הראיה הראשונה היא הלקוחה מהגלות היבשה, וזה שלפי שהמכחיש ההשגחה חושב שהעולם נוהג כפי מנהג הטבע הנמצא היום, ואין שם רצון רוצה יכריח הדברים לצאת מטבעם, הנה מהגלות היבשה יש להביא ראיה שהעולם נברא ברצון רוצה.
1. The first argument is derived from the visibility of the dry land. He who denies Providence maintains that the world has always been going on in accordance with the laws of nature which we observe to-day, holding that there is no one who can by his will force things to behave against their nature. As against a person of this class we can use the visibility of dry land as an argument to show that the world was created by a voluntary agent.
3
וזה שכפי טבע היסודות היה ראוי שתהיה הארץ מכוסה ביסוד המים, ושלא ימצאו צמחים ולא בעלי חיים, והגלות היבשה היא ראיה על רצון רוצה מכריח הטבע לעשות רצונו, וזו הראיה היא הראשונה שזכר השם יתברך לאיוב בתחלת דבריו, אמר לו איפה היית ביסדי ארץ הגד אם ידעת בינה, ובאור זה שהחושב שהעולם קדמון אמר כן לפי שהוא מביא ראיה ממה שהוא רואה היום בנמצאים החלקיים על היצירה הכוללת, ואינו כן, שאם היה העולם קדמון ומתנהג תמיד כפי הטבע הנוהג היום ולא היה שם מכריח על צד הרצון, הנה הדבר שהוא בטבע ראוי שימצא בפעל בהכרח בעת מן העתים, והדבר שהוא בטבע אל יסוד המים הוא שתהיה הארץ מכוסה בו, ואם העולם נוהג כפי מנהג הטבע למה לא יצא אל המציאות מעולם שתהיה הארץ מכוסה בו, ולפי זה יהיה יסוד המים עומד תמיד מוכרח בזולת מקומו הטבעי, וזה אי אפשר לפי דרך הטבע, שראוי היה שיהיה טבע היסוד יוצא אל המציאות בעת מה, ובעת ההיא אי אפשר שימצא אדם ולא בעלי חיים ולא צמחים, ואם היה כן בעת מן העתים מי הוא שהכריח היסוד המימיי לצאת מטבעו כדי שימצאו הצמחים והבעלי חיים הנמצאים בעבור מין האדם. וזו ראיה מכרחת שהמציאות נעשה ברצון רוצה, ושלא היה העולם תמיד נוהג במנהג הטבע שהוא נוהג היום, אבל נתחדש ברצון רוצה.
According to the nature of the elements the earth should be covered with the element water, and there would then be neither plants nor animals. The visibility of the dry land is therefore a proof of the existence of a voluntary agent who compels nature to do His will. This is the first argument which God mentioned to Job when He began to speak to him: “Where wast thou when I laid the foundations of the earth? Declare, if thou hast the understanding.” The meaning is this: He who believes in the eternity of the world holds to this opinion because he applies what he observes to-day in the particular objects of nature to the whole of creation. But this is not correct. For if the world were eternal and had always been going on according to the laws of nature observable today, without any interference of a voluntary agent, we would necessarily expect that that which nature requires should at some time exist actually. Now nature requires that the earth should be covered with water. If then the world is governed by nature, why does it never happen that the whole earth should be covered with water? We must say, therefore, that the element water is always forcibly kept away from its natural place. But this can not be due to nature, for by nature the element should realize at some time its natural tendency, and at that time there would be neither man nor animal nor plant. And if this condition was realized at some time in the past, the question arises, who compelled the element water to depart from its own nature in order that the existing plants and animals might come into being for the sake of man? This is proof positive that the world is the work of a voluntary agent and has not always been going on naturally as it does to-day, but that it came into existence through a voluntary agent.
4
וזהו מה שאמר לו השם יתברך לאיוב איפה היית ביסדי ארץ וגו׳, כלומר אתה איוב החושב שאין העולם מחודש ברצון רוצה רק נוהג תמיד במנהג הטבעי, הגד אם ידעת בינה איפה היית אתה או מין האדם כשהיה היסוד הארצי יסוד לכל היסודות, רוצה לומר מכוסה מן המים ומוקף מכל היסודות כמו שהוא בטבעו להיות יסוד לכל, הנה בהכרח יש לך להודות שנתגלה ברצון רוצה, וכשנתגלית הארץ מי שם ממדיה כי תדע או מי נטה עליה קו, כלומר מי שער יסוד הארץ שיגלה ממנו אותה מדה הראויה לא פחות ולא יותר, ואמר עוד על מה אדניה הטבעו, כלומר אי זה טבע חייב שתעמוד הארץ על המים, או מי ירה אבן פנתה, רוצה לומר לפי שמדרך הבנינים הגדולים שהאבן הראשה ישים אותה במקומה אי זה מלך או שר במנענעים ובצלצלים ובמנגנים או בתוף וכנור כדי שתתקיים, לזה אמר דרך צחות מי הוא השר שירה אבן פנתה, שיהיו הכוכבים המנגנים והמרננים וכל בני אלהים מריעים תרועה גדולה, כלומר שהארץ נעשית יסוד בזה האופן ברן יחד כוכבי בקר, וסמך לזה ויסך בדלתים ים, כלומר ומי הוא השר שסגר הים בדלתים שלא ישוב לכסות הארץ כמו שעשיתי אני, ובאר הענין ואמר ואשבור עליו חקי, כלומר שניתי בו מנהג חק הטבע ואשים בריח ודלתים ואומר עד פה תבא ולא תוסיף וגו׳, וגמר כל הענין הזה לראיה שהגלות היבשה והתמדתה בזה האופן לראיה על רצון רוצה מעמיד תמיד העולם ומקיימו שלא על דרך מנהג הטבע.
