זארוכות סי' ל"ט בשינוי מעט. וששאלת על ראובן ושמעון שנתפשו וראובן הוה עשיר ושמעון היה ירוד והוציא ראובן הוצאות בשלוחים אצל אמו להוציא אותם מבית השבי ועתה תובע ראובן את שמעון שיתן חלקו מן היציאה ואומר כי על פיו הוציא ובבקשתו ושמעון משיב שלא אמר לו כלום וכבר נשאלתי על דין זה ממיידבורק וע"ד נשאלתי על מלמד אחד שהי' לו פקדון ביד בעל ביתו ונתפש בעלילות ריקות וצוה לבעל ביתו שלא לפדותו וכתבתי להם שפודין אותו על כרחו והבאתי ראיה מההיא דפ' נערהחצ"ל שנתפתתה ד' מ"ח. המאורסה האומר אם מת אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו דלאו כל הימנו שיעשיר אתטצ"ל בניו. עצמו ויטיל עצמו על הציבור ועוד ראיה מפ"ק דקידושין (דף י"ח.) ומפדין אותה בע"כ ומפרש תלמודא ע"כ דאב משום פגם משפחה ופריך אי הכי עבד עברי נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחהיצ"ל ומשני כו'. וכיון דכופין את האב לפדות בתו כ"ש שכופין את זה לפדות את עצמו אפי' היכי דעומד וצוח אל תפדוני וכ"ש הכא דלא אמר מידי ועוד הבאתי ראיה מפ' מציאת האשה (כתובות דף ס"ז:) יש לו ואינו רוצה להתפרנס נותנים לו לשום מתנה וחוזרים ונפרעין ממנו ופריך תו לא שקיל ומשני רב פפא לאחר מיתה אלמא דאי לאו חששא דתו לא שקילכצ"ל היינו. דהיינו נפרעין ממנו בחיים א"כ בנדון זה נפרעין ממנו בחיים דהא תפיסה ליכא למיחשלצ"ל להכי דלאו כל כו'. לאו כל יומא איכא כמו מזונות דכיון דבשביל מזונות כופין אותו אע"פ שאינומצ"ל סכנה. כופה על כך אלא שמסגף וחי חיי צער בעלמא כ"ש להוציאו מיד עכו"ם שלא יטמע ביניהם ולא יהרגוהו או ייסרוהו בהכאה שאין לה קצבה דחמיר' ממיתה (כתובות דף ל"ג.) ושמא מתוך היסורין יודה להם ולא דמי לשטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח אתנשלו והציל את של כו'. של חבירו דאין לו אלא שכרו (ב"ק דף קט"ו.) וכן היה בטל מן הסלע כו' דאילו מציאות (ב"מ דף ל':) משום דהוה לי' לאתנויי אבל הכא מה היה צריך להודיעו הא אפי' אם היה צועק ואומר אל תפדוני אין שומעין לו ופודין אותו בע"כ א"כ לא בעינן דעתי' ופסק הדבר שצריך ליתן חלקו לפי הממון וראיה נמי מדא' פ'נשלו והציל את של כו'. בתרא דב"ב (דף ח'.) כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה דלתים ובריח ולפרשא ולטורזינאסצ"ל ואפי'. דאפי' מיתמי כל מידי דאית בי' נטירותא ליתמי אע"ג דאיכא התם מילי טובא אי לאו איהו נמי היו מוציאין כל כך כמו עתה לא שייך כגון זה כופין על מידת סדום וטעמא רבה איכא הכא שאם לא היינו כופין כל אחד היה אומר איני צריך והיה מחשב חברי יעשו בלאעצ"ל ממוני. ממני ומתוך כך ידחה הדבר ויבא לידי סכנה להכי אחמור רבנן על אלו ועל כיוצא כאלו סוף דבר נ"ל כביעותא בכותחא דבר פשוט שצריך לתת חלקו ומחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות כי לא נתפשו אלא בשביל ממון ואין לדמותו כלל לפורע חובו (נדרים דף ל"ג:) דמבריח ארי מנכסיו בעלמא הוא ואפילו בבעל חוב דוחק כדאיתא בירושלמי (נדרים שם.) דהתם מצילו מן הצער ולא מן ההפסד כדפי' ומן הדין יש לו ללוה לפרוע למלוה אבל היכי שמצילו מן ההפסד אז לא הוי מבריח ארי והכא מצילו מן ההפסד כי שלא כדין תפסום הליסטים ואפילו ללשון שני כדפי' ר"י דלהכי הוי פורע חובו מבריח ארי דמצי למימר יש לי אוהבים שמרחמים עלי והם פורעים בעבורי החוב הזה להצילני מן הצער ה"מ בחוב שמן הדין הוא חייב אבל בגזל לא. וראי' לדבר מפסק מאור הגולהפצ"ל מאנס א' שאנס סוס מבית יהודי כו'. והובא בתוס' ב"ק דף נ"ח. שאנס סוס בבית יהודי אחד ומכרו לחבירו ישראל ולאצצ"ל חייבו. אבה להחזירו לישראל הנגזל בחנם וכן פסק ר"י. ולא דמי כלל לחוב שהיה חייב ליהודי שאפי' אם לא היה פורעו לא היה ברי הזיקא אבל נפל בידי ליסטים אין לדבר קיצבה כתוא מכמר והזריז להוציאו הרי זה משובח וחוזר ונוטל ממנו מה שההנהו ואין לומר שמא היו השבאים מוציאים אותו לבסוף בחנם דלא תלינן בספק נפשות אלא פודין אותו בע"כ והדבר ידוע ופשוט שכל הבא בידי שודדים אי אפשר לצאת שלום בגופו ושלם בממונו. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי':
Q. A and B were captured and held for ransom. The former was rich and the latter, poor. A spent money with the help of his mother and effected the release of both A and B. A claims that B asked to be ransomed, and therefore demands that B pay his share of the expenses. B denies having asked to be ransomed. A. A Jew should be ransomed even against his express will, and be charged with the expenses incurred. A captive in the hands of Gentiles is exposed to ruthless treatment and incessant flogging, and his very life is in danger. Therefore, anyone who effects the ransom of a Jew is praiseworthy and is entitled to the expenses incurred. Moreover, Jews threatened by a common danger may force one another to contribute of their means to the measures that will free them of that danger. A and B have to share the expenses in proportion to their wealth, since they were captured for the purpose of extorting money from them. R. Meir adds that this question had already been sent to him from Magdeburg. He had also been asked concerning a tutor who was arrested because of a false accusation, and who requested his former employer not to ransom him. R. Meir's answer was the same. SOURCES: Pr. 39; L. 345, cf. Mord. B. K. 58–59; Cr. 32–33; Am. II, 128; Tesh-Maim. Nezikin, 17. Weil, Responsa 148; ibid. 149; Moses Minz, Responsa 1.
