במדרש אשא עיני כו' כי יעקב אע"ה עזב כל הסיועות אשר הי' לו אצל אביו. זכות אב ואם. וגם קדושת המקום ארץ ישראל. והכניס עצמו במדריגה זו שלא יהי' לו עזר רק מהשי"ת. וזה שכתבו חז"ל שתיקן תפילת ערבית. כי בודאי אין בכח היושב בחושך לבוא לתפלה כמאמר אין חבוש מתיר עצמו. אך בזאת נאות ליעקב אע"ה. באשר הכניס עצמו למקום החושך הזה. בזה תיקן תפילת ערבית. והאמת כי גם לנו נשאר מקבלה זו אשר קיבל על עצמו למס"נ עבור קדושת שמו ית' ולהלחם מלחמות ה' במקומות המסוכנים. לכן יש לנו ג"כ עבודות הקשות מעול גלות ועול היצה"ר הגובר עלינו תמיד וכן איתא במדרש כי אם הי' עולה על הסולם לא הי' הגלות ע"ש. ואנחנו מקבלים קבלת אבינו ובוחרים בדרכיהם לכן יש לנו לבטוח בהקב"ה שלא יבוא לנו היזק מזה ח"ו. ונזכה לצאת מהחשיכה לאורה ב"ב אמן:
The Midrash (Bereishis Rabbah 68:2) describes Yaakov's prayer, "I lift my eyes to the mountains, from where does my salvation come." Yaakov gave up all the support he had at his parents' home, the merit of his parents, and the holiness of Eretz Yisrael, placing himself in a situation where he relied solely on Hashem. This is what our sages meant when they said Yaakov inaugurated the evening prayer. A person in darkness typically cannot reach a place of prayer, as it states in Brachot 26b, "one who is in prison cannot free himself." However, Yaakov was different because he willingly placed himself in this situation, enabling him to establish this prayer. We too inherit this energy from Yaakov, who, with absolute self-sacrifice, placed himself in dangerous situations to fight Hashem's battles. We face difficult battles from the yoke of exile and the evil inclination that constantly challenges us. The Midrash (Vayikra Rabbah 29:2) indicates that had Yaakov climbed the ladder with full faith, there would not have been any exile. However, Yaakov chose the path of exile to fight Hashem's battles. We follow in our forefather's path, trusting in Hashem that no harm will befall us, and we will merit to emerge from darkness into light, speedily in our days, Amen.
4
וכן ענין מראות החלום אף כי בודאי יעקב אע"ה לא הי' צריך לחלומות. רק כי הכניס עצמו במקום זה אשר לא הי' יכול להסתכל באספקלריא המאירה רק בחלום. וכן נדמה כל הגלות לחלום כמ"ש היינו כחולמים. ולהשיג מראה בעת החושך שמכונה בשינה. הוא ענין החלום. שזה בא רק ע"י רב התדבקות כל היום בעבודת הבורא כמ"ש במדרש הפ' כמה לך בשרי כו'. שע"י שכלתה נפשו ממש ככמהיות הללו שצמאים למים. עי"ז יכול לקבל נבואה גם בלילה וזמן שינה וגלות כנ"ל. ומפרשה זו נלמד שבחו של יעקב אע"ה במה שהשיג חלום נפלא כזה ונאמר אח"כ ויירא ויאמר מה נורא כו'. והוא פלא שמחלום כזה שיש להתגאות בו. קיבל הוא ממנו יראה והוא סימן אמת כמ"ש בספרים. וכלל הדברים שכל מעשה שמקדמין לה היראה היא מתקיימת באמת. וכן כל מעשה שנעשית באמת נשאר ממנה יראה לאדם. והיראה היא ראשית הכל ואחרית הכל וכבר כתבנו מזה במ"א:
This is also the idea behind the vision and dream that Yaakov had. Although Yaakov did not need dreams, he placed himself in a situation of spiritual darkness where he could no longer see with a clear vision. Therefore, his revelations had to occur through dreams. Similarly, the entire exile is compared to a dream, as stated in Tehillim, "we were like dreamers." To grasp a vision during exile, a time referred to as "sleep," one must achieve it through intense dedication to Hashem throughout the day. Our sages explain that through intense longing for Hashem, like mushrooms that thirst for water, one can receive prophecy even at night, a time of sleep and darkness. From this story, we learn about Yaakov's greatness. Despite attaining such an extraordinary dream, he responded with fear, saying, "How great is this place." It's remarkable that instead of becoming haughty from such a dream, Yaakov gained an added level of fear of Hashem. This reaction is a sign of Yaakov's truthfulness. As our sages explain, any action preceded by the fear of Hashem will truly last, and any action done with sincerity will leave an enduring impression of fear. Fear of Hashem is the beginning and end of everything, as we have discussed elsewhere.
