אל יחשוב לבך עלי, בנימין יקירי, בבואי להשיב לך מענה חיש מהר אחרי קבלי מכתבך, כי לא חקרתי ודרשתי היטב על אדות הענין הנכבד שעלי להשיב דבר.
Because I answer you so soon, dear Benjamin, do not think I have not maturely reflected upon the subjects which you put before me in your letter.
2
— הלא ידעת, כי הענינים האלה עוד בימי נעורי לקחו לבבי וכל מעיני שמתי בהם; גדלתי בבית הורים נאורים מחזיקים במעוז דת קדשנו ועוד בשחר טל ילדותי הוד קול ספרי התנ"ך ודבריהם, החוצבים להבות אש-דת, שמעה אזני ואקשיב רב קשב, והמה הוליכוני הביאוני, עת גמלו כשרונותי, ולבי ראה חכמה ודעת, אל חדרי התלמוד ונושאי כליו; הן ידעת גם ידעת, כי לא מסבות ומקרים חיצונים עוררוני לבחור במשרת הרבנות ולכהן בה, רק חפץ פנימי ומטרה בחיים.— ואי לזאת אתפלא ביותר עליך כי תפחד פן אעשה חונף חלילה בגלל המשרה אשר על שכמי, אפי חרה עליך ולא יכולתי סלוח לך, לולא היית ידידי ורעי, ולולא הייתי אוהבך הנאמן. אמנם זאת היא קללת הזמן הרובצת בעת הנוכחית על מפעלות בעלי-המשרה להפריע אותם מצאת לאור עולם. — הדבר שעליו להיות טובה כללית, נהיה רק קנין בעלי המצב והמשרה, וחדרי החיים הדרושים להיות מרוצים לכל, יאמרו עליהם שהמה ענין וחפץ מפלגת אנשים מיוחדים, ומלתם תמיד על לשונם: אמנם כן, זה הגבר, עליו לעשות ככה, עליו להטיף מלים בסגנון כזה, יען וביען כי כה ידרוש מצבו— ועל פת לחם יכונן הגיוני רוחו". אהה לשפלות העת האבלה והבזויה! כי תשים משטרה לסדר היום, אשר איש באנשים יוכל למכור את בכורתו בעד נזיד עדשים, והלך נפשו בעד פתותי לחם, אף תסלח לכל פעולה, אף אם לא תאות לאדם המעלה, אם אך תחיה את בעליה לתת לו לחם, לחם לאכול! או אולי תשמח, ידידי בנימין, ואלפי אנשים שמחשבותיהם כמחשבותיך, בזאת, כי כל אלה מצאו עמדתם רק בקרב חוג מפלגת בעלי משרה, וכי יש תקוה — לא נפלאת היא ולא רחוקה — כי עוד מעט יגרשו גם משם, ותכנית החיים, שאדניה הטבעו על מוסדות "האשר" "וההשתלמות", המרחפת בין השמים והארץ, תוכל ותחל להשען רק על עצמה.
You know that in my earliest youth these subjects employed my soul, that, reared by en-lightened but God-fearing parents, the voices of T'nach early spoke to my spirit, and that, of my own free will, when my intelligence had already matured, I permitted the T'nach to lead me to Gemara — that not external necessity caused me to select the vocation of Rabbi, but my own inner life-plan. So much the more do I wonder that you can fear to find in me the hypocrisy of office. I would be angry with you, were you not my friend, were I not yours. But that is the curse of the time and the fatal obstacle to beneficent activity on the part of those in official station, that that which should be the treasured possession of all, has become the attribute of office, so that people are inclined to look upon the universal rule of life as the mere regulation of an order and say, "Yes, he must be so, must speak so, his position — his bread — demands it." Sad degradation of the age! It seems quite natural that a man should sell everything, his most cherished individuality, his inmost convictions, for bread, and everything is deemed excusable if it but yield bread, bread! But perhaps you rejoice, Benjamin, and thousands with you, that all of this has been forced to flee for refuge within the limits of an official class, for in this you may see a hope — and indeed a prospect — that it will soon be expelled even from there, and the consistent process of erecting life upon the twin foundation principles of happiness and perfection, suspended between heaven and earth, and supported by themselves, may soon begin.
