אכתוב מה שאמרתי לו לע"ד בשאלתו האם אשה צריכה לנהוג כמנהגי בעלה. באחרונים כתבו שכיון שהיא נכנסה לרשות בעלה דומה להלכה ממקום למקום ואין דעתה לחזור שנוהגת כמנהגי המקום שהלכה לשם וכמו שציין כבודו לשו"ת אגרות משה חלק אורח חיים חלק א' סימן קנ"ח ויביע אומר חלק ה' סימן ל"ז. ובשו"ת יביע אומר העתיק משו"ת תשב"ץ חלק ג' סימן קע"ט, וז"ל במקומות שיש קהילות חלוקות בתקנותיהם שהם כמו שני בתי דינין בעיר אחת וכו' ונשא איש מאנשי קהלה אחת אשה מאנשי קהלה אחרת, אין ספק שהאשה היא נכללת עם בעלה בכל חיובו דאשתו כגופו בכל הדברים ונפטרת מקהילת בית אביה ודבר זה מלתא דפשיטא היא ואין בו ספק שלא יהיו שנים מסובין על שולחן אחד חלוקין בעסותיהן האסור לזה מותר לזה אם (כצ"ל) היו הקהילות מורדות זו מזו מחמת איזו תקנ' ביניהם עכ"ל. הרי שנמצאו ג' טעמים שאשה תנהג כבעלה, משום שהיא כהולכת ממקום למקום ומשום אשתו כגופו ומשום המחלוקת.
On the question of whether a woman must adopt the customs of her husband, many poskim consider a married woman to be in the category of someone who has moved from one place to another with no intention of returning and therefore adopts the customs of his or her new location. This is cited in Resp. Igrot Moshe, Orach Chayim, part 1, no. 158, and Yabi'a Omer, vol. 5, Orach Chayim, no. 37. Resp. Yabi'a Omer quotes Resp. Tashbatz, part 3, no. 179:
Where communities that are divided in their regulations (takanot), which is the equivalent of their having separate batei din … and a man from one community marries a woman from another, without doubt this woman is included with her husband in all his obligations, for "his wife is like his body" (ishto k'gufo) in all matters, and she is released from [membership in] her father's community. This is obvious and there is no doubt about it, so that if the communities are split over a difference in regulations, there should not be two people sitting at the same table but divided by their dough, what is forbidden to one being permitted to the other.
We thus find three reasons why a wife should adopt the customs of her husband: because she is considered as having moved from one place to another, because "his wife is like his body," and to avoid marital strife, "being divided by their dough."
5
וחבר אחד הראה לי שהגרע"י שליט"א כתב אחרת בחוברת אור תורה אייר תשנ"א, וז"ל מנהגים שעל הבעל לנהוג בהכרח בהתאם למסורת אבותיו כגון הספרדים שקבלו הוראות מרן ואינם רשאים להקל נגד דעתו גם ע"י התרה, על האשה אשכנזיה ללכת אחרי בעלה ואפילו להקל תנהוג כמנהג בעלה ע' מה שכתבתי ביביע אומר (חלק ה' סימן ל"ז). אבל חומרות שנהג הבעל על עצמו שאם ירצה יכול לבטלן על ידי התרה, אין שום הכרח שהאשה תנהוג כמוהו ואין יכול לכוף עליה חומרא שאין ברצונה לקבלה כשיש לה על מה לסמוך. ולכן אם ברצונה להמשיך להשתמש בחלב תנובה יכולה לעשות כן, והבעל אם רוצה יחמיר על עצמו. אבל לא כל כמיניה לכופה שגם היא תחמיר ולא תכניס לביתם מוצרי תנובה. והוא הדין פרות שביעית, אם היא סומכת על היתר המכירה כיון שהרבה גאוני עולם סבירא להו להקל יכולה גם היא להמשיך להקל, וכן אין לכופה לקבל עליה חומרא שלא להשתמש אלא במוצרים שיש עליהם השגחה מבד"ץ. ואם אין הבעל יכול להמשיך בחומרותיו כשהאשה אינה רוצה לקבל יעשה התרה על שלא אמר "בלי נדר" ויקל גם הוא, שגדול השלום של הבית עכ"ל. הרי שחילק בין מנהגי כלל העדות כמו קטניות בפסח וסירכות בריאה לבין חומרות שנתחדשו מקרוב, אמנם לא נתבאר כיצד מתישבים דברים אלה עם דבריו בשו"ת יביע אומר בשם שו"ת תשב"ץ.
