ויתן אל משה ככלותו במד' כל מ' יום למד ושכח כו'. להודיע כי הכל הולך אחר החיתום. ובסוף היגיעה בא הישועה. ובוודאי יגיעת מרע"ה ארבעים יום לא אכל ושתה כו' ונעשה כמלאכי השרת. וזהו ככלותו שהוא כלות הנפש ונתלבש בענן. לכך כתיב לדבר אתו. מה שאין הפה יכול לדבר. ואח"כ נתן לו במתנה התורה:
The pasuk (Shemos 31:18) states, “And He gave Moshe (the Torah) after forty days…” This teaches that for forty days, Moshe learned and forgot, only receiving the Torah as a gift at the end, bringing salvation. Moshe's intense effort, not eating or drinking for forty days, elevated him to the level of angels. The word ככלותו signifies both completion and intense longing. Moshe's soul reached a state of כלות הנפש (soul's expiration) due to his deep yearning for the Torah. Thus, the pasuk says, “When He completed speaking to him.” Moshe reached a state beyond words, and only then did Hashem give him the Torah as a gift, emphasizing the importance of complete effort and longing before divine assistance is granted.
4
ברש"י אין לך יפה מן הצניעות. וקשה למה לא נתן גם הראשונות בצינעא. אבל בוודאי שניהם צריכין שבוודאי בראשונות היו בני ישראל בחי' צדיקים גמורים. והיו מוכנים להטות כל הברואים אליו ית'. ולפרסם כבוד מלכותו ית' בעולם בפרהסיא. כאשר כך הי' רצון אבינו אברהם בתחלה. אכן כאשר עמלק הרשע ימ"ש הטיל שאור בעיסה ועיכב הטובה מכל האומות אשר נדחו על ידו. כמ"ש ראשית גוים עמלק כו'. וכמ"ש במ"א. ונפלו גם בנ"י מהתלהבות הראשון עד שגרם שבאו אח"כ לכלל חטא העגל. לכן הי' אח"כ העצה בבחי' הצניעות. ומ"מ גם זה אמת כי לולי התלהבות הקודם בפירסום לא הי' אח"כ יכולת לילך בדרך צניעות. רק ע"י שכבר הקדימו בקולי קולות נתקיים אח"כ הצניעות. וזה לימוד לדורות כי בתחילה צריך להיות בהתלהבות עצום. ואם כי לא יהי' נשאר זאת ההתלהבות דבר של קיימא. עכ"ז הוא העצה גם לימי הירידה אח"כ. והאמת כי מקודם היו בנ"י למעלה מהטבע ממש כמלאכי השרת. וכמו לעתיד לבוא שיהי' עבודת הבורא ית' בפרהסיא. רק בעוה"ז צריך להיות בהסתר. ובוודאי הרצון צריך להיות בעין טובה להשתוקק לפרסום כבוד שמו ית'. אבל כאשר רואין רוב הסתרות וכחות הסט"א השולטים בעלמא דשיקרא. צריכין בע"כ להתנהג בהסתר ובצניעות כנ"ל. ואמרנו לשון זה אין יפה מן הצניעות הוא כלשון משנה יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. שאם בלי ספק גדלה קדושת עוה"ב ביתר שאת אך יש חן לפניו ית' בעבודת האדם בעוה"ז יותר. וכמו כן הצניעות הוטב בעיני הבורא ית' אם כי היא למטה ממדריגות לוחות ראשונות. והוא כיתרון הבעל תשובה על צדיק גמור. והנה כדברים האלה הבינו בנ"י גם בראשית הענין ואמרו דבר אתה עמנו כו' פן נמות. ולא הוטב בעיני מרע"ה לאשר הוא ע"ה לא הי' לו נגיעה בזה החטא. אבל בנ"י לב יודע מרת נפשו. והסכים הקב"ה לדבריהם כמ"ש במ"א מזה:
תרל"ט
5639
תשא ופ' פרה. ערבובי דברים.
