Sefer HaMitzvot · Negative Commandments, Chapter 317
1
הזהירנו מלקלל איש איזה שיהיה מישראל. והוא אמרו לא תקלל חרש, והבן ממני ענין זה החרש מהו, וזה כי כשהנפש כשהתנועעה לנקום מהמזיק לפי צורת ההיזק הקיימת בדמיון הנה לא תסור מהיות מתנועעת עד שתגמול למזיק לפי צורת ההיזק הרשומה בדמיון וכאשר שלמה לו גמול תנוח אותה התנועה ונעדרה מהתנועעה מן הדמיון, ופעמים ישלימנו גמול בקללה ובחרופין לבד ותנוח בדעתו בשיעור מה שהגיע למזיק היזק באותן המאמרים והחרוף, ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח אותה התנועה עד שתאבידהו ממונו אז תנוח בדעתו שיעור מה שהגיע לו מכאב לאבוד ממונו, ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח עד שתנקום ממנו בגופו ממיני ההכאות וחסרון האיברים, ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח התנועה עד שתקח נפש המזיק ואת חלקו מן המציאות וזה הוא התכלית, ופעמים תהיה תנועת הנפש קטנה לבקשת עונש המזיק וזה לקטנות עונש עד שתנוח התנועה בצעקות וגזמו עליו וקללו אע"פ שלא ישמע אותו אדם ולא יהיה במעמד ההוא, וזה מפורסם מפועל בעלי החמה וכעס שתנוח דעתם בזה השיעור מהחטאים הקלים ואף על פי שיהיה החוטא בלתי יודע בכעסם ולא ישמע בחרופיהם. ואולי יהיה בדעתנו כי בתכלית מה שנאסר לנו קללת איש מישראל כשיהיה שומע אותו למה שישיגהו מן הצער והכאב אבל קללת החרש אחר שלא ישמע ולא יכאב בו שלא יהיה בזה חטא, הנה הודיענו שהוא אסור והזהיר ממנו, כי התורה לא הקפידה בענין המקולל לבד אבל הקפידה גם כן בענין המקלל לבד כשהזהיר שלא יניע נפשו לנקימה ולא ירגיל לכעוס, וכן בעלי הקבלה הביאו ראיה על איסור קללת כל איש מישראל מאמרו לא תקלל חרש. ולשון ספרא אין לי אלא חרש מנין לרבות כל אדם תלמוד לומר ונשיא בעמך לא תאור אם כן למה נאמר חרש מה חרש מיוחד בחיים יצא המת שאינו בחיים. ובמכילתא לא תקלל חרש דבר הכתוב באומללין שבאדם. וכל מה שאמרנו בתנאי שיקלל בשם, וכן כשקלל עצמו לוקה. הנה כבר התבאר שמי שקלל חבירו בשם עובר בלאו אחד והוא לא תקלל חרש. ומי שקלל הדיין עובר בשני לאוין ולוקה שתים, ומי שקלל נשיא לוקה שלש. ולשון מכילתא כשהוא אומר ונשיא בעמך לא תאור אחד דיין ואחד נשיא במשמע ומה תלמוד לומר אלהים לא תקלל לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, מכאן אמדו יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים משום לא תקלל חרש ומשום האב ומשום דיין ומשום נשיא בעמך מכל מקום. הנה התבאר מה שזכרנוהו. והתבארו משפטי מצוה זו ברביעי משבועות. (קדושים, הלכות סנהדרין פכ"ו):
He prohibited us from cursing any Israelite person. And that is His saying, "You shall not curse a deaf person" (Leviticus 19:14). And understand the content of this, 'deaf person,' from me: And that is that when the spirit is moved to take revenge upon the injurer according to the nature of the imagined injury - behold it will not veer from its activity until the injurer is repaid according to the injury recorded by the imagination. And when his repayment is complete, the activity then departs from the imagination. So sometimes he will repay him only with a curse and disparagement, and his mind will be calmed by the measure of injury caused by those statements and by the disparagement. But sometimes the matter will be harsher, and the activity will not be stilled until he destroys [the offender's] property. Then his mind is calmed by the measure of pain caused to [the other] by the loss of his property. However sometimes the matter is [even] harsher, such that he will not be calmed until he takes revenge on [the other's] body with different injuries and the destruction of [his] limbs. And sometimes the matter will be harsher [still] and the [mental] activity will not cease until he takes the life of the injurer and his portion of existence; and that is the extreme. But sometimes the activity of the soul will be gentler than to seek the punishment of the injurer - due to the smallness of the crime - to the point that the activity will end with [just] yelling, anger and cursing [of the other], even though that other person does not hear [it] and is not present. And this is well-known about the actions of temperamental and angry people - that their minds are calmed from light offenses with this measure, even though the offender does not know of their anger and does not hear their disparagement. And perhaps we would have in our mind that the point of what is forbidden to us is the curse of an Israelite when he hears it, such that distress and pain come to him; but since a deaf person does not hear [it] and it does not hurt him, the curse would not be a sin. Hence Scripture is informing us that it is forbidden, and we are prohibited from [doing] it. For the