This is what God meant when He said to Job: “Where wast thou when I laid the foundations of the earth?” That is, Thou Job who thinkest that the world was not made by a voluntary agent, but has always been going on according to nature, “Declare, if thou hast the understanding,” where wast thou, or the human race, when the element earth was the base of all the elements, i. e. was covered by water and surrounded by all the elements, as its nature demands that it should be the foundation of everything? Thou must necessarily admit that the earth became visible through a voluntary agent. And when the land became visible, “Who determined the measures thereof, if thou knowest? Or who stretched the line upon it?” That is, Who determined that just so much of the element earth should appear, no more and no less? And again, “Whereupon were the foundations thereof fastened?” That is, what natural law made it necessary that earth should stand above water? “Or who laid the cornerstone thereof?” It is customary in the creation of great edifices to have the cornerstone laid by a king or prince to the accompaniment of bells and cymbals and stringed instruments and the timbrel and the harp, so that the building may stand permanently. Hence he says in rhetorical fashion, who was the prince who laid the earth’s cornerstone, when the stars were the musicians and the singers and all the sons of God shouted aloud, i. e. the earth became an element in this manner, “when the morning stars sang together”? Then he adds, “Or who shut up the sea with doors?” That is, who is the prince who shut up the sea with doors that it should not return and cover the earth, as I have done? And he adds by way of explanation, “And broke for it My decree,” i. e. I changed for it the decree of nature, “And set bars and doors, and said: Thus far shalt thou come, but no further.…” The meaning of the entire passage is that the appearance of the dry land and its remaining permanently in that condition are a proof that there is a voluntary agent who maintains the world with His will and not merely in accordance with impersonal nature.
5
וכן נמצא ירמיה כשהיה מוכיח לבני דורו על שלא היה בהם יראת שמים והיו חושבים שאין בעולם משגיח ופועל ברצון אלא העולם כמנהגו נוהג, אמר להם הטענה הזו, אמר שמעו נא זאת עם סכל ואין לב עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו האותי לא תיראו נאם ה׳ אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו וגו׳, הנה גלה בזה שזה דבר מכריח השכל להודות שהגלות היבשה מורה על שהעולם נעשה ברצון רוצה ואינו ענין נוהג במנהג הטבעי. וזהו שאמרו רבותינו ז״ל בבראשית רבה בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא יקוו המים עמד שר של ים לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו רבונו של עולם והלא כל העולם כלו אני מלא, מיד בעט בו והרגו שנאמר בכחו רגע הים וגו׳, הנה הם קראו שר של ים לטבע יסוד המים ואמרו עליו שהיה ממלא כל העולם שטבעו לכסות הארץ, אלא שנתגלית ברצונו של הקדוש ברוך הוא, ועל כן אמרו עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן למקומן, להורות שהגלות היבשה אינו מדרך טבע אלא ברצון רוצה שהוא מעמיד העולם ומקיימו כן, ולפי שהדבר שהוא בטבע ראוי שיהיה כן בפעל בעת מן העתים, אמרו שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן למקומן. וזו ראיה מכרחת שהעולם עומד תמיד ברצון רוצה ולא בטבע, והוא המשגיח בו להנהיגו בצדק ובמשפט.
Jeremiah also, reproving his generation because they had no fear of God and thought that there was no personal being who provided for the world and acted with will, but that the world was ruled by natural necessity, spoke to them in the same strain: “Hear now this, O foolish people, and without understanding, that have eyes and see not, that have ears, and hear not: Fear ye not Me? Saith the Lord; Will ye not tremble at My presence? Who have placed the sand for the bound of the sea, an everlasting ordinance, which it can not pass …” The prophet means that the mind is compelled to acknowledge that the appearance of the dry land shows that the world was made by a voluntary agent and is not simply the work of impersonal nature. Our Rabbis also say in “Bereshit Rabbah:” “When God said, ‘Let the waters be gathered together,’ the Prince of the Sea rose up before God, and said: ‘Lord of the universe, I fill the whole world.’ At once the Lord struck him and put him to death, as is said: ‘He stirreth up the sea with His power.’ ” The Rabbis use the expression, “Prince of the Sea,” to denote the substance of water. He fills the universe, i. e. the natural tendency of water is to cover the earth, but the latter appears above the water by the will of God. Hence they say further that in the future God will restore them to their places, thus indicating that the appearance of dry land is not due to nature, but to the will of a being who made the world and maintains it. Since that which is natural must be realized at some time, they say that in the future God will restore them to their proper places. This is proof conclusive that the universe is maintained by the will of God and not by nature. God provides for it and governs it with righteousness and justice.
6
וכן הביא המשורר ראיה מזה, אמר אוהב צדקה ומשפט וגו׳, רוצה לומר אף על פי שהאל אוהב צדקה ומשפט, רוצה לומר הדברים הנמשכים על צד החיוב ודרך ומנהג הטבע, מכל מקום חסד ה׳ מלאה הארץ, כלומר אי אפשר להכחיש שהעולם נמצא על צד החסד והרצון, והביא ראיה לזה מהגלות היבשה, ואמר כונס כנד מי הים וגו׳, והמשיך לזה ייראו מה׳ כל הארץ וגו׳ כי הוא אמר ויהי, לומר כי אחר שהעולם נתהווה ועומד תמיד במאמר ובצווי רצון רוצה ולא בטבע, יש מזה ראיה גדולה על ההשגחה שכל המזמור מיוסד על כך, כמו שאמר אחר זה משמים הביט ה׳ וגו׳, ממכון שבתו וגו׳, המבין אל כל מעשיהם, ורוצה לומר שאחר שהגלות היבשה כדי שימצאו הצמחים והבעלי חיים שהם לצורך האדם נעשה ברצון רוצה, יש ליקח מזה ראיה שהשם יתברך משגיח במין האדם יותר ממה שישגיח במיני שאר הבעלי חיים, שההשגחה בהן היא מינית והשגחת מין האדם היא אישית וענין נמשך על צד הרצון ולא בטבע, שהרי אנו רואים שאין המלך נושע ברב חיל וגו׳, כמו שהוא בשאר הבעלי חיים וכמו שהענין נותן, ואחר שזה כן יורה שאף על פי שבכל הבעלי חיים ההשגחה בהן מינית, ההשגחה במין האדם היא אישית.