Tisa and Parshat Parah. Mixed items.
ויתן אל משה ככלותו במד' כל מ' יום למד ושכח כו'. להודיע כי הכל הולך אחר החיתום. ובסוף היגיעה בא הישועה. ובוודאי יגיעת מרע"ה ארבעים יום לא אכל ושתה כו' ונעשה כמלאכי השרת. וזהו ככלותו שהוא כלות הנפש ונתלבש בענן. לכך כתיב לדבר אתו. מה שאין הפה יכול לדבר. ואח"כ נתן לו במתנה התורה:
The pasuk (Shemos 31:18) states, “And He gave Moshe (the Torah) after forty days…” This teaches that for forty days, Moshe learned and forgot, only receiving the Torah as a gift at the end, bringing salvation.
Moshe's intense effort, not eating or drinking for forty days, elevated him to the level of angels. The word ככלותו signifies both completion and intense longing. Moshe's soul reached a state of כלות הנפש (soul's expiration) due to his deep yearning for the Torah.
Thus, the pasuk says, “When He completed speaking to him.” Moshe reached a state beyond words, and only then did Hashem give him the Torah as a gift, emphasizing the importance of complete effort and longing before divine assistance is granted.
ברש"י אין לך יפה מן הצניעות. וקשה למה לא נתן גם הראשונות בצינעא. אבל בוודאי שניהם צריכין שבוודאי בראשונות היו בני ישראל בחי' צדיקים גמורים. והיו מוכנים להטות כל הברואים אליו ית'. ולפרסם כבוד מלכותו ית' בעולם בפרהסיא. כאשר כך הי' רצון אבינו אברהם בתחלה. אכן כאשר עמלק הרשע ימ"ש הטיל שאור בעיסה ועיכב הטובה מכל האומות אשר נדחו על ידו. כמ"ש ראשית גוים עמלק כו'. וכמ"ש במ"א. ונפלו גם בנ"י מהתלהבות הראשון עד שגרם שבאו אח"כ לכלל חטא העגל. לכן הי' אח"כ העצה בבחי' הצניעות. ומ"מ גם זה אמת כי לולי התלהבות הקודם בפירסום לא הי' אח"כ יכולת לילך בדרך צניעות. רק ע"י שכבר הקדימו בקולי קולות נתקיים אח"כ הצניעות. וזה לימוד לדורות כי בתחילה צריך להיות בהתלהבות עצום. ואם כי לא יהי' נשאר זאת ההתלהבות דבר של קיימא. עכ"ז הוא העצה גם לימי הירידה אח"כ. והאמת כי מקודם היו בנ"י למעלה מהטבע ממש כמלאכי השרת. וכמו לעתיד לבוא שיהי' עבודת הבורא ית' בפרהסיא. רק בעוה"ז צריך להיות בהסתר. ובוודאי הרצון צריך להיות בעין טובה להשתוקק לפרסום כבוד שמו ית'. אבל כאשר רואין רוב הסתרות וכחות הסט"א השולטים בעלמא דשיקרא. צריכין בע"כ להתנהג בהסתר ובצניעות כנ"ל. ואמרנו לשון זה אין יפה מן הצניעות הוא כלשון משנה יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. שאם בלי ספק גדלה קדושת עוה"ב ביתר שאת אך יש חן לפניו ית' בעבודת האדם בעוה"ז יותר. וכמו כן הצניעות הוטב בעיני הבורא ית' אם כי היא למטה ממדריגות לוחות ראשונות. והוא כיתרון הבעל תשובה על צדיק גמור. והנה כדברים האלה הבינו בנ"י גם בראשית הענין ואמרו דבר אתה עמנו כו' פן נמות. ולא הוטב בעיני מרע"ה לאשר הוא ע"ה לא הי' לו נגיעה בזה החטא. אבל בנ"י לב יודע מרת נפשו. והסכים הקב"ה לדבריהם כמ"ש במ"א מזה: