שמות 7

ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאותי וידעו מצרים כי אני ה' וגו'. להבין כפל הלשון בפסוקים האלה, נראה כי הנה על שני דרכים הקשה ה' את לב פרעה למאן לשלח להכותו עשר מכות גדולות ונוראות. האחד, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה ט', ט' במכת דם וכן להלן בשאר המכות עיין שם) שהקב"ה פרעם מדה כנגד מדה בכל מה שעשו לישראל לעומתם נלקו כל העשר מכות, כמו דם לפי שלא הניחו את בנות ישראל לטבול מטומאתן שלא יהיו פרין ורבין לפיכך נהפך מימיהם לדם, צפרדע לפי שהיו אומרין לישראל צאו והביאו לנו שקצים ורמשים לשחוק בהם לפיכך הביא עליהן צפרדעים וכו' (שם י' ד')). והשנית הוא, לפי שהיה פרעה הרשע כופר בה' ואמר מי ה' לא ידעתי את ה' לפיכך הקשה את לבו והביא עליו כל המכות האלה. בכדי שעל ידי זה ידעו שמו בכל העולם ותתרבה ידיעתו בכל הארץ אשר לזה היתה עיקר כוונת הבריאה בגין דישתמודעין ליה וכאשר נאמר כמה פעמים למען תדע כי אין כה' ונודע ה' משפט עשה כשהקב"ה עושה דין ברשעים שמו מתעלה ומתגדל כמאמר חז"ל (מכילתא מובא בילקוט יחזקאל רמז שע"ח) בפסוק (יחזקאל ל"ח, כ"ב) ונשפטתי אתם בדבר ובדם אמר ר' שמעון בן יוחאי אין שמו של הקב"ה מתגדל בעולם אלא כשהוא עושה משפט ברשעים ואית לן קריין סגיאין וכו' עד כאן.

ובפרט אז בארץ מצרים שהיה אז ראש לכל הממלכות והיו שולטים מסוף העולם ועד סופו (על דרך (גיטין נ"ו:) כל המיצר לישראל נעשה ראש) והיה ידוע לכל גודל מעשה המכשפים והחרטומים שהיו במצרים. גם חכמי מצרים היו מפורסמים כמאמר הכתוב (ישעיה י"ט, י"א) חכמי יועצי פרעה ואומר (שם כ"ט, י"ד) ואבדה חכמת חכמיו, מכלל שהיו בהם חכמים וכשהקב"ה יעשה בהם דין ומשפט ודאי ששמו יתגדל בכל הארץ כי יאמרו המלך קשה והארץ קשה ואף על פי כן לפני זעמו מי יעמוד ובודאי אין כה' וכאשר באמת היה שעל ידי יציאת מצרים נתקדש שמו ושמעו עמים ירגזון ואז נבהלו אלופי אדום וגו', וזה שאמר הכתוב ואני אקשה את לב פרעה והרבתי את אותתי ואת מופתי בארץ מצרים דייקא לפי שהמדינה קשה והארץ קשה בהיותה ראש הממלכות ומלא כישוף על כן שם ארבה אותותי ומופתי.

והנה עבור זה אפשר היה די בחמש או בששה מכות ולא דוקא עשר ואכן היה צריך להיות דוקא עשר מדות למדדם מדה כנגד מדה מה שעשו לישראל, ועל כן ולא ישמע אליכם פרעה כי אם ונתתי את ידי במצרים בחינת יד הרמה הנכלל משני ידות ימין ושמאל בחינת עשר אצבעות להכותו עשר מכות דוקא (כי (בראשית רבה ל"ג, ג') אוי להם לרשעים שמהפכין מדת הרחמים למדת הדין, ואף הימין מכה אותם כאשר שר משה וישראל (שמות ט"ו, ו') ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב) וזה למען והוצאתי את צבאותי וגו' מארץ מצרים בשפטים גדולים, שאשפוט את מצרים מדה כנגד מדה מה שעשו לעמי וזה הטעם הראשון. ועוד טעם אחר וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי וגו' והוצאתי את בני ישראל מתוכם מה שאין עבד יכול לברוח ותתרבה ידיעתי בעולם עבור זה והוא הטעם השני בגין דישתמודעין ליה וכאמור.

