וראוי שנמשיך אל זה הדבור בהשגחה ובמיניה. ונאמר שממה שיחוייב על כל בעל דת אלהית להאמין הוא שהשם יתברך משגיח באישי מין האדם ובפרטי מעשיהם לגמול ולענוש פרטי האדם וכתותיו, וזה שורש בכל הדתות האלהיות.
We must now treat of the various kinds of Providence. Every one who professes a divine religion is obliged to believe that God provides for the individuals of the human race, that He takes notice of their particular acts, and rewards and punishes individuals and classes. This is a fundamental belief of all divine religions.
2
ואולם אם אפשר זה מצד העיון הנה זה צריך באור, שלפי דעת הפילוסוף האומר שאין ידיעת השם יתברך מקפת בפרטים, כל שכן שלא ישגיח בהם להענישם על מרים, אבל כבר הכרענו היות השם יתברך יודע כל הנמצאות ופרטי מעשיהם בראיות מספיקות לכל בעל שכל, ואולם מה שצריך לבאר הוא שאף אם ידע הפרטים ומעשיהם, אם ישגיח בהם לתת לאיש כדרכיו, או ידעם כמו שידע את הבעלי חיים ופרטיהם בהכרח, להיות ידיעתו מקפת בכל הנמצא והנעשה בעולם ולא יפלא ממנו כל דבר קטן או גדול, אבל לא ישגיח בהם לתת להם גמול ועונש על מעשיהם, אלא שישגיח בפרטיהם במה שהם חלקי הכלל ולשמור המין לא זולת זה.
Whether according to rational speculation also this is possible, requires examination. If the opinion of the Philosopher is correct, who says that God’s knowledge does not embrace particulars, it follows a fortiori that He takes no notice of individuals to punish them for disobedience. But we have decided, as a result of proofs conclusive to every intelligent man, that God knows all existing things and all individual acts. The point that requires investigation is this: Granting that God knows individuals and their acts, does He take notice of them and pay each one according to his conduct, or does He know them as He knows the individual animals? Since His knowledge embraces everything that exists and happens in the world, and nothing great or small is hidden from Him, He necessarily knows the animals, but He takes no notice of them individually to reward or punish them for their deeds, He provides for the individuals as part of the species which He preserves, and no more.
3
ומה שהביא האנשים לסלק ההשגחה עם היותם מודים בידיעת השם יתברך, הוא רוע הסדר הנמצא לפי דעתם בטובות העולם ורעותיו, שנמצא צדיקים שמגיע אליהם כמעשי הרשעים וההפך, וזה הספק הביא את איוב לחשוב שהשם יתברך בלתי משגיח בפרטי בני אדם, ושאין הבדל בין צדיק לרשע כמו שאין הבדל באישי הבעלי חיים בין איש לאיש, כמו שבאר זה באמרו אחת היא על כן אמרתי וגו׳ אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג, ארץ נתנה ביד רשע פני שופטיה יכסה אם לא איפו מי הוא, יאמר כי אחת היא הטענה המניעה אותו לומר שאין ההשגחה דבקה באישי מין האדם, ושתם ורשע הוא מכלה ואינו מבחין בין צדיק לרשע, לפי שהוא רואה השוט והמקרה הרע מגיע אל הנקיים מחטא וממית אותם פתאום ומלעיג עליהם ומנסה אותם, ושהרשעים בהפך זה, שהם מצליחין מאד, עד שארץ נתנה ביד רשע, עד שהוא כאלו מכסה פני השופטים ועושה אותם בלתי רואים, אחר שאינן רשאין לעשות בו משפט, וזה ממה שיורה שאין בעולם משגיח בפרטים, וזהו שסיים דבריו אם לא איפו מי הוא, כלומר ואם איננו כן מי הוא המנהיג שיעשה העול הזה או שיסבול עשייתו.
The motive which has led men who admit God’s knowledge to deny providence is the unjust distribution in the world, according to them, of the world’s goods and evils, for we find good men faring as if they acted like wicked men, and vice versa. This difficulty led Job to think that God pays no attention to the individual man, and that there is no difference between the good and the bad in the human race, as there is none in the animal species: “It is all one—therefore I say: He destroyeth the innocent and the wicked. If the scourge slay suddenly, He will mock at the calamity of the guiltless. The earth is given into the hand of the wicked; He covereth the faces of the judges thereof; if it be not so, who then is it?” Job says there is one reason which leads him to think that God’s providence does not attach to the individuals of the human species, and that He destroys both the innocent and the guilty and makes no distinction between the righteous and the wicked, and that reason is that he sees the scourge and misfortune befalling those who are innocent of sin, and putting them to death suddenly and mocking them and making trial of them. The wicked men, on the other hand, prosper, so that the earth is given into the hand of the wicked, and he, as it were, covers the faces of the judges, and makes them not to see, since they are not permitted to exercise justice upon him. This shows that there is no one in the world who takes notice of the individual. Hence Job finishes with the words, “If it be not so, who then is it?” i. e. if it is not so, then who is the leader who does such wrong or allows its being done?
4
וגם הנביאים המאמינים בהשגחה ומפרסמים אותה בעולם והחכמים התורניים נמצאם מתלוננים על שתי המדות הללו אם על טובת הרשע אם על רעת הצדיק, ואף על פי שאין התלונות שוות, שהתלונה ברשע וטוב לו אמתית וקשה מאד, מצד היות כל האנשים רואין בעיניהם רשעת הרשע בהיותו עובד עבודה זרה ומגלה עריות ושופך דמים ועושה עול וחמס מפורסם ואין פחד אלהים לנגד עיניו ועם כל זה מעשיו מצליחין, וזה מביא את כל האנשים לספק בהשגחה, כמאמר מדוע דרך רשעים צלחה, אבל התלונה בצדיק ורע לו אינה קשה כל כך, שאין העול גלוי אל בני אדם, שהכל יודעין כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא אם מעט ואם הרבה, ואם יגיעו לצדיק רעות אין זה זר אצלם, שיאמרו אולי חטא בפעל במסתרים במקום אשר אין רואה אלא השם, והמחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, או אולי חטא במחשבה, אמרו רבותינו ז״ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני רשע, אפילו צדיק גמור כר׳ עקיבא מקודשת, שמא הרהר עבודה זרה בדעתו, הנה גלו שאין הכרת הצדיק מסור לכל אדם, שהאדם יראה לעינים ויחשבהו צדיק, וה׳ יראה ללבב שאינו כן אבל הוא רשע.
The prophets too, who believe in Providence and preach it to the world, and the wise men believing in the Torah complain of these two situations, the prosperity of the wicked and the adversity of the righteous. The two cases are not indeed of the same gravity. The complaint of the prosperity of the wicked is very real and serious, for all people see with their eyes the wickedness of the bad man, his idolatry, licentiousness, bloodshed, open violence and injustice without the fear of God, and yet he prospers. This leads all men to doubt Providence, and they say, “Wherefore doth the way of the wicked prosper?” The complaint about the adversity of the righteous is not so serious, because wrongdoing is not visible to everybody, and all people know “that there is not a righteous man upon the earth, that doeth good, and sinneth not,” whether little or much. If then the righteous man meets with misfortune, they are not surprised, for they say, may be he has sinned secretly when no one saw him but God—“If a man profanes the name of God secretly, he is punished openly”—or may be he sinned in thought. In this connection the Rabbis say: “If one says to a woman, Thou art married to me, provided I am a wicked man, she is married to him even if he is as righteous as Rabbi Akiba, for it is possible that he thought of idolatry in imagination.” It is clear from this that not everybody can judge whether a given person is a righteous man or not, for man judges by appearance and thinks the man is righteous, but God sees into the heart and knows that he is not righteous, but wicked.
5
וכן יראה מלשון התנא במסכת אבות שאין קושית צדיק ורע לו שוה לקושית רשע וטוב לו, אמר אין בידינו לא משלות הרשעים, כלומר שאין טעם רשע וטוב לו ידוע לנו, ואחר כך אמר ואף לא מיסורי הצדיקים, רוצה לומר אף יסורי הצדיקים שיחשב שהטעם נודע לנו אינו כן, וזה יורה לשון ואף, שלא אמר ולא מיסורי הצדיקים, וזה ממה שיורה שאין תלונת צדיק ורע לו קשה כל כך, לפי שאין העולם מכירין מי הוא צדיק גמור, ואין התלונה הזאת אלא ליודע בעצמו שהוא צדיק גמור, כמאמר ירמיה, אתה ה׳ ידעתני תראני ובחנת לבי אתך וגו׳, וכן איוב היה מתרעם על משפטי השם מצד היותו צדיק בעיניו.
From the expression of the Tanna in the treatise “Abot” it is also clear that the problem of the adversity of the righteous is not as serious as that of the prosperity of the wicked. For he says: “We do not know anything about the tranquillity of the wicked,” i. e. we do not know the reason of the prosperity of the wicked. And then he says, “And neither do we know of the misfortunes of the righteous,” i. e. one might suppose that we do know the reason for the sufferings of the righteous, but that is not so. We infer this interpretation from the expression, “and neither,” when he might have said, “nor.” This indicates that the complaint about the adversity of the righteous is not so serious, for the world does not know who is a really righteous person. The only one who can properly make the complaint, is the one who knows in himself that he is a truly righteous man. Thus Jeremiah says: “But Thou, O Lord, knowest me, Thou seest me, and triest my heart toward Thee” … Job, too, complained of God’s judgment because he felt that he was a righteous man.
6
ובדבר הזה חטאו חבירי איוב, שהיו מיחסים לאיוב רשע, שלא ידעו למצא מענה ודרך שיגיעו אל הצדיק רעות אם לא מצד היותו רשע, כמו שמצאו דרך שיגיעו טובות אל הרשע, ואיוב שהיה יודע צדקת עצמו לא היתה דעתו מתישבת בתשובתם, ולזה חרה אפו של אליהוא באמרו ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב, רוצה לומר שלפי שלא ידעו מענה וצד יגיעו אל הצדיק רעות מזולת שיהיה עול בחקו יתברך, היו מרשיעין איוב ואומרים עליו שהוא רשע, ועל זה אמר השם לאליפז חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב, כלומר שהיה מאמין שכבר יגיעו אל הצדיק הגמור רעות, ובזה הצד דבר נכונה, אבל בעבור שכשלא היה יודע סבת זה היה מיחס זה לעול להשם יתברך אם היה משגיח, או היה מסלק ההשגחה, שלא היה יודע איך אפשר שיגיעו אל הצדיק רעות מצד ההשגחה ולא יהיה עול בחקו, לא דבר נכונה, וכשגלה לו אליהוא הכרח ההשגחה ואמר לו שהיה חוטא על שהיה חושב על השם תועה, חזר להאמין שכבר יגיעו אל הצדיק רעות על צד ההשגחה מזולת שיהיה זה עול בחקו, וזה שכבר ינסה השם את הצדיק אם הוא עובד מאהבה ולא יחוש לסבול טורח גדול ועמל לאהבתו של הקדוש ברוך הוא ולא יקרא תגר על מדותיו, ושאיוב בעבור שקרא תגר על מדותיו של הקדוש ברוך הוא ואמר שהשם יעות משפט, חטא.
The fault of Job’s companions was that they ascribed evil to Job, because they knew of no explanation why evil should befall a righteous man, except that he is really wicked, though they were able to explain good coming to a wicked man. Job, who knew his own righteousness, was not satisfied with their explanation. This is why Elihu became angry, as we read: “Also against his three friends was his wrath kindled, because they had found no answer, and had condemned Job.” The meaning is, they knew no explanation why evil should befall a righteous man, unless God was unjust, and therefore they condemned Job and accused him of wickedness. This is why God said to Eliphaz: “My wrath is kindled against thee, and against thy two friends; for ye have not spoken of Me the thing that is right, as My servant Job hath.” The meaning is, Job believed that evil may befall a truly righteous man, and in this he was right. His error consisted in the fact that, not knowing the explanation of this, he accused God of injustice if He had notice of the individual man, or he denied Providence, for he did not know how it was possible that misfortune should befall the righteous with God’s knowledge, unless God was unjust. Then when Elihu showed him that there must be Providence, and charged him with sin because he had accused God of wrong, he changed his mind and believed that evil may befall a righteous man with the knowledge of God, and yet without any injustice on God’s part. For God may test the righteous man to find whether he served God for love and would think nothing of bearing pain and trouble, no matter how great, for the love of God, and would not grumble against God’s treatment of him. Job’s sin was that he did grumble against God and accused Him of wrong.
7
ונתאמתו בזה דברי השטן שאמר החנם ירא איוב אלהים, שלא יבחן הצדיק אם הוא עובד מאהבה בהיותו מצליח בכל דרכיו, אבל בהיותו סובל יסורין לאהבת השם. וכשידע זה איוב מפי השם שאמר לו האף תפר משפטי תרשיעני למען תצדק, וכל המענה ההוא שהראה לו שחטא בהיותו מיחס לאל יתברך ליאות או קצור במעשיו או עול במשפטיו, הודה ואמר ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזמה, כלומר ידעתי שאי אפשר ליחס לך ליאות או קצור כי כל תוכל ויש לך יכולת לעשות רצונך, גם לא עול במשפט מצד העדר ידיעה, שלא יבצר ממך מזמה וידיעתך מקפת בכל דבר, אם כן אי אפשר שימשך ממך עול אחר שאתה יכול על כל דבר וחכם בכל דבר. וסוף דבריו על כן אמאס ונחמתי וגו׳, רוצה לומר שהיה מואס כל תאוות העולם וטובותיו והיה מתנחם על היסורין שהיה סובל וישב בתוך עפר ואפר שידע שזהו לטובתו.
Thus were verified the words of Satan, who said: “Doth Job fear God for nought?” The test of the righteous, whether he serves God for love, is not when he is prosperous, but when he endures misfortune for love of God. When Job found this out from God, who said to him: “Wilt thou even make void My judgment? Wilt thou condemn Me that thou mayest be justified?” and the rest of that answer, in which God showed Job that he was guilty of sin in charging God with weakness or limitation or injustice, he admitted his error and said: “I know that Thou canst do everything, and that no purpose can be withholden from Thee.” The meaning is, I know that it is impossible to charge Thee with weakness or inability, for Thou canst do everything, and canst realize Thy will. Nor can one charge Thee with wrongdoing because of want of knowledge, for no purpose can be withholden from Thee and Thy knowledge embraces all things. Hence wrong can not come from Thee, since Thou canst do everything and art wise in everything. He ends up by saying: “Wherefore I abhor my words, and am comforted …,” i. e. Job despised all the desires of the world and its goods, and was comforted for the suffering which he had endured, sitting in dust and ashes, because he knew that it was for his good.
8
וכלל ספר איוב הוא לתרץ שתי הקשיות הללו, ובעבור שהתרם הכרחי אל הדת האלהית, הסכימה דעת אדון הנביאים עליו השלום לחבר הספר הזה שהוא ספר איוב בדרך משא ומתן מחכמים משתדלים להתיר ב׳ ספקות הללו בפנים שונים, אזכור מהם בקצרה היותר חזקות שבראיותיהם. ולפי שאין מקום להתיר שני ספקות הללו אם לא כשיתאמת ראשונה מציאות ההשגחה, אכתוב ראשונה קצת מן הראיות המורות על ההשגחה ממה שבא בספר הזה ובזולתו. והראיות המורות על ההשגחה ג׳ מינים, מהן ראיות לקוחות מן ההשגחה הנמצאת בענינים הכוללים, ומהן ראיות לקוחות מן ההשגחה הנמצאת בענינים החלקיים, ומהן ראיות לקוחות מצד השכל, ואזכור כל מין מאלו בפרק בפני עצמו:
The purpose of the book of Job is to answer these two questions. And since the solution of these questions is essential to a divine law, the chief of the prophets saw fit to compose this book, namely the book of Job, in dialogue form, representing wise men endeavoring to solve these two questions in various ways, the most important arguments of whom I shall mention briefly. But since these two problems can not be solved without first proving the existence of Providence, I will first speak briefly of the arguments for Providence found in this book, i. e. Job, and elsewhere. There are three kinds of proof in favor of Providence. One kind consists of arguments derived from the providence which exists over the general things. The second takes its arguments from the providence which exists over particular things; while the third kind uses arguments derived from the intellect. I will speak of each of these in a separate chapter.
וראוי שנמשיך אל זה הדבור בהשגחה ובמיניה. ונאמר שממה שיחוייב על כל בעל דת אלהית להאמין הוא שהשם יתברך משגיח באישי מין האדם ובפרטי מעשיהם לגמול ולענוש פרטי האדם וכתותיו, וזה שורש בכל הדתות האלהיות.
We must now treat of the various kinds of Providence. Every one who professes a divine religion is obliged to believe that God provides for the individuals of the human race, that He takes notice of their particular acts, and rewards and punishes individuals and classes. This is a fundamental belief of all divine religions.
ואולם אם אפשר זה מצד העיון הנה זה צריך באור, שלפי דעת הפילוסוף האומר שאין ידיעת השם יתברך מקפת בפרטים, כל שכן שלא ישגיח בהם להענישם על מרים, אבל כבר הכרענו היות השם יתברך יודע כל הנמצאות ופרטי מעשיהם בראיות מספיקות לכל בעל שכל, ואולם מה שצריך לבאר הוא שאף אם ידע הפרטים ומעשיהם, אם ישגיח בהם לתת לאיש כדרכיו, או ידעם כמו שידע את הבעלי חיים ופרטיהם בהכרח, להיות ידיעתו מקפת בכל הנמצא והנעשה בעולם ולא יפלא ממנו כל דבר קטן או גדול, אבל לא ישגיח בהם לתת להם גמול ועונש על מעשיהם, אלא שישגיח בפרטיהם במה שהם חלקי הכלל ולשמור המין לא זולת זה.
Whether according to rational speculation also this is possible, requires examination. If the opinion of the Philosopher is correct, who says that God’s knowledge does not embrace particulars, it follows a fortiori that He takes no notice of individuals to punish them for disobedience. But we have decided, as a result of proofs conclusive to every intelligent man, that God knows all existing things and all individual acts. The point that requires investigation is this: Granting that God knows individuals and their acts, does He take notice of them and pay each one according to his conduct, or does He know them as He knows the individual animals? Since His knowledge embraces everything that exists and happens in the world, and nothing great or small is hidden from Him, He necessarily knows the animals, but He takes no notice of them individually to reward or punish them for their deeds, He provides for the individuals as part of the species which He preserves, and no more.
ומה שהביא האנשים לסלק ההשגחה עם היותם מודים בידיעת השם יתברך, הוא רוע הסדר הנמצא לפי דעתם בטובות העולם ורעותיו, שנמצא צדיקים שמגיע אליהם כמעשי הרשעים וההפך, וזה הספק הביא את איוב לחשוב שהשם יתברך בלתי משגיח בפרטי בני אדם, ושאין הבדל בין צדיק לרשע כמו שאין הבדל באישי הבעלי חיים בין איש לאיש, כמו שבאר זה באמרו אחת היא על כן אמרתי וגו׳ אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג, ארץ נתנה ביד רשע פני שופטיה יכסה אם לא איפו מי הוא, יאמר כי אחת היא הטענה המניעה אותו לומר שאין ההשגחה דבקה באישי מין האדם, ושתם ורשע הוא מכלה ואינו מבחין בין צדיק לרשע, לפי שהוא רואה השוט והמקרה הרע מגיע אל הנקיים מחטא וממית אותם פתאום ומלעיג עליהם ומנסה אותם, ושהרשעים בהפך זה, שהם מצליחין מאד, עד שארץ נתנה ביד רשע, עד שהוא כאלו מכסה פני השופטים ועושה אותם בלתי רואים, אחר שאינן רשאין לעשות בו משפט, וזה ממה שיורה שאין בעולם משגיח בפרטים, וזהו שסיים דבריו אם לא איפו מי הוא, כלומר ואם איננו כן מי הוא המנהיג שיעשה העול הזה או שיסבול עשייתו.
The motive which has led men who admit God’s knowledge to deny providence is the unjust distribution in the world, according to them, of the world’s goods and evils, for we find good men faring as if they acted like wicked men, and vice versa. This difficulty led Job to think that God pays no attention to the individual man, and that there is no difference between the good and the bad in the human race, as there is none in the animal species: “It is all one—therefore I say: He destroyeth the innocent and the wicked. If the scourge slay suddenly, He will mock at the calamity of the guiltless. The earth is given into the hand of the wicked; He covereth the faces of the judges thereof; if it be not so, who then is it?” Job says there is one reason which leads him to think that God’s providence does not attach to the individuals of the human species, and that He destroys both the innocent and the guilty and makes no distinction between the righteous and the wicked, and that reason is that he sees the scourge and misfortune befalling those who are innocent of sin, and putting them to death suddenly and mocking them and making trial of them. The wicked men, on the other hand, prosper, so that the earth is given into the hand of the wicked, and he, as it were, covers the faces of the judges, and makes them not to see, since they are not permitted to exercise justice upon him. This shows that there is no one in the world who takes notice of the individual. Hence Job finishes with the words, “If it be not so, who then is it?” i. e. if it is not so, then who is the leader who does such wrong or allows its being done?
וגם הנביאים המאמינים בהשגחה ומפרסמים אותה בעולם והחכמים התורניים נמצאם מתלוננים על שתי המדות הללו אם על טובת הרשע אם על רעת הצדיק, ואף על פי שאין התלונות שוות, שהתלונה ברשע וטוב לו אמתית וקשה מאד, מצד היות כל האנשים רואין בעיניהם רשעת הרשע בהיותו עובד עבודה זרה ומגלה עריות ושופך דמים ועושה עול וחמס מפורסם ואין פחד אלהים לנגד עיניו ועם כל זה מעשיו מצליחין, וזה מביא את כל האנשים לספק בהשגחה, כמאמר מדוע דרך רשעים צלחה, אבל התלונה בצדיק ורע לו אינה קשה כל כך, שאין העול גלוי אל בני אדם, שהכל יודעין כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא אם מעט ואם הרבה, ואם יגיעו לצדיק רעות אין זה זר אצלם, שיאמרו אולי חטא בפעל במסתרים במקום אשר אין רואה אלא השם, והמחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי, או אולי חטא במחשבה, אמרו רבותינו ז״ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני רשע, אפילו צדיק גמור כר׳ עקיבא מקודשת, שמא הרהר עבודה זרה בדעתו, הנה גלו שאין הכרת הצדיק מסור לכל אדם, שהאדם יראה לעינים ויחשבהו צדיק, וה׳ יראה ללבב שאינו כן אבל הוא רשע.
The prophets too, who believe in Providence and preach it to the world, and the wise men believing in the Torah complain of these two situations, the prosperity of the wicked and the adversity of the righteous. The two cases are not indeed of the same gravity. The complaint of the prosperity of the wicked is very real and serious, for all people see with their eyes the wickedness of the bad man, his idolatry, licentiousness, bloodshed, open violence and injustice without the fear of God, and yet he prospers. This leads all men to doubt Providence, and they say, “Wherefore doth the way of the wicked prosper?” The complaint about the adversity of the righteous is not so serious, because wrongdoing is not visible to everybody, and all people know “that there is not a righteous man upon the earth, that doeth good, and sinneth not,” whether little or much. If then the righteous man meets with misfortune, they are not surprised, for they say, may be he has sinned secretly when no one saw him but God—“If a man profanes the name of God secretly, he is punished openly”—or may be he sinned in thought. In this connection the Rabbis say: “If one says to a woman, Thou art married to me, provided I am a wicked man, she is married to him even if he is as righteous as Rabbi Akiba, for it is possible that he thought of idolatry in imagination.” It is clear from this that not everybody can judge whether a given person is a righteous man or not, for man judges by appearance and thinks the man is righteous, but God sees into the heart and knows that he is not righteous, but wicked.
וכן יראה מלשון התנא במסכת אבות שאין קושית צדיק ורע לו שוה לקושית רשע וטוב לו, אמר אין בידינו לא משלות הרשעים, כלומר שאין טעם רשע וטוב לו ידוע לנו, ואחר כך אמר ואף לא מיסורי הצדיקים, רוצה לומר אף יסורי הצדיקים שיחשב שהטעם נודע לנו אינו כן, וזה יורה לשון ואף, שלא אמר ולא מיסורי הצדיקים, וזה ממה שיורה שאין תלונת צדיק ורע לו קשה כל כך, לפי שאין העולם מכירין מי הוא צדיק גמור, ואין התלונה הזאת אלא ליודע בעצמו שהוא צדיק גמור, כמאמר ירמיה, אתה ה׳ ידעתני תראני ובחנת לבי אתך וגו׳, וכן איוב היה מתרעם על משפטי השם מצד היותו צדיק בעיניו.
From the expression of the Tanna in the treatise “Abot” it is also clear that the problem of the adversity of the righteous is not as serious as that of the prosperity of the wicked. For he says: “We do not know anything about the tranquillity of the wicked,” i. e. we do not know the reason of the prosperity of the wicked. And then he says, “And neither do we know of the misfortunes of the righteous,” i. e. one might suppose that we do know the reason for the sufferings of the righteous, but that is not so. We infer this interpretation from the expression, “and neither,” when he might have said, “nor.” This indicates that the complaint about the adversity of the righteous is not so serious, for the world does not know who is a really righteous person. The only one who can properly make the complaint, is the one who knows in himself that he is a truly righteous man. Thus Jeremiah says: “But Thou, O Lord, knowest me, Thou seest me, and triest my heart toward Thee” … Job, too, complained of God’s judgment because he felt that he was a righteous man.
ובדבר הזה חטאו חבירי איוב, שהיו מיחסים לאיוב רשע, שלא ידעו למצא מענה ודרך שיגיעו אל הצדיק רעות אם לא מצד היותו רשע, כמו שמצאו דרך שיגיעו טובות אל הרשע, ואיוב שהיה יודע צדקת עצמו לא היתה דעתו מתישבת בתשובתם, ולזה חרה אפו של אליהוא באמרו ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב, רוצה לומר שלפי שלא ידעו מענה וצד יגיעו אל הצדיק רעות מזולת שיהיה עול בחקו יתברך, היו מרשיעין איוב ואומרים עליו שהוא רשע, ועל זה אמר השם לאליפז חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב, כלומר שהיה מאמין שכבר יגיעו אל הצדיק הגמור רעות, ובזה הצד דבר נכונה, אבל בעבור שכשלא היה יודע סבת זה היה מיחס זה לעול להשם יתברך אם היה משגיח, או היה מסלק ההשגחה, שלא היה יודע איך אפשר שיגיעו אל הצדיק רעות מצד ההשגחה ולא יהיה עול בחקו, לא דבר נכונה, וכשגלה לו אליהוא הכרח ההשגחה ואמר לו שהיה חוטא על שהיה חושב על השם תועה, חזר להאמין שכבר יגיעו אל הצדיק רעות על צד ההשגחה מזולת שיהיה זה עול בחקו, וזה שכבר ינסה השם את הצדיק אם הוא עובד מאהבה ולא יחוש לסבול טורח גדול ועמל לאהבתו של הקדוש ברוך הוא ולא יקרא תגר על מדותיו, ושאיוב בעבור שקרא תגר על מדותיו של הקדוש ברוך הוא ואמר שהשם יעות משפט, חטא.
The fault of Job’s companions was that they ascribed evil to Job, because they knew of no explanation why evil should befall a righteous man, except that he is really wicked, though they were able to explain good coming to a wicked man. Job, who knew his own righteousness, was not satisfied with their explanation. This is why Elihu became angry, as we read: “Also against his three friends was his wrath kindled, because they had found no answer, and had condemned Job.” The meaning is, they knew no explanation why evil should befall a righteous man, unless God was unjust, and therefore they condemned Job and accused him of wickedness. This is why God said to Eliphaz: “My wrath is kindled against thee, and against thy two friends; for ye have not spoken of Me the thing that is right, as My servant Job hath.” The meaning is, Job believed that evil may befall a truly righteous man, and in this he was right. His error consisted in the fact that, not knowing the explanation of this, he accused God of injustice if He had notice of the individual man, or he denied Providence, for he did not know how it was possible that misfortune should befall the righteous with God’s knowledge, unless God was unjust. Then when Elihu showed him that there must be Providence, and charged him with sin because he had accused God of wrong, he changed his mind and believed that evil may befall a righteous man with the knowledge of God, and yet without any injustice on God’s part. For God may test the righteous man to find whether he served God for love and would think nothing of bearing pain and trouble, no matter how great, for the love of God, and would not grumble against God’s treatment of him. Job’s sin was that he did grumble against God and accused Him of wrong.
ונתאמתו בזה דברי השטן שאמר החנם ירא איוב אלהים, שלא יבחן הצדיק אם הוא עובד מאהבה בהיותו מצליח בכל דרכיו, אבל בהיותו סובל יסורין לאהבת השם. וכשידע זה איוב מפי השם שאמר לו האף תפר משפטי תרשיעני למען תצדק, וכל המענה ההוא שהראה לו שחטא בהיותו מיחס לאל יתברך ליאות או קצור במעשיו או עול במשפטיו, הודה ואמר ידעתי כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזמה, כלומר ידעתי שאי אפשר ליחס לך ליאות או קצור כי כל תוכל ויש לך יכולת לעשות רצונך, גם לא עול במשפט מצד העדר ידיעה, שלא יבצר ממך מזמה וידיעתך מקפת בכל דבר, אם כן אי אפשר שימשך ממך עול אחר שאתה יכול על כל דבר וחכם בכל דבר. וסוף דבריו על כן אמאס ונחמתי וגו׳, רוצה לומר שהיה מואס כל תאוות העולם וטובותיו והיה מתנחם על היסורין שהיה סובל וישב בתוך עפר ואפר שידע שזהו לטובתו.
Thus were verified the words of Satan, who said: “Doth Job fear God for nought?” The test of the righteous, whether he serves God for love, is not when he is prosperous, but when he endures misfortune for love of God. When Job found this out from God, who said to him: “Wilt thou even make void My judgment? Wilt thou condemn Me that thou mayest be justified?” and the rest of that answer, in which God showed Job that he was guilty of sin in charging God with weakness or limitation or injustice, he admitted his error and said: “I know that Thou canst do everything, and that no purpose can be withholden from Thee.” The meaning is, I know that it is impossible to charge Thee with weakness or inability, for Thou canst do everything, and canst realize Thy will. Nor can one charge Thee with wrongdoing because of want of knowledge, for no purpose can be withholden from Thee and Thy knowledge embraces all things. Hence wrong can not come from Thee, since Thou canst do everything and art wise in everything. He ends up by saying: “Wherefore I abhor my words, and am comforted …,” i. e. Job despised all the desires of the world and its goods, and was comforted for the suffering which he had endured, sitting in dust and ashes, because he knew that it was for his good.
וכלל ספר איוב הוא לתרץ שתי הקשיות הללו, ובעבור שהתרם הכרחי אל הדת האלהית, הסכימה דעת אדון הנביאים עליו השלום לחבר הספר הזה שהוא ספר איוב בדרך משא ומתן מחכמים משתדלים להתיר ב׳ ספקות הללו בפנים שונים, אזכור מהם בקצרה היותר חזקות שבראיותיהם. ולפי שאין מקום להתיר שני ספקות הללו אם לא כשיתאמת ראשונה מציאות ההשגחה, אכתוב ראשונה קצת מן הראיות המורות על ההשגחה ממה שבא בספר הזה ובזולתו. והראיות המורות על ההשגחה ג׳ מינים, מהן ראיות לקוחות מן ההשגחה הנמצאת בענינים הכוללים, ומהן ראיות לקוחות מן ההשגחה הנמצאת בענינים החלקיים, ומהן ראיות לקוחות מצד השכל, ואזכור כל מין מאלו בפרק בפני עצמו:
The purpose of the book of Job is to answer these two questions. And since the solution of these questions is essential to a divine law, the chief of the prophets saw fit to compose this book, namely the book of Job, in dialogue form, representing wise men endeavoring to solve these two questions in various ways, the most important arguments of whom I shall mention briefly. But since these two problems can not be solved without first proving the existence of Providence, I will first speak briefly of the arguments for Providence found in this book, i. e. Job, and elsewhere. There are three kinds of proof in favor of Providence. One kind consists of arguments derived from the providence which exists over the general things. The second takes its arguments from the providence which exists over particular things; while the third kind uses arguments derived from the intellect. I will speak of each of these in a separate chapter.