3
— אבל סלח לי יקירי, כי היטב חרה לי על זה, גם חפץ אני לשכוח כי פיך הוא המדבר אלי דבר עצב מעלה אף — והנני לגשת לענות לך על מכתבך אלי, ולא נדרש לי, לבל יחרה אפך בי, להבטיחך עוד הפעם, כי לא אכריע את הכף במאומה מטעם מצבי והמשרה השומה עלי.—
Excuse me this excitement, dear friend; I will also try to forget that you spoke so. I proceed, therefore, to answer your letter, and can dispense, I hope, without fear of angering you, with the giving of a special assurance that my official station will not influence my reply.
4
אתה תמוד את היהדות לפי יסוד תעודת האדם, וזאת היא לדעתך "אשר והשתלמות". — אמנם גם ממני לא נבצרה השאלה: האם כה ברור הדבר, כי "האשר וההשתלמות" המה באמת תכלית תעודת האדם? אוכל לשאול: על איזה יסוד הטבעו אדני ההשקפה הזאת? אוכל לשאול: מה תשיב לקל הדעת, לבן בליעל, אשר השכרות, תענוג בן-רגע וספות הרוה את הצמאה, חשובים בעיניהם יותר מאשר הזמני והנצחי? אשאל: אם כל אחד לפי מעלת רוחו וחפצו יכונן את מדת אשרו? כי האשר הנתן לו, מוגבל במדה חיצונית, הלא יחדל מהיות אשר.
You estimate the value of Judaism by the principle of the purpose of human existence, and this, in your view, is found in happiness and perfection. I could ask: Is it so sure that happiness and perfection form the goal and object of man's being? I could ask upon what basis you found this opinion, or what could you answer to the careless pleasure-seeker or criminal, who thinks the excitement and sensual lust of the moment a greater happiness than all temporal or eternal blessings ? Every one must be permitted to be his own judge of what constitutes happiness for him, for happiness decreed in accordance with any compulsory external standard, ceases to be happiness !
5
— וההשתלמות? שלמות הרוח? רק מעט מן המעט ישיגו אותה, מעט מזער יוכלו להגיע אליה! את האמת בעצמה — אלפי חוקרים ישיגו ויכנו אותה באלפי מושגים שונים! וההתרשלות בה לחטא ועון יחשב, רק בעד נפש המתרשל, ועליו לתת דין וחשבון רק לעצמו לבד, כי למי זה עלי לתת דין וחשבון, אם יסוד הרחבת האשר וההשתלמות של אחרים, ידרש לי רק בתור אמצעי בעבור האשר וההשתלמות של עצמי ובשרי — ומזאת— הלא אוכל להשמיט ידי? ובאחרונה אשאל: איה ישאר מספר האמללים והבלתי מושלמים אשר מחוץ להיהדות המה? אך לא אחפוץ לשאול כזאת, נניח את קנה המדה על מקומו, ונכיר ראשונה היטב את הדבר שנחפוץ למוד: את היהדות לפי מנת-גורלה ותורתה, אולי בדרך הזה יצלח לנו לשנות את חקר לבבנו ודעותינו ע"ד תעודת האדם; ואז אולי נוכל לקבל קנה מדה אחר, למוד בו את מציאות העמים ואת אשר עליהם להיות; אבל את ההכרה הזאת עלינו ללמוד מן המקור שהיהדות בעצמה פתחה לנו, וממקור מחצבתה נשאב ידיעות נאמנות ובטוחות, ממקור התורה, שארית מחמדינו ואשרנו בתבל, ממנו נלמוד לדעת גם את מנת גורלה, כי אמנם היהדות