זארוכות סי' ל"ט בשינוי מעט. וששאלת על ראובן ושמעון שנתפשו וראובן הוה עשיר ושמעון היה ירוד והוציא ראובן הוצאות בשלוחים אצל אמו להוציא אותם מבית השבי ועתה תובע ראובן את שמעון שיתן חלקו מן היציאה ואומר כי על פיו הוציא ובבקשתו ושמעון משיב שלא אמר לו כלום וכבר נשאלתי על דין זה ממיידבורק וע"ד נשאלתי על מלמד אחד שהי' לו פקדון ביד בעל ביתו ונתפש בעלילות ריקות וצוה לבעל ביתו שלא לפדותו וכתבתי להם שפודין אותו על כרחו והבאתי ראיה מההיא דפ' נערהחצ"ל שנתפתתה ד' מ"ח. המאורסה האומר אם מת אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו דלאו כל הימנו שיעשיר אתטצ"ל בניו. עצמו ויטיל עצמו על הציבור ועוד ראיה מפ"ק דקידושין (דף י"ח.) ומפדין אותה בע"כ ומפרש תלמודא ע"כ דאב משום פגם משפחה ופריך אי הכי עבד עברי נמי נכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחהיצ"ל ומשני כו'. וכיון דכופין את האב לפדות בתו כ"ש שכופין את זה לפדות את עצמו אפי' היכי דעומד וצוח אל תפדוני וכ"ש הכא דלא אמר מידי ועוד הבאתי ראיה מפ' מציאת האשה (כתובות דף ס"ז:) יש לו ואינו רוצה להתפרנס נותנים לו לשום מתנה וחוזרים ונפרעין ממנו ופריך תו לא שקיל ומשני רב פפא לאחר מיתה אלמא דאי לאו חששא דתו לא שקילכצ"ל היינו. דהיינו נפרעין ממנו בחיים א"כ בנדון זה נפרעין ממנו בחיים דהא תפיסה ליכא למיחשלצ"ל להכי דלאו כל כו'. לאו כל יומא איכא כמו מזונות דכיון דבשביל מזונות כופין אותו אע"פ שאינומצ"ל סכנה. כופה על כך אלא שמסגף וחי חיי צער בעלמא כ"ש להוציאו מיד עכו"ם שלא יטמע ביניהם ולא יהרגוהו או ייסרוהו בהכאה שאין לה קצבה דחמיר' ממיתה (כתובות דף ל"ג.) ושמא מתוך היסורין יודה להם ולא דמי לשטף נהר חמורו וחמור חבירו והניח אתנשלו והציל את של כו'. של חבירו דאין לו אלא שכרו (ב"ק דף קט"ו.) וכן היה בטל מן הסלע כו' דאילו מציאות (ב"מ דף ל':) משום דהוה לי' לאתנויי אבל הכא מה היה צריך להודיעו הא אפי' אם היה צועק ואומר אל תפדוני אין שומעין לו ופודין אותו בע"כ א"כ לא בעינן דעתי' ופסק הדבר שצריך ליתן חלקו לפי הממון וראיה נמי מדא' פ'נשלו והציל את של כו'. בתרא דב"ב (דף ח'.) כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה דלתים ובריח ולפרשא ולטורזינאסצ"ל ואפי'. דאפי' מיתמי כל מידי דאית בי' נטירותא ליתמי אע"ג דאיכא התם מילי טובא אי לאו איהו נמי היו מוציאין כל כך כמו עתה לא שייך כגון זה כופין על מידת סדום וטעמא רבה איכא הכא שאם לא היינו כופין כל אחד היה אומר איני צריך והיה מחשב חברי יעשו בלאעצ"ל ממוני. ממני ומתוך כך ידחה הדבר ויבא לