הכשרת האברכים 3

להתרגש ולהיות איש מתרגש

Hisragshus and The Ability to Feel Hisragshus

אמור מעתה שלא רק מי שזוכה להתלהב אך גם מי שמתרגש, התרגשותו ראשית התגלות הנפש היא אשר עלי׳ גם אור ממרום מופיע. ורגשי עונג עם ההתרגשות קודש אשר ירגיש האיש בתפילתו, עבודתו ותורתו, הברקת ניצוץ העונג ולהבי קודש מן חלק הגן עדן שלו היא, אשר ירגיש אחר אריכות ימיו ושנותיו בעולם הנצח שלו, בשירתו, תפילתו ותורתו כשיכסוף הוא אליו ית׳, ויבא ד׳ להשתעשע בגן עדן עם הצדיקים ועמו. וקדושי החסידות מצאו רמז לזה בדברי הגמרא [ברכות י״ז] עולמך תראה בחייך, שרמזה הגמרא להאיש, שאת עולמך עוה״ע שלך תוכל לראות בחייך. כי ההתרגשות והעונג שאתה מתרגש ומתענג בעבודתך בעולם הזה הארת עולמך של עוה״ע היא.

It has been established that the soul is not only revealed by reaching the state of hislahavus, but can be started even through mere hisragshus, and by means of animated avodas Hashem the heavenly light will appear upon man. The feelings of delight that accompany a man’s holy hisragshus during prayer, avodah, or Torah study are the flashes of the sparks of delight and flames of holiness from his own portion in Gan Eden. He will feel this delight after spending many days and years in his eternal world of song, prayer, and Torah study, all done with yearning for Hashem, may He be blessed. Then God will enter Gan Eden, taking delight in the Tsaddikim and in him. The Chassidic Masters found this concept hinted at in the Gemara (Berachos 17) which says, “olameicha tiray be’chayeicha - You will see your world in you lifetime.” The Gemara hints that you can already see your future world (your world to come, or your portion on Gan Eden) in your lifetime here on earth. That is to say, the excitement and the delight that you feel in your holy avodas Hashem here on earth is an illumination sent from the upper world.

עוד בזוה״ח פ׳ בהר איתא מזה, וז״ל הק׳ אמר ר״ש וכו׳ דמזונא דעולם הבא לאו איהו בהאי עלמא אלא צמצומא זעירא, דחילא דולי׳ אשתכח במחיקו דאורייתא עכ״ל הק׳. [מזון של עולם הבא לא נמצא בעולם הזה אלא מעט מזעיר, וכחו [של מזון עולם הבא הזה שבעולם הזה] נמצא במתיקות התורה]. ובבית אהרן פ׳ שלח בד״ה אמר אור זרוע לצדיק וכו׳ איתא, כי הגם שעולם הזה והעולם הבא הם שני הפכים ממש מהקצה אל הקצה עם כל זה הם קשורים זה בזה, וכדאמרו אנשי מי שיש לו עולם הזה יש לו עולם הבא, אין הכוונה מי שיש לו עולם הזה כגון אכילה ושתי׳ ושאר תאות ח״ו, רק הכוונה מי שיש לו עולם הבא בזה העולם שטועם בהמצוות טעם עולם הבא והיינו ע״י בחי׳ אור הגנוז, יש לו ג״כ בעולם הבא, אבל מי שאינו טועם זאת בעולם הזה, אי אפשר לו שיטעם בעולם הבא עכ״ל הקדוש.

The Zohar Chadash in Parshas Behar has the following to say on this subject. “Rabbi Shimon said … sustenance from the world to come is found here on earth in a greatly constricted form, and the power of this sustenance is found in the sweetness of the Torah.” The Beis Aharon (Parshas Shlach, under, “ohr zaruah la’tsaddik”) teaches us, “even though this world and the world to come are two complete polar opposites, they are nonetheless connected to one another. This is evinced by the saying, “he who has this world also has the world to come.” The meaning of this saying is not referring to enjoyment of the pleasures of the world, fine food and drink and so forth, but rather one who has the world to come in this world is one who tastes of the world to come in the mitzvos that he performs in this world. He may find the world to come by connecting with the hidden light contained within the mitzvah. However, a person cannot have a taste of the world to come if he does not taste such light in this world through the hidden light of the mitzvos.”

עם כל זה האיש בשעה שמתפלל ועובד ואין תפילתו ועבודתו עולות בלהבות קודש, ורוצה להתעורר שעכ״פ יתרגש ולא יתפלל בקרירות ויבשות רק עם חיות, ולא עולה לו, אל יתעקש להתעורר דוקא, כי דרך האיש וטבעו הוא שכאשר מתעקש באיזה ענין למשל לרחק מחשבה לא טובה או מחשבה טובה לקרב, יש שעולה לו ההיפך, דוקא רודפת אותו מחשבה הרעה, ומחשבה הטובה שרוצה לאחוז בה קשה לו או שקשה לו לאחוז בה זמן רב יותר והיא מתבלבלת. ובפרט כשמתעקש בשעת תפילתו ועבודתו להתעורר, להתלהב ולהתרגש, ע״פ רוב דוקא לבו מתטמטם עד שלפעמים ישתומם ע״ע לאמור למה זה קודם תפילתי ועבודתי כבר הרגשתי בי ניצוצי ההתעוררות ודמיתי שלהבי אש קודש בי יבערו, ועתה כשנתקרבתי אל התפילה ועבודת המצוות כאילו הכל בי כבה, אין אש ולא להבה אף הלב כאילו אין ח״ו. אבל אל תפחד בחור שואף אל ד׳, ואתה אברך המשתוקק אל קדושתו ית׳ מזה אל תבהל, כך הוא טבע האיש, אם לא יעשה הכל בתחבולות שונות.

Often a person wants to pray and serve God, but his prayer and his avodah does not ascend in burning flames of kedushah. Though he wants to wake up to the excitement of avodah, not wanting to offer an unfeeling, cold, dry prayer, but rather a prayer filled with vitality, still, he is unable. At such a time, he is advised against being stubborn in his resolve to feel the hisragshus. It is an oddity of human nature that when a person demands something from himself, for instance, to push away a disturbing thought, or even to keep a good thought in mind, that he actually brings about the opposite of what he wants. The disturbing thought will chase him, and the good thought that he wants to seize upon will run away from him, or at best will only stay with him for a short while. In particular, when he insists upon waking up to hisragshus or hislahavus at times of prayer or avodah, more often than not he will find his heart closed. He will find it ironic, saying, “Before I started to pray I felt a spark of awakening, and I thought there was a holy flame was burning inside of me. And now that I brought myself to actually pray it feels that any spark that was there before is extinguished. There is no fire or flame, and it is if there is no heart, God forbid!” But you, my young man, who yearns so strongly for God, do not be afraid. And you, Avriech, who desires the kedushah of God, do not be perplexed. So it will be according to human nature if you do not resort to tricks or innovative techniques.