However, the author of Resp. Yabi'a Omer, R. Ovadiah Yosef, took a somewhat different position in the journal Or Torah in Iyar 5751:
Regarding customs which the husband must observe in keeping with his family's traditions, such as the Sephardim who have accepted the rulings of Maran [the Beit Yosef] and are not permitted to be lenient against his opinion even through a release [of vows], the Ashkenazic wife is to follow her husband and even adopt his leniencies; see what I wrote in Yabi'a Omer (vol. 5, Orach Chayim, no. 37).
But regarding chumrot the husband has adopted on his own and could cancel by securing a release [of his vows], there is no requirement for the woman to accept his customs. He cannot force a stringency on her that she does not want to accept, when she has a basis [in her own customs] to rely on. Therefore, if she wants to continue to use Tnuva milk she may do so. Her husband can be strict for himself if he wants to be, but he has no authority to force her to also be stringent and not bring Tnuva products into the house. Similarly, concerning fruits of the Shemitah year, if she relies on the heter of selling the land, since many world-renowned gaonim permitted it, she may continue to rely on it. She cannot be compelled to agree to use only products that have the kashrut seal of the Badatz.
If the husband cannot maintain his stringencies because his wife does not accept them, he should seek a release [of vows] for not having said "without [accepting it as] a vow" at the outset, and then be lenient himself, for marital peace is very great [in importance].
He distinguished between customs that reflect major communal differences, such as permitting kitniyot on Pesah or forbidding lung-adhesions in animals, in which case the wife follows the husband's lead, and individual practices she may maintain on her own. He did not, however, reconcile this with what he earlier quoted in Resp. Yabi'a Omer from Resp. Tashbatz. If the husband is unable to eat in her kitchen because he relies on a different kashrut standard, this would certainly seem to be what Resp. Tashbatz referred to as "there should not be two people sitting at the same table but divided in their dough."
6
ויש לפקפק בטעם שאשה היא כהולכת למקום בעלה ואין דעתה לחזור כי נראה שתלוי במחלוקת רבנו תם ומהר"ם מרוטנברג במסכת כתובות דף ק"י עמוד א' הובאה ברא"ש שם ובטור אבן העזר סימן ע"ה, שלדעת רבנו תם יפה כח האשה מכח הבעל וכופין אותו לעזוב את מקומו ולדור במקום אשתו אם שני המקומות שווים, ומי לא עסקינן שיש מנהגים חלוקים בין שני המקומות ונמצא האיש הבא לגור במקומה על כרחו נוהג כמנהגי אשתו וגם כיון שבא למקומה מי לא עסקינן שהוא בא לדור בתוך ביתה. ולא הבנתי דברי שו"ת אגרות משה שם שמקומה של אשה להיות אצל הבעל מדאורייתא עכ"ל עיי"ש כי הן אמת מקומה אצל בעלה אבל הוא הדין מקומו להיות אצל אשתו וכמו שנאמר על כן יעזב איש את אביו ואת אמו וגו' עכ"ל אבל לאו דוקא בבית שלו או שלה דבהני לא איירי קרא ומה שנאמר ושלחה מביתו עכ"ל דיבר הכתוב בהוה וכן בשאר פסוקים. ובמשנה במסכת כתובות דף מ"ח עמוד א' שאמרו שהאשה יוצאת מרשות האב ונכנסת לרשות הבעל היינו שנכנסת לחופה כפרש"י ולא לענין של מי הבית, וכן במסכת קדושין דף ל' עמוד ב' פרשו התוספות בד"ה שיש רשות אחרים עליה שלכן אין ספק בידה לקיים כיבוד אב ואם מפני שאינה מצויה אצל אביה אלא אצל בעלה עכ"ל כלומר שכיון שגרה עם בעלה ממילא אינה מצויה אצל הוריה לכבדם כי כל כבודה בת מלך פנימה ואפילו הבית הוא שלה מה שאין כן הבעל יוצא תמיד ויכול לכבד את הוריו. ונהי שדעת שאר ראשונים אינה כרבנו תם מכל מקום חש לו מהר"ם מרוטנברג והמרדכי ולכן אין כופין לא את האשה ללכת אחרי בעלה ולא את האיש ללכת אחרי אשתו כמו שפסק הרמ"א.
The argument that a wife is considered to haved moved from one place to another also requires examination, in my opinion. It appears contingent on the disagreement among the rishonim cited by Rosh in Ketuvot 110a and Tur in Even haEzer 75. According to R. Tam, "the rights of the wife are greater than those of her husband," and we force him to leave his domicile and take up residence in hers, other things being equal. In such a case the husband would ipso facto have to adopt the customs of his wife's community. However, most rishonim disagreed with R. Tam and ruled that "the rights of the husband are greater than those of the wife," and we force her to leave her domicile and take up residence in his.