The Psalmist also argues in the same way: “He loveth righteousness and justice; the earth is full of the loving-kindness of the Lord.” The meaning is, although God loves righteousness and justice, i. e., those things which follow the necessity of nature, nevertheless the earth is full of the loving-kindness of the Lord, i. e. it can not be denied that the world is maintained by kindness and will. And the proof is again derived from the appearance of the dry land: “He gathereth the waters of the sea together as a heap.” Then he adds: “Let all the earth fear the Lord … For He spoke, and it was.” That is, since the world came into being and continues in being by the order and command of a voluntary agent and not by nature, there is in this an important argument for Providence, upon which the whole Psalm is built. “The Lord looketh from heaven; He beholdeth all the sons of men. From the place of His habitation He looketh intently … That considereth all their doings.” The meaning is, since the appearance of the dry land so as to produce plants and animals for man’s need is due to the will of a personal being, we can infer from this that God provides for man more than He does for the lower animals. The latter are provided for as species, while man is provided for as an individual, by the will of God and not merely by nature. For, “A king is not saved by the multitude of a host; a mighty man is not delivered by great strength,” as is the case among the lower animals, and as nature requires. This being so, it is clear that though all the lower animals are provided for as species, man is looked after as an individual.
7
והראיה השנית מן הענינים הכוללים היא הראיה הלקוחה ממציאות המטר, שאף על פי שאינה ראיה תורה בעצם לפי הנראה בתחלת הענין על ההשגחה האישית במין האדם, לפי שמצינו שזכרה אליפז במענהו הראשון ואליהוא במענהו הד׳ וקיים אותה השם יתברך במענהו הראשון, צריכין אנו לבאר אופן הראיה הלקוחה ממטר.
2. The second argument derived from general phenomena is the one taken from the phenomenon of rain. At first sight it does not seem to be a real argument in favor of individual Providence of the human race. But since we find that Eliphaz mentions it in his first speech and Elihu in his fourth, and God confirms it in His first answer, we must explain the nature of the argument derived from rain.
8
ונאמר שהוא מבואר שאי אפשר שיתקיים זה המציאות השפל בזולת המטר, וזה אם להצמיח הצמחים למזון הבעלי חיים ואם ללחלח גופות הבעלי חיים שלא יתיבשו ויהיו קודרים מרוב חמום השמש, כבר זכר אליפז שתי אלו התועלות, אמר אולם אני אדרוש אל אל וגו׳, הנותן מטר על פני ארץ וגו׳, לשום שפלים למרום וקודרים שגבו ישע, אמר כי במטר שתי תועלות, האחד שבנתינת המטר על פני הארץ התועלת הוא לשום הצמחים השפלים למרום, כלומר שיגביהו בצמיחתם על הארץ, והתועלת השני הוא ושולח מים על פני חוצות בישוב מן האנשים, וזה בעבור שהאנשים הקודרים מחמום השמש יתלחלח גופם ויוכלו להתקיים, וזהו וקודרים שגבו ישע, ואליהוא גם כן רמז לזה באמרו אשר יזלו שחקים ירעפו עלי אדם רב, והשלים שם ענין פלאות המטר.
It is clear that sublunar nature can not exist without rain. Rain is required to make plants grow so as to supply food for animals. It is also required to supply moisture to the bodies of animals that they should not dry up and become black from the great heat of the sun. Eliphaz speaks of both these utilities: “But as for me, I would seek unto God … Who giveth rain upon the earth, So that He setteth up on high those that are low, and those that are black are exalted to safety.” The meaning is, there are two benefits in rain. One is that the rain makes the low plants grow high above the earth, and the other is that He “Sendeth waters upon the fields,” in the inhabited parts of the earth. This is in order that the bodies of those who become black from the heat of the sun should become moist and be able to maintain themselves—“Those that are black are exalted to safety.” Elihu also alludes to this when he says: “Which the skies pour down and drop upon the multitudes of men,” and in the sequel describes more fully the wondrous phenomenon of rain.
9
ועם היות המטר מציאותו הכרחי לקיום כל הבעלי חיים בכלל, אחר שמציאות כל הבעלי חיים הם לצורך האדם, ואי אפשר ליחס הויתו אל הטבע לפי שאינו דבר מתמיד על אופן אחד בכל שנה ושנה בזמן אחד, כמו שהוא הענין בדברים הטבעיים, אבל בא בזמנים מתחלפים ובפנים שונים ובדרך פלא שאינו נוהג תמיד מנהג אחד ולא בדרך טבעי, שאחר שנפסק זמן רב וגבר היובש לא היה ראוי שיחזור האויר להתלחלח פעם אחרת ולהעלות אדים, הנה זה ממה שיורה שאין הוית המטר בזמנים מתחלפים מפעולות הטבע אלא ברצון רוצה, וכבר רמז השם יתברך לאיוב זאת הטענה, שבעבור שאמר איוב בעשותו למטר חק, שיראה מדבריו שהיה דעתו שיש למטר חק ומנהג טבעי, על כן השיבו השם יתברך היש למטר אב או מי הוליד אגלי טל, כלומר האם יש למטר חק טבעי כמו שאתה אומר שיהיה כאב המוליד אותו להצמיח הצמחים באופן מסודר מספיק לזון כל הבעלי חיים, או מי הוא הטבע המחייב להוליד אגלי טל תמיד בזמן שאין שם מטר ללחלח גופות הבעלי חיים במקומות הישוב, שזה אי אפשר לך להכחישו שאינו מצד המנהג הטבעי.
Rain is indeed necessary for the existence of all animals in general, but since all animals exist for the sake of man, the rain too is for the sake of man. Now the existence of rain can not be ascribed to nature, because it is not a thing which occurs every year at the same time in the same way, like the other natural phenomena. Rain comes at different times, in different ways, in a wonderful manner, not uniformly and naturally. For when there has been no rain for a long time and the drought is very great, we would not expect the air to become moist again and send up vapors. This shows that the coming of rain at different times is not the work of nature, but is due to the will of a personal being. God in speaking to Job alludes to this argument. Job having said: “When He made a decree for the rain,” from which it would seem that he thought the rain was governed by natural law, God replied: “Hath the rain a father? Or who hath begotten the drops of dew?” The meaning is, has the rain a natural law, as you say, which is like a father begetting it to make plants grow in a determinate manner in order to supply all animals with food? Or what is that nature which must always beget drops of dew when there is no rain in order to moisten the bodies of animals in the inhabited parts of the earth? For you can not deny that this is not a purely natural phenomenon.
10
גם אי אפשר לייחס הויתו אל המקרה, שהדברים המקריים אינם תמידיים באופן שישלם בהם קיום המציאות בזה האופן השלם הנראה לחוש. ואחר שאינו ממנהג הטבע ולא על צד המקרה, הנה נשאר שיהיה ברצון רוצה הוא האל יתברך המשגיח במין האדם ומקיים הצמחים והבעלי חיים בזה האופן לצורך מין האדם. ואף על פי שזו ההשגחה מינית, מכל מקום כשנראה המטר מתחדש לפעמים על ידי האנשים השלמים כאליהו וחוני המעגל, הנה זה ממה שיורה בלי ספק על ההשגחה הפרטית באיש ההוא ושאינו ענין טבעי. ולזה תמצא רבותינו ז״ל אומרים ג׳ מפתחות לא נמסרו ביד שליח, של חיה ושל גשמים ושל תחית המתים, רוצה לומר שאין באלו ענין טבעי כלל, כי של חיה פירושו להוליד עקרות.
Nor can its origin be ascribed to chance, for chance phenomena do not happen regularly to maintain the existence of the world in so perfect a way as we observe in experience. But since it is not due to nature or to chance, it remains that it is due to the will of a personal being, God, who provides for the human species and maintains plants and animals for the need of man. This Providence takes care of the species. Nevertheless when we see that rain is brought down sometimes through the instrumentality of perfect men like Elijah and Honi ha-Me‘aggel, there is no doubt that it shows special providence so far as that individual is concerned, and is not simply a natural phenomenon. Hence the Rabbis say: Three keys have not been handed over to intermediaries, the keys of fertility (childbirth), of rain, and of the resurrection of the dead. The meaning is that these three matters are not controlled by purely natural laws. (Fertility denotes bearing of children by a barren woman.)
11
וכן תמצא הנביאים מזכירין ענין המטר לאות על ההשגחה, אמר ירמיה ולעם הזה היה לב סורר ומורה סרו וילכו ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה׳ הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חקות קציר ישמר לנו, ואמר המשורר המכסה שמים בעבים וגו׳, וזה שירידת המטר אי אפשר שישלם בזולת נשיבת רוחות לכסות השמים בעבים ולהוליכם ממקום למקום אל אשר יהיה שמה רצון השם להוליכם, אמר הנביא מוכיח לישראל על שהיו מכחישין ההשגחה וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, כלומר ומזה היה לכם לקחת ראיה על שהמטר ברצון רוצה. ואמרו חכמינו ז״ל גדול יום הגשמים מיום תחית המתים, שתחית המתים לצדיקים בלבד וגבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, כאלו רצו בזה לומר שכמו שתחית המתים איננו ענין טבעי כן ענין המטר לא ירוץ מרוצת הדברים הטבעיים, אבל הוא ענין תלוי ברצון רוצה מורה על ההשגחה המתחדשת מדי שנה בשנה כפי הרצון האלהי.
The prophets also cite rain as a sign of Providence. Jeremiah says: “But this people hath a revolting and a rebellious heart; they are revolted, and gone. Neither say they in their heart: ‘Let us now fear the Lord our God, that giveth the former rain, and the latter in due season; that keepeth for us the appointed weeks of the harvest.’ ” The Psalmist says: “Who covereth the heaven with clouds, who prepareth rain for the earth.” For rain can not come unless the wind blows, covering the heaven with clouds and carrying them from place to place, whithersoever God wills to take them. Amos, reproving the people because they denied Providence, says: “And I also have withholden the rain from you, when there were yet three months to the harvest; and I caused it to rain upon one city and caused it not to rain upon another city,” intimating that this is proof that rain is due to God’s will. The Rabbis say: “Greater is the day of rain than the day of the resurrection of the dead. For the resurrection is for the righteous only, whereas the wondrous phenomenon of rain benefits the righteous as well as the wicked.” They mean to say that as the resurrection is not a natural phenomenon, neither is the rain purely a phenomenon of nature, but is dependent upon the will of a personal being, and gives indication of Providence which is renewed every year according to the will of God.
12
ולפי שהיה אפשר לומר שאין זה ממה שיורה על ההשגחה האישית אלא על ההשגחה המינית, כמו שאמרו גבורות גשמים לצדיקים ולרשעים, אמר הנביא שאלו מה׳ מטר בעת מלקוש, כי מירידת המטר בעבור התפלה יש ראיה גדולה על ההשגחה, ועל כן הביא אליהוא ראיה מירידת המטר בעבור תפלת הרבים, כמו שאמר אשר יזלו שחקים ירעפו עלי אדם רב, שזה יורה שאין ירידתו בטבע אלא מצד ההשגחה בתפלת הרבים, וכן יש ראיה גדולה על ההשגחה מן המטר היורד בתפלת הצדיקים והחסידים שבכל דור ודור, ומצד ההשגחה האלהית שהיא דבקה בהם בכל איש ואיש כפי שלמותו או ברבים כפי שלמותם. וכן אמר דוד ביום קראתי ותענני תרהיבני בנפשי עוז, כלומר אות חזק על ההשגחה. וכן משה רבינו הביא ראיה על ההשגחה מקבלת תפלת הרבים, ואמר כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה׳ אלהינו בכל קראנו אליו׃
One might say, however, that this does not point to individual providence but to providence for the species, as they say that rain comes alike to the righteous and the wicked, hence the prophet says: “Ask ye of the Lord rain the time of the latter rain,” for the rain which comes as a result of prayer is a sure indication of Providence. For the same reason Elihu cites the rain which comes in answer to public prayer: “Which the skies pour down and drop for the sake of the multitudes of men.” This shows that the rain comes not as a natural thing but providentially, in answer to the prayers of the many. In the same way Providence can be proved with certainty from the rain which comes in answer to the righteous and pious men of every generation and from examples of divine providence which attaches to each man according to his perfection or to the many according to their perfection. David also says: “In the day that I called, Thou didst answer me; Thou didst encourage me in my soul with strength.” That is, because it is a sure sign of Providence. Moses also cites the acceptance of public prayer as a proof of Providence: “For what great nation is there, that hath God so nigh unto them, as the Lord our God is whensoever we call upon Him?”
בראיות הלקוחות מהענינים הכוללים.