עבודה הפשוטה אשר לאיש בשעה שעובד את ד׳ צריכה להיות במחשבה פשוטה, שיחשוב, עבד ד׳ אני, והתורה תפילה ומצוות שאני עובד בהן את ד׳, חלקי אלוקית הן, ולא בהשכל והעיון אשר בתורה בלבד אני מתדבק בו ית׳ כיון שהוא דעת אלקים ורצונו ית׳ [כמו שהארכנו בזה לעיל בחוה״ת פרק ט׳ וי״ב], רק גם עשיית המצות בפועל, וגם התיבות ואותיות התורה ותפילה, שמות, ספירות ומלאכי קודש מקדושה עילאה הם, ובשעה זו שאני אומרם, ד׳ ומרבבות קדושיו בקרבי עוברים, ועלי להתקשר ולהדבק בקדושה עילאה זו הנעשית לממשית ונמשכה בי. וכשיאמין ויכוון זאת באמונה פשוטה ומחשבה חזקה אז גם מזה יקבל חיות. ובספה״ק הנ״ל לשבת שובה איתא, מה שהאיש ישראל עושה צריך להרגיש בזה חיות וטעם לזמן מרובה, ואפילו הוא רק כשור לעול וכחמור למשא, גם זאת יערב לו במה שזוכה לעשות רצון קונו כשור לעול וכחמור למשא, וכשיש לו תענוג מזה אז הוא מרגיש טעם בעזרת הש״י, עכ״ל הק׳.

Simple Avodah that man employs at times when he is serving God must be done with simple intention. He shall think, “I am a servant of God, and the davening, Torah, and mitzvos that I use to serve God are my Godly portion. I do not only cleave to God through an intellectual understanding of the Torah, since this is the knowledge of God and His very will [as we have explained at length in A Student’s Obligation, Chapters 9 and 12], but I also cleave to God through the physical performance of mitzvos. Even the words and letters of the Torah and the tefillah, the names of God, the Sefiros, and the holy angels all come from supernal kedushah. And when I pronounce them, God and His holy myriads of angels come and pass through me, and it is incumbent upon me to connect and cleave to this supernal kedushah which has become tangible and drawn to me.” A person is able to draw his very vitality from this intention when he believes in it with simple faith and steadfast resolve. Again we learn from the Beis Aharon (Shabbos Shuvah), “whatever the Israelite does, he must feel lasting vitality and meaning in the action. Even if his action is only like an ox under the yoke or the donkey carrying its load, the very fact that he has the great privilege of doing God’s will like an ox under the yoke or a donkey carrying its load should be a sweet pleasure in his estimation. And when he takes pleasure in this, then he will, with God’s help, feel the meaning in his actions.”

ובזה תבין שח״ו אין סתירה בדברי קדושינו זצ״ל אשר אולי נוקשת כבר בזה, איך שהרבה מזהירים ספרים הקדושים שכל העבודה, תורה, תפילה ומצוות, תהיינה רק בחיות, התרגשות והתלהבות, והוא חלקו בגן עדן כנ״ל. וישנם גם מקומות בספרים הקדושים שאומרים שלא יעבוד האיש כדי שישיג התלהבות רק עבודה פשוטה יעבוד. ובספר הקדוש הנ״ל לשבועות איתא וזלה״ק, ובתפילה לא יבקש התלהבות רק יראה להכניס את עצמו בהדיבורים ובעבודות, וההתלהבות תבוא ממילא עכ״ל הק׳. זהו הענין, ההתלהבות היא עיקר העיקרים, רק שבשעת התפילה לא יבקשנה אף לא יתעקש עלי׳, רק יעבוד בפשיטות וממילא תבוא. והנה אל רום כוונת קדשם אין אנו מגיעים ולא משיגים, אבל למשנתנו היא כנ״ל, ובתפילה לא יבקש התלהבות וכו׳ כי לא תמיד מגיע אל האדם הדבר אשר מתעקש עלי׳, ויש כי עוד יעלה לו ההיפך רק יעבוד בפשיטות וההתלהבות תגיע לו ממילא.

In this you may understand that there is no contradiction between what we have said and ideas found in other holy sefarim. In some sefarim we learn that all avodah, Torah, prayer, and mitzvos are to be performed only with vitality, hisragshus, and hislahavus, and that is a man’s portion in Gan Eden. This may seem to contradict the statements found in other holy sefarim that man should not serve God in order to achieve hislahavus, but should rather cultivate a simple service. These sefarim⁴¹The author does not mention these sefarim by name. tell us, “Do not ask for hislahavus in prayer. One should rather enter himself into the words of the prayer and the avodah, and the hislahavus will come by itself.” Truly hislahavus is the central principle, but during prayer you should not ask for it or stubbornly insist upon it. Just serve God with simplicity and it will come by itself. We have not reached or understood the lofty intentions of these holy sefarim, but for our purposes it will suffice to heed the advice that one should not ask for hislahavus during prayer, because a person does not always receive what he demands of himself, and could even receive the opposite. Just serve with simplicity, and the hislahavus will come by itself.

ומעתה תשאל בחור או אברך ומה אעשה ולא באה ההתלהבות ממילא, מתחילה חשבתי להתעקש עלי׳ וכמו להכעיס נסתמה ממני, ועתה שאיני מתעקש ג״כ נעלמה היא, והאם ח״ו אין לי תקנה, האם ח״ו הרחיק ד׳ אותי ממנו לבלתי שמוע את דבריו ותהי עבודתי בסגירות המוח וטמטום הלב.

And now, the young scholar or Avreich may ask, “whatever I do the hislahavus will not come by itself! At first I thought to stubbornly insist upon it, and as if to anger me it was closed up. And now that I do not insist upon it, it is also hidden from me. Perhaps, God forbid, there is no way to fix my situation? Has God distanced himself from me so I cannot hear his words, and my avoda will be done with a closed mind and a closed heart?”

לע״ע נשיב לך בקיצור, שלמה המלך מכריז ברוח קדשו ואומר ראשית חכמה קנה חכמה [משלי ד׳ ז׳]. התורה היא כפטיש יפוצץ סלע ולכל אברי האיש אף לחורין וסדקין שבגופו ונפשו, ניצוץ ממנה מגיע, ואת חשכתם מאיר. ולנו ע״פ פשוט פסוק הזה מורה, שכמו שאי אפשר לו לאיש להשתמש בחכמה בלתי אם יקנה את החכמה, שלו תהי׳ וגם הוא יהי׳ חכם, כי אף אם יכולים להכניס איזה דבר חכמה פרטית גם באיש בער מ״מ כיון שאין החכמה שלו והוא אינו חכם לכן רק את דבר פרטי הזה של החכמה בו ינוח, ולפעל ולשמש לא יוכל בחכמה, לא בדבר הזה להתפלפל, ולא דבר חכמה אחרת להבין מעצמו, ורק כשהוא בעצם נעשה חכם אז יכול הוא לשמש בחכמה ולהשכיל בכל עת וזמן ובכל ענין שרוצה להשכיל.

For the time being we will provide you with a brief answer. Shlomo HaMelech made it known in his ruach hakodesh⁴²Divine inspiration. (Mishlei 4:7), “The acquiring of wisdom is the beginning of wisdom.” The Torah is like a hammer that smashes down on hot iron⁴³The author actually said, “like a hammer that shatters rock,” but begging his forgiveness in Gan Eden, I changed it to hot iron to enhance the imagery. and sends sparks flying to all places in man, even in the finest cracks and crevices, bringing light to the darkest of places. From the plain meaning of this verse we learn that it is impossible for a man to use wisdom if he has not acquired wisdom, made it his own and is indeed wise to begin with. With this in mind, we similarly find that if you manage to enter a measure of wisdom into a boor, seeing as the wisdom is not his and he has no wisdom to begin with, then therefore even thought you have managed to give him this one piece of wisdom, still he cannot use it, analyze it, or understand any other wisdom by himself. Only if he were to truly become wise, then he could use this wisdom, and discern that which he wants to know at every moment and in every matter.

כדבר הזה הוא גם בהרגשת האיש, אי אפשר לו להאיש להתרגש באיזה הרגשה, בלתי אם יהי׳ הוא בעל הרגשה, והאיש מתרגש. גם בעניני הגוף שבהם האיש שקוע ראשו ורובו ונוגעים לו הרבה, לא כל אחד מרגיש את מאורעותיו באופן אחד, יש מתרגש על כל דבר נקלה. יירא ויפחד מכל דאגה קלה שלא תבא, וישמח מכל דבר טוב אף מן הבטחה טובה קלה. גם מדת דאגתו ושמחתו מרובה היא, כשדואג כלו מתמרמר וכלו נדכה, וכששמח יש שכמעט מכליו יוצא מרוב התרגשות, וכן הוא בשאר התרגשות נוח לכעס ונוח לרחם על זולתו. ואיש כזה אין לקרא, לא כעסן לבד ולא עצבן לבד, לא שמח ולא בעל רחמנות כיון שעל כל דבר והיפוכו הוא מתרגש, רק ״איש מתרגש״ יכולים לקראותו המתרגש על נקלה מכל דבר. ויש להיפך איש רק רוח קשה כאבן, שלא על נקלה מתרגש ואפילו בשעה שמתרגש רק שמתרגש רק מעטה היא לו.

It is similar with man’s feelings. It is only possible for a man to become excited over something if he is a man of feeling and enthusiasm. The same is true with a person’s physical circumstances. Not everyone feels his situation in the same way. Some people are very excitable. Such an individual might feel tremendous anxiety at even the slightest problem, and great joy at anything good or even the promise of the slightest good. His reactions will be intense. When he worries he becomes thoroughly bitter and melancholy. When he is happy he almost goes out of his mind with joy. He will become easily angered, and easily compassionate towards others. You cannot say that this person is basically angry, or mainly depressed, or joyous or compassionate, since he feels tremendous emotion over anything and its opposite. This individual can only be accurately termed, “and excitable person,” as he gets excited easily over everything. Then there is the opposite type of person. He is as cool, unfeeling and unemotional as a rock. He rarely gets excited, and when he does, it is with great restraint.

וכיון שאיש הישראלי גם נפש הבהמיות שלו מרכבה לנשמת אלקי היא, וגם עצמותה של נפש ההבהמיות מבחי׳ פני שור שבמרכבה היא, וכשעובד את ד׳ בכח ויגיעה גם היא מתהפכת לקדושה כנודע מספרי קודש, לכן גם בה בנפש הבהמי׳ ובטבע האיש, עבודתו עבודת הקודש תלוי׳. אף על יצר הרע איתא בספר הקדוש אמרי אלימלך מכ״ק אא״מ ההצוה״ק זצוקללה״ה פ׳ תולדות שיצר הרע של חמימות יכולים להכניס גם לקדושה, ואת היצר הרע של קרירות קשה להכניס, וגם הבאנו בהשיח עם המלמדים ואבות הבנים בראשית חוה״ת, את דברי הרב הקדוש זצוק״ל בהסידור, שהרתחן בטבעו עלול טבע לבבו להתלהבות ברשפי אש התשוקה עכ״ל הק׳. זאת אומרת שקשה לעורר באיש מדה וענין בעבודה בלתי אם גם טבעו תתכשר לה, וכשאין טבעו מתכשרת עבודתו יותר קשה, והרתחן עלול יותר להתלהבות מאיש קר הרוח.

Since even the animal soul of the Israelite is a Merkava for the Godly soul, and also, the spiritual essence of the animal soul is rooted in the Ox in the Merkava (in the vision of Yechezkel), thus we find that when the Israelite serves God with all his strength and effort then the animal soul is also transformed into kedushah. In this way we see that a man’s holy avodah is also dependent on the animal soul and the nature of man. The Imrei Elimelich of my saintly father, Rav Elimelech of Grodzisk (Parshas Toldos) tells us that even concerning man’s evil inclination, that the yetser ha’rah of a hot-tempered person can be entered into kedushah, but it is harder to enter the yetser ha’rah of a cold and unfeeling person into kedushah. We have already brought the words of Rav Elimelech’s famous prayer in the beginning of A Student’s Obligation, in the section entitled, “Conversation with The Teachers and the Fathers,” which says, “Someone who is hot-tempered can easily bring himself to hislahavus with burning flames of desire.” This is all to say that it is difficult to accustom someone to a way of behavior concerning avodas Hashem if his nature is not suited to it. For this reason, a hot-tempered person can cultivate hislahavus much more easily that a cold type.