5
והנה באר בשדה כו' שלשה עדרי צאן רובצים עלי' כו'. במדרש הרבה פירושים ע"ז. ומסתמא יש ענין זה בכל פרט וכלל הכל הוא ג' בחי'. עולם שנה נפש. ובעולם הבאר הוא ביהמ"ק. [שלשה עדרי צאן כהנים לוים ישראלים. ועזרה והיכל וק"ק] ובשנה הוא שבת. ושלשה עדרי צאן שלשה ימים דמקמי שבתא שהם הכנה לשבת דכתיב רובצים עלי'. כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים הוא ג' ימים דבתר שבתא. ובנפש הוא המעין נובע שיש בלב כל איש ישראל. ופי הבאר כפשוטו פי של האדם שכחן של ישראל בפה. וע"י שמקשר כל הכוחות להוציא דברי תורה בקדושה מוציא מים חיים. גם פי הבאר הוא הברית מילה. והוא תלוי בפה האדם כנודע. והאבן גדולה ע"פ הבאר. כי הכלל מקום הפתוחה הוא משומר. כמשל שכל דלת צריך מנעול. לכן האבן גדולה על פי הבאר. ומ"מ יעקב אע"ה ע"י שהי' איש אמת נפתח לו הכל בנקל. כי כל אלה הסתרות הם מסטרא דשיקרא ומי שהוא איש אמת בורח השקר ממנו כנ"ל:
"And behold, there was a well in the field, and there were three flocks of sheep crouching around it." The Midrash offers many interpretations of this verse, which can be applied to three elements: the world, time, and the soul. In the element of the world, the well represents the Beit Hamikdash. The three flocks of sheep symbolize the Cohanim, Levites, and Israelites, as well as the courtyard, the inner sanctum, and the Holy of Holies. In the element of time, the well represents Shabbos. The three flocks of sheep are the three days before Shabbos, serving as preparation, as it states, "crouching before it." The phrase "from that well the flocks will drink" refers to the three days following Shabbos. In the element of the soul, the well represents the flowing wellspring within each Jew’s heart. The mouth of the well corresponds to the mouth of every person, as the power of Yisrael lies in their speech. By connecting all these energies to bring forth words of Torah in holiness, "living water springs forth." Additionally, the mouth of the well symbolizes the Bris Mila, which is also connected to the speech of a person. "The stone was great on the mouth of the well" implies that an opening needs to be guarded, just as a door requires a lock. Despite this, Yaakov, being a man of truth, could easily uncover the well. All these concealments stem from falsehood, but for a man of truth, falsehood dissipates.
6
ברש"י מה ת"ל ויצא שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. וקשה הא כל הקושיא הי' מאחר שאין שבח ותועלת ביציאה רק ההילוך למה נכתב היציאה. וא"כ תוגדל הקושיא בתי' זה כי חסרון היציאה אין צורך לכתוב. ויש לפרש הענין להיפוך כי כל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה זיוה כו'. פי' שאין השבח נקרא ע"ש המקום מאחר שהצדיק עודנו שמה. אבל ביציאתו מהמקום נשאר רשימה בהמקום. וזה שבח המקום שהי' דר בו אותו צדיק. ומקבל המקום חשיבות מרשימה זו שמניח הצדיק במקומו. וכן מצינו בבריאותו של עולם שכל זמן שלא ברא הקב"ה את עולמו לא הי' לעולם מציאות כי לא הי' רק השי"ת ואחר הבריאה זה קיום כל העולם מה שהניח הקב"ה רשימה המקיימת הכל כנודע ליודעים. וכן נוהג ענין הזה בכל המעשים שכל אבר שנעשה בו מצוה ועבודה בקדושה. נשאר בו רשימה קדושה והוא תיקון האדם:
Rashi (Bereishis 28:1) asks: Why does the Torah mention Yaakov leaving (Vayetze Yaakov), when the focus should be on his destination? Rashi explains that the departure of a tzadik from a place has a significant impact. This seems puzzling because the initial question was based on the idea that knowing where Yaakov left from is not as important as knowing where he is going. Rashi's answer suggests a negative impact on the place once Yaakov leaves, which seems to strengthen the original question. However, this can be understood differently: When a tzadik is in a place, he is its glory, meaning the place's value comes from the tzadik's presence. The Torah teaches that even after the tzadik leaves, an imprint of his holiness remains, giving the place enduring significance. This concept is also seen in the creation of the world. Before creation, there was only Hashem. After creation, the world's greatness lies in the divine imprint left by Hashem, which sustains it. Similarly, this principle applies to all actions a person performs. Each limb that engages in a mitzvah retains a level of sanctity, contributing to the individual's spiritual repair and the world's overall rectification.
7
ופרצת ימה וקדמה כו'. דרשו חז"ל על פסוק והאכלתיך נחלת יעקב אביך המענג שבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. דאיתא שם שדי שאמר לעולמו די שהיתה מתרחבת והולכת בלי שיעור. והצמצום הי' עבור הרשעים שאינם כדאי להשתמש כו'. כמ"ש חז"ל שלכך גנז אור הראשון כו'. נמצא כל גבולי ארץ מתבטלין להצדיק. כמ"ש שהמלך פורץ גדר ואין מוחין בידו. כי הצדיקים מקיימין העולם. ולכן אין המצרים עומדין בפניהם. ובאמת זה ניתן לכל איש ישראל. אך ע"י שפנימיות האדם מתלבש בגוף מזה בא הגבולים. וכפי התפשטות כח הנשמה בגוף נאמר כי ירחיב ה' את גבולך כו' כמ"ש במ"א. ולכן נאמר והאכלתיך כמ"ש שהכל מוכן ואין לנו פה לאכול. לכן אכילת שבת מצוה כי הוא מתקן הגוף ובא לנחלה בלי מצרים כנ"ל:
"You shall spread out to the west, east, north, and south” (Bereishis 28:14). Our sages link this to the verse, “And I shall feed you the inheritance of Yaakov,” indicating that one who delights in Shabbos receives a boundless inheritance (Shabbos 118a). Hashem's name, שדי, signifies the attribute that limited the world's expansion, as the wicked were unworthy of its full potential. Similarly, the light of the first day was reserved for the tzadikim. Physical limitations do not bind the tzadik, much like a king who can break through barriers. Since tzadikim sustain the world, no borders can confine them. This potential exists in every Jew, but the inner light is limited by the physical body. As the soul permeates the body, Hashem will expand one’s borders. The phrase “I shall feed you the inheritance of Yaakov” suggests that everything is ready, yet we often lack the capacity to partake. Eating on Shabbos is a mitzvah that elevates the body and grants a limitless spiritual inheritance, overcoming physical constraints.
תרל"ו
5636
ב"ה
With G-d's Blessing
במדרש אשא עיני כו' כי יעקב אע"ה עזב כל הסיועות אשר הי' לו אצל אביו. זכות אב ואם. וגם קדושת המקום ארץ ישראל. והכניס עצמו במדריגה זו שלא יהי' לו עזר רק מהשי"ת. וזה שכתבו חז"ל שתיקן תפילת ערבית. כי בודאי אין בכח היושב בחושך לבוא לתפלה כמאמר אין חבוש מתיר עצמו. אך בזאת נאות ליעקב אע"ה. באשר הכניס עצמו למקום החושך הזה. בזה תיקן תפילת ערבית. והאמת כי גם לנו נשאר מקבלה זו אשר קיבל על עצמו למס"נ עבור קדושת שמו ית' ולהלחם מלחמות ה' במקומות המסוכנים. לכן יש לנו ג"כ עבודות הקשות מעול גלות ועול היצה"ר הגובר עלינו תמיד וכן איתא במדרש כי אם הי' עולה על הסולם לא הי' הגלות ע"ש. ואנחנו מקבלים קבלת אבינו ובוחרים בדרכיהם לכן יש לנו לבטוח בהקב"ה שלא יבוא לנו היזק מזה ח"ו. ונזכה לצאת מהחשיכה לאורה ב"ב אמן:
The Midrash (Bereishis Rabbah 68:2) describes Yaakov's prayer, "I lift my eyes to the mountains, from where does my salvation come." Yaakov gave up all the support he had at his parents' home, the merit of his parents, and the holiness of Eretz Yisrael, placing himself in a situation where he relied solely on Hashem. This is what our sages meant when they said Yaakov inaugurated the evening prayer. A person in darkness typically cannot reach a place of prayer, as it states in Brachot 26b, "one who is in prison cannot free himself." However, Yaakov was different because he willingly placed himself in this situation, enabling him to establish this prayer.
We too inherit this energy from Yaakov, who, with absolute self-sacrifice, placed himself in dangerous situations to fight Hashem's battles. We face difficult battles from the yoke of exile and the evil inclination that constantly challenges us. The Midrash (Vayikra Rabbah 29:2) indicates that had Yaakov climbed the ladder with full faith, there would not have been any exile. However, Yaakov chose the path of exile to fight Hashem's battles. We follow in our forefather's path, trusting in Hashem that no harm will befall us, and we will merit to emerge from darkness into light, speedily in our days, Amen.
וכן ענין מראות החלום אף כי בודאי יעקב אע"ה לא הי' צריך לחלומות. רק כי הכניס עצמו במקום זה אשר לא הי' יכול להסתכל באספקלריא המאירה רק בחלום. וכן נדמה כל הגלות לחלום כמ"ש היינו כחולמים. ולהשיג מראה בעת החושך שמכונה בשינה. הוא ענין החלום. שזה בא רק ע"י רב התדבקות כל היום בעבודת הבורא כמ"ש במדרש הפ' כמה לך בשרי כו'. שע"י שכלתה נפשו ממש ככמהיות הללו שצמאים למים. עי"ז יכול לקבל נבואה גם בלילה וזמן שינה וגלות כנ"ל. ומפרשה זו נלמד שבחו של יעקב אע"ה במה שהשיג חלום נפלא כזה ונאמר אח"כ ויירא ויאמר מה נורא כו'. והוא פלא שמחלום כזה שיש להתגאות בו. קיבל הוא ממנו יראה והוא סימן אמת כמ"ש בספרים. וכלל הדברים שכל מעשה שמקדמין לה היראה היא מתקיימת באמת. וכן כל מעשה שנעשית באמת נשאר ממנה יראה לאדם. והיראה היא ראשית הכל ואחרית הכל וכבר כתבנו מזה במ"א:
This is also the idea behind the vision and dream that Yaakov had. Although Yaakov did not need dreams, he placed himself in a situation of spiritual darkness where he could no longer see with a clear vision. Therefore, his revelations had to occur through dreams. Similarly, the entire exile is compared to a dream, as stated in Tehillim, "we were like dreamers." To grasp a vision during exile, a time referred to as "sleep," one must achieve it through intense dedication to Hashem throughout the day. Our sages explain that through intense longing for Hashem, like mushrooms that thirst for water, one can receive prophecy even at night, a time of sleep and darkness.
From this story, we learn about Yaakov's greatness. Despite attaining such an extraordinary dream, he responded with fear, saying, "How great is this place." It's remarkable that instead of becoming haughty from such a dream, Yaakov gained an added level of fear of Hashem. This reaction is a sign of Yaakov's truthfulness. As our sages explain, any action preceded by the fear of Hashem will truly last, and any action done with sincerity will leave an enduring impression of fear. Fear of Hashem is the beginning and end of everything, as we have discussed elsewhere.
והנה באר בשדה כו' שלשה עדרי צאן רובצים עלי' כו'. במדרש הרבה פירושים ע"ז. ומסתמא יש ענין זה בכל פרט וכלל הכל הוא ג' בחי'. עולם שנה נפש. ובעולם הבאר הוא ביהמ"ק. [שלשה עדרי צאן כהנים לוים ישראלים. ועזרה והיכל וק"ק] ובשנה הוא שבת. ושלשה עדרי צאן שלשה ימים דמקמי שבתא שהם הכנה לשבת דכתיב רובצים עלי'. כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים הוא ג' ימים דבתר שבתא. ובנפש הוא המעין נובע שיש בלב כל איש ישראל. ופי הבאר כפשוטו פי של האדם שכחן של ישראל בפה. וע"י שמקשר כל הכוחות להוציא דברי תורה בקדושה מוציא מים חיים. גם פי הבאר הוא הברית מילה. והוא תלוי בפה האדם כנודע. והאבן גדולה ע"פ הבאר. כי הכלל מקום הפתוחה הוא משומר. כמשל שכל דלת צריך מנעול. לכן האבן גדולה על פי הבאר. ומ"מ יעקב אע"ה ע"י שהי' איש אמת נפתח לו הכל בנקל. כי כל אלה הסתרות הם מסטרא דשיקרא ומי שהוא איש אמת בורח השקר ממנו כנ"ל:
"And behold, there was a well in the field, and there were three flocks of sheep crouching around it." The Midrash offers many interpretations of this verse, which can be applied to three elements: the world, time, and the soul.
In the element of the world, the well represents the Beit Hamikdash. The three flocks of sheep symbolize the Cohanim, Levites, and Israelites, as well as the courtyard, the inner sanctum, and the Holy of Holies. In the element of time, the well represents Shabbos. The three flocks of sheep are the three days before Shabbos, serving as preparation, as it states, "crouching before it." The phrase "from that well the flocks will drink" refers to the three days following Shabbos. In the element of the soul, the well represents the flowing wellspring within each Jew’s heart. The mouth of the well corresponds to the mouth of every person, as the power of Yisrael lies in their speech. By connecting all these energies to bring forth words of Torah in holiness, "living water springs forth."