Torah was not only concerned exclusively with the state of the one cursed, but also with that of the one cursing - in that it forbade him to move his soul towards vengeance, and that he not become accustomed to getting angry. And the masters of the tradition accordingly brought a proof about the cursing of any Israelite from His saying, "You shall not curse a deaf person": And the language of the Sifra (Sifra, Kedoshim, Section 2:13) is, "I only know of a deaf person. From where [do we know] to include all people? [Hence] we learn to say, 'You shall not curse a nassi (elevated person) among your people' (Exodus 22:27). If so, why is it stated, 'a deaf person?' Just as a deaf person is distinctive in being alive [so too is it the case for anyone alive] - to exclude a dead man, who is not alive." And in the Mekhilta (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 21:17:3): "'You shall not curse a deaf person' - the most abject of people." And everything that we have said is on condition that it be with [God's] name. And one is also lashed when he curses himself. Behold it has already been explained that one who curses his fellow with [God's] name is transgressing a negative commandment - and that is, "You shall not curse a deaf person." And one who curses a judge is transgressing two negative commandments, and is lashed twice. But one who curses a nassi is lashed three times. And the language of the Mekhilta (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 22:27:2) is, "When he says, 'You shall not curse a nassi among your people,' both a nassi and a judge are implied. So what do we learn to say [from], 'You shall not curse the powers (judges)' (Exodus 22:27)? To make liable for this on its own and for that on its own. From here, they said, 'One may speak one thing and be liable on account of four things. On account of, "You shall not curse a deaf person," on account of the father, on account of a judge and on account of "a nassi among your people," in any event.'" Behold, what we mentioned has become clear. And the regulations of this commandment have been explained in the fourth [chapter] of Shevuot. (See Parashat Kedoshim; Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction 26.)
הזהירנו מלקלל איש איזה שיהיה מישראל. והוא אמרו לא תקלל חרש, והבן ממני ענין זה החרש מהו, וזה כי כשהנפש כשהתנועעה לנקום מהמזיק לפי צורת ההיזק הקיימת בדמיון הנה לא תסור מהיות מתנועעת עד שתגמול למזיק לפי צורת ההיזק הרשומה בדמיון וכאשר שלמה לו גמול תנוח אותה התנועה ונעדרה מהתנועעה מן הדמיון, ופעמים ישלימנו גמול בקללה ובחרופין לבד ותנוח בדעתו בשיעור מה שהגיע למזיק היזק באותן המאמרים והחרוף, ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח אותה התנועה עד שתאבידהו ממונו אז תנוח בדעתו שיעור מה שהגיע לו מכאב לאבוד ממונו, ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח עד שתנקום ממנו בגופו ממיני ההכאות וחסרון האיברים, ופעמים יהיה הענין יותר קשה ולא תנוח התנועה עד שתקח נפש המזיק ואת חלקו מן המציאות וזה הוא התכלית, ופעמים תהיה תנועת הנפש קטנה לבקשת עונש המזיק וזה לקטנות עונש עד שתנוח התנועה בצעקות וגזמו עליו וקללו אע"פ שלא ישמע אותו אדם ולא יהיה במעמד ההוא, וזה מפורסם מפועל בעלי החמה וכעס שתנוח דעתם בזה השיעור מהחטאים הקלים ואף על פי שיהיה החוטא בלתי יודע בכעסם ולא ישמע בחרופיהם. ואולי יהיה בדעתנו כי בתכלית מה שנאסר לנו קללת איש מישראל כשיהיה שומע אותו למה שישיגהו מן הצער והכאב אבל קללת החרש אחר שלא ישמע ולא יכאב בו שלא יהיה בזה חטא, הנה הודיענו שהוא אסור והזהיר ממנו, כי התורה לא הקפידה בענין המקולל לבד אבל הקפידה גם כן בענין המקלל לבד כשהזהיר שלא יניע נפשו לנקימה ולא ירגיל לכעוס, וכן בעלי הקבלה הביאו ראיה על איסור קללת כל איש מישראל מאמרו לא תקלל חרש. ולשון ספרא אין לי אלא חרש מנין לרבות כל אדם תלמוד לומר ונשיא בעמך לא תאור אם כן למה נאמר חרש מה חרש מיוחד בחיים יצא המת שאינו בחיים. ובמכילתא לא תקלל חרש דבר הכתוב באומללין שבאדם. וכל מה שאמרנו בתנאי שיקלל בשם, וכן כשקלל עצמו לוקה. הנה כבר התבאר שמי שקלל חבירו בשם עובר בלאו אחד והוא לא תקלל חרש. ומי שקלל הדיין עובר בשני לאוין ולוקה שתים, ומי שקלל נשיא לוקה שלש. ולשון מכילתא כשהוא אומר ונשיא בעמך לא תאור אחד דיין ואחד נשיא במשמע ומה תלמוד לומר אלהים לא תקלל לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, מכאן אמדו יש מדבר דבר אחד וחייב עליו משום ארבעה דברים משום לא תקלל חרש ומשום האב ומשום דיין ומשום נשיא בעמך מכל מקום. הנה התבאר מה שזכרנוהו. והתבארו משפטי מצוה זו ברביעי משבועות. (קדושים, הלכות סנהדרין פכ"ו):