והנה הרב זצ״ל מן פרטיות התשוקה לבדה מדבר שם בקדשו, ומן עליותה הגבוה כמ״ש בלשונו הק׳ רשפי אשר התשוקה, לכן מדבר מן טבע הרתחן שהוא המוכשר לזה, הרתחן ברתחנות שממנה הכעס נמשך, ובה יכול לעלות אל התשוקה הגבוה כרשפי אש לד׳, לא כן אנו שכפי שאמרנו רצוננו עתה לעורר עכ״פ את ראשית זעזוע הנפש וראשית רחשי נוצותי׳, ראשית ההתרחשות וההתרגשות, אשר לא ההתלהבות הפרטיי ורשפי אש הרוממה בלבד רק הכל, הרצון והמדות בה תלוים, שלא בדעתו בלבד יבין שצריך הוא לרצות, לירא ולאהוב, רק גם יתרגש ברצונו, יראתו ואהבתו, כנ״ל, לכן לענין הזה אין לנו לדבר מטבע הרתחנות הפרטית בלבד, רק מן ההתרגשות בכלל הכוללת התרגשות לרתחנות וגם לרחמנות, לבכות וגם לשמוח, כנ״ל שהוא י ותר מוכשר להתעוררות הזאת, ועל זה באנו עתה לדעת איך יכולים להיעשות בעזרת המעורר ישנים לאיש מתרגש.

When Rav Elimelech spoke of the “burning flames of desire,” he was speaking about the particulars of desire and of its loftiness. Therefore he speaks of the hot-tempered nature as being qualified for such ascents. Hot-temperedness, from which anger is drawn, could ascend to the highest levels of desire like flames of fire to God. With us it is not so, for as we have said our purpose for the time being is to stimulate the agitation of the nefesh and to ruffle its feathers, meaning the very first stirrings and hisragshus of the soul. Not only are the particular level of hislahavus and the lofty, “burning flames,” dependent on this first stimulation of the soul, but rather everything, all desire and all behavior, is dependant upon it. It is not enough to know intellectually that one needs to desire, to fear, or to love. One should rather be excited in his desire, fear, and love. Therefore, we will not only discuss the particular case of the hot-tempered spirit, but rather about intensity of feeling in general, which includes the excitable hot-tempered spirit, the deep-feeling compassionate spirit, and men of sensitivity who are easily moved to tears or to joy. These temperaments are better prepared for such an awakening. And now, with the help of the One who rouses the sleeping, we seek to know how one can become a, “man of hisragshus.”⁴⁴(The author provides the following long footnote.) If you are clever, we many ask you, “If excitement reveals a part of the soul, and the man of excitement is worthy of this, then would it be true that a nervous type, who gets worked up over everything, and feels great excitement at such times, reveals a greater portion of his soul and would thus be considered a superior man?” We may further ask you, “how is that excitement serves only to reveal the soul? Doesn’t excitement activate the nerves even more, as we see an excited person’s heart beating faster and breathing heavier? If so, then excitement is only a physical sensation!”
Do not be taken aback by this question, nor get too involved in its analysis, but rather give the following simple answer. If excitement is only a physical sensation, then why is it that when the soul leaves the body, the nerves cease to work, as well as the heart and the lungs? Aren’t we discussing the vital soul, and for this reason we opened with the words of the Zohar, which tells us that the nefesh is adjacent to the body, sustaining and uniting with the body. All actions of the soul that are revealed to us are revealed through the workings of the body. Therefore with excitement, though it reveals the nefesh, still, its activation comes through the body and the nerves. Yet because the rest of the activity of the soul is covered up by the actions of the body and are not revealed to man, the activation of excitement is felt by itself, as it comes from the soul.
Since the nefesh is adjacent to the body, they influence one another. A physical sensation, whether painful or pleasurable, arouses the excitement of the nefesh. It is also true with thought. If one thinks of something he loves or hates, even if he never had any physical contact with the object of his thought to his benefit or detriment, but it is only his soul which is excited, still, the body will become excited, his heart beating faster and his breathing heavier.
And now if you also ask how it is that the prophets would sometimes employ simple actions to become joyful, such as Elisha the prophet playing music, or the meeting of Shaul and the band of prophets after returning from Shmuel where it is written, “and the drum, the flute, and the harp were before them, and they prophesized.” (Shmuel 1, 10:5) Don’t we often find people getting together in the same way and entering into debauchery and sin? The prophet had to begin by revealing his soul, as we said at the outset, and such revelation requires simchah in order for the Shechinah to rest upon him, for the Shechinah only rests upon a place of simchah. You cannot say that everyone who is joyous and reveals a part of his soul becomes worthy of prophecy, just as not everyone who is wise, mighty, and rich will experience prophecy, even though these were some of the conditions required for prophecy. Everyone who is joyous reveals a portion of his soul, but if he is a servant of God, then his service will be on a higher level, since he is serving God with a revealed soul. But if he is not, then he will miss the opportunity, and furthermore, he will sin with a revealed soul. This is the serious problem of blemished behavior mentioned in the previous chapter. So it is with the servant of God, if he serves in such a way that arouses excitement he will find it easy to reveal his soul and his service will be on a higher level. But not everyone who gets excited is serving God, just as not everyone who is joyous is a prophet. The Jewish people are prone to anxiety, but this is actually a result of being descendant of prophets. If they take this anxiety and use it for Avodas Hashem, then they will achieve a higher avodah, even reaching ruach hakodesh. And if they do not use their abilities for Avodas Hashem, then it is like someone born with great intellectual brilliance who risks madness if he doesn’t use his mind for wisdom. It is the same with excitement, which prepares man to engender holy self-nullification, hislahavus, and ruach hakodesh, but if not channeled into holy service, could lead to bad behavior and anxiety. With this in mind, we can better understand why when they came to ridicule the prophet (see Melachim 2, 9:11), that they called him this particular name.

ואם ימנה אותך איש מתחכם וישאלך אם ההתרגשות, התגלות חלק הנפש היא ואיש מתרגש זוכה לה, א״כ איש עצבני [נערוועאישער] המתרגש על כל דבר ומדת התרגשותו בשעה שמתרגש רבה היא, יותר חלק נפשו מתגלה ואיש יותר מרומם הוא. ועוד יוסיף להקשותך, איך זה רק פעולות הנפש והתגלותה היא ההתרגשות, הלא גם העצבים פועלים בו יותר גם הלב דופק והריאה מנשמת אז בחזקה יותר, א״כ רק פעולה גופנית היא.

אל תיבהל מן שאלתו זו ומן חידושי חקירותיו לא תתפעל. רק השב לו שאלה פשוטה ותמימה לאמור, ולמה זה בצאת הנפש לא יפעלו ולא יתפעלו לא העצבים, לא הלב, ולא הראיה, אם רק פעולה גופנית לבדה היא. אבל הלא אנו מן נפש החיונה מדברים כמו שהבאנו בריש דברינו את דברי זוה״ק נפש הזאת היא סמוכה לגוף וניזנת לו לגוף ומתאחדת עמו, וכמו בכל פעולות הנפש המתגלות לנו, ע״י כלי הגוף היא פועלת, כן גם בההתרגשות פעולת הנפש היא המתגלה, ומ״מ פעולתה זו ע״י הגוף ועצביו היא פועלת, רק תחת ששאר פעולותי׳ מחותלות בגוף ועשי׳ לבלי התגלות גם להאיש, פעולת ההתרגשות נרגשת לעצמה שמן הנפש היא.

וכיון שסמוכה היא לגוף לכן שניהם משפיעים זה על זה, מדבר גופני כאב או דבר אהוב לגופו נפשו מתפעלת להתרגש, ומדבר מחשביו שחושב מדבר אהוב או שנוא לו אף אם לא פגע ולא נגע בגופו לא לטובה ולא לרעה ורק הנפש היא המתרגשת מ״מ גם הגוף מתפעל, מתרגש ומתחזק וממהר את דפיקת לבו ונשמתו וכו׳.

ומעתה האם גם תקשה איך זה עשו לפעמים הנביאים ובני הנביאים פעולות גם פשוטות לשמח בהן כגון המנגן אשר לאלישע הנביא ופגיעת חבל נביאים אשר פגע שאול בשובו משמואל הנביא, ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והמה מתנבאים [שמואל א׳ י׳ ה׳] והלא הרבה בני אדם משמחים את עצמם באלו ועוד יהוללו ויחטאו. כי הנביא בראשיתו הי׳ צריך לגלות נפשו כמו שאמרנו בריש דברינו ולגילוי זה צריכים גם שמחה, כדי שתשרה עלי׳ השכינה, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, ולא נאמר בשביל זה שכל מי שהוא בשמחה ומגלה חלק נפשו זוכה לנביאות כמו שלא נאמר כמי שהוא חכם גבור ועשיר, ינבא, מפני שאלו היו מתנאי הנביא שהיו צריכים לו כדי שיזכה לנבואה. גם כל איש בשעה ששמח מגלה חלק נפשו אבל אם עובד ד׳ הוא, אז עבודתו יותר מעולה כיון שבנפש גלוי׳ עובד, ואם לאו אז עוזב את שעת הכושר ועוד בנפש גלוי׳ הוא חוטא, והוא חומר רעת פגם המדות כנ״ל בפרק שלפני זה. כן איש העובד את ד׳ אם יעבוד לעשות את עצמו למתרגש יקל לו לגלות נפשו ועבודתו יותר מרוממה תהי׳, אבל לא כל מתרגש עובד הוא כמו שלא כל השמח מנבא. רק זאת יכולים לאמור, הא שבני ישראל טבעם יותר נוטה לעצבנית [נערוועאיש [בהדרשה שנדפסה דברנו מן הפעולות הפרטיות המסבבות את העצבנות בישראל, ועתה מן טבע ישראל בכלל הנוטה לעצבנית] מפני שיסודתם בני נביאים הן, אם משמשים בהכשרותם זו לעבודה, אז לעבודה עילאה ע״י יגיעו, גם לרוח הקודש, ואם לאו הרי זה כמי שנולד במוח חריף מאוד שכאשר אינו משמש בו לחכמה מסתכן הוא יותר שלא ישתגע עי״ז, ומהתרגשות שהיא הכשרה לעבודה עילאה להתבטלו להתלהבות ולרוה״ק, ח״ו שובבות ועצבנות יכול להיעשות. ובזה תבין מעט את דברי הפסוק מלכים ב׳ ט׳ י״א שכשבאו ללעג על הנביא קראוהו בשם הזה ע״ש].

אמור מעתה אפילו אם יטעה מי שהוא לאמור שההתלהבות בעבודה, רק עלי׳ היא שרק בני עלי׳ צריכים להשתדל לה ולא כל אחד, ואפילו אם יפתך יצרך לאמור שיכול אתה להיות אברך חסיד בלא התלהבות [אף שאין מוחי יכול להשיג בשום אופן איך ובמה תהי׳ חסיד אם לא בהתלהבות ראשית החסידיות דרך הנביאים] אבל בלא ההתרגשות ראשית התעוררות הנפש עכ״פ, שאנו רוצים לעורר בך, כבר כל אחד יודע ומבין שאי אפשר להקרא חסיד. ולא עוד אלא גם עובד ד׳ פשוט א״א להיות בדעת בלבך, בזה שמבין שזה טוב וזה רע, זאת לעשות וזאת לחדול. כי מי שעובד רק בדעתו לבד, שרק בדעתו יודע הוא שצריכים לירא את ד׳ ולאהוב אותו ית׳, את תורתו, מצותיו, ואת בניו ועמו בני ישראל ולא מתרגש גם לכל זה, אין חילוק רב בינו לבין מי שמיעץ רק את זולתו, זולתו שאין בו דעת ותאב לכל כיעור ורע. כיון שגם הוא בעצמותו כלו, לא לבד שאינו מתרגש להטוב והקדושה רק עוד להיפך להכיעור ולגשם הבהמי׳ מתרגש ואליהם משתוקק ונמשך. והאם בכל עת ובכל שעה, ביום ובלילה יוכל האב בדעתו הבריא להשגיח על בנו המשוגע ר״ל, השואף בכל רגע רק לחבל ולאבד. כשרק יתעייף האב את עינו ממנו יבצע את מזימותיו הרעות ובין רגע את כל הבית לחורבה יהפוך. בשום אופן אי אפשר לו לאיש לשמור את עצמו בדעתו בלבדו, אם הוא והתרגשיותיו בקדושה לא יכנסו רק בגשמיותם ככלב וכעכבר ישארו. והאם כשישן ודעתו בל עמו ח״ו אינו צריך להיות יהודי, ד׳ ישמרנו, גם כשהוא ער אי אפשר להשגיח על בן המשוגע בלי הרף.

And now, even if someone makes the mistake in claiming that hislahavus in avodah is only a sublime spiritual ascent and only b’nei aliyah, high souls experienced in such ascents need to strive for it, but not the common man, then even if your evil inclination leads you to assert that you could be an avreich and Chassid without hislahavus [though it is inconceivable that anyone could be a Chassid save through the power of hislahavus, the beginning of Chassidus and the way of the prophets], still be aware that it is widely understood that one cannot be called a Chassid without hislahavus, which is the beginning of the awakening of the soul that we seek to arouse within you. Even the simple service of God cannot be only intellectual, by just understanding that this is good and that is bad, this is to be done and that is to be refrained from. Someone whose service is only in his mind, who knows that he needs to fear and love God, love His Torah, its commandments, his children, the people of Israel, yet feels no hisragshus in all of this, is not so different from one who only advises others, but is personally drawn to all manner of ugliness and evil. This is because such a person in his essence does not only feel no hisragshus for good and kedushah, but is actually enthusiastically drawn to ugliness and animal desires. Could a father of sound mind spend every minute of the night and day watching over his deranged son, Heaven forfend, who is constantly drawn to destruction and ruin, where if the father stops guarding his son for a second the son will carry out his plans and reduce the house to rubble? It is impossible for a man to guard himself purely through knowledge, for if he does not enter himself and his hisragshus into kedushah, then these qualities will remain in physicality just as they are for a dog or a mouse. When a man sleeps and he is not in control of his mind, God forbid that he doesn’t need to be a Jew, for then God protects us! So too, when he is awake, it is impossible for him to watch over his deranged son constantly without diverting his attention.

ועוד רע מזה הוא, שגם בשעה שמשגיח על עצמו סוף כל סוף לא דעתו על עצמו והרגשותיו המגושמים שולט, רק להיפך עצמו והרגשותיו על דעתו שולטים, מסלפים הם את דעתו להבין לרע טוב ולטוב רע. והפסוק [משלי כ״א ב׳] אומר כל דרך איש ישר בעניו, ולמה גם להיגנב דרכו אשר כל כך רע ישר בעיניו, ולא יבין את דבר הפשוט אשר כל אחד מבין, מפני שעצמותו ורצונו הרעים גם את דעתו מסלפים.

And even worse than this, even at a time when he is guarding himself, his mind is not controlling his (self and his) emotions, but rather his emotions are controlling his (self and his) mind. His emotions distort his reasoning, causing him to mix up good and evil. The verse (Mishlei, 21:2) says, “every man’s path is right in his own eyes.” Why is it that the path of the thief, which is immoral, is correct in his own estimation? Why is it that the thief cannot understand something that is so clear to the rest of the world? It must be that his whole being and evil desires are distorting his mind.

וכבר סמרו שערות ראשי משמועה רעה אשר שמעו אזני התאוננות אנשים חסידים באים בימים, שאי אפשר להם עתה לעמוד נגד תאוותיהם אפילו כפי ערך שעמדו בימי שחרותם. סבת הדבר גם כן מזה הוא, מפני שבנעוריהם ובשחרותם עבודתם רק בדעתם לבד היתה, ולא נתנו לב להיטיב את עצמותם ואת התרגשותם ולהפעילם לטובה ולקדושה, רק עצרו את עצמם, ומן התרגשותיהם הרעות רק התאפקו, לכן כשבאו בימים ונחלשו, ועימהם גם כח ההתאמצות וההתאפקות נחלש, אז רק מן תאוותיהם אשר גם הן נחלשו במדה מרובה מחולשת גופם, הם נלחם, ומאותן שלא נחלשו עמהם במדה מרובה, הם סובלים וכמעט שקשה להם לעמוד נגדן. כי לא כל תאוה, ולא בכל איש, נחלשת בחולשת הגוף, כי יש לפעמים איש אשר עצביו [נערווין] המיוחדים לאיזה תאוה או לאיזה שאיפה, אם לאכילת ממתקים או לשתות משקאות, אם לספר לה״ר או גם לתאוה הרעה האיומה ר״ל, עוד מוסיפים להתגרה בחולשת גופו כשבא בימים, ככל חלש העצבים המתגרה על נקלה, ואז תאוותו זו או שאיפה זו מתגלה בו גם בחולשתו, היא מתגרה, וכח התאמצותו ועצורו נחלש ורע ומר לו ר״ל.

My hair stood on end after hearing the complaints of elder Hassidim who claimed that that now they cannot resist their desires the way they could when they were younger. This problem stems from the same reason. In their youth their divine service was only in their minds, never paying attention to the improvement of their selves and their emotions by directing them to good and kedushah. They merely stopped themselves, and held back when were excited by evil. Therefore, when they became advanced in age and weakened, so did their power of struggle and restraint weaken. They found respite in the taming of their desires that comes with age, but still suffer from those desires whose powers did not wane, almost totally unable to stand against them. We find that neither all desires nor all men are tamed with the weakening of the body that comes with age. There is a man whose nerves are prone to a particular desire or yearning, whether it’s eating sweets or drinking or speaking lashon ha’rah or the “terrible and evil” desire,⁴⁵He is probably referring to promiscuity. Heaven forfend. Such desires continue to provoke man even when the body weakens with the advancement of age. When his nerves weaken the desire provokes him more easily, as his defenses against these desires are weaker. Then it is evil and bitter for him, Heaven forfend.

ואם כי רק חלק קטן שבקטנים מאוד מן החסידים אשר יפול בשחת זה, מ״מ מי יערוב לכל אחד מאתנו שהוא לא יהי׳ מאותם הנופלים כאשר יבא בימיו ולזקנתו יתקרב. שומע זאת יבכה וידאג וכל גופו יתחלחל. כל תכליתנו ותשוקתנו היא להכניע את המית יצרנו בכל עת ובכל שעה יותר, לטהר ולקדש אותנו ולהוסיף עלינו טהרה וקדושה בכל יום ובכל שנה, ולפסוע פסיעה אחר פסיעה עד אשר יגיע קצנו להתעלה מן עולם הזה אל טוהר קדושתו ית׳, ובנועם להב קדשו להיכלל כנר בלהב האבוקה. ואם בהתקרבותנו אל זקנתנו עוד אפשר שח״ו נוסיף רפש על רפשנו זוהמה על זוהמתנו, גווענו אבדנו ולנצח אבדנו, בשאול ח״ו נפול ושם עד עולם נשאר, רחם נא ד׳ ושמרנו א-ל.

Even though it is a very small percent of Chassidim that fall into this pit, still, no one is immune to the danger of being one who falls in this way when he reaches his elder years. One who hears this will cry and tremble. Our entire purpose is to subdue the cooing of the yetser ha’rah at with ever-increasing strength at every moment of every day of every year, and to march step by step until we reach our ends and ascend from this world to the purity of God’s kedushah and the sweetness of the flame of His holiness, joining like a candle in a flame of a torch. And if, when we reach our senior years, it is still possible to add refuse to the rubbish that we have amassed in our years of wrongdoing, then we die away, we are lost, lost for ever in hell, God forbid, falling into the bottomless pit, never to return, may God be merciful and protect us!

הוי אומר אי אפשר לעבוד את ד׳ מבלי לקדש את עצמותו התרגשותיו ומבלי להיות גם איש מתרגש מקדושה, כי ההתרגשות היא כל האדם, מושכתו למזרח ונסחב אחרי׳, למערב, לצפון ולדרום והוא אחרי׳, אל התהום והוא אחרי׳, ומעלתהו לרקיע וגם הוא אחרי׳.

I would say that it is impossible to serve God without sanctifying our whole beings, emotions, or being a man who is excited by kedushah. Hisragshus is the entire obligation of man! Draw it to the east and be dragged after it! To the west, to the north, to the south and it is after it! To the abyss and it is after it! Go up to the sky and it is also after it!

אבל איש המתרגש, זאת אומרת שגם לבו ומדותיו נתרככו וגם בהם מרגיש את הטוב ואת הרע, החיים והמות, וגם מתפעל מן הרגשתו זו ומתעורר ע״י לטוב, ולחיים, ומזדעזע מן הרע והמות, אף אם לא תיקן עוד את עצמו, והרבה עוד חסר לו לתיקון הזה, מ״מ כבר אינו כבן המשוגע רק כבן חכם אשר גם הוא כבר יודע את הטוב ומתפעל ממנו, כי לא בדעתו לבדו יודע שצריכים לירא מד׳ רק יש שגם לבו מזדעזע מגדלות א״ס ואין תכלית, הלמעלה מכל העולמות אשר גם מלאכים מלפניו יחפזון.

But for a man to reach this level of hisragshus, his heart and his attributes must soften sufficiently as to feel the good and the bad, life and death, and to be moved by his feelings, thus waking up to goodness and life, and being shocked by evil and death. This must be so even if he has not yet rectified himself, and he much work left to do in order to reach the goal of this rectification. But still, he is not like the deranged son, but rather like the wise son who already knows the good and is thrilled by it. He does not just know in his intellect that he needs to fear God, but his heart is actually riveted by the endless magnitude of the Infinite and Measureless One. He feels true hisragshus before the One who is higher than all of the worlds, and the very angels rush away from before Him!

ויש שאברך כזה כשהוא לבדו בביתו ומחשבה רעה או רצון רע אוחז אותו ר״ל, ופתאום והנה פרכוס עובר מראשו ועד כפות רגליו ושערותיו עומדות לו כמסמרות, הלא ד׳ לפני והוא רואני, ולבו מתחיל להשתוקק להתקרב אליו ית׳ ומתמרמר על מחשבתו ורצונו הלא טובים שאחזוהו ומתוך דאגה מרה, כאילו מעצמו מתדבר ממנו לאמר, הוי אני בכ״כ שפלות ונמיכיות, ומי יודע אם לא אשאר ח״ו בהם לנצח, בזה ובבא, רבש״ע רחם עלי והוציאני מן הרפש וטהרני, קרבני נא לעבודתך בקדושה [געוואלט כ׳געפון דאך איך אין אזא שפלות אין אזא נידריגקייט, און ווער ווייסט צי כ׳וועל נישט שוין אין דעם אוייביג אין דיא וועלט אויך אויף יענער וועלט פערבלייבען, רבש״ע האב רחמנות און רעטעווע איך ארויס פון דיא בלאטע און זייא איך מקרב לעבודתך בטהרה ובקדושה], וגם בכלל הסתכלותו של אברך כזה בקרבו היא כחולה המכיר את חליו ויודע את שפלותו וליתו, שהוא הפתח הראשון אל עצמו ואל נפשו.

A young scholar in this situation could be sitting alone at home and be seized by an evil thought or desire. Then suddenly, he shudders from head to toe, his hair stands on end, and says, “Isn’t God before me? Doesn’t He see me?” Then the young scholar’s heart begins to yearn to come close to God, and he is greatly embittered by the less than perfect thoughts that had just seized him. Then, in all his worry and bitterness, words seemingly come out of him on their own, saying, “Gevaldt! I have reached such a low place, such a place of humiliation! Who knows if I will, God forbid, stay this way forever. At this time, and all times in the future, Master of the World, have mercy upon me, remove me from this state of filth and purify me. Bring me close to Your service in kedushah.!” This kind of introspection on the part of the avreich is similar to a sick person who is aware of his illness. Such self-knowledge where one recognizes his own problems is the gateway to his own self and soul.

אמנם רק אם יכול הוא להתפעל את עצמו בשעה שרוצה, דומה הוא לבן החכם שגם בקרבו החכמה. כי מי שמתרגש לפעמים, אך התרגשותו לא בבחירתו היא, כשבאה לו התרגשות מתרגש וכשלא באה לו, הוא כעץ קר וכבד, אז הן טוב הוא יותר מן בן המשוגע לגמרי, אבל גם לבן החכם לא יגיע. רק כשהבן אשר לו עתים חלים ועתים שוטים יש לדמותו. בעתים החלים גם הוא בעצמו יודע מה טוב ומה רע, ואת הטוב רוצה. אף שגם אז אין הידיעה ברורה בבן כזה כמו בבן הבריא וחכם תמיד, וגם לא רצונו ברור וחזק כמוהו. ובעתים השוטים אין בינו לבין המשוגע לגמרי ולא כלום, ולוּ הי׳ ביד הבן הזה עכ״פ לקבוע את עתיו שבשעה שירצה בבחירתו יקבע את דעתו להיות עתה בדעה מיושבת, כי אז לא היתה מחלתו כ״כ קשה, אבל דא עקא שאין הדבר בידו, וכשבאה עת הרעה אז הרוח אוחז אותו ולא הוא את הרוח, ומי יערוב אז בעד מעשיו אשר יעשה.

Indeed, only when he can activate himself at will is he comparable to the wise son who also has the wisdom within him. When a man’s hisragshus is only occasional, then his hisragshus is not in his control. When it comes to him he is aroused, and when it doesn’t he is not. Then he is like a piece of wood, cold and heavy. Though he is far better off than the deranged son, still, he has not reached the level of the wise son. He is rather like the son who at times is conscious of his illness, and at other times totally blind to his own situation. When he is conscious of his illness he knows how to distinguish between good and evil and desires that which is good. However, his knowledge is not as clear as the son who is ever healthy and wise. Also, his will is not as strong. At the times when he is blind to his own situation there is no difference between him and the deranged son. If only it were possible for this son to fix times for himself, where at a time that he chooses he could calm his mind, then his illness would not be so severe. What irks him is that he is not in control, and when the dreadful hour comes the spirit seizes him and he cannot seize the spirit, and who could be sure of the outcome of his actions at such a time?

כן גם המתרגש לא בבחירתו, שאין בידו להפעיל את עצמו, הן טוב הוא מן איש הקר והיבש לגמרי כי מתרגש הוא עכ״פ לפעמים, אבל ע״פ רוב לא די שאיכויות התרגשותו קלה ומועטה היא בו ורק בלבו ודעתו מתפעל, ולא כח לו להפעיל וללהט גם את כל עצמות גופו וכחו ומדותיו, גם זאת. מה תועיל ההתרגשות אשר לו אחת בשנה ביוה״כ או אף אם פעמיים ושלש בשנה, לזכך ולקדש את כל עצמותו בכל ימות השנה שעותיהם ורגעותיהם.