היא חזיון התולדה (געשיכטליכע ערשיינונג), וספר התורה הוא עמוד הזכרון האחד והיחיד שעליו חרותים דברי הימים אשר לעם ישרון בהליכות עולם וכתוב עמים במשך זמן רב, — ואיך? אם אצל ערישת העם הזה לבדו, אין זולתו, קולות בהדר נשמעו על דבר תעודת לאומיותו, שלמענה ואליה בא בתבל, להציב לו יד ושם בתולדות בני אדם, לדעת מהם את ערכו ומנת גורלו, האם לא נכרה אזן להקשיב רב קשב מה הוא לו, ולהוקיר את מנת גורלו זאת, ובלעדי זאת, היא המקור הנאמן האחד לתורה ולמצוה שבכתב ושבעל פה — לכן הבה נגש אל ספר התורה. — אבל בטרם נפתחהו נתבונן מראש איך נחפוץ לקרוא בו, לא לשם חקירות השפה והלשון (פהילאלאגישע) וחידות מני קדם (אנטיקווארישע), לא למען מצוא משען ומשענה להשערות (היפאטהעזען) ע"ד תכונת הבריאה לפני המבול (אנטעדוליפיאנישע) ויצירת פני האדמה (געאגנאהטישע) ולא למען הוציא ממנה תעלומות חכמה למעלה מן הטבע והודות הבריאה — רק נקרא אותה כיהודים, הלא הוא, כספר הנתן לנו מאת ה', להכיר על ידו את עצמנו: "מה אנו עלי אדמות, ומה לנו פה", נקרא אותו לשם תורה ודעת דרכיה ומצותיה, מוסר ויראת שדי בעולם ה' וחובות האנושיות ומקור חיים בנפשנו פנימה — אמנם, חפצים אנחנו לדעת ולהכיר את היהדות, לכן עלינו לצייר בנפשנו, כי בה נהגה תמיד והיא כל מעינינו סלה, ונשאל: באיזה תכונה יהיו האנשים אשר יבינו חין ערך הספר הזה ויכירו אותו בתור מקור חיים וכללי הקיום הנתנים בהתגלות מאת ה', כמו כן עלינו להכיר ולהוקיר את ערך המצות בתור יהודים, הלא הוא, להבין היקף ותכן מעלתן על פי התורה הכתובה והמסורה; אבל את הכל מנקודת ההשקפה, כי מטרת כל אלה לעשותה לתורת חיים, ורק אז כאשר תכיר את היהדות מעצמות תכונתה, תכירנה היטב, כאשר היא בעצמה תורך לדעת, ואז רק אז, אם תמצא כי לא תחזיק מעמד ומצב וכי משחתה בה מום בה — אם תרצה, תוכל להשליך נעל עליה ולבטלה כחרש הנשבר. — גם עלינו לקרוא אותה בשפת עבר, והוא לפי רוח השפה הזאת. היא תציג לפנינו ענינים נעלים במלים מועטות, על ידי חין ערך שרשי מלותיה תצייר לפנינו במלה — את הענין, ובנשוא המאמר את הנושא. תתאים משפט עם משפט בהגיון נעלה, ובאופן בזה תעורר את הנפש כמו באותיות מחכימות (זימכאלשריפט) ותכשיר את בינת אדם, עד כי השאר תבין מאליה. — בעין פקוחה, באזן קשבת ובנפש מתרגשת ומתפעלת עלינו לקרוא את הכתוב בה; ולצייר ברעיוננו, כאלו לא ספר לנו ממנה מאומה, כאלו עלינו לברוא בריאה חדשה בהגיוני לבבנו, בשמענו את רעיוני המדבר אלינו, הלוך והגות בדבריו — ולולי זאת, נאבד את המובן והרעיון האצור בו. — כמו כן בהבנת המצות, אשר תכונן בעד הדברים הנודעים לנו, סדר ומשטר, או תצוה עלינו איזה פעולה לשום אות וזכרון. שם, עלינו לבקר ולדרוש אחרי יחס הדבר אל תעודתו, ופה — את הרעיון האצור בפעולה כזאת, בשימנו לב על הכונה ויחס ההתקשרות בין הדברים.— אנכי מראה לך בקצור את הדרך אשר הלכתי אני, ואתן לך בזה רק תוצאות (רעזולטאטע) וגם אלה לעת עתה רק בציורים כלליים, אחרי כן, אם תחפוץ, אבאר הכל בארוכה, בשטה נכונה ובחקירה נאמנה.
