אגרות צפון 13

עדות. אבל לפעולה כזאת בצדק ואהבה הכרת יסודות אמתיות החיים בפעם אחת איננה מספקת, תעודתך בתור איש ישראל ונושא דגל התורה על דבר האלהים והאדם בעד האנושית, לא נמלאה עדנה במבנה חייך לבד על יסודי האמתיות ההם; בגלל המטרה האחת והשניה עליך לחרות עמוק עמוק בלבבך כמה פעמים את עיקרי הרעיונות ותוצאותיהם על ידי הדבור ואותות המעשה ועל ידם תחזיק במעוזם בעדך ובעד אחרים. זה הוא מושג העדות. — האמת אשר עליה להוליד את החיים דרושה להיות מלומדה ושנונה ובאופן בולט, ככל אשר תהי יד היכולת להציגה בחיים לפני הרוח והנפש, לכן יתר שאת לכוננה בעדות המעשה ע"י אותות ופעולות. באופן כזה הרעיון העיקרי: ה' הוא הבורא ואדון כל; הכל קנין ה', האדם הנהו הסוכן עליהם לפי רצון ה' וישראל הוא נושא התורה לתעודת האדם הזאת, על ידי העדות: שבת, חדש, ערלה, חלה, בכור, וביחס אל אדמת ישראל: יובל, שמטה, חלה, תרומה ובכורים.

Edoth. — Symbolic Observances. — The acknowledgment of the essential principles of life in righteousness and love does not suffice to actually build up such a life, nor is it even sufficient for the accomplishment of your mission as Israelite, as bearer of the law of God to man, actually to live in accordance with those fundamental principles; there is need, in addition thereto, of symbolic words and actions which shall stamp them indelibly upon the soul, and thus preserve them for you and for others. A truth, in order to produce results, must be impressed upon the mind and heart repeatedly and emphatically. This is the essential concept of the Edoth. The symbols are chiefly those of actions, of practices which serve as signs of an idea. Thus the doctrine that God is the creator and possessor of all; that all is His; man the admintrator according to His will, and Israel the teacher of the law of humanity's mission, is symbolized in the commandments בכור, the sanctity of the first-born, חלה, the giving of the portion of dough, ערלה, the prohibition of the use of immature fruit, חדש, the prohibition of the use of the new grain previous to the offering of the measure of barley, שבת, the Sabbath, and in reference to Israel's holy soil through the Sabbatical and Jubilee years, תרומה ויובל שמטה, the heave-offering and בכורים, the offering of the first ripe fruits.

ה' הוא הבורא והמכלכל את גוף ורוח האומה בקרב ישראל — על ידי פסח, שבועות, סכות ושמיני־עצרת; — ובגולה, גם על ידי חנכה ופורים; — ההכרה, כי הגוף יקבל ערכו רק על ידי הרוח והחופש על ידי החוק על ידי "ספירה". לשים לבעל הסבות ומטרת הגלות, עם האזהרה לבלי הכשל בעון גלות ע"י "התעניות"; לקדש גם את הגוף והזהירות לבלי השקע בתאוות הבהמיות: על ידי "המילה"; לשעבד כחות הרוח הלב והגוף אל עבודת האל המיוחד: על ידי "תפלין"; — לשוות לנגד עינינו תמיד את האל היחיד הטמיר ונעלם והתגלותו בימי קדם; לצייר ברעיונינו את הגבול אשר גבלו עלינו בעד השכל הנקנה ע"י החושים להגן בעדנו לבל נתור אחרי לבבנו ואחרי עינינו, על ידי "ציצית"; קדש את ביתך להיכל ה', וחייך בו לעבודת אלהים על ידי "מזוזה"; — הכרת מצב "יעקב אבינו" בתעודת שם "ישראל" הלא הוא: עיני ורפיון בכח ועוצם ידו העצמי, למען היות מוכשר אל תעודת ישראל הרוחנית הבאה בהתגלות ה', על ידי "מצה וגיד הנשה";

The doctrine that God is the Redeemer and Savior of Israel, and also He that revealed His holy law to His chosen nation, is symbolized by פסח, the Passover festival, שבועות, the Feast of Weeks, סכות, the Feast of Tabernacles and שמיני עצרת, the Eighth day of Solemn Assembly. That God is to us in exile what He was to our ancestors, is symbolized in חנוכה, Hanuccah, the Memorial of the Re-dedication of the Temple and in פורים, Purim, the Memorial of the deliverance from Haman. Acknowledgment that the spirit vivifies the body and that law is needful as a regulation to freedom is symbolized in the ספירה, the counting of the days between Passover and the Feast of Weeks. Consideration of the causes of the exile and warning to shun the sins which have led thereto are inculcated by the תעניות, fast days. To keep even the body and its organs pure and holy, and to shun all that leads to bestiality is taught by מילה, circumcision. To dedicate all the powers of our mind, heart, and body to the service of the All-One is the lesson of תפלין, the Phylacteries. Reminder of the presence of the Invincible One and of His revelation in the past, limitation and repression of sensuality as a weapon for battle against evil, are the purposes of ציצית, the show-threads. Consecration of the Jewish home as a temple of God, of the Jewish life therein as a perpetual service of God, is the aim of מזוזה, the sacred inscription on the door posts. Recognition of the Jacob-state in Israel, that is, of the lack of external might and independence as a requirement of a truly spiritual conception of the Israel-mission to teach the revelation of God, is symbolized in the מצה, bread of afflicton, and גיד הנשה, prohibition of the sinew of the hip that was lamed.