Resp Tashbatz is being consistent, for in part 1, no. 97, he rejected R. Tam's ruling entirely. This, however, is no proof as far as we are concerned, for although Maharam Rottenberg and Mordechai also disagreed with R. Tam's interpretation of the Gemara, they took his position seriously. In practice we do not force a wife to follow her husband or a husband to follow his wife, as Rema ruled in Even haEzer 75:1. A woman, then, should not automatically be considered as having moved to her husband's location.
I do not understand what Resp. Igrot Moshe meant by "from the Torah, a woman's place is to be with her husband." A woman's place is with her husband but by the same token a man's place is with his wife, as in the verse "therefore a man leaves his father and mother" (Bereishit 2:24). The Torah does not discuss where a couple should live. "He will send her away from his house…. She shall leave his house" (Devarim 24:1–2) with regard to divorce reflects usual circumstances (diber hakatuv b'hoveh) but is not a law [e.g., there is no law that he must have his own house in order to be able to divorce his wife], and so, too, for similar verses.
The Mishnah in Ketuvot 48a that states that a bride "leaves her father's domain and enters her husband's domain" refers to her entering the chupah, as Rashi explained, and not to the ownership or location of the building. Similarly, Tosafot in Kiddushin 30b explained that a woman is free of some of the requirements of honoring her father and mother "because she is not on her own; she is unable to fulfill [the commandment of] honoring a father and mother, because she is not with her father but with her husband." This means that she often cannot go to her parents' home because "a woman's honor is all [in staying] indoors" and because she has obligations to her husband and her family, but does not say anything about where they should live.
7
ולפי זה אין ראיה משו"ת תשב"ץ שהעתיקו בשו"ת יביע אומר, כי אזיל לשיטתו שיפה כח הבעל מכח האשה כמו שהביא בבית יוסף שם והוא בשו"ת תשב"ץ חלק א' סימן צ"ז ועיין בחלק ג' סימן פ"ז בד"ה והסומך שדחה דברי רבנו תם בשתי ידים, מה שאין כן לדידן שאנחנו חוששים לדעת רבנו תם אין לנו לדון לא את האשה כהולכת למקום בעלה ולא את האיש כהולך למקום אשתו אלא הכל לפי הענין. ועוד שבשו"ת תשב"ץ גופא לא כתב הטעם שהאשה היא כהולכת ממקום למקום אלא רק שנפטרת מקהילת בית אביה עכ"ל ויש לפרש כוונתו בענין שדן בו בקהילות החלוקות בתקנותיהן שמן הסתם מעיקרא לא תקנו לחייב או לאסור אשה הנישאת לבן הקהילה האחרת, וכן משמע סיום דבריו שחזר ופרט אם היו הקהילות מורדות זו מזו מחמת איזו תקנ' ביניהן עכ"ל שבהכי מיירי. מה שאין כן להמשיך במנהגי בית אביה שהם כעין נדר ואינם מכח תקנה למה תשנה את מנהגיה, לא תהיה אלא כנדרה קודם הנישואין שאין הבעל יכול להפר כמו שנפסק ביורה דעה סימן רל"ד סעיף ל"ה ועיין בשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה סימן ק"ז שסובר שדין מנהג כדין נדר מדאורייתא, ונהי שאם הלכה אחר בעלה לקהילה אחרת הכל כמנהג המקום אבל אם נשארה במקומה או אפילו הלכה למקום אחר ויש שם ערבוב מנהגים ואין מנהג ברור כמו בהרבה מקומות היום למה תיגרר אחר מנהגי בעלה. ועיין במסכת יבמות דף ל"ז עמוד ב' ברבנן דפקיע שמייהו שנשאו נשים במדינות שונות ומסתמא לא מחמת הנשואין בלבד שינו אותן נשים את מנהגיהן.
Moreover, Resp. Tashbatz did not say that the wife is considered as having moved from one place to another, but only that she "is released from [membership in] her father's community." He was asked about two communities with conflicting regulations living in one town. Presumably, they never intended in the first place for the regulations to accompany women from one community who married into the other. This is the sense of his repetition that "the communities were split over a difference in regulations between them," i.e., only in such a case, as opposed to maintaining her father's customs which, unlike communal regulations, have the status of a personal vow. They should be no different than vows she made before she was married that her husband cannot cancel, as ruled in Yoreh De'ah 234:35. See Resp. Chatam Sofer, Yoreh De'ah, no. 107, whose opinion is that a custom has the Torah status of a vow.