He prohibited us from cursing any Israelite person. And that is His saying, "You shall not curse a deaf person" (Leviticus 19:14). And understand the content of this, 'deaf person,' from me: And that is that when the spirit is moved to take revenge upon the injurer according to the nature of the imagined injury - behold it will not veer from its activity until the injurer is repaid according to the injury recorded by the imagination. And when his repayment is complete, the activity then departs from the imagination. So sometimes he will repay him only with a curse and disparagement, and his mind will be calmed by the measure of injury caused by those statements and by the disparagement. But sometimes the matter will be harsher, and the activity will not be stilled until he destroys [the offender's] property. Then his mind is calmed by the measure of pain caused to [the other] by the loss of his property. However sometimes the matter is [even] harsher, such that he will not be calmed until he takes revenge on [the other's] body with different injuries and the destruction of [his] limbs. And sometimes the matter will be harsher [still] and the [mental] activity will not cease until he takes the life of the injurer and his portion of existence; and that is the extreme. But sometimes the activity of the soul will be gentler than to seek the punishment of the injurer - due to the smallness of the crime - to the point that the activity will end with [just] yelling, anger and cursing [of the other], even though that other person does not hear [it] and is not present. And this is well-known about the actions of temperamental and angry people - that their minds are calmed from light offenses with this measure, even though the offender does not know of their anger and does not hear their disparagement. And perhaps we would have in our mind that the point of what is forbidden to us is the curse of an Israelite when he hears it, such that distress and pain come to him; but since a deaf person does not hear [it] and it does not hurt him, the curse would not be a sin. Hence Scripture is informing us that it is forbidden, and we are prohibited from [doing] it. For the Torah was not only concerned exclusively with the state of the one cursed, but also with that of the one cursing - in that it forbade him to move his soul towards vengeance, and that he not become accustomed to getting angry. And the masters of the tradition accordingly brought a proof about the cursing of any Israelite from His saying, "You shall not curse a deaf person": And the language of the Sifra (Sifra, Kedoshim, Section 2:13) is, "I only know of a deaf person. From where [do we know] to include all people? [Hence] we learn to say, 'You shall not curse a nassi (elevated person) among your people' (Exodus 22:27). If so, why is it stated, 'a deaf person?' Just as a deaf person is distinctive in being alive [so too is it the case for anyone alive] - to exclude a dead man, who is not alive." And in the Mekhilta (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 21:17:3): "'You shall not curse a deaf person' - the most abject of people." And everything that we have said is on condition that it be with [God's] name. And one is also lashed when he curses himself. Behold it has already been explained that one who curses his fellow with [God's] name is transgressing a negative commandment - and that is, "You shall not curse a deaf person." And one who curses a judge is transgressing two negative commandments, and is lashed twice. But one who curses a nassi is lashed three times. And the language of the Mekhilta (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 22:27:2) is, "When he says, 'You shall not curse a nassi among your people,' both a nassi and a judge are implied. So what do we learn to say [from], 'You shall not curse the powers (judges)' (Exodus 22:27)? To make liable for this on its own and for that on its own. From here, they said, 'One may speak one thing and be liable on account of four things. On account of, "You shall not curse a deaf person," on account of the father, on account of a judge and on account of "a nassi among your people," in any event.'" Behold, what we mentioned has become clear. And the regulations of this commandment have been explained in the fourth [chapter] of Shevuot. (See Parashat Kedoshim; Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction 26.)