להשמר מאלקיות הקנין ובכל זאת לבלי התרחק ממנו ולהשתמש בו בהשכל ודעת: ע"י לולב וסוכה וביחס אל ארץ ישראל, על ידי "מעשרות"; — ובאחרונה, בחינת החיים על פי הרעיון: אלהים ומלך שופט ואב; והידיעה וההכרה, כי נאבד זכות המציאות והחיים, אם לא נמלא את תעודת חיינו במלואה, גם לפנות אל על בתשובה שלמה להיטיב דרכנו לימים הבאים: על ידי ר"ח ר"ה שופר ויום הכפורים א). כל אלה יחד יביעו רעיונות, אבל נשתמר לבלי לפוצץ את הרעיון במלה; רק לאחדם כמו הרעיון בעצמו, שעליו להוליד החלטת הדעת, לכן רשומו יהיה נכר בנפש ג"כ באחדות ע"י פעולה לשם אות, על ידי זה גם מאמר המכלכל איזה רעיון, האוצר בקרבו החלטה מתפעלת מאחדות כללית אפשר הוא להשמע ביותר, גם מובן הנהו בנקל אף מחוץ להיהדות.— כל פעולה ומעשה פרטי בחלק הנקרא בשם עדות: כתב, מלה ודבור; זכרון הוא לנפש או מאמר במחשבה תחלה ע"י שפת הפעולה הנכבדה הזאת, עד הדבר היותר קטן שנהיה שחוק לרבים: את שלא נאכל ביצה שנולדה ביו"ט ושבת, כל אלה מאמר העדות, והזהירות היתרה בדברים הנראים כי קטנים המה, לא יחשבו לדברים טפלים, חסרי טעם ומעוררים צחוק גם בעיני אלה אשר לצון חמדו להם, בלתי גרועה מהזהירות היתרה לברוא לנו ניב שפתים ברור מללו ולהדר אחרי כתב טוב ויפה.—קח לך למשל בראש וראשון את יום השבת עם "המלאכות האסורות בו".

A wise appreciation and use of property, equally removed from the two extremes of scorn and over-estimation, is taught by לולב, the palm-branch of the Succoth festival, and by סוכה, the symbolic booth. As concerns the land of Israel, the same lesson is taught by מעשרות, the tithe-offering. Finally, that highest and most solemn thought known to religion, that God is the supreme Ruler, Judge, and Father; that it is our duty to scrutinize our doings in life in order to know whether they really come up to the high demands of the Holy Law; that it is our duty, when necessary, to recognize and confess our short-comings, which have deprived us of our claim to life, and made us dependent for existence and preservation solely upon the Divine mercy and that it is incumbent upon us to strive to lift ourselves up to a higher plane and a purer future; these sublime and holy truths are taught by ר״ה וי״כ, the New Year and Atonement-day, by שופר ור״ח, by the solemn blast of the ram's-horn, by the rites of the New Month. These symbolic acts and seasons all give expression to ideas, without splitting them up into words as speech must. They come to the mind each a unit, like thought itself, and like the resolve which they should beget; they present themselves with all the force of a single, undivided, and indivisible appeal to the soul. Therefore they are appropriate vehicles to convey the sentiments of a single united nation pervaded with one thought, actuated by one resolve, and are intelligible beyond the confines of Israelitish nationality. Every single detail of action or omission in the Edoth-division of the Law is a writing, a word, a speech addressed to the reverent devotee; they are, all of them, reminders to the soul or vivid expressions of sentiment by means of significant action-language. The greatest and the least of them, even the never-enough-to-be-ridiculed prohibition of the use of an egg laid on Sabbath or holiday, symbolically teach a lesson, and the strict attention paid to so-called trifles is not more worthy of ridicule and not less sensible than your care to use a clear and intelligible language or a legible and neat handwriting. Let us take, for instance, the law of Sabbath, with its prohibition of labor. Many of the minor details of what our Sages technically call מלאכה, "labor," we would hardly recognize as such, and yet not even the pettiest and most insignificant thereof but has its reason and definite purpose.