Also, see Yevamot 37b about scholars who had wives in distant communities they frequently traveled to. Presumably, those women did not change their customs just because they had married. If a wife moves with her husband to a new community, they both must follow local practice, but if she stays in her own place, or even if she moves to where there are a number of different customs with no clear general practice, why should she abandon her own?
8
ומה שכתב בשו"ת תשב"ץ שהאשה נכללת עם בעלה בכל חיובו דאשתו כגופו בכל הדברים עכ"ל צריך סיג לזה כי אשתו כגופו נאמר בגמרא לענין קירבה ועדות ויש אומרים אותו בענין שליחות ועיין באנציקלופדיה תלמודית אבל לא לענין חיובים, ואטו אשה חייבת בנדרי בעלה או האם אשה יכולה לקיים חיובי בעלה במקומו או להפך. היוצא מכלל זה הוא נרות חנוכה שנשים נהגו שלא להדליק לעצמן כשהבעל נמצא, והקשה בשו"ת שער אפרים סימן מ"ב לפי המנהג שכל אחד בבית מדליק לעצמו למה אינה מדליקה ומאי שנא משמיעת המגילה בפורים ושאר חיובים שאינה יוצאת על ידי שמיעת בעלה עיי"ש שחסרה סוף התשובה ולכן איננו יודעים תרוצו. ורק באליהו רבה סימן תרע"א סעיף קטן ג' תרץ משום אשתו כגופו ולא הוסיף הסבר וכן המשנה ברורה שם סעיף קטן ט' סתם הענין, ומה שבאליהו רבה ציין לראב"ן ומטה משה ושו"ת מהרש"ל הוא לענין שאשה בפני בעלה אינה מדליקה נרות חנוכה אבל לא כתבו הטעם ומי יאמר דסברי שהוא משום אשתו כגופו.
"His wife is like his body" (ishto k'gufo) also requires examination. The Gemara mentions ishto k'gufo primarily in the context of physical familiarity in Berachot 24a, family ties, bearing witness and, some say, appointing agents; see under ishto k'gufo in the Talmudic Encyclopedia. It is not mentioned in the context of personal obligations. Can a woman fulfill a personal vow made by her husband, or vice versa, or can the one obligate the other in a vow because of ishto k'gufo?
An exception appears to be on Chanukah, where the custom is for women to rely on their husbands to light candles for them. Resp. Sha'ar Efraim, no. 42, asked why this is different from hearing the Megillah and other matters where a husband cannot discharge the wife's obligation in her absence. Unfortunately, the end of the teshuvah is missing and we do not know his answer. Eliyahu Rabah in 671:3 explained "because of ishto k'gufo," without, however, clarifying why this should apply to Chanukah, and similarly in Mishnah Berurah. Neither Ravan, Mateh Moshe nor Resp. Maharshal cited by Eliyahu Rabah mentions ishto k'gufo. Moreover, even if ishto k'gufo is applicable to husbands lighting Chanukah lights for their wives, the Halachah is that one light suffices for the entire household and it is only a custom that each family member lights his own. This would not prove anything about a Torah obligation or even a rabbinical enactment.
9
ולהלכה מיהו אין לדחות מנהג העולם שאשה משתחררת ממנהגי בית אביה ונוהגת כמנהגי בעלה אם תרצה, אך יכולה גם לסמוך על דברי הגרע"י במאמר וכן נראה לע"ד שבמה שאינו בינו לבינה ואין בו עינוי נפש יכולה להמשיך כמנהגי בית אביה שהרי גם אם נדרה בהם מחדש לאחר הנישואין אין הבעל מפר, ויש לה להתנות עם בעלה קודם הנשואין שתמשיך לנהוג כמנהגה.
Still, the universal practice is that a married woman is released from the customs she grew up with and can adopt her husband's customs. [As noted by Resp. Tashbatz, this is analogous to the Torah law that an Israelite woman who married a kohen is permitted to eat terumah.] But nowadays a woman may also rely on R. Ovadiah Yosef's ruling in the article mentioned above. In matters that do not interfere with her relationship with her husband and do not constitute inuy nefesh, she may continue to observe her previous customs, since even after she married she could adopt them in the form of a vow that her husband would not be able to abrogate. However, it is best that the couple reach agreement on these matters prior to the marriage.