However, the whole essence of their being struck with this plague was for it to thereby be a sign and wonder in the land for the sake of God that there is none like Him. As they were worshipping the Nile, like the statement of the sages, may their memory be blessed (Shemot Rabbah 9:9), [that] their awe was struck, and they all saw that it was [from] the Lord and that there is no savior from His hand. So the idols of Egypt shook before Him. And that is why the section began with this opening, Thus says the Lord, "By this, you shall know that I am the Lord" (Exodus 7:17). For the essence of the giving of this plague was that you should know that I am the Lord; I am He, there is no other, and I will perform signs. So the Lord visited the supernal host above first, and then the kings of the ground, etc., like the statement of the sages, may their memory be blessed (Shemot Rabbah 21:5). And it hints to the life of the husks from which Egypt drew their lifeforce, and upon which they placed their trust.

כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת ואמרת אל אהרן וגו'. מלת לאמור הזה אין לו פירוש כי למי יאמרו זאת, ואמנם כי הנה אמרו חז"ל (ילקוט ישעיה רמז ת"ט) במה שאמר אחז לא אנסה את ה' אין רצוני שיתקדש שם שמים על ידי וכו', כי הרשע לא יחפוץ בגדולת ה' והודו על הארץ, ולמה לו לנסות שיתודע שם ה' בארץ שיאמרו כי הפליא ה' לעשות בארץ, ועל כן ודאי מכל שכן פרעה הרשע הגמור שאמר (שמות ה', ב') לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, כלומר אפילו אם הייתי יודעו לא אשלח את ישראל כי הגדיל חציפות עזות פניו נגד ה', ודאי שהוא לא יחפוץ לנסות את ה' על ידי מופת כי יחוש אולי יתקדש שם שמים על ידו ואין רצונו בזה, ואם יאמר פרעה להם שיראו לו מופת יכפול דבריו וישלש כי לא את ה' הוא מנסה כי אם אותם משה ואהרן לראות אם גם הם כחכמיו ומכשפיו שיוכלו לעשות מופתים בארץ אבל ודאי יאמר כי לא מה' הוא, ואדרבה יותר מה שיעשו לפניו מופתים יכפור שלא מה' הוא כי הוא כופר בה' רק יאמר שבחרטומי מצרים הם העושים בלהטיהם.

וזה אומרו כי ידבר אליכם פרעה, לאמר תנו לכם מופת, פירוש אם ידבר אליכם פרעה יכפול דברו לאמור תנו לכם מופת, לכם דייקא שאתכם הוא מנסה אם תוכלו לעשות דבר בארץ אבל לא ינסה את ה' כי אין רצונו בזה, והקב"ה הרואה ללבב טומאת טפלות רשעת לבבם הרע שאין רצונו לנסות ה' כלל, הנה הוא משגיא לגוים ויאבדם וצוה לעשות להם מופתים בתחלה מה שיוכלו גם החרטומים לעשות כן בלטיהם, ויהב ליה כולא טעותא שיסבור שגם אלו מכשפים הם ואותותיהם כחכמי מצרים הם ולא נתגלה להם שם ה' ולא יאמינו במשה ומכל שכן בה' ויחזק לבו למען רבות מופתי גבורתו ויתקדש שמו בכפלי כפליים להיות הולך שמו בכל הארץ על ידו.

ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן. מלת חרטומי מצרים נראה מיותר ואינו מסודר בלשון הכתוב והיה די לומר ויעשו גם הם בלהטיהם כן, ואכן נראה כי באמת פרעה הרשע ודאי כל מה שהיה יכול להקטין הדבר מעשה מופת אשר עשאו ולהראות שהכל יכולים לעשות כן, ודאי היה עושה. ועל כן היה דעתו מתחלה רק לקרוא למכשפים לבד שיעשו הדבר הזה, ואמנם כי ירא שמא זה דבר גדול הוא שלא יוכלו המכשפים לבד לעשותו ונמצא נשאר מבויש ועוד ופן יתקדש שם שמים בזה והוא תר"ו יעוורו עיניו בזה, ועל כן הוכרח לקרוא גם לחכמים ולמכשפים פן על ידי שניהם יצא דבר המעשה, אבל כבר כתבנו שהקב"ה מ שגיא לגוים וגו' ויתעם בתהו לא דרך וצוה לעשות דוקא מופת כזה שיכלו המכשפים לבד לעשותו בכדי שיחזק לב פרעה וישלח אליו כל מגפותיו. וזה מאמר הכתוב ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים שלשניהם קרא פן לא יוכלו המכשפים לבד, אבל ויעשו גם הם חרטומי מצרים וגו' פירוש גם חרטומי מצרים לבדם בלי צירוף החכמים עשו בלהטיהם כן, ועל כן אמרו חז"ל (שמות רבה ט', ו') מה גם אפילו תינוקות של ד' וה' שנים קרא ועשו כן וכו' הכל להגיד רשעות פרעה שרצה להקטין המופת כאשר יוכל וקרא לתינוק בן ד' שנים שיעשה אותו. ושבחו של הקב"ה היאך הוא משגיא לגוים כי הוא הרואה ללבב.

