דרך המבחן הזה שאמרנו שבו יבחנו הפעולות הטובות והפעולות הרעות, איננו מספיק לדעת כל הפעולות הטובות הנאותות לטבע הנפש, כי להתחלפות מזגי האנשים בהכרח יתחייב שיתחלפו מדותיהם, כי האדם שמזג לבו חם רותח ישבח הגבורה וישמח בה, ומי שמזגו בהפך ישבח המנוחה וישמח בה, ואי אפשר לפי זה להגביל הנאה והמגונה על הדרך שאמרנו אם לא על יד איש שוה המזג שהוא בלתי אפשר שימצא, ולו הונח נמצא הנה בהגבלת המדות הטובות הפרטיות קושי עצום מצד הפעולות בעצמן, כי למה שהיו הפעולות המשובחות והמדות הטובות מצוע בין שתי קצוות שקצה האחד תוספת וקצה האחר חסרון, כמו הנדיבות שהוא מצוע בין הכילות והפיזור, והגבורה שהיא מצוע בין המסירה לסכנות ורכות הלבב, והיה האמצעי בין כל שני קצוות אי אפשר שיוגבל לפי שאינו אלא נקודה אחת, כמו שלא יוגבל הפושר האמתי שיהיה אמצעי באמת בין החום והקור, ולא האמצעי באמיתות בין השחרות והלובן באופן שיורמז אליו בחוש, כן אי אפשר שיוכרו בפעל או יוגבלו הפעולות שהן מצוע בין שתי קצוות, ולזה הוא מבואר שהוא דבר קשה מאד להגביל הפעולות מצד הידיעה המחקרית.
The test which we mentioned for distinguishing between good and bad acts is not sufficient to enable us to know all the good acts which are appropriate to the nature of the soul. For as men differ in their temperaments and dispositions they necessarily have different qualities. A person whose temperament is hot will admire courage and take pleasure in it; while a person of opposite temperament will admire and take pleasure in quiet. The only way to determine what is becoming and what is unbecoming in the manner above mentioned is by referring to the standard of a person of equable temperament, who does not exist. And even if such a person did exist, we should find enormous difficulty in determining what is a good quality in a particular case, a difficulty that is due to the acts themselves. For an admirable act and a good quality represent the mean between the two extremes of excess and defect. Thus generosity is a mean between niggardliness and extravagance; courage is a mean between rashness and cowardice. But the mean between two extremes can not be determined, because it is only a point. Thus it is impossible to determine the truly lukewarm, which is a mean between the hot and the cold, nor is it possible to determine the true mean between black and white so that it may be perceived with the eye. In the same way it is impossible to know or define actually the actions which are intermediate between the two extremes. It is clear therefore that it is very difficult to determine acts by intellectual investigation.
2
ועוד שאף אם תספיק הידיעה המחקרית להגביל הפעולות הטובות כפי הטבע האנושי, הנה אי אפשר שתספיק לדעת הדברים הנרצים אצל השם, וכבר בארנו בפרק חמישי מזה המאמר שהשלמות האנושי נתלה בעשיית הדברים הנרצים אצל השם יתברך, והדברים הנרצים אצל השם יתברך אי אפשר שיודעו מצד הידיעה המחקרית, לפי שאם סכלנו מעלת שר ודרכו ומנהגיו או שלמותו ומהות שררתו ומדרגתו, לא נדע הדברים שיחר אפו בהם או הדברים שייטבו בעיניו, ולהיות השם יתברך נעלם תכלית ההעלם, אי אפשר לנו לדעת כל הדברים שהם טובים בעיניו מכל הפעולות שאפשר שיפעלם האדם או הדברים שהם בלתי טובים, ומה שאפשר שיודע מהם הוא על צד הכללות, כמו שהרע נמאס בעיני השם, כמו שאמר הכתוב טהור עינים מראות ברע והבט אל עמל לא תוכל, והטוב רצוי לפניו דרך כלל, אבל לא נדע פרטי הפעולות הטובות שהן נרצות אצל השם יתברך.
Moreover even if it were possible by rational investigation to determine good acts in reference to human nature, it would still be impossible to know what things are acceptable to God. But we made it clear in the fifth chapter of this Book that human perfection depends upon doing those things which are acceptable to God. But we can not by investigation know what things are acceptable to God, because if we do not know the qualities of a ruler and his method and habits, or his perfection and the nature of his government and his station, we do not know what things please him and what things arouse his displeasure. Now as God is absolutely unknown to us, we can not know which of all the possible acts of man are pleasing to Him, and which are not. We can only have a general knowledge, for example that evil is displeasing to God, as the Bible says, “Thou that art of eyes too pure to behold evil, and that canst not look on mischief,” and that good is acceptable to Him. But we do not know what particular good deeds are pleasing to Him.
3
ולמה שיהיה מדרך כל פועל חכם שיתחכם ויחתור דרך בשיגיע מפעולתו התכלית המכוון בה, כדי שלא תהיה פעולתו פעל בטל כשלא יגיע ממנה התכלית המכוון, חייבה החכמה העליונה להמציא דרך בו יודעו הדברים הנרצים אצל השם והבלתי נרצים אליו, כדי שבאמצעות הדרך הזה יגיע האדם להשגת שלמותו האנושי ותכליתו, אחר שאין כח ביד הידיעה המחקרית להגביל זה על השלמות, והדרך הזה הוא להשפיע שפע נבואיי על איש נבחר ממין האדם, כדי שעל ידו יודעו לאנשים הדברים הנרצים אצל השם יתברך מהבלתי נרצים, ובעבור זה הוא שאמרו רבותינו ז״ל כי בתחלת היצירה מיד נצטווה אדם על שבע מצות, כמו שבארו זה במסכת סנהדרין פרק ארבע מיתות, וסמכום אל פסוק ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, וכאלו בארו בזה שבזולת צווי אלהי אי אפשר שיודעו הדברים הנרצים אצל השם או הבלתי נרצים, ושלא נענש קין על הריגת הבל אלא בעבור שעבר על מצות ה׳, וכן דור המבול נענשו על החמס אשר בכפיהם ואנשי סדום על חטאם ופרעה על דבר שרי אשת אברם, לפי שכלם היו עוברים על מה שנצטווה אדם הראשון, אבל בזולת זה לפי מה שיראה מדבריהם לא היו נענשים, זהו דרך חכמינו ז״ל בזה.
Now inasmuch as it behooves every wise agent to devise a method by which to ensure the realization of the purpose of his acts, else his work would be in vain, God in His wisdom devised a method by which we may know what things are acceptable to God and what things are not, in order that by means of this method man may be able to attain the human end and perfection, since he can not determine this matter by intellectual investigation. This method is to bestow the spirit of prophecy upon a chosen individual of the human race through whom mankind may know what things are pleasing to God and what things are not. This is why the Rabbis say that in the beginning of creation the first man was given seven commandments, as is explained in the treatise Sanhedrin, chapter “Arba‘ Mitot,” connecting the statement with the verse, “And the Lord God commanded the man saying: ‘of every tree of the garden thou mayest freely eat;’ ” intimating that without the divine command it would be impossible to know what things are agreeable to God and what things are not; and that Cain was punished for killing Abel because he transgressed the command of God. Also that the generation of the flood were punished for their wrong doing, the men of Sodom for their sins, Pharaoh on account of Sarai the wife of Abraham, because all of them transgressed the command given to the first man. Otherwise, it seems from their words, they would not have been punished. This is the opinion of the rabbinical sages.
4
ואולם כבר יקשה לפי זה הדרך למה לא שעה השם יתברך לקין ואל מנחתו, שהרי לא חטא בשום דבר משבע מצות שנצטווה עליהם אדם, אלא אם נאמר שחטא בכוונתו בענין נוטה לצד עבודה זרה מה שאינו נראה כן מפשט הכתובים.
The question, however, still arises, according to this point of view, why did not God have respect unto Cain and his offering, seeing that Cain had not violated any of the seven commandments given to Adam? Unless we say that he sinned in intention in a manner which bordered upon idolatry, an interpretation which is not suggested in the expression of the text.
5
ויותר ראוי שנאמר בזה הוא שיש בכאן שני מיני פעולות ראוי שיהיו נמצאות בשכל האדם בטבע, המין האחד הוא הרחקת העול והתמדת היושר בין האנשים כדי שיתקיים המין האנושי, ועל זה נענש קין על הריגת הבל ודור המבול על החמס ופרעה ואבימלך. וזה המין מן הפעולות אף על פי שהעובר ראוי לעונש, מכל מקום אין בשמירתם הקנאת שום שלמות לנפש, כי אם ישכון האדם יחידי במדבר מבלי שיהיה חלק מדינה לא יצטרך אל השלמות הזה.
The proper answer is this. There are two kinds of actions which ought to exist by nature in the human mind. One is suppression of wrong doing and continuous pursuit of right among men, so that the human race may be perpetuated. This is why Cain was punished for killing Abel, the generation of the flood was destroyed for violence, and Pharaoh and Abimelech were punished. This kind of acts makes the transgressor liable to punishment but does not confer any perfection upon the soul of the observer, for if a man were to live alone in a desert without participating in social and political life, he would not need this kind of perfection.
6
והמין השני הוא מין מן הפעולות שראוי שימצאו באדם בשרש יצירתו בטבע גם כן, והם הנותנות שלמות בנפש האדם, וזה כמו ההכנע אל השם ועשות מה שיגזור השכל האנושי על הכללות שהוא טוב בעיני השם, שאלו דברים נודעים לאדם בטבע, כמו שאמר הנביא כשהיה מוכיח את ישראל על שלא היו מכירים דרכי השם ומשפטיו, אמר אך דלים הם נואלו כי לא ידעו דרך ה׳ משפט אלהיהם, ואמר במקום אחר גם חסידה בשמים ידעה מועדיה ותור וסוס ועגור שמרו את עת בואנה ועמי לא ידעו את משפט ה׳, ולא אמר כל זה על דרכי התורה ומשפטיה, כי אלו אינם נודעים לאדם בטבע כידיעת החסידה מועדיה ותור וסוס ועגור עת בואנה, אבל אמר זה על ידיעת דרך השם הנכרת בטבע לכל איך הוא מכלכל העולם וחונן ונותן מזון לכל הבריות ומקיים אותם תמיד, ושראוי להודות שהכל בא מאתו, וזהו דרך ה׳, ומשפט אלהיהם הוא ידיעת משפט מדרגת היוצר מיצוריו בשראוי להכנע תמיד לפניו כעבד לפני האדון ושלא לזלזל בכבודו להשוות ערך הנכבד אל הפחות, שכל אלו דברים יגזור אותם טבע השכל האנושי מבלי למידה ולמוד.
The second kind of acts is also natural to man and gives perfection to his soul. Examples are: submission to God, and doing those things in general which the human reason declares are acceptable to God. These things are known to man by nature, as the prophet says, reproving Israel for ignoring the ways and judgments of God: “Surely these are poor, they are foolish, for they know not the way of the Lord, nor the ordinance of their God.” In another place he says, “Yea, the stork in the heaven knoweth her appointed times; and the turtle and the swallow and the crane observe the time of their coming; but My people know not the ordinance of the Lord.” These observations do not refer to the ways and ordinances of the Torah, for these are not known to man by nature as the stork knows her appointed times, or as the turtle and the swallow and the crane observe the time of their coming. They refer to the knowledge of God which is known by nature to all, such as the fact that He supports the world and mercifully supplies food to all creatures and maintains them continually, and that He should be thanked because all things come from Him. This is the meaning of the expression, “way of the Lord.” “The ordinance of their God,” denotes the knowledge of the relation of the Creator to His creatures—the duty of constant submission to Him, as a slave submits to his master, and to refrain from showing disrespect to Him by equal treatment of the honorable with the inferior—all of them things which the nature of human reason dictates without any study or teaching.
7
ועל זה לא שעה השם לקין ואל מנחתו, לפי שלא היתה ההודאה על הכוונה הראויה כפי מה שיגזור טבע השכל, כי השכל האנושי יגזור שראוי להודות למטיב כעל כל אשר גמלהו, ושאין ראוי להקריב לאדון מנחה פחותה ממין גרוע בהיותו יכול להביא ממין חשוב, כי זה זלזול בכבוד האדון, ועל כן לא היה לו לקין להביא מפרי האדמה כזרע פשתן או הפולים והזרעונים ודומיהם, אלא מפרי העץ כתאנים וענבים ורמונים שהוא מין חשוב, ובעבור שלא עשה כן חטא והיה ראוי לעונש אף על פי שלא נצטווה על כך.
The reason God did not have respect unto Cain and his offering, was because his service was not done with the proper intention, as the nature of the reason demands. Reason dictates that we should be thankful to a benefactor in accordance with the benefits we receive from him, and that one should not bring to the master a cheap present of an inferior quality if one can bring one of good quality, for this signifies an offence to the honor of the master. Therefore Cain should not have brought of the fruits of the earth, like flax seed, beans, vegetables, and so on, but he should have brought of the fruit of the tree, like figs and grapes and pomegranates, which belong to a better species. Not doing so, he sinned, and deserved punishment, though he had not received any command concerning the matter.
8
ואולם אף אם יודעו מצד השכל האנושי כוללי שני אלו המינים שאמרנו, מכל מקום אחר שאינו מספיק לדעת פרטיותם וכל הדברים הנרצים אצל השם יתברך, ראוי שימצא שפע אלהי על ידו ישלם ידיעת הדעות והאמונות האמתיות ופרטי כל הפעולות הנרצות אצל השם יתברך שעל ידם יושג התכלית האנושי, כי אין ראוי שתקצר יד ההשגחה האלהית בזה הדבר, שהוא כמעט הכרחי למין האדם להקנאת השלמות האנושי, כמו שלא קצרה בהקנאת דברים רבים לבעלי חיים אינם הכרחיים להם במציאותם, כמו כפילת החושים ודומיהם, ופרטי השגחות רבות נמצאו במינים רבים מתחלפים מן הבעלי חיים על צד היותר טוב ולא על צד ההכרח, כמו שכבר בארנו זה בפרק ששי ממאמר הראשון:
But although the general principles of these two kinds of acts are known by the human mind, nevertheless, inasmuch as the human reason is not adequate to give a knowledge of particulars and of all the things which are agreeable to God, there must be a divine inspiration by which one may acquire true and complete knowledge and belief concerning the particular acts acceptable to God, by which the human purpose may be realized. It can not be that divine providence should fail in a matter of this sort which is almost indispensable for man for the attainment of human perfection, as we find that Providence has not failed to supply the lower animals with many things which are not indispensable for their existence, as for example the double sense organs, and other instances of provisions found in different animal species to improve their condition, which are not absolutely necessary, as we explained in the sixth chapter of the First Book.
דרך המבחן הזה שאמרנו שבו יבחנו הפעולות הטובות והפעולות הרעות, איננו מספיק לדעת כל הפעולות הטובות הנאותות לטבע הנפש, כי להתחלפות מזגי האנשים בהכרח יתחייב שיתחלפו מדותיהם, כי האדם שמזג לבו חם רותח ישבח הגבורה וישמח בה, ומי שמזגו בהפך ישבח המנוחה וישמח בה, ואי אפשר לפי זה להגביל הנאה והמגונה על הדרך שאמרנו אם לא על יד איש שוה המזג שהוא בלתי אפשר שימצא, ולו הונח נמצא הנה בהגבלת המדות הטובות הפרטיות קושי עצום מצד הפעולות בעצמן, כי למה שהיו הפעולות המשובחות והמדות הטובות מצוע בין שתי קצוות שקצה האחד תוספת וקצה האחר חסרון, כמו הנדיבות שהוא מצוע בין הכילות והפיזור, והגבורה שהיא מצוע בין המסירה לסכנות ורכות הלבב, והיה האמצעי בין כל שני קצוות אי אפשר שיוגבל לפי שאינו אלא נקודה אחת, כמו שלא יוגבל הפושר האמתי שיהיה אמצעי באמת בין החום והקור, ולא האמצעי באמיתות בין השחרות והלובן באופן שיורמז אליו בחוש, כן אי אפשר שיוכרו בפעל או יוגבלו הפעולות שהן מצוע בין שתי קצוות, ולזה הוא מבואר שהוא דבר קשה מאד להגביל הפעולות מצד הידיעה המחקרית.
The test which we mentioned for distinguishing between good and bad acts is not sufficient to enable us to know all the good acts which are appropriate to the nature of the soul. For as men differ in their temperaments and dispositions they necessarily have different qualities. A person whose temperament is hot will admire courage and take pleasure in it; while a person of opposite temperament will admire and take pleasure in quiet. The only way to determine what is becoming and what is unbecoming in the manner above mentioned is by referring to the standard of a person of equable temperament, who does not exist. And even if such a person did exist, we should find enormous difficulty in determining what is a good quality in a particular case, a difficulty that is due to the acts themselves. For an admirable act and a good quality represent the mean between the two extremes of excess and defect. Thus generosity is a mean between niggardliness and extravagance; courage is a mean between rashness and cowardice. But the mean between two extremes can not be determined, because it is only a point. Thus it is impossible to determine the truly lukewarm, which is a mean between the hot and the cold, nor is it possible to determine the true mean between black and white so that it may be perceived with the eye. In the same way it is impossible to know or define actually the actions which are intermediate between the two extremes. It is clear therefore that it is very difficult to determine acts by intellectual investigation.
ועוד שאף אם תספיק הידיעה המחקרית להגביל הפעולות הטובות כפי הטבע האנושי, הנה אי אפשר שתספיק לדעת הדברים הנרצים אצל השם, וכבר בארנו בפרק חמישי מזה המאמר שהשלמות האנושי נתלה בעשיית הדברים הנרצים אצל השם יתברך, והדברים הנרצים אצל השם יתברך אי אפשר שיודעו מצד הידיעה המחקרית, לפי שאם סכלנו מעלת שר ודרכו ומנהגיו או שלמותו ומהות שררתו ומדרגתו, לא נדע הדברים שיחר אפו בהם או הדברים שייטבו בעיניו, ולהיות השם יתברך נעלם תכלית ההעלם, אי אפשר לנו לדעת כל הדברים שהם טובים בעיניו מכל הפעולות שאפשר שיפעלם האדם או הדברים שהם בלתי טובים, ומה שאפשר שיודע מהם הוא על צד הכללות, כמו שהרע נמאס בעיני השם, כמו שאמר הכתוב טהור עינים מראות ברע והבט אל עמל לא תוכל, והטוב רצוי לפניו דרך כלל, אבל לא נדע פרטי הפעולות הטובות שהן נרצות אצל השם יתברך.
Moreover even if it were possible by rational investigation to determine good acts in reference to human nature, it would still be impossible to know what things are acceptable to God. But we made it clear in the fifth chapter of this Book that human perfection depends upon doing those things which are acceptable to God. But we can not by investigation know what things are acceptable to God, because if we do not know the qualities of a ruler and his method and habits, or his perfection and the nature of his government and his station, we do not know what things please him and what things arouse his displeasure. Now as God is absolutely unknown to us, we can not know which of all the possible acts of man are pleasing to Him, and which are not. We can only have a general knowledge, for example that evil is displeasing to God, as the Bible says, “Thou that art of eyes too pure to behold evil, and that canst not look on mischief,” and that good is acceptable to Him. But we do not know what particular good deeds are pleasing to Him.
ולמה שיהיה מדרך כל פועל חכם שיתחכם ויחתור דרך בשיגיע מפעולתו התכלית המכוון בה, כדי שלא תהיה פעולתו פעל בטל כשלא יגיע ממנה התכלית המכוון, חייבה החכמה העליונה להמציא דרך בו יודעו הדברים הנרצים אצל השם והבלתי נרצים אליו, כדי שבאמצעות הדרך הזה יגיע האדם להשגת שלמותו האנושי ותכליתו, אחר שאין כח ביד הידיעה המחקרית להגביל זה על השלמות, והדרך הזה הוא להשפיע שפע נבואיי על איש נבחר ממין האדם, כדי שעל ידו יודעו לאנשים הדברים הנרצים אצל השם יתברך מהבלתי נרצים, ובעבור זה הוא שאמרו רבותינו ז״ל כי בתחלת היצירה מיד נצטווה אדם על שבע מצות, כמו שבארו זה במסכת סנהדרין פרק ארבע מיתות, וסמכום אל פסוק ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, וכאלו בארו בזה שבזולת צווי אלהי אי אפשר שיודעו הדברים הנרצים אצל השם או הבלתי נרצים, ושלא נענש קין על הריגת הבל אלא בעבור שעבר על מצות ה׳, וכן דור המבול נענשו על החמס אשר בכפיהם ואנשי סדום על חטאם ופרעה על דבר שרי אשת אברם, לפי שכלם היו עוברים על מה שנצטווה אדם הראשון, אבל בזולת זה לפי מה שיראה מדבריהם לא היו נענשים, זהו דרך חכמינו ז״ל בזה.
Now inasmuch as it behooves every wise agent to devise a method by which to ensure the realization of the purpose of his acts, else his work would be in vain, God in His wisdom devised a method by which we may know what things are acceptable to God and what things are not, in order that by means of this method man may be able to attain the human end and perfection, since he can not determine this matter by intellectual investigation. This method is to bestow the spirit of prophecy upon a chosen individual of the human race through whom mankind may know what things are pleasing to God and what things are not. This is why the Rabbis say that in the beginning of creation the first man was given seven commandments, as is explained in the treatise Sanhedrin, chapter “Arba‘ Mitot,” connecting the statement with the verse, “And the Lord God commanded the man saying: ‘of every tree of the garden thou mayest freely eat;’ ” intimating that without the divine command it would be impossible to know what things are agreeable to God and what things are not; and that Cain was punished for killing Abel because he transgressed the command of God. Also that the generation of the flood were punished for their wrong doing, the men of Sodom for their sins, Pharaoh on account of Sarai the wife of Abraham, because all of them transgressed the command given to the first man. Otherwise, it seems from their words, they would not have been punished. This is the opinion of the rabbinical sages.
ואולם כבר יקשה לפי זה הדרך למה לא שעה השם יתברך לקין ואל מנחתו, שהרי לא חטא בשום דבר משבע מצות שנצטווה עליהם אדם, אלא אם נאמר שחטא בכוונתו בענין נוטה לצד עבודה זרה מה שאינו נראה כן מפשט הכתובים.
The question, however, still arises, according to this point of view, why did not God have respect unto Cain and his offering, seeing that Cain had not violated any of the seven commandments given to Adam? Unless we say that he sinned in intention in a manner which bordered upon idolatry, an interpretation which is not suggested in the expression of the text.
ויותר ראוי שנאמר בזה הוא שיש בכאן שני מיני פעולות ראוי שיהיו נמצאות בשכל האדם בטבע, המין האחד הוא הרחקת העול והתמדת היושר בין האנשים כדי שיתקיים המין האנושי, ועל זה נענש קין על הריגת הבל ודור המבול על החמס ופרעה ואבימלך. וזה המין מן הפעולות אף על פי שהעובר ראוי לעונש, מכל מקום אין בשמירתם הקנאת שום שלמות לנפש, כי אם ישכון האדם יחידי במדבר מבלי שיהיה חלק מדינה לא יצטרך אל השלמות הזה.
The proper answer is this. There are two kinds of actions which ought to exist by nature in the human mind. One is suppression of wrong doing and continuous pursuit of right among men, so that the human race may be perpetuated. This is why Cain was punished for killing Abel, the generation of the flood was destroyed for violence, and Pharaoh and Abimelech were punished. This kind of acts makes the transgressor liable to punishment but does not confer any perfection upon the soul of the observer, for if a man were to live alone in a desert without participating in social and political life, he would not need this kind of perfection.
והמין השני הוא מין מן הפעולות שראוי שימצאו באדם בשרש יצירתו בטבע גם כן, והם הנותנות שלמות בנפש האדם, וזה כמו ההכנע אל השם ועשות מה שיגזור השכל האנושי על הכללות שהוא טוב בעיני השם, שאלו דברים נודעים לאדם בטבע, כמו שאמר הנביא כשהיה מוכיח את ישראל על שלא היו מכירים דרכי השם ומשפטיו, אמר אך דלים הם נואלו כי לא ידעו דרך ה׳ משפט אלהיהם, ואמר במקום אחר גם חסידה בשמים ידעה מועדיה ותור וסוס ועגור שמרו את עת בואנה ועמי לא ידעו את משפט ה׳, ולא אמר כל זה על דרכי התורה ומשפטיה, כי אלו אינם נודעים לאדם בטבע כידיעת החסידה מועדיה ותור וסוס ועגור עת בואנה, אבל אמר זה על ידיעת דרך השם הנכרת בטבע לכל איך הוא מכלכל העולם וחונן ונותן מזון לכל הבריות ומקיים אותם תמיד, ושראוי להודות שהכל בא מאתו, וזהו דרך ה׳, ומשפט אלהיהם הוא ידיעת משפט מדרגת היוצר מיצוריו בשראוי להכנע תמיד לפניו כעבד לפני האדון ושלא לזלזל בכבודו להשוות ערך הנכבד אל הפחות, שכל אלו דברים יגזור אותם טבע השכל האנושי מבלי למידה ולמוד.
The second kind of acts is also natural to man and gives perfection to his soul. Examples are: submission to God, and doing those things in general which the human reason declares are acceptable to God. These things are known to man by nature, as the prophet says, reproving Israel for ignoring the ways and judgments of God: “Surely these are poor, they are foolish, for they know not the way of the Lord, nor the ordinance of their God.” In another place he says, “Yea, the stork in the heaven knoweth her appointed times; and the turtle and the swallow and the crane observe the time of their coming; but My people know not the ordinance of the Lord.” These observations do not refer to the ways and ordinances of the Torah, for these are not known to man by nature as the stork knows her appointed times, or as the turtle and the swallow and the crane observe the time of their coming. They refer to the knowledge of God which is known by nature to all, such as the fact that He supports the world and mercifully supplies food to all creatures and maintains them continually, and that He should be thanked because all things come from Him. This is the meaning of the expression, “way of the Lord.” “The ordinance of their God,” denotes the knowledge of the relation of the Creator to His creatures—the duty of constant submission to Him, as a slave submits to his master, and to refrain from showing disrespect to Him by equal treatment of the honorable with the inferior—all of them things which the nature of human reason dictates without any study or teaching.
ועל זה לא שעה השם לקין ואל מנחתו, לפי שלא היתה ההודאה על הכוונה הראויה כפי מה שיגזור טבע השכל, כי השכל האנושי יגזור שראוי להודות למטיב כעל כל אשר גמלהו, ושאין ראוי להקריב לאדון מנחה פחותה ממין גרוע בהיותו יכול להביא ממין חשוב, כי זה זלזול בכבוד האדון, ועל כן לא היה לו לקין להביא מפרי האדמה כזרע פשתן או הפולים והזרעונים ודומיהם, אלא מפרי העץ כתאנים וענבים ורמונים שהוא מין חשוב, ובעבור שלא עשה כן חטא והיה ראוי לעונש אף על פי שלא נצטווה על כך.
The reason God did not have respect unto Cain and his offering, was because his service was not done with the proper intention, as the nature of the reason demands. Reason dictates that we should be thankful to a benefactor in accordance with the benefits we receive from him, and that one should not bring to the master a cheap present of an inferior quality if one can bring one of good quality, for this signifies an offence to the honor of the master. Therefore Cain should not have brought of the fruits of the earth, like flax seed, beans, vegetables, and so on, but he should have brought of the fruit of the tree, like figs and grapes and pomegranates, which belong to a better species. Not doing so, he sinned, and deserved punishment, though he had not received any command concerning the matter.
ואולם אף אם יודעו מצד השכל האנושי כוללי שני אלו המינים שאמרנו, מכל מקום אחר שאינו מספיק לדעת פרטיותם וכל הדברים הנרצים אצל השם יתברך, ראוי שימצא שפע אלהי על ידו ישלם ידיעת הדעות והאמונות האמתיות ופרטי כל הפעולות הנרצות אצל השם יתברך שעל ידם יושג התכלית האנושי, כי אין ראוי שתקצר יד ההשגחה האלהית בזה הדבר, שהוא כמעט הכרחי למין האדם להקנאת השלמות האנושי, כמו שלא קצרה בהקנאת דברים רבים לבעלי חיים אינם הכרחיים להם במציאותם, כמו כפילת החושים ודומיהם, ופרטי השגחות רבות נמצאו במינים רבים מתחלפים מן הבעלי חיים על צד היותר טוב ולא על צד ההכרח, כמו שכבר בארנו זה בפרק ששי ממאמר הראשון:
But although the general principles of these two kinds of acts are known by the human mind, nevertheless, inasmuch as the human reason is not adequate to give a knowledge of particulars and of all the things which are agreeable to God, there must be a divine inspiration by which one may acquire true and complete knowledge and belief concerning the particular acts acceptable to God, by which the human purpose may be realized. It can not be that divine providence should fail in a matter of this sort which is almost indispensable for man for the attainment of human perfection, as we find that Providence has not failed to supply the lower animals with many things which are not indispensable for their existence, as for example the double sense organs, and other instances of provisions found in different animal species to improve their condition, which are not absolutely necessary, as we explained in the sixth chapter of the First Book.