חילוקי מנהגים בין אשה לבעלה
Differences in Minhagim Between Husband and Wife
ב"ה, ד' מנחם אב תשנ"ג
לרב אחד
אכתוב מה שאמרתי לו לע"ד בשאלתו האם אשה צריכה לנהוג כמנהגי בעלה. באחרונים כתבו שכיון שהיא נכנסה לרשות בעלה דומה להלכה ממקום למקום ואין דעתה לחזור שנוהגת כמנהגי המקום שהלכה לשם וכמו שציין כבודו לשו"ת אגרות משה חלק אורח חיים חלק א' סימן קנ"ח ויביע אומר חלק ה' סימן ל"ז. ובשו"ת יביע אומר העתיק משו"ת תשב"ץ חלק ג' סימן קע"ט, וז"ל במקומות שיש קהילות חלוקות בתקנותיהם שהם כמו שני בתי דינין בעיר אחת וכו' ונשא איש מאנשי קהלה אחת אשה מאנשי קהלה אחרת, אין ספק שהאשה היא נכללת עם בעלה בכל חיובו דאשתו כגופו בכל הדברים ונפטרת מקהילת בית אביה ודבר זה מלתא דפשיטא היא ואין בו ספק שלא יהיו שנים מסובין על שולחן אחד חלוקין בעסותיהן האסור לזה מותר לזה אם (כצ"ל) היו הקהילות מורדות זו מזו מחמת איזו תקנ' ביניהם עכ"ל. הרי שנמצאו ג' טעמים שאשה תנהג כבעלה, משום שהיא כהולכת ממקום למקום ומשום אשתו כגופו ומשום המחלוקת.
On the question of whether a woman must adopt the customs of her husband, many poskim consider a married woman to be in the category of someone who has moved from one place to another with no intention of returning and therefore adopts the customs of his or her new location. This is cited in Resp. Igrot Moshe, Orach Chayim, part 1, no. 158, and Yabi'a Omer, vol. 5, Orach Chayim, no. 37. Resp. Yabi'a Omer quotes Resp. Tashbatz, part 3, no. 179:
Where communities that are divided in their regulations (takanot), which is the equivalent of their having separate batei din … and a man from one community marries a woman from another, without doubt this woman is included with her husband in all his obligations, for "his wife is like his body" (ishto k'gufo) in all matters, and she is released from [membership in] her father's community. This is obvious and there is no doubt about it, so that if the communities are split over a difference in regulations, there should not be two people sitting at the same table but divided by their dough, what is forbidden to one being permitted to the other.
We thus find three reasons why a wife should adopt the customs of her husband: because she is considered as having moved from one place to another, because "his wife is like his body," and to avoid marital strife, "being divided by their dough."
וחבר אחד הראה לי שהגרע"י שליט"א כתב אחרת בחוברת אור תורה אייר תשנ"א, וז"ל מנהגים שעל הבעל לנהוג בהכרח בהתאם למסורת אבותיו כגון הספרדים שקבלו הוראות מרן ואינם רשאים להקל נגד דעתו גם ע"י התרה, על האשה אשכנזיה ללכת אחרי בעלה ואפילו להקל תנהוג כמנהג בעלה ע' מה שכתבתי ביביע אומר (חלק ה' סימן ל"ז). אבל חומרות שנהג הבעל על עצמו שאם ירצה יכול לבטלן על ידי התרה, אין שום הכרח שהאשה תנהוג כמוהו ואין יכול לכוף עליה חומרא שאין ברצונה לקבלה כשיש לה על מה לסמוך. ולכן אם ברצונה להמשיך להשתמש בחלב תנובה יכולה לעשות כן, והבעל אם רוצה יחמיר על עצמו. אבל לא כל כמיניה לכופה שגם היא תחמיר ולא תכניס לביתם מוצרי תנובה. והוא הדין פרות שביעית, אם היא סומכת על היתר המכירה כיון שהרבה גאוני עולם סבירא להו להקל יכולה גם היא להמשיך להקל, וכן אין לכופה לקבל עליה חומרא שלא להשתמש אלא במוצרים שיש עליהם השגחה מבד"ץ. ואם אין הבעל יכול להמשיך בחומרותיו כשהאשה אינה רוצה לקבל יעשה התרה על שלא אמר "בלי נדר" ויקל גם הוא, שגדול השלום של הבית עכ"ל. הרי שחילק בין מנהגי כלל העדות כמו קטניות בפסח וסירכות בריאה לבין חומרות שנתחדשו מקרוב, אמנם לא נתבאר כיצד מתישבים דברים אלה עם דבריו בשו"ת יביע אומר בשם שו"ת תשב"ץ.