And so with the man who cannot determine when to become excited, though he is better off than someone who is completely cold and dry, after all, at least he feels hisragshus from time to time, still, by and large it is not enough that the quality of his hisragshus is lower, yet it is also covered up, only feeling the hisragshus in his mind and heart. He cannot bring himself to feel the hisragshus in his bones, in his flesh, in his behavior. Furthermore, of what use is it to get excited about avodas Hashem once a year on Yom Kippur, or ever two or three times a year? It takes more than that to refine and sanctify his being for all the days, hours, and minutes of the year.

אין אנו טועים לחשוב שיעלה בידנו למצוא אמצעים חזקים ובטוחים לתת בהם את רסן כל איש בידו שלא יתרגש משום דבר נמוך, ובכל שעה שירצה יתרגש מקדושה, מחשבותיו תטהרנה וכלו יעלה בלהב היראה והאהבה. וכבר היתה מעשה לפני קדושנו הבעש״ט זצוקלל״ה שפעם הי׳ בעיר איש גדול ומפורסם. התלמידים את קדושת הבעש״ט ז״ל במה ידעו אם באמת אדם גדול הוא או לא, כי רוצים הם לתהות על קנקנו. וענה להם בקדשו שיבקשו ממנו עצה במה להתפטר לגמרי מן המחשבות, הפנויות, והבלבולים הלא טובים, ואם יתן להם עצה כזאת אז ידעו שמרומה הוא האיש הזה, כיון שאין עצה להפטר לגמרי מהם רק עבודה תמידית היא כל ימי חיי האיש כל אחד לפי מצבו. ועבודה התמידית הזאת יקרת כל עולם הזה ותכלית מציאת האדם בו היא, כי לתכלית זה בראו ד׳, לעבודה תמידית שעולה על עבודת המלאכים שאין להם יצר הרע ועבודה כזו.

We do not presume to claim that we have any panacea that gives every man the reigns by which he will not get excited by anything improper and whenever he wants he can be excited by kedushah, with his thoughts wholly purified and burning up in a flame of fear and love. It is told that once when the holy Rabbi Yisrael, the Baal Shem Tov, was visiting the town of a certain great and famous man, that Rabbi Yisrael’s students asked him how they could know if this man was genuinely great, as they wanted to examine his character. Rabbi Yisrael told them to go and ask the man for advice on how a person could clean his character from all evil thoughts, tendencies, and confusions. If the man responds by giving some sort of specific advice, they should know that this man is a fraud. This is because there is no advice that anyone could give to completely do away with such problems, but rather it takes constant work all the days of a man’s life, each according to his own situation. Such constant work is more precious than everything in the whole world, and it is the tachlis (ultimate purpose) of man’s existence. God created man in order to do this constant work, and it is greater than the service of the angels in heaven, for they have no evil inclination or service like this.

ועיין תניא ח״א פכ״ז שרק לצדיקים גמורים אין שום הרהר רע עולה בהם בשום פעם, ולא לבינונים, ולהם היא עבודתם לדחות ולגרש כל הרהר שעולה בהם ח״ו, ובכל דחי׳ ודחי׳ שמדחהו ממחשבתו אתכפיא ס״א, ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעלא ואתכפיא ס״א דלעילא ע״ש. לכן רצוננו בזה הוא רק להקל את עבודתך לך, ואיך לרכך אותך בעזרת ד׳. ובעזרת השי״ת תוכל להקל לך בזה הרבה, כי נפשך אשר תתבער תחדור אל כל מדותיך ואברי גופך, וגם הם בלהבי קודש יבערו, ועל ידי זה איכויות הרהורים הלא טובים תקהה ותחלש, לא יעלו בך בכ״כ חוזק ולא בכ״כ עזות כבראשונה, אף הכמות שלהם תתמעט, ולא יעלו רק לפעמים. ובך אברך הדבר תלוי, שכל שתרבה בעבודת הקודש בהתגלות נפשך, איכיות וכמות הרהוריך הלא טובים תתמעטנה. ולא עוד אלא גם בשעה שאיזה הרהור יעיז לדרוך על מפתן מוחך ולבך, לא יספיק לשהות שם זמן מה ולטמא ח״ו בהסיט את עורקי וחוטי מוחך ולבך, רק ברגע דריסת רגלו מהזוהמה שם, כאילו בלי ידיעתך אחז מי בעורף המשוקץ, ובכעס וברעש משליכו הרחק ממך כמטחוי קשת עד שבור מפרקתו. ולעומת זה מחשבות טהורות בך תתרבנה בכמותן ותתחזקנה באיכותן, לא רק לפרקים ולא רק כצל מחשבה והרהור קל, רק מחשבות חזקות רבות ותכופות מוחך ולבך יתמלאו, עם רצון חזק המתבער לפעמים לאהבה רבה ואהבת עולם, וטוב לך.

We learn in the Tanya,⁴⁶By Rav Shneur Zalman of Liadi, (1745-1813) The Tanya was first published anonymously in 1796. The complete version was first printed in 1814. (first section, chapter 27) that only perfect Tsaddikim are on the level of never having any evil thoughts whatsoever. It is not so with Beynonim (meaning intermediates, neither completely righteous or completely evil). It is the work of the Beynoni to fight against every evil thought that comes his way. Every time he pushes away an evil thought from his mind he manages to subdue the spiritual root of evil (the Sitra Achra). We have the principle that an awakening from below arouses an awakening from above, so our efforts in the world against evil manages to subdue the supernal Sitra Achra. This is the idea that is presented in the Tanya. Our aim is to make your avodas Hashem easier. We want to sensitize you, with God’s help. This could help you greatly, for the soul which burns within you will penetrate into your behavior and the limbs of your body, and then they too will burn with flames of holiness. Because of this, the quality of evil musings will diminish and their strength will wane. These thoughts will not plague you as aggressively as they used to, and they will even happen less frequently. It all depends upon you, my dear Avreich. The more you strive to reveal your soul in holy avodah, the quality and quantity of undesired thoughts will diminish. And furthermore, at a time when such a thought has the impunity to tread on the threshold of your heart and mind, it will not stay there long enough to contaminate your veins and sinews, but rather the moment its infected foot steps there, you will not even have to think but instinctively seize the thought by its despicable neck and, with fury and din, send it flying a arrow-shot’s length from you, breaking its joints. And as a result of your avodah, your pure thoughts will increase in quantity and strengthen in quality. They will not just happen from time to time, and not just like a shadow of a daydream, but rather surge through your mind with strength and brilliance, joined together with powerful resolve that may reach the level of great and eternal love.⁴⁷The author is alluding to the two expressions of love for God that are used in the blessing just preceding the reading of the Shema, ahavas olam (eternal love), and ahava rabbah (great love).