I. Arguments derived from general things:
הראיה הראשונה היא הלקוחה מהגלות היבשה, וזה שלפי שהמכחיש ההשגחה חושב שהעולם נוהג כפי מנהג הטבע הנמצא היום, ואין שם רצון רוצה יכריח הדברים לצאת מטבעם, הנה מהגלות היבשה יש להביא ראיה שהעולם נברא ברצון רוצה.
1. The first argument is derived from the visibility of the dry land. He who denies Providence maintains that the world has always been going on in accordance with the laws of nature which we observe to-day, holding that there is no one who can by his will force things to behave against their nature. As against a person of this class we can use the visibility of dry land as an argument to show that the world was created by a voluntary agent.
וזה שכפי טבע היסודות היה ראוי שתהיה הארץ מכוסה ביסוד המים, ושלא ימצאו צמחים ולא בעלי חיים, והגלות היבשה היא ראיה על רצון רוצה מכריח הטבע לעשות רצונו, וזו הראיה היא הראשונה שזכר השם יתברך לאיוב בתחלת דבריו, אמר לו איפה היית ביסדי ארץ הגד אם ידעת בינה, ובאור זה שהחושב שהעולם קדמון אמר כן לפי שהוא מביא ראיה ממה שהוא רואה היום בנמצאים החלקיים על היצירה הכוללת, ואינו כן, שאם היה העולם קדמון ומתנהג תמיד כפי הטבע הנוהג היום ולא היה שם מכריח על צד הרצון, הנה הדבר שהוא בטבע ראוי שימצא בפעל בהכרח בעת מן העתים, והדבר שהוא בטבע אל יסוד המים הוא שתהיה הארץ מכוסה בו, ואם העולם נוהג כפי מנהג הטבע למה לא יצא אל המציאות מעולם שתהיה הארץ מכוסה בו, ולפי זה יהיה יסוד המים עומד תמיד מוכרח בזולת מקומו הטבעי, וזה אי אפשר לפי דרך הטבע, שראוי היה שיהיה טבע היסוד יוצא אל המציאות בעת מה, ובעת ההיא אי אפשר שימצא אדם ולא בעלי חיים ולא צמחים, ואם היה כן בעת מן העתים מי הוא שהכריח היסוד המימיי לצאת מטבעו כדי שימצאו הצמחים והבעלי חיים הנמצאים בעבור מין האדם. וזו ראיה מכרחת שהמציאות נעשה ברצון רוצה, ושלא היה העולם תמיד נוהג במנהג הטבע שהוא נוהג היום, אבל נתחדש ברצון רוצה.
According to the nature of the elements the earth should be covered with the element water, and there would then be neither plants nor animals. The visibility of the dry land is therefore a proof of the existence of a voluntary agent who compels nature to do His will. This is the first argument which God mentioned to Job when He began to speak to him: “Where wast thou when I laid the foundations of the earth? Declare, if thou hast the understanding.” The meaning is this: He who believes in the eternity of the world holds to this opinion because he applies what he observes to-day in the particular objects of nature to the whole of creation. But this is not correct. For if the world were eternal and had always been going on according to the laws of nature observable today, without any interference of a voluntary agent, we would necessarily expect that that which nature requires should at some time exist actually. Now nature requires that the earth should be covered with water. If then the world is governed by nature, why does it never happen that the whole earth should be covered with water? We must say, therefore, that the element water is always forcibly kept away from its natural place. But this can not be due to nature, for by nature the element should realize at some time its natural tendency, and at that time there would be neither man nor animal nor plant. And if this condition was realized at some time in the past, the question arises, who compelled the element water to depart from its own nature in order that the existing plants and animals might come into being for the sake of man? This is proof positive that the world is the work of a voluntary agent and has not always been going on naturally as it does to-day, but that it came into existence through a voluntary agent.
וזהו מה שאמר לו השם יתברך לאיוב איפה היית ביסדי ארץ וגו׳, כלומר אתה איוב החושב שאין העולם מחודש ברצון רוצה רק נוהג תמיד במנהג הטבעי, הגד אם ידעת בינה איפה היית אתה או מין האדם כשהיה היסוד הארצי יסוד לכל היסודות, רוצה לומר מכוסה מן המים ומוקף מכל היסודות כמו שהוא בטבעו להיות יסוד לכל, הנה בהכרח יש לך להודות שנתגלה ברצון רוצה, וכשנתגלית הארץ מי שם ממדיה כי תדע או מי נטה עליה קו, כלומר מי שער יסוד הארץ שיגלה ממנו אותה מדה הראויה לא פחות ולא יותר, ואמר עוד על מה אדניה הטבעו, כלומר אי זה טבע חייב שתעמוד הארץ על המים, או מי ירה אבן פנתה, רוצה לומר לפי שמדרך הבנינים הגדולים שהאבן הראשה ישים אותה במקומה אי זה מלך או שר במנענעים ובצלצלים ובמנגנים או בתוף וכנור כדי שתתקיים, לזה אמר דרך צחות מי הוא השר שירה אבן פנתה, שיהיו הכוכבים המנגנים והמרננים וכל בני אלהים מריעים תרועה גדולה, כלומר שהארץ נעשית יסוד בזה האופן ברן יחד כוכבי בקר, וסמך לזה ויסך בדלתים ים, כלומר ומי הוא השר שסגר הים בדלתים שלא ישוב לכסות הארץ כמו שעשיתי אני, ובאר הענין ואמר ואשבור עליו חקי, כלומר שניתי בו מנהג חק הטבע ואשים בריח ודלתים ואומר עד פה תבא ולא תוסיף וגו׳, וגמר כל הענין הזה לראיה שהגלות היבשה והתמדתה בזה האופן לראיה על רצון רוצה מעמיד תמיד העולם ומקיימו שלא על דרך מנהג הטבע.
This is what God meant when He said to Job: “Where wast thou when I laid the foundations of the earth?” That is, Thou Job who thinkest that the world was not made by a voluntary agent, but has always been going on according to nature, “Declare, if thou hast the understanding,” where wast thou, or the human race, when the element earth was the base of all the elements, i. e. was covered by water and surrounded by all the elements, as its nature demands that it should be the foundation of everything? Thou must necessarily admit that the earth became visible through a voluntary agent. And when the land became visible, “Who determined the measures thereof, if thou knowest? Or who stretched the line upon it?” That is, Who determined that just so much of the element earth should appear, no more and no less? And again, “Whereupon were the foundations thereof fastened?” That is, what natural law made it necessary that earth should stand above water? “Or who laid the cornerstone thereof?” It is customary in the creation of great edifices to have the cornerstone laid by a king or prince to the accompaniment of bells and cymbals and stringed instruments and the timbrel and the harp, so that the building may stand permanently. Hence he says in rhetorical fashion, who was the prince who laid the earth’s cornerstone, when the stars were the musicians and the singers and all the sons of God shouted aloud, i. e. the earth became an element in this manner, “when the morning stars sang together”? Then he adds, “Or who shut up the sea with doors?” That is, who is the prince who shut up the sea with doors that it should not return and cover the earth, as I have done? And he adds by way of explanation, “And broke for it My decree,” i. e. I changed for it the decree of nature, “And set bars and doors, and said: Thus far shalt thou come, but no further.…” The meaning of the entire passage is that the appearance of the dry land and its remaining permanently in that condition are a proof that there is a voluntary agent who maintains the world with His will and not merely in accordance with impersonal nature.
וכן נמצא ירמיה כשהיה מוכיח לבני דורו על שלא היה בהם יראת שמים והיו חושבים שאין בעולם משגיח ופועל ברצון אלא העולם כמנהגו נוהג, אמר להם הטענה הזו, אמר שמעו נא זאת עם סכל ואין לב עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו האותי לא תיראו נאם ה׳ אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו וגו׳, הנה גלה בזה שזה דבר מכריח השכל להודות שהגלות היבשה מורה על שהעולם נעשה ברצון רוצה ואינו ענין נוהג במנהג הטבעי. וזהו שאמרו רבותינו ז״ל בבראשית רבה בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא יקוו המים עמד שר של ים לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו רבונו של עולם והלא כל העולם כלו אני מלא, מיד בעט בו והרגו שנאמר בכחו רגע הים וגו׳, הנה הם קראו שר של ים לטבע יסוד המים ואמרו עליו שהיה ממלא כל העולם שטבעו לכסות הארץ, אלא שנתגלית ברצונו של הקדוש ברוך הוא, ועל כן אמרו עתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן למקומן, להורות שהגלות היבשה אינו מדרך טבע אלא ברצון רוצה שהוא מעמיד העולם ומקיימו כן, ולפי שהדבר שהוא בטבע ראוי שיהיה כן בפעל בעת מן העתים, אמרו שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן למקומן. וזו ראיה מכרחת שהעולם עומד תמיד ברצון רוצה ולא בטבע, והוא המשגיח בו להנהיגו בצדק ובמשפט.
Jeremiah also, reproving his generation because they had no fear of God and thought that there was no personal being who provided for the world and acted with will, but that the world was ruled by natural necessity, spoke to them in the same strain: “Hear now this, O foolish people, and without understanding, that have eyes and see not, that have ears, and hear not: Fear ye not Me? Saith the Lord; Will ye not tremble at My presence? Who have placed the sand for the bound of the sea, an everlasting ordinance, which it can not pass …” The prophet means that the mind is compelled to acknowledge that the appearance of the dry land shows that the world was made by a voluntary agent and is not simply the work of impersonal nature. Our Rabbis also say in “Bereshit Rabbah:” “When God said, ‘Let the waters be gathered together,’ the Prince of the Sea rose up before God, and said: ‘Lord of the universe, I fill the whole world.’ At once the Lord struck him and put him to death, as is said: ‘He stirreth up the sea with His power.’ ” The Rabbis use the expression, “Prince of the Sea,” to denote the substance of water. He fills the universe, i. e. the natural tendency of water is to cover the earth, but the latter appears above the water by the will of God. Hence they say further that in the future God will restore them to their places, thus indicating that the appearance of dry land is not due to nature, but to the will of a being who made the world and maintains it. Since that which is natural must be realized at some time, they say that in the future God will restore them to their proper places. This is proof conclusive that the universe is maintained by the will of God and not by nature. God provides for it and governs it with righteousness and justice.
וכן הביא המשורר ראיה מזה, אמר אוהב צדקה ומשפט וגו׳, רוצה לומר אף על פי שהאל אוהב צדקה ומשפט, רוצה לומר הדברים הנמשכים על צד החיוב ודרך ומנהג הטבע, מכל מקום חסד ה׳ מלאה הארץ, כלומר אי אפשר להכחיש שהעולם נמצא על צד החסד והרצון, והביא ראיה לזה מהגלות היבשה, ואמר כונס כנד מי הים וגו׳, והמשיך לזה ייראו מה׳ כל הארץ וגו׳ כי הוא אמר ויהי, לומר כי אחר שהעולם נתהווה ועומד תמיד במאמר ובצווי רצון רוצה ולא בטבע, יש מזה ראיה גדולה על ההשגחה שכל המזמור מיוסד על כך, כמו שאמר אחר זה משמים הביט ה׳ וגו׳, ממכון שבתו וגו׳, המבין אל כל מעשיהם, ורוצה לומר שאחר שהגלות היבשה כדי שימצאו הצמחים והבעלי חיים שהם לצורך האדם נעשה ברצון רוצה, יש ליקח מזה ראיה שהשם יתברך משגיח במין האדם יותר ממה שישגיח במיני שאר הבעלי חיים, שההשגחה בהן היא מינית והשגחת מין האדם היא אישית וענין נמשך על צד הרצון ולא בטבע, שהרי אנו רואים שאין המלך נושע ברב חיל וגו׳, כמו שהוא בשאר הבעלי חיים וכמו שהענין נותן, ואחר שזה כן יורה שאף על פי שבכל הבעלי חיים ההשגחה בהן מינית, ההשגחה במין האדם היא אישית.