However, the author of Resp. Yabi'a Omer, R. Ovadiah Yosef, took a somewhat different position in the journal Or Torah in Iyar 5751:
Regarding customs which the husband must observe in keeping with his family's traditions, such as the Sephardim who have accepted the rulings of Maran [the Beit Yosef] and are not permitted to be lenient against his opinion even through a release [of vows], the Ashkenazic wife is to follow her husband and even adopt his leniencies; see what I wrote in Yabi'a Omer (vol. 5, Orach Chayim, no. 37).
But regarding chumrot the husband has adopted on his own and could cancel by securing a release [of his vows], there is no requirement for the woman to accept his customs. He cannot force a stringency on her that she does not want to accept, when she has a basis [in her own customs] to rely on. Therefore, if she wants to continue to use Tnuva milk she may do so. Her husband can be strict for himself if he wants to be, but he has no authority to force her to also be stringent and not bring Tnuva products into the house. Similarly, concerning fruits of the Shemitah year, if she relies on the heter of selling the land, since many world-renowned gaonim permitted it, she may continue to rely on it. She cannot be compelled to agree to use only products that have the kashrut seal of the Badatz.
If the husband cannot maintain his stringencies because his wife does not accept them, he should seek a release [of vows] for not having said "without [accepting it as] a vow" at the outset, and then be lenient himself, for marital peace is very great [in importance].
He distinguished between customs that reflect major communal differences, such as permitting kitniyot on Pesah or forbidding lung-adhesions in animals, in which case the wife follows the husband's lead, and individual practices she may maintain on her own. He did not, however, reconcile this with what he earlier quoted in Resp. Yabi'a Omer from Resp. Tashbatz. If the husband is unable to eat in her kitchen because he relies on a different kashrut standard, this would certainly seem to be what Resp. Tashbatz referred to as "there should not be two people sitting at the same table but divided in their dough."
ויש לפקפק בטעם שאשה היא כהולכת למקום בעלה ואין דעתה לחזור כי נראה שתלוי במחלוקת רבנו תם ומהר"ם מרוטנברג במסכת כתובות דף ק"י עמוד א' הובאה ברא"ש שם ובטור אבן העזר סימן ע"ה, שלדעת רבנו תם יפה כח האשה מכח הבעל וכופין אותו לעזוב את מקומו ולדור במקום אשתו אם שני המקומות שווים, ומי לא עסקינן שיש מנהגים חלוקים בין שני המקומות ונמצא האיש הבא לגור במקומה על כרחו נוהג כמנהגי אשתו וגם כיון שבא למקומה מי לא עסקינן שהוא בא לדור בתוך ביתה. ולא הבנתי דברי שו"ת אגרות משה שם שמקומה של אשה להיות אצל הבעל מדאורייתא עכ"ל עיי"ש כי הן אמת מקומה אצל בעלה אבל הוא הדין מקומו להיות אצל אשתו וכמו שנאמר על כן יעזב איש את אביו ואת אמו וגו' עכ"ל אבל לאו דוקא בבית שלו או שלה דבהני לא איירי קרא ומה שנאמר ושלחה מביתו עכ"ל דיבר הכתוב בהוה וכן בשאר פסוקים. ובמשנה במסכת כתובות דף מ"ח עמוד א' שאמרו שהאשה יוצאת מרשות האב ונכנסת לרשות הבעל היינו שנכנסת לחופה כפרש"י ולא לענין של מי הבית, וכן במסכת קדושין דף ל' עמוד ב' פרשו התוספות בד"ה שיש רשות אחרים עליה שלכן אין ספק בידה לקיים כיבוד אב ואם מפני שאינה מצויה אצל אביה אלא אצל בעלה עכ"ל כלומר שכיון שגרה עם בעלה ממילא אינה מצויה אצל הוריה לכבדם כי כל כבודה בת מלך פנימה ואפילו הבית הוא שלה מה שאין כן הבעל יוצא תמיד ויכול לכבד את הוריו. ונהי שדעת שאר ראשונים אינה כרבנו תם מכל מקום חש לו מהר"ם מרוטנברג והמרדכי ולכן אין כופין לא את האשה ללכת אחרי בעלה ולא את האיש ללכת אחרי אשתו כמו שפסק הרמ"א.
The argument that a wife is considered to haved moved from one place to another also requires examination, in my opinion. It appears contingent on the disagreement among the rishonim cited by Rosh in Ketuvot 110a and Tur in Even haEzer 75. According to R. Tam, "the rights of the wife are greater than those of her husband," and we force him to leave his domicile and take up residence in hers, other things being equal. In such a case the husband would ipso facto have to adopt the customs of his wife's community. However, most rishonim disagreed with R. Tam and ruled that "the rights of the husband are greater than those of the wife," and we force her to leave her domicile and take up residence in his.
Resp Tashbatz is being consistent, for in part 1, no. 97, he rejected R. Tam's ruling entirely. This, however, is no proof as far as we are concerned, for although Maharam Rottenberg and Mordechai also disagreed with R. Tam's interpretation of the Gemara, they took his position seriously. In practice we do not force a wife to follow her husband or a husband to follow his wife, as Rema ruled in Even haEzer 75:1. A woman, then, should not automatically be considered as having moved to her husband's location.
I do not understand what Resp. Igrot Moshe meant by "from the Torah, a woman's place is to be with her husband." A woman's place is with her husband but by the same token a man's place is with his wife, as in the verse "therefore a man leaves his father and mother" (Bereishit 2:24). The Torah does not discuss where a couple should live. "He will send her away from his house…. She shall leave his house" (Devarim 24:1–2) with regard to divorce reflects usual circumstances (diber hakatuv b'hoveh) but is not a law [e.g., there is no law that he must have his own house in order to be able to divorce his wife], and so, too, for similar verses.
The Mishnah in Ketuvot 48a that states that a bride "leaves her father's domain and enters her husband's domain" refers to her entering the chupah, as Rashi explained, and not to the ownership or location of the building. Similarly, Tosafot in Kiddushin 30b explained that a woman is free of some of the requirements of honoring her father and mother "because she is not on her own; she is unable to fulfill [the commandment of] honoring a father and mother, because she is not with her father but with her husband." This means that she often cannot go to her parents' home because "a woman's honor is all [in staying] indoors" and because she has obligations to her husband and her family, but does not say anything about where they should live.
ולפי זה אין ראיה משו"ת תשב"ץ שהעתיקו בשו"ת יביע אומר, כי אזיל לשיטתו שיפה כח הבעל מכח האשה כמו שהביא בבית יוסף שם והוא בשו"ת תשב"ץ חלק א' סימן צ"ז ועיין בחלק ג' סימן פ"ז בד"ה והסומך שדחה דברי רבנו תם בשתי ידים, מה שאין כן לדידן שאנחנו חוששים לדעת רבנו תם אין לנו לדון לא את האשה כהולכת למקום בעלה ולא את האיש כהולך למקום אשתו אלא הכל לפי הענין. ועוד שבשו"ת תשב"ץ גופא לא כתב הטעם שהאשה היא כהולכת ממקום למקום אלא רק שנפטרת מקהילת בית אביה עכ"ל ויש לפרש כוונתו בענין שדן בו בקהילות החלוקות בתקנותיהן שמן הסתם מעיקרא לא תקנו לחייב או לאסור אשה הנישאת לבן הקהילה האחרת, וכן משמע סיום דבריו שחזר ופרט אם היו הקהילות מורדות זו מזו מחמת איזו תקנ' ביניהן עכ"ל שבהכי מיירי. מה שאין כן להמשיך במנהגי בית אביה שהם כעין נדר ואינם מכח תקנה למה תשנה את מנהגיה, לא תהיה אלא כנדרה קודם הנישואין שאין הבעל יכול להפר כמו שנפסק ביורה דעה סימן רל"ד סעיף ל"ה ועיין בשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה סימן ק"ז שסובר שדין מנהג כדין נדר מדאורייתא, ונהי שאם הלכה אחר בעלה לקהילה אחרת הכל כמנהג המקום אבל אם נשארה במקומה או אפילו הלכה למקום אחר ויש שם ערבוב מנהגים ואין מנהג ברור כמו בהרבה מקומות היום למה תיגרר אחר מנהגי בעלה. ועיין במסכת יבמות דף ל"ז עמוד ב' ברבנן דפקיע שמייהו שנשאו נשים במדינות שונות ומסתמא לא מחמת הנשואין בלבד שינו אותן נשים את מנהגיהן.
Moreover, Resp. Tashbatz did not say that the wife is considered as having moved from one place to another, but only that she "is released from [membership in] her father's community." He was asked about two communities with conflicting regulations living in one town. Presumably, they never intended in the first place for the regulations to accompany women from one community who married into the other. This is the sense of his repetition that "the communities were split over a difference in regulations between them," i.e., only in such a case, as opposed to maintaining her father's customs which, unlike communal regulations, have the status of a personal vow. They should be no different than vows she made before she was married that her husband cannot cancel, as ruled in Yoreh De'ah 234:35. See Resp. Chatam Sofer, Yoreh De'ah, no. 107, whose opinion is that a custom has the Torah status of a vow.
Also, see Yevamot 37b about scholars who had wives in distant communities they frequently traveled to. Presumably, those women did not change their customs just because they had married. If a wife moves with her husband to a new community, they both must follow local practice, but if she stays in her own place, or even if she moves to where there are a number of different customs with no clear general practice, why should she abandon her own?
ומה שכתב בשו"ת תשב"ץ שהאשה נכללת עם בעלה בכל חיובו דאשתו כגופו בכל הדברים עכ"ל צריך סיג לזה כי אשתו כגופו נאמר בגמרא לענין קירבה ועדות ויש אומרים אותו בענין שליחות ועיין באנציקלופדיה תלמודית אבל לא לענין חיובים, ואטו אשה חייבת בנדרי בעלה או האם אשה יכולה לקיים חיובי בעלה במקומו או להפך. היוצא מכלל זה הוא נרות חנוכה שנשים נהגו שלא להדליק לעצמן כשהבעל נמצא, והקשה בשו"ת שער אפרים סימן מ"ב לפי המנהג שכל אחד בבית מדליק לעצמו למה אינה מדליקה ומאי שנא משמיעת המגילה בפורים ושאר חיובים שאינה יוצאת על ידי שמיעת בעלה עיי"ש שחסרה סוף התשובה ולכן איננו יודעים תרוצו. ורק באליהו רבה סימן תרע"א סעיף קטן ג' תרץ משום אשתו כגופו ולא הוסיף הסבר וכן המשנה ברורה שם סעיף קטן ט' סתם הענין, ומה שבאליהו רבה ציין לראב"ן ומטה משה ושו"ת מהרש"ל הוא לענין שאשה בפני בעלה אינה מדליקה נרות חנוכה אבל לא כתבו הטעם ומי יאמר דסברי שהוא משום אשתו כגופו.
"His wife is like his body" (ishto k'gufo) also requires examination. The Gemara mentions ishto k'gufo primarily in the context of physical familiarity in Berachot 24a, family ties, bearing witness and, some say, appointing agents; see under ishto k'gufo in the Talmudic Encyclopedia. It is not mentioned in the context of personal obligations. Can a woman fulfill a personal vow made by her husband, or vice versa, or can the one obligate the other in a vow because of ishto k'gufo?
An exception appears to be on Chanukah, where the custom is for women to rely on their husbands to light candles for them. Resp. Sha'ar Efraim, no. 42, asked why this is different from hearing the Megillah and other matters where a husband cannot discharge the wife's obligation in her absence. Unfortunately, the end of the teshuvah is missing and we do not know his answer. Eliyahu Rabah in 671:3 explained "because of ishto k'gufo," without, however, clarifying why this should apply to Chanukah, and similarly in Mishnah Berurah. Neither Ravan, Mateh Moshe nor Resp. Maharshal cited by Eliyahu Rabah mentions ishto k'gufo. Moreover, even if ishto k'gufo is applicable to husbands lighting Chanukah lights for their wives, the Halachah is that one light suffices for the entire household and it is only a custom that each family member lights his own. This would not prove anything about a Torah obligation or even a rabbinical enactment.
ולהלכה מיהו אין לדחות מנהג העולם שאשה משתחררת ממנהגי בית אביה ונוהגת כמנהגי בעלה אם תרצה, אך יכולה גם לסמוך על דברי הגרע"י במאמר וכן נראה לע"ד שבמה שאינו בינו לבינה ואין בו עינוי נפש יכולה להמשיך כמנהגי בית אביה שהרי גם אם נדרה בהם מחדש לאחר הנישואין אין הבעל מפר, ויש לה להתנות עם בעלה קודם הנשואין שתמשיך לנהוג כמנהגה.
Still, the universal practice is that a married woman is released from the customs she grew up with and can adopt her husband's customs. [As noted by Resp. Tashbatz, this is analogous to the Torah law that an Israelite woman who married a kohen is permitted to eat terumah.] But nowadays a woman may also rely on R. Ovadiah Yosef's ruling in the article mentioned above. In matters that do not interfere with her relationship with her husband and do not constitute inuy nefesh, she may continue to observe her previous customs, since even after she married she could adopt them in the form of a vow that her husband would not be able to abrogate. However, it is best that the couple reach agreement on these matters prior to the marriage.
יהודה הרצל הנקין