ואמרת אליו ה' אלהי העברים וגו', והנה לא שמעת עד כה וגו'. רבינו הקדוש רש"י ז"ל מביא בשם המדרש וזה לשונו: עד שתשמע ממני מכת בכורות שאפתח בה בכה אמר ה' כחצות הלילה, ולכאורה צריך להבין דבריהם זה כי הלא גם תיכף אחרי זה במכת דם פתח הקב"ה בכה אמר ה' בזאת תדע וגו', ואיך יאמר שלא ישמע עד מכה שיפתח בכה והרי פתח בכה ולא שמע, ונראה שפירושו שהמכה עצמה תפתח בכה ולא אזהרה שקודם אליה וזה היה במכת בכורות שפתח כחצות הלילה אני יוצא וגו', והוא הפתיחה בכה כי כ"ה ראשי תיבות כ'חצות ה'לילה ואפשר לזה כיוון רש"י ז"ל ומסיים בתיבות הללו כחצות הלילה עיין שם.

כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה וגו'. לא מצינו כן במכות אחרות שיפתח לו לומר בזאת תדע כי אם במכה הזו, והנראה כי כבר כתבנו למעלה אשר עבור שני דברים הקשה ה' את לב פרעה להכותו עשר. אחד כאשר אמרו חז"ל (שמות רבה ט', ט' במכת דם וכן להלן בכולם) שהם מדה כנגד מדה מה שעשו לישראל כמו דם לפי שלא הניחו את בנות ישראל לטבול מטומאתן שלא יהיו פרין ורבין הפך את מימיהם לדם וכן בצפרדע וכו'. והשני לפי שהיה פרעה כופר בה' ואמר מי ה' הקשה ה' את לבו להראותו מופתי גבורתו שידע כי הוא ה' השליט על כל הארץ ומושל בגוים, ולזה הנה מכת הצפרדע שהיה קשה מאוד לפרעה כי היו מקשקשין במעיהם וצועקים בקרבם.

הנה זה היה תחלת רשימת המכה לענוש במדה נגד מה שעשו לישראל צער מול צער. והמופת שראה מזה כי ה' הוא האלהים נעשה אחר כך בעת הסרת הצפרדעים, אמר לו כדבריך למען תדע כי אין כה' אלהינו וסרו הפרדעים וגו' אבל במכת הדם הגם שגם זה היתה מדה כנגד מדה אבל לא היתה נראה כל כך לפרעה לעונש, והראיה שלא מצינו שיעתר למשה שיסיר ממנו מכה הזו, והטעם נראה לפי שהיה להם עצות בדבר כמו לקנות מים מישראל בדמים שיוכלו לשתות מהם כמאמר חז"ל (שמות רבה שם) או כאשר נאמר בכתוב ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות וגו', הרי שלא היה להם המכה לעונש כל כך עם שודאי היה להם יסורים גדולים מזה אבל לא כל כך כבשאר מכות.

ואמנם כל עיקר הכאותם במכה הזו היה להיות על ידי זה אות ומופת בארץ לשם ה' כי אין כמוהו, עבור שהיו עובדים ליאור כמאמר חז"ל (שמות רבה שם) ונלקה יראתם וראו כולם שהוא על ה' ואין מידו מציל ונער אלילי מצרים מפניו, ועל כן פתח פתחא להאי פרישתא בכה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' כי עיקר נתינת מכה הזו שתדע כי אני ה' אני הוא ולא אחר ובאלהיכם אעשה שפטים ויפקוד ה' על צבא המרום במרום תחלה ואחר כך על מלכי האדמה וגו', כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ה') והוא רומז על חיות הקליפות שמהם שאבו מצרים חיותם ובהם שמו בטחונם.