת כבישת הדרך לבני בניו כאמור. אבל באמת פירוש וינגע ה' הנגעים באו לו על ידי מלאכי ה' כאמור במדרש ובזוה"ק הנזכר ולא מאתו הוא (ועיין בבראשית רבה (נ"א, ב') בפסוק וה' המטיר על סדום).

או יאמר על זה הדרך וינגע ה' את פרעה. כלומר חידוש הוא מה שפרעה האמין כי הנגעים באו לו מה' ולא אמר כי הוא ממקרה העולם, כי הנכרים אינם מאמינים בנסי ה' וכמו שאמר פרעה (שמות ה', ב') לא ידעתי את ה', ואכן כי הוא על דבר שרי אשת אברם שקורות ביתו והמלאכים צוחו על דבר שרי ובזה ראו עיניו בבירור כי מה' הוא בנס ולא בטבע העולם.

ויקרא פרעה וגו' למה לא הגדת לי וגו'. דקדק לומר לא הגדת לי ולא סתם ולמה לא הגדת, לסלק בזה חששת אברהם שהיה ירא לומר אשתי פן יהרג על ידי זה על כן אמר לו זה שייך באנשים הפשוטים המוני העם אבל על כל פנים היה לך לגלות הדבר לי לעצמי בלבד ואין מדרך מוסר המלך לעשות דבר אשר לא יֵעָשֶה להרוג אדם בשביל אשתו.

למה אמרת אחותי היא. שאלה זו לכאורה אינו מובן, כי עיקר שאלתו הוא מפני מה לא גילה שאשתו זאת וזה כבר שאל לו, ואכן כי ידוע שהאשה עד אשר לא תנשא לאיש נקראת על שם אביה או על שם אחיה אם אין לה אב על דרך הכתוב (ויקרא כ"א, ג') ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש, כי עד אשר לא היתה לאיש יחוסה על שם אחיה להקרא אחותו הקרובה אליו, מה שאין כן משתנשא אז שם בעלה עליה ואפילו באלמנותה נקראת אלמנת פלוני, ולזה אמר לו כי חוץ מזה מה שלא הגדת כי אשתך היא למה עוד אמרת אחותי היא שלשון זה מורה כאילו אין לה במי להתיחס רק על שם אחיה ובודאי לאו נשואה היא, ועל כל פנים היה לך לשתוק וממילא היינו חוששים שמא אשת איש היא, או לומר בפירוש שהיא אשת פלוני אלמוני שתתיחס על שם הבעל, ולא על שמך אף שהיא אחותך גם כן, וכעת שאמרת אחותי היא כאילו אין לה במי להתיחס כלל על כן ואקח אותה לי לאשה פירוש לקחתיה לאשה ממש לא לפילגש לילך אצלה בסתר שלא אבוזה לעיני העם בחשש עבירה רק לאשה בגלוי לעין כל וכמאמר חז"ל (שמות רבה א', י"ט) בפסוק ויקח את בת לוי שעשה לה מעשה לקוחים הושיבה באפריון, ומרים ואהרן מרקדין לפניהם וגו'. כך כאן ואקח אותה בתופים ובמחולות בריש גלי ומתנות ליתן לאחיה כאומרו ולאברם היטיב בעבורה.

גם יאמר למה אמרת וגו'. פירוש אילו לא אמרת אשר אחותך היא לא הייתי נושא איזה אשה מאן דהוא הבאה מן השוק כי כן דרך המלך לשאול על המשפחה ולא סתם לחטוף אשה יפה לו לאשה, וראיה מאחשורוש ששאל את אסתר תמיד על משפחתה ועד אשר לא אמרה לו שהיא מזרע המלוכה לא היה מדבר עמה כי אם ידי מתורגמן כמו שאמרו חז"ל (מגילה ט"ז.). ואפילו קודם ששאלה, מכל מקום היה יודע אשר לקחה מבית מרדכי שהיה ראש וגדול ליהודים גם אז בעת הילקחה, וגם אפילו אם יקרה ממשפחה הגונה, ומהוללת ביופי, לא יקחנה המלך תיכף לאשה כי אם לפילגש. אבל אתה שאמרת אחותך היא, וידוע גדולת אברהם אחד היה בכל הארצות ושמו נודע בגוים ועל כן ואקח אותה לי לאשה.

ועתה הנה אשתך קח ולך. דקדק לומר ועתה, כי הנה אם לא היה נתגלה הדבר בפרסום כל כך והיית מגיד לי כי היא אשתך היה הדבר נסתר בינינו והיו המצרים סוברים שאחותך היא, והן עתה על ידי הנסים נתגלה הדבר לכל, והמצרים שטופי זימה הן ופן יהרגוך על דבר אשתך, ולא בכל עידן מתרחיש ניסא, וגם אין הכל ראוי להיות נס על ידו כאמור למעלה, וגם בלא זה פן יתפסו המצרים את אשתך ויבואו לידי מכות ונגעים ואין רצוני בעונש בני המדינה, כדרך המלך שמחויב לשמור בני מדינתו מכל צער ונזק, ועל כן קח ולך.

גם יאמר הנה אשתך קח ולך. כי לכאורה מה כיוון באומרו הנה אשתך כאילו מראה לו באצבע שזאת היא, ואכן כי כיוון פרעה להטיל אצבע בין שניהם להחרות אף שרי עליו במה שהפקירה ח"ו לזנות לומר עליה אחותי היא בכדי ששרי לא תתרצה לשוב אליו עוד מעצמה ותשאר אצלו, ונודע מה שפסק הרמב"ם ז"ל (הלכות מלכים פרק ט' הלכה ח') בדיני בני נח וזה לשונו: ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו וכו' עד אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין וכו' עד כאן. ולזה אמר לו בפני שרי, הנה אשתך לפניך קח אותה אם תתרצה, בכדי להכניס חרון אף בשרה שלא תרצה לשוב ויהי מותר בה מדין תורה. וכן אמרו חז"ל באבימלך (בראשית רבה נ"ב,) ביקש להקנותה בפני בעלה (פירוש לשון קנאה) וכו'. ועוד רמז על זה באומרו קח ולך כלומר קח אותה בדברי רצוי ופיוס על הדבר הזה שעשית לה והכל להגדיל מעשה אברהם בעיני שרה.

ויצו עליו וישלחו אותו ואת אשתו. אומרו עליו לכאורה מיותר ואין לו פירוש (ועיין ברש"י), ואולם למה שכתבנו אשר שתי חששות היה בזה, אחד חששת נזק אברהם שלא יהרגוהו אנשי המקום על דבר אשתו והב' חששת נזק בני המדינה, וכאן הודיע הכתוב כי עיקר חששת פרעה היה עליו על אברהם וזה היה העיקר בעיניו לצד מה שראה גדולתו וחשיבתו בעיני מי שהכל בידו ועל כן צוה עליו ושילחו עם כל אשר לו.

גם יאמר עליו, שיתנו דעתם עליו לבל להסיח דעת ממנו אף רגע, כמו לשמור את משמרת בית ה' שאמרו ז"ל שיתנו דעת להשכיל בלי היסח הדעת, וכן צוה הוא לשמרו מכל רע בהפנת לבב תמיד באשר שהוא גדול הדור, והכל כי המצרים אנשים רעים הן.

ועוד יאמר ויצו פרעה וגו'. לומר כי היתה הגזירה דחוקה ובצווי קשה מפי עצמו שהוא בעצמו הזהיר לאנשים המלוין אותו שיזהרו בשמירתו, ובודאי אינו דומה השומע מפי המלך עצמו להשומע מפי המתורגמן, וכאשר נאמר אצל הריגת אבשלום (שמואל-ב י"ח, י"ב) כי באזנינו צוה המלך אותך ואת אבישי וגו' לאמר שמרו מי בנער וגו', והכל בצווי חזק שיתחייבו ראשם למלך, ולהיות שאין צו אלא זירוז וביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס והוא לפי שהיה אברהם הולך ממצרים במקנה כבד וחש שלא יתנו עיניהם בממון הן השומרים גופייהו, או חששות ליסטים אחרים שלא יגזלו ממונו. ועל כולם היתה הצווי לשמרו בשמירה מעולה, ולזה אמר, עליו. כי עיקר הצווי היה עליו לשמור את גופו במאוד מאוד, כי היה גופו חביב עליו מממונו לצד שלא ראה עדיין איש שיעשה לו ה' נסים כאלו ומזה ידע כי הוא משיח ה' ולכן יותר ויותר היה הצווי עליו וכנאמר.