היום, אשר בפעם הראשונה, כאשר נשלמה בריאת הארץ ונתנה לממשלת האדם, היום ההוא, יהיה לו לזכרון עולם, כי הכל כאשר לכל מסביב לו, לה' הם, קנין הבורא, וכי רק מיד ה' נתן לאדם הכח והצדק למשול בהם, וכי חלילה לו להתגאות על כח הממשלה הזאת, בעוד עליו לדעת, כי הכל קנין ה', וכי הוא רק סוכן התבל כפי רצון ה' אדון העולם.— ולמען יכונן ויצייר כמו חי את הרעיון הזה, על האדם לעצור ביום ההוא את כח ממשלתו על היצורים, אל ישלה ידו בשום דבר, לפרוש את ממשלתו, ממשלת האדם, עליו, והוא: אל ישתמש בו להפכו בכחו ועצם ידו לתכלית הדרושה לחפץ האדם, ואם כן, עליו להשיב לה' את התבל "השאולה" לו מידו, למען ידע ויכיר תמיד, כי התבל רק "שאולה" היא לו, לכן המלאכות האסורות לו לעשות ביום השבת הנה ביחוד "מלאכת מחשבת" והיא, מלאכה אשר תעשה בדעת, בכונה ובאמצעים הדרושים, וגודל הפעולה הנאותה לו, פעולה מביאה לידי תוצאה, מלאכה המוציאה דבר לפועל, ברעיון בכונה, ברוח ובכה האדם. אבל לא כן המלאכות הנקובות בשמות "מקלקל" "מתעסק" "שאינו מתכוין" "שאינה צריכה לגופה" "כלאחר יד" ובתוך "השעור". — האינך רואה, כי בכל רגע אשר תשמור ידך מעשות מלאכה ביום השבת, תוכיח לדעת בהודאה גלויה, כי תאמין בה', בבורא היחיד ואדון העולם ותזכור בזה כי תעודתך להיות "עבד ה'?"— האינך רואה כי גם מלאכה קלה ובלתי מיגעת ביום השבת היא כפירה בה', באדון עולם ובורא התבל ותעפיל לעלות ולשבת על כס-יה, וכי זאת היא כפירה והכחשה בכל התעודה אשר לאיש ישראל? האינך רואה כי יום השבת מהחל ועד כלה הוא "אות", "זכרון" "ברית?" כי הוא קדש לה' לקדש את ששת ימי המעשה הבאים? ולא מנוחה מעמל ימי השבוע העבר!

The day upon which the newly-created world first lay extended in its completeness before man that he might possess and rule over it, this day was to be to him an eternal monument of the great truth that all around him was the possession of God, the Creator, and that God it was who had conferred upon him the power and the right to rule it, in order that he should not grow overweening in his dominion and should administer his trust as the property of God and in accordance with His supreme will. In order to retain this idea ever fresh and vivid, he should refrain on this day from exercising his human sway over the things of earth, should not place his hand upon any object for the purpose of human dominion, that is, to employ it for any human end; he must, as it were, return the borrowed world to its Divine Owner in order to realize that it is but lent to him. On this account the labor forbidden on the Sabbath is chiefly מלאכת מחשבת, that is to say, productive activity, executed consciously, with purpose and proper means, in order to produce a certain result, an action, therefore, which is the outcome of human will and conscious force, not, however, קלקול, "an action which produces no desired result," מתעסק, "purposeless occupation," שאינו מתכון, "unintentional work," שאינה צריכה לגופה "in itself unnecessary," כלאחר יד, "indirectly performed," or not in שעור, "proper measure and proportion." Do you not see that every moment of the Sabbath that you restrain your hand from labor you proclaim God the only Creator and Master and yourself as his servant? Do you not see that even the slightest, least arduous, productive action on the Sabbath involves the denial of God as Creator and Lord, and the usurpation on your part of the throne of God? The desecration of the Sabbath is therefore equivalent to the entire rejection and negation of the Israel-mission. Do you not recognize that the Sabbath is not a mere day of physical recuperation, but that it is ברית, "a covenant," זכרון, "a sacred memorial," אות, " a profoundly instructive sign?" It is קודש, a sacred day which is not instituted solely that man may rest after the labors of the week which is past, but may consecrate himself to the tasks of the week which is to come.

— וכן הוא בכלל ובפרט כל הדברים הבאים תחת גדר "העדות" רק עלינו להבדיל כראוי בין דאוריתא ובין דרבנן. —

The Sabbath is thus an institution of vast significance, but not it alone, every one of the many ordinances which constitute the Edoth is similarly laden with great and invaluable instruction, and both those ordinances deducible from the plain word of Scripture, דאורייתא, and those established by Rabbinical interpretation, דרבנן, are equally instructive and important.