The Psalmist also argues in the same way: “He loveth righteousness and justice; the earth is full of the loving-kindness of the Lord.” The meaning is, although God loves righteousness and justice, i. e., those things which follow the necessity of nature, nevertheless the earth is full of the loving-kindness of the Lord, i. e. it can not be denied that the world is maintained by kindness and will. And the proof is again derived from the appearance of the dry land: “He gathereth the waters of the sea together as a heap.” Then he adds: “Let all the earth fear the Lord … For He spoke, and it was.” That is, since the world came into being and continues in being by the order and command of a voluntary agent and not by nature, there is in this an important argument for Providence, upon which the whole Psalm is built. “The Lord looketh from heaven; He beholdeth all the sons of men. From the place of His habitation He looketh intently … That considereth all their doings.” The meaning is, since the appearance of the dry land so as to produce plants and animals for man’s need is due to the will of a personal being, we can infer from this that God provides for man more than He does for the lower animals. The latter are provided for as species, while man is provided for as an individual, by the will of God and not merely by nature. For, “A king is not saved by the multitude of a host; a mighty man is not delivered by great strength,” as is the case among the lower animals, and as nature requires. This being so, it is clear that though all the lower animals are provided for as species, man is looked after as an individual.
והראיה השנית מן הענינים הכוללים היא הראיה הלקוחה ממציאות המטר, שאף על פי שאינה ראיה תורה בעצם לפי הנראה בתחלת הענין על ההשגחה האישית במין האדם, לפי שמצינו שזכרה אליפז במענהו הראשון ואליהוא במענהו הד׳ וקיים אותה השם יתברך במענהו הראשון, צריכין אנו לבאר אופן הראיה הלקוחה ממטר.
2. The second argument derived from general phenomena is the one taken from the phenomenon of rain. At first sight it does not seem to be a real argument in favor of individual Providence of the human race. But since we find that Eliphaz mentions it in his first speech and Elihu in his fourth, and God confirms it in His first answer, we must explain the nature of the argument derived from rain.
ונאמר שהוא מבואר שאי אפשר שיתקיים זה המציאות השפל בזולת המטר, וזה אם להצמיח הצמחים למזון הבעלי חיים ואם ללחלח גופות הבעלי חיים שלא יתיבשו ויהיו קודרים מרוב חמום השמש, כבר זכר אליפז שתי אלו התועלות, אמר אולם אני אדרוש אל אל וגו׳, הנותן מטר על פני ארץ וגו׳, לשום שפלים למרום וקודרים שגבו ישע, אמר כי במטר שתי תועלות, האחד שבנתינת המטר על פני הארץ התועלת הוא לשום הצמחים השפלים למרום, כלומר שיגביהו בצמיחתם על הארץ, והתועלת השני הוא ושולח מים על פני חוצות בישוב מן האנשים, וזה בעבור שהאנשים הקודרים מחמום השמש יתלחלח גופם ויוכלו להתקיים, וזהו וקודרים שגבו ישע, ואליהוא גם כן רמז לזה באמרו אשר יזלו שחקים ירעפו עלי אדם רב, והשלים שם ענין פלאות המטר.
It is clear that sublunar nature can not exist without rain. Rain is required to make plants grow so as to supply food for animals. It is also required to supply moisture to the bodies of animals that they should not dry up and become black from the great heat of the sun. Eliphaz speaks of both these utilities: “But as for me, I would seek unto God … Who giveth rain upon the earth, So that He setteth up on high those that are low, and those that are black are exalted to safety.” The meaning is, there are two benefits in rain. One is that the rain makes the low plants grow high above the earth, and the other is that He “Sendeth waters upon the fields,” in the inhabited parts of the earth. This is in order that the bodies of those who become black from the heat of the sun should become moist and be able to maintain themselves—“Those that are black are exalted to safety.” Elihu also alludes to this when he says: “Which the skies pour down and drop upon the multitudes of men,” and in the sequel describes more fully the wondrous phenomenon of rain.
ועם היות המטר מציאותו הכרחי לקיום כל הבעלי חיים בכלל, אחר שמציאות כל הבעלי חיים הם לצורך האדם, ואי אפשר ליחס הויתו אל הטבע לפי שאינו דבר מתמיד על אופן אחד בכל שנה ושנה בזמן אחד, כמו שהוא הענין בדברים הטבעיים, אבל בא בזמנים מתחלפים ובפנים שונים ובדרך פלא שאינו נוהג תמיד מנהג אחד ולא בדרך טבעי, שאחר שנפסק זמן רב וגבר היובש לא היה ראוי שיחזור האויר להתלחלח פעם אחרת ולהעלות אדים, הנה זה ממה שיורה שאין הוית המטר בזמנים מתחלפים מפעולות הטבע אלא ברצון רוצה, וכבר רמז השם יתברך לאיוב זאת הטענה, שבעבור שאמר איוב בעשותו למטר חק, שיראה מדבריו שהיה דעתו שיש למטר חק ומנהג טבעי, על כן השיבו השם יתברך היש למטר אב או מי הוליד אגלי טל, כלומר האם יש למטר חק טבעי כמו שאתה אומר שיהיה כאב המוליד אותו להצמיח הצמחים באופן מסודר מספיק לזון כל הבעלי חיים, או מי הוא הטבע המחייב להוליד אגלי טל תמיד בזמן שאין שם מטר ללחלח גופות הבעלי חיים במקומות הישוב, שזה אי אפשר לך להכחישו שאינו מצד המנהג הטבעי.
Rain is indeed necessary for the existence of all animals in general, but since all animals exist for the sake of man, the rain too is for the sake of man. Now the existence of rain can not be ascribed to nature, because it is not a thing which occurs every year at the same time in the same way, like the other natural phenomena. Rain comes at different times, in different ways, in a wonderful manner, not uniformly and naturally. For when there has been no rain for a long time and the drought is very great, we would not expect the air to become moist again and send up vapors. This shows that the coming of rain at different times is not the work of nature, but is due to the will of a personal being. God in speaking to Job alludes to this argument. Job having said: “When He made a decree for the rain,” from which it would seem that he thought the rain was governed by natural law, God replied: “Hath the rain a father? Or who hath begotten the drops of dew?” The meaning is, has the rain a natural law, as you say, which is like a father begetting it to make plants grow in a determinate manner in order to supply all animals with food? Or what is that nature which must always beget drops of dew when there is no rain in order to moisten the bodies of animals in the inhabited parts of the earth? For you can not deny that this is not a purely natural phenomenon.
גם אי אפשר לייחס הויתו אל המקרה, שהדברים המקריים אינם תמידיים באופן שישלם בהם קיום המציאות בזה האופן השלם הנראה לחוש. ואחר שאינו ממנהג הטבע ולא על צד המקרה, הנה נשאר שיהיה ברצון רוצה הוא האל יתברך המשגיח במין האדם ומקיים הצמחים והבעלי חיים בזה האופן לצורך מין האדם. ואף על פי שזו ההשגחה מינית, מכל מקום כשנראה המטר מתחדש לפעמים על ידי האנשים השלמים כאליהו וחוני המעגל, הנה זה ממה שיורה בלי ספק על ההשגחה הפרטית באיש ההוא ושאינו ענין טבעי. ולזה תמצא רבותינו ז״ל אומרים ג׳ מפתחות לא נמסרו ביד שליח, של חיה ושל גשמים ושל תחית המתים, רוצה לומר שאין באלו ענין טבעי כלל, כי של חיה פירושו להוליד עקרות.
Nor can its origin be ascribed to chance, for chance phenomena do not happen regularly to maintain the existence of the world in so perfect a way as we observe in experience. But since it is not due to nature or to chance, it remains that it is due to the will of a personal being, God, who provides for the human species and maintains plants and animals for the need of man. This Providence takes care of the species. Nevertheless when we see that rain is brought down sometimes through the instrumentality of perfect men like Elijah and Honi ha-Me‘aggel, there is no doubt that it shows special providence so far as that individual is concerned, and is not simply a natural phenomenon. Hence the Rabbis say: Three keys have not been handed over to intermediaries, the keys of fertility (childbirth), of rain, and of the resurrection of the dead. The meaning is that these three matters are not controlled by purely natural laws. (Fertility denotes bearing of children by a barren woman.)
וכן תמצא הנביאים מזכירין ענין המטר לאות על ההשגחה, אמר ירמיה ולעם הזה היה לב סורר ומורה סרו וילכו ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה׳ הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו שבועות חקות קציר ישמר לנו, ואמר המשורר המכסה שמים בעבים וגו׳, וזה שירידת המטר אי אפשר שישלם בזולת נשיבת רוחות לכסות השמים בעבים ולהוליכם ממקום למקום אל אשר יהיה שמה רצון השם להוליכם, אמר הנביא מוכיח לישראל על שהיו מכחישין ההשגחה וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, כלומר ומזה היה לכם לקחת ראיה על שהמטר ברצון רוצה. ואמרו חכמינו ז״ל גדול יום הגשמים מיום תחית המתים, שתחית המתים לצדיקים בלבד וגבורת גשמים לצדיקים ולרשעים, כאלו רצו בזה לומר שכמו שתחית המתים איננו ענין טבעי כן ענין המטר לא ירוץ מרוצת הדברים הטבעיים, אבל הוא ענין תלוי ברצון רוצה מורה על ההשגחה המתחדשת מדי שנה בשנה כפי הרצון האלהי.
The prophets also cite rain as a sign of Providence. Jeremiah says: “But this people hath a revolting and a rebellious heart; they are revolted, and gone. Neither say they in their heart: ‘Let us now fear the Lord our God, that giveth the former rain, and the latter in due season; that keepeth for us the appointed weeks of the harvest.’ ” The Psalmist says: “Who covereth the heaven with clouds, who prepareth rain for the earth.” For rain can not come unless the wind blows, covering the heaven with clouds and carrying them from place to place, whithersoever God wills to take them. Amos, reproving the people because they denied Providence, says: “And I also have withholden the rain from you, when there were yet three months to the harvest; and I caused it to rain upon one city and caused it not to rain upon another city,” intimating that this is proof that rain is due to God’s will. The Rabbis say: “Greater is the day of rain than the day of the resurrection of the dead. For the resurrection is for the righteous only, whereas the wondrous phenomenon of rain benefits the righteous as well as the wicked.” They mean to say that as the resurrection is not a natural phenomenon, neither is the rain purely a phenomenon of nature, but is dependent upon the will of a personal being, and gives indication of Providence which is renewed every year according to the will of God.
ולפי שהיה אפשר לומר שאין זה ממה שיורה על ההשגחה האישית אלא על ההשגחה המינית, כמו שאמרו גבורות גשמים לצדיקים ולרשעים, אמר הנביא שאלו מה׳ מטר בעת מלקוש, כי מירידת המטר בעבור התפלה יש ראיה גדולה על ההשגחה, ועל כן הביא אליהוא ראיה מירידת המטר בעבור תפלת הרבים, כמו שאמר אשר יזלו שחקים ירעפו עלי אדם רב, שזה יורה שאין ירידתו בטבע אלא מצד ההשגחה בתפלת הרבים, וכן יש ראיה גדולה על ההשגחה מן המטר היורד בתפלת הצדיקים והחסידים שבכל דור ודור, ומצד ההשגחה האלהית שהיא דבקה בהם בכל איש ואיש כפי שלמותו או ברבים כפי שלמותם. וכן אמר דוד ביום קראתי ותענני תרהיבני בנפשי עוז, כלומר אות חזק על ההשגחה. וכן משה רבינו הביא ראיה על ההשגחה מקבלת תפלת הרבים, ואמר כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה׳ אלהינו בכל קראנו אליו׃
One might say, however, that this does not point to individual providence but to providence for the species, as they say that rain comes alike to the righteous and the wicked, hence the prophet says: “Ask ye of the Lord rain the time of the latter rain,” for the rain which comes as a result of prayer is a sure indication of Providence. For the same reason Elihu cites the rain which comes in answer to public prayer: “Which the skies pour down and drop for the sake of the multitudes of men.” This shows that the rain comes not as a natural thing but providentially, in answer to the prayers of the many. In the same way Providence can be proved with certainty from the rain which comes in answer to the righteous and pious men of every generation and from examples of divine providence which attaches to each man according to his perfection or to the many according to their perfection. David also says: “In the day that I called, Thou didst answer me; Thou didst encourage me in my soul with strength.” That is, because it is a sure sign of Providence. Moses also cites the acceptance of public prayer as a proof of Providence: “For what great nation is there, that hath God so nigh unto them, as the Lord our God is whensoever we call upon Him?”