Additionally, the mouth of the well symbolizes the Bris Mila, which is also connected to the speech of a person. "The stone was great on the mouth of the well" implies that an opening needs to be guarded, just as a door requires a lock. Despite this, Yaakov, being a man of truth, could easily uncover the well. All these concealments stem from falsehood, but for a man of truth, falsehood dissipates.
ברש"י מה ת"ל ויצא שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. וקשה הא כל הקושיא הי' מאחר שאין שבח ותועלת ביציאה רק ההילוך למה נכתב היציאה. וא"כ תוגדל הקושיא בתי' זה כי חסרון היציאה אין צורך לכתוב. ויש לפרש הענין להיפוך כי כל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה זיוה כו'. פי' שאין השבח נקרא ע"ש המקום מאחר שהצדיק עודנו שמה. אבל ביציאתו מהמקום נשאר רשימה בהמקום. וזה שבח המקום שהי' דר בו אותו צדיק. ומקבל המקום חשיבות מרשימה זו שמניח הצדיק במקומו. וכן מצינו בבריאותו של עולם שכל זמן שלא ברא הקב"ה את עולמו לא הי' לעולם מציאות כי לא הי' רק השי"ת ואחר הבריאה זה קיום כל העולם מה שהניח הקב"ה רשימה המקיימת הכל כנודע ליודעים. וכן נוהג ענין הזה בכל המעשים שכל אבר שנעשה בו מצוה ועבודה בקדושה. נשאר בו רשימה קדושה והוא תיקון האדם:
Rashi (Bereishis 28:1) asks: Why does the Torah mention Yaakov leaving (Vayetze Yaakov), when the focus should be on his destination? Rashi explains that the departure of a tzadik from a place has a significant impact. This seems puzzling because the initial question was based on the idea that knowing where Yaakov left from is not as important as knowing where he is going. Rashi's answer suggests a negative impact on the place once Yaakov leaves, which seems to strengthen the original question. However, this can be understood differently: When a tzadik is in a place, he is its glory, meaning the place's value comes from the tzadik's presence. The Torah teaches that even after the tzadik leaves, an imprint of his holiness remains, giving the place enduring significance.
This concept is also seen in the creation of the world. Before creation, there was only Hashem. After creation, the world's greatness lies in the divine imprint left by Hashem, which sustains it. Similarly, this principle applies to all actions a person performs. Each limb that engages in a mitzvah retains a level of sanctity, contributing to the individual's spiritual repair and the world's overall rectification.
ופרצת ימה וקדמה כו'. דרשו חז"ל על פסוק והאכלתיך נחלת יעקב אביך המענג שבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. דאיתא שם שדי שאמר לעולמו די שהיתה מתרחבת והולכת בלי שיעור. והצמצום הי' עבור הרשעים שאינם כדאי להשתמש כו'. כמ"ש חז"ל שלכך גנז אור הראשון כו'. נמצא כל גבולי ארץ מתבטלין להצדיק. כמ"ש שהמלך פורץ גדר ואין מוחין בידו. כי הצדיקים מקיימין העולם. ולכן אין המצרים עומדין בפניהם. ובאמת זה ניתן לכל איש ישראל. אך ע"י שפנימיות האדם מתלבש בגוף מזה בא הגבולים. וכפי התפשטות כח הנשמה בגוף נאמר כי ירחיב ה' את גבולך כו' כמ"ש במ"א. ולכן נאמר והאכלתיך כמ"ש שהכל מוכן ואין לנו פה לאכול. לכן אכילת שבת מצוה כי הוא מתקן הגוף ובא לנחלה בלי מצרים כנ"ל:
"You shall spread out to the west, east, north, and south” (Bereishis 28:14). Our sages link this to the verse, “And I shall feed you the inheritance of Yaakov,” indicating that one who delights in Shabbos receives a boundless inheritance (Shabbos 118a). Hashem's name, שדי, signifies the attribute that limited the world's expansion, as the wicked were unworthy of its full potential. Similarly, the light of the first day was reserved for the tzadikim.
Physical limitations do not bind the tzadik, much like a king who can break through barriers. Since tzadikim sustain the world, no borders can confine them. This potential exists in every Jew, but the inner light is limited by the physical body. As the soul permeates the body, Hashem will expand one’s borders.
The phrase “I shall feed you the inheritance of Yaakov” suggests that everything is ready, yet we often lack the capacity to partake. Eating on Shabbos is a mitzvah that elevates the body and grants a limitless spiritual inheritance, overcoming physical constraints.