And the perfecting of one's being, the mounting of the highest intellectual heights ! By how few ever attained, by how few attainable ! Truth itself is conceived by a thousand thinkers in a thousand different ways. To neglect its pursuit is, after all, only a sin against oneself, and, therefore, one can only be accountable to oneself. For to whom would I owe an accounting, if this principle only demands the promotion of the happiness and perfection of others as a means of attaining my own, and I relinquish this ? How, I would ask you, is it with the multitude of unhappy and imperfect ones outside of Judaism ? But I will omit all these questions. Let us put aside for a while the standard of measurement, and let us try to know that which we desire to measure — Judaism, in its history and teachings. Perhaps, on the way, we may learn to think differently concerning the destiny of mankind, and may obtain a different mode of discerning the purpose of the existence of the nations, and their duties. But we must become acquainted with it from the source which it itself points out to us; which it has rescued from the wreck of all its other fortunes as the only original document and source of instruction concerning its true essence—from its To-rah. Its history we must learn from it, for Judaism is an historical phenomenon, and for its origin, its first entrance into history, and for a long subsequent time, the Torah is the only monument. And if, at the cradle of this people, we were to hear mystic voices, such as no other nation ever heard — voices announcing the purpose of this people's existence — for which it entered into history, should we not hearken to these voices, and try to comprehend them, that we might thus understand it and its history ? It is the only source of its law, written and oral. Therefore, to the Torah! But, before we open it, let us consider how we shall read it. Not for the purpose of making philological and antiquarian investigations, nor to find support and corroboration for antediluvian or geological hypotheses, nor either in the expectation of unveiling supermundane mysteries, but as Jews must we read it — that is to say, looking upon it as a book given to us by God that we may learn from it to know ourselves — what we are, and what we should be in this our earthly existence. It must be to us Torah — that is, instruction and guidance in this divine world; a generator of spiritual life within us. Our desire is to apprehend Judaism; therefore, we must take up our position in thought within Judaism, and must ask ourselves, "What will human beings be who recognize the contents of this book as a basis and rule of life given to them by God ?" In the same way we must seek understanding of the mitzvoth, the commandments — that is to say, we must strive to know their extent and bearing from the written and oral law. All of this must take place from the standpoint of the object of all this procedure, the finding of the true law of life. Only when you have thus comprehended Judaism from itself, as it represents itself to be, and have then found it untenable and unworthy of acceptance, may you, if you wish, cast upon it the stone of obloquy. We must also read the Torah in Hebrew — that is to say, in accordance with the spirit of that language. It describes but little, but through the rich significance of its verbal roots it paints in the word a picture of the thing. It only joins for us predicate to subject, and sentence to sentence; but it presupposes the listening soul so watchful and attentive that the deeper sense and profounder meaning, which lie not upon but below the surface, may be supplied by the independent action of the mind itself. It is, as it were, a semi-symbolic writing. With wakeful eye and ear, and with soul roused to activity, we must read; nothing is told us of such superficial import that we need only, as it were, accept it with half roused dreaminess; we must strive ourselves to create again the speaker's thoughts, to think them over, or the sense will escape us. We must follow also the same method in studying the mitzvoth, when they assign a purpose for any particular object, or ordain some symbolic practice. There we must strive to discover analytically the correction of the purpose with this particular object; here the natural method of practically expressing such an idea in consideration of its reason and connection. I only point out to you the path which I have followed. To you I shall give only direct results, and that only, for the present, in general outlines; later, if you wish, you shall learn the details, and also the reasons for the methods of investigation.
6
— עתה הבה נקרא — אבל עליך לשכוח את האי-נעימות, אשר היה לך בגלל הקריאה והלמוד בה בילדותך. שכח נא את דברי התפל והשטנה נגד הכתבי קדש, אשר מאיזה צד, מצאו להם מסלות בלבך; הבה נקרא, כאלו עוד לא קראנו אותה מעודנו, וכאלו לא שמענו מעולם על אֹדותה מאומה. נעיר בנפשנו את שאלות החיים הכי נכבדות: "מה היא התבל? ' בי, ומסביב לי? בי? מה אני? ומה אני לה? מה אני, ומה לי בתור איש ישראל"?
Now, let us read. May you forget all the annoyance which the reading of these writings caused you in your youth; forget all the prejudices which you may have imbibed from different sources against these writings. Let us read as though we had never read them ; as though we had never heard of them. Let us arouse in our soul the life questions, "What is the world in me, and around me, to me? What am I; what should I be to it? What am I; what should I be as man-Israel?"
7
ברוח שואל כענין כזה, הבה נקרא, ואת התשובה נקשיב כיהודים מפי קדוש ישראל, אשר לו נגלו כל תעלומות, ולאלהים פתרונים.
With such interrogative spirit let us read, and receive the answer as Jews, from the mouth of the being who alone can give the explanation — from Deity.
אל יחשוב לבך עלי, בנימין יקירי, בבואי להשיב לך מענה חיש מהר אחרי קבלי מכתבך, כי לא חקרתי ודרשתי היטב על אדות הענין הנכבד שעלי להשיב דבר.
Because I answer you so soon, dear Benjamin, do not think I have not maturely reflected upon the subjects which you put before me in your letter.
— הלא ידעת, כי הענינים האלה עוד בימי נעורי לקחו לבבי וכל מעיני שמתי בהם; גדלתי בבית הורים נאורים מחזיקים במעוז דת קדשנו ועוד בשחר טל ילדותי הוד קול ספרי התנ"ך ודבריהם, החוצבים להבות אש-דת, שמעה אזני ואקשיב רב קשב, והמה הוליכוני הביאוני, עת גמלו כשרונותי, ולבי ראה חכמה ודעת, אל חדרי התלמוד ונושאי כליו; הן ידעת גם ידעת, כי לא מסבות ומקרים חיצונים עוררוני לבחור במשרת הרבנות ולכהן בה, רק חפץ פנימי ומטרה בחיים.— ואי לזאת אתפלא ביותר עליך כי תפחד פן אעשה חונף חלילה בגלל המשרה אשר על שכמי, אפי חרה עליך ולא יכולתי סלוח לך, לולא היית ידידי ורעי, ולולא הייתי אוהבך הנאמן. אמנם זאת היא קללת הזמן הרובצת בעת הנוכחית על מפעלות בעלי-המשרה להפריע אותם מצאת לאור עולם. — הדבר שעליו להיות טובה כללית, נהיה רק קנין בעלי המצב והמשרה, וחדרי החיים הדרושים להיות מרוצים לכל, יאמרו עליהם שהמה ענין וחפץ מפלגת אנשים מיוחדים, ומלתם תמיד על לשונם: אמנם כן, זה הגבר, עליו לעשות ככה, עליו להטיף מלים בסגנון כזה, יען וביען כי כה ידרוש מצבו— ועל פת לחם יכונן הגיוני רוחו". אהה לשפלות העת האבלה והבזויה! כי תשים משטרה לסדר היום, אשר איש באנשים יוכל למכור את בכורתו בעד נזיד עדשים, והלך נפשו בעד פתותי לחם, אף תסלח לכל פעולה, אף אם לא תאות לאדם המעלה, אם אך תחיה את בעליה לתת לו לחם, לחם לאכול! או אולי תשמח, ידידי בנימין, ואלפי אנשים שמחשבותיהם כמחשבותיך, בזאת, כי כל אלה מצאו עמדתם רק בקרב חוג מפלגת בעלי משרה, וכי יש תקוה — לא נפלאת היא ולא רחוקה — כי עוד מעט יגרשו גם משם, ותכנית החיים, שאדניה הטבעו על מוסדות "האשר" "וההשתלמות", המרחפת בין השמים והארץ, תוכל ותחל להשען רק על עצמה.
You know that in my earliest youth these subjects employed my soul, that, reared by en-lightened but God-fearing parents, the voices of T'nach early spoke to my spirit, and that, of my own free will, when my intelligence had already matured, I permitted the T'nach to lead me to Gemara — that not external necessity caused me to select the vocation of Rabbi, but my own inner life-plan. So much the more do I wonder that you can fear to find in me the hypocrisy of office. I would be angry with you, were you not my friend, were I not yours. But that is the curse of the time and the fatal obstacle to beneficent activity on the part of those in official station, that that which should be the treasured possession of all, has become the attribute of office, so that people are inclined to look upon the universal rule of life as the mere regulation of an order and say, "Yes, he must be so, must speak so, his position — his bread — demands it." Sad degradation of the age! It seems quite natural that a man should sell everything, his most cherished individuality, his inmost convictions, for bread, and everything is deemed excusable if it but yield bread, bread! But perhaps you rejoice, Benjamin, and thousands with you, that all of this has been forced to flee for refuge within the limits of an official class, for in this you may see a hope — and indeed a prospect — that it will soon be expelled even from there, and the consistent process of erecting life upon the twin foundation principles of happiness and perfection, suspended between heaven and earth, and supported by themselves, may soon begin.
— אבל סלח לי יקירי, כי היטב חרה לי על זה, גם חפץ אני לשכוח כי פיך הוא המדבר אלי דבר עצב מעלה אף — והנני לגשת לענות לך על מכתבך אלי, ולא נדרש לי, לבל יחרה אפך בי, להבטיחך עוד הפעם, כי לא אכריע את הכף במאומה מטעם מצבי והמשרה השומה עלי.—
Excuse me this excitement, dear friend; I will also try to forget that you spoke so. I proceed, therefore, to answer your letter, and can dispense, I hope, without fear of angering you, with the giving of a special assurance that my official station will not influence my reply.
אתה תמוד את היהדות לפי יסוד תעודת האדם, וזאת היא לדעתך "אשר והשתלמות". — אמנם גם ממני לא נבצרה השאלה: האם כה ברור הדבר, כי "האשר וההשתלמות" המה באמת תכלית תעודת האדם? אוכל לשאול: על איזה יסוד הטבעו אדני ההשקפה הזאת? אוכל לשאול: מה תשיב לקל הדעת, לבן בליעל, אשר השכרות, תענוג בן-רגע וספות הרוה את הצמאה, חשובים בעיניהם יותר מאשר הזמני והנצחי? אשאל: אם כל אחד לפי מעלת רוחו וחפצו יכונן את מדת אשרו? כי האשר הנתן לו, מוגבל במדה חיצונית, הלא יחדל מהיות אשר.
You estimate the value of Judaism by the principle of the purpose of human existence, and this, in your view, is found in happiness and perfection. I could ask: Is it so sure that happiness and perfection form the goal and object of man's being? I could ask upon what basis you found this opinion, or what could you answer to the careless pleasure-seeker or criminal, who thinks the excitement and sensual lust of the moment a greater happiness than all temporal or eternal blessings ? Every one must be permitted to be his own judge of what constitutes happiness for him, for happiness decreed in accordance with any compulsory external standard, ceases to be happiness !
— וההשתלמות? שלמות הרוח? רק מעט מן המעט ישיגו אותה, מעט מזער יוכלו להגיע אליה! את האמת בעצמה — אלפי חוקרים ישיגו ויכנו אותה באלפי מושגים שונים! וההתרשלות בה לחטא ועון יחשב, רק בעד נפש המתרשל, ועליו לתת דין וחשבון רק לעצמו לבד, כי למי זה עלי לתת דין וחשבון, אם יסוד הרחבת האשר וההשתלמות של אחרים, ידרש לי רק בתור אמצעי בעבור האשר וההשתלמות של עצמי ובשרי — ומזאת— הלא אוכל להשמיט ידי? ובאחרונה אשאל: איה ישאר מספר האמללים והבלתי מושלמים אשר מחוץ להיהדות המה? אך לא אחפוץ לשאול כזאת, נניח את קנה המדה על מקומו, ונכיר ראשונה היטב את הדבר שנחפוץ למוד: את היהדות לפי מנת-גורלה ותורתה, אולי בדרך הזה יצלח לנו לשנות את חקר לבבנו ודעותינו ע"ד תעודת האדם; ואז אולי נוכל לקבל קנה מדה אחר, למוד בו את מציאות העמים ואת אשר עליהם להיות; אבל את ההכרה הזאת עלינו ללמוד מן המקור שהיהדות בעצמה פתחה לנו, וממקור מחצבתה נשאב ידיעות נאמנות ובטוחות, ממקור התורה, שארית מחמדינו ואשרנו בתבל, ממנו נלמוד לדעת גם את מנת גורלה, כי אמנם היהדות היא חזיון התולדה (געשיכטליכע ערשיינונג), וספר התורה הוא עמוד הזכרון האחד והיחיד שעליו חרותים דברי הימים אשר לעם ישרון בהליכות עולם וכתוב עמים במשך זמן רב, — ואיך? אם אצל ערישת העם הזה לבדו, אין זולתו, קולות בהדר נשמעו על דבר תעודת לאומיותו, שלמענה ואליה בא בתבל, להציב לו יד ושם בתולדות בני אדם, לדעת מהם את ערכו ומנת גורלו, האם לא נכרה אזן להקשיב רב קשב מה הוא לו, ולהוקיר את מנת גורלו זאת, ובלעדי זאת, היא המקור הנאמן האחד לתורה ולמצוה שבכתב ושבעל פה — לכן הבה נגש אל ספר התורה. — אבל בטרם נפתחהו נתבונן מראש איך נחפוץ לקרוא בו, לא לשם חקירות השפה והלשון (פהילאלאגישע) וחידות מני קדם (אנטיקווארישע), לא למען מצוא משען ומשענה להשערות (היפאטהעזען) ע"ד תכונת הבריאה לפני המבול (אנטעדוליפיאנישע) ויצירת פני האדמה (געאגנאהטישע) ולא למען הוציא ממנה תעלומות חכמה למעלה מן הטבע והודות הבריאה — רק נקרא אותה כיהודים, הלא הוא, כספר הנתן לנו מאת ה', להכיר על ידו את עצמנו: "מה אנו עלי אדמות, ומה לנו פה", נקרא אותו לשם תורה ודעת דרכיה ומצותיה, מוסר ויראת שדי בעולם ה' וחובות האנושיות ומקור חיים בנפשנו פנימה — אמנם, חפצים אנחנו לדעת ולהכיר את היהדות, לכן עלינו לצייר בנפשנו, כי בה נהגה תמיד והיא כל מעינינו סלה, ונשאל: באיזה תכונה יהיו האנשים אשר יבינו חין ערך הספר הזה ויכירו אותו בתור מקור חיים וכללי הקיום הנתנים בהתגלות מאת ה', כמו כן עלינו להכיר ולהוקיר את ערך המצות בתור יהודים, הלא הוא, להבין היקף ותכן מעלתן על פי התורה הכתובה והמסורה; אבל את הכל מנקודת ההשקפה, כי מטרת כל אלה לעשותה לתורת חיים, ורק אז כאשר תכיר את היהדות מעצמות תכונתה, תכירנה היטב, כאשר היא בעצמה תורך לדעת, ואז רק אז, אם תמצא כי לא תחזיק מעמד ומצב וכי משחתה בה מום בה — אם תרצה, תוכל להשליך נעל עליה ולבטלה כחרש הנשבר. — גם עלינו לקרוא אותה בשפת עבר, והוא לפי רוח השפה הזאת. היא תציג לפנינו ענינים נעלים במלים מועטות, על ידי חין ערך שרשי מלותיה תצייר לפנינו במלה — את הענין, ובנשוא המאמר את הנושא. תתאים משפט עם משפט בהגיון נעלה, ובאופן בזה תעורר את הנפש כמו באותיות מחכימות (זימכאלשריפט) ותכשיר את בינת אדם, עד כי השאר תבין מאליה. — בעין פקוחה, באזן קשבת ובנפש מתרגשת ומתפעלת עלינו לקרוא את הכתוב בה; ולצייר ברעיוננו, כאלו לא ספר לנו ממנה מאומה, כאלו עלינו לברוא בריאה חדשה בהגיוני לבבנו, בשמענו את רעיוני המדבר אלינו, הלוך והגות בדבריו — ולולי זאת, נאבד את המובן והרעיון האצור בו. — כמו כן בהבנת המצות, אשר תכונן בעד הדברים הנודעים לנו, סדר ומשטר, או תצוה עלינו איזה פעולה לשום אות וזכרון. שם, עלינו לבקר ולדרוש אחרי יחס הדבר אל תעודתו, ופה — את הרעיון האצור בפעולה כזאת, בשימנו לב על הכונה ויחס ההתקשרות בין הדברים.— אנכי מראה לך בקצור את הדרך אשר הלכתי אני, ואתן לך בזה רק תוצאות (רעזולטאטע) וגם אלה לעת עתה רק בציורים כלליים, אחרי כן, אם תחפוץ, אבאר הכל בארוכה, בשטה נכונה ובחקירה נאמנה.
And the perfecting of one's being, the mounting of the highest intellectual heights ! By how few ever attained, by how few attainable ! Truth itself is conceived by a thousand thinkers in a thousand different ways. To neglect its pursuit is, after all, only a sin against oneself, and, therefore, one can only be accountable to oneself. For to whom would I owe an accounting, if this principle only demands the promotion of the happiness and perfection of others as a means of attaining my own, and I relinquish this ? How, I would ask you, is it with the multitude of unhappy and imperfect ones outside of Judaism ? But I will omit all these questions. Let us put aside for a while the standard of measurement, and let us try to know that which we desire to measure — Judaism, in its history and teachings. Perhaps, on the way, we may learn to think differently concerning the destiny of mankind, and may obtain a different mode of discerning the purpose of the existence of the nations, and their duties. But we must become acquainted with it from the source which it itself points out to us; which it has rescued from the wreck of all its other fortunes as the only original document and source of instruction concerning its true essence—from its To-rah. Its history we must learn from it, for Judaism is an historical phenomenon, and for its origin, its first entrance into history, and for a long subsequent time, the Torah is the only monument. And if, at the cradle of this people, we were to hear mystic voices, such as no other nation ever heard — voices announcing the purpose of this people's existence — for which it entered into history, should we not hearken to these voices, and try to comprehend them, that we might thus understand it and its history ? It is the only source of its law, written and oral. Therefore, to the Torah! But, before we open it, let us consider how we shall read it. Not for the purpose of making philological and antiquarian investigations, nor to find support and corroboration for antediluvian or geological hypotheses, nor either in the expectation of unveiling supermundane mysteries, but as Jews must we read it — that is to say, looking upon it as a book given to us by God that we may learn from it to know ourselves — what we are, and what we should be in this our earthly existence. It must be to us Torah — that is, instruction and guidance in this divine world; a generator of spiritual life within us. Our desire is to apprehend Judaism; therefore, we must take up our position in thought within Judaism, and must ask ourselves, "What will human beings be who recognize the contents of this book as a basis and rule of life given to them by God ?" In the same way we must seek understanding of the mitzvoth, the commandments — that is to say, we must strive to know their extent and bearing from the written and oral law. All of this must take place from the standpoint of the object of all this procedure, the finding of the true law of life. Only when you have thus comprehended Judaism from itself, as it represents itself to be, and have then found it untenable and unworthy of acceptance, may you, if you wish, cast upon it the stone of obloquy. We must also read the Torah in Hebrew — that is to say, in accordance with the spirit of that language. It describes but little, but through the rich significance of its verbal roots it paints in the word a picture of the thing. It only joins for us predicate to subject, and sentence to sentence; but it presupposes the listening soul so watchful and attentive that the deeper sense and profounder meaning, which lie not upon but below the surface, may be supplied by the independent action of the mind itself. It is, as it were, a semi-symbolic writing. With wakeful eye and ear, and with soul roused to activity, we must read; nothing is told us of such superficial import that we need only, as it were, accept it with half roused dreaminess; we must strive ourselves to create again the speaker's thoughts, to think them over, or the sense will escape us. We must follow also the same method in studying the mitzvoth, when they assign a purpose for any particular object, or ordain some symbolic practice. There we must strive to discover analytically the correction of the purpose with this particular object; here the natural method of practically expressing such an idea in consideration of its reason and connection. I only point out to you the path which I have followed. To you I shall give only direct results, and that only, for the present, in general outlines; later, if you wish, you shall learn the details, and also the reasons for the methods of investigation.
— עתה הבה נקרא — אבל עליך לשכוח את האי-נעימות, אשר היה לך בגלל הקריאה והלמוד בה בילדותך. שכח נא את דברי התפל והשטנה נגד הכתבי קדש, אשר מאיזה צד, מצאו להם מסלות בלבך; הבה נקרא, כאלו עוד לא קראנו אותה מעודנו, וכאלו לא שמענו מעולם על אֹדותה מאומה. נעיר בנפשנו את שאלות החיים הכי נכבדות: "מה היא התבל? ' בי, ומסביב לי? בי? מה אני? ומה אני לה? מה אני, ומה לי בתור איש ישראל"?
Now, let us read. May you forget all the annoyance which the reading of these writings caused you in your youth; forget all the prejudices which you may have imbibed from different sources against these writings. Let us read as though we had never read them ; as though we had never heard of them. Let us arouse in our soul the life questions, "What is the world in me, and around me, to me? What am I; what should I be to it? What am I; what should I be as man-Israel?"
ברוח שואל כענין כזה, הבה נקרא, ואת התשובה נקשיב כיהודים מפי קדוש ישראל, אשר לו נגלו כל תעלומות, ולאלהים פתרונים.
With such interrogative spirit let us read, and receive the answer as Jews, from the mouth of the being who alone can give the explanation — from Deity.
היה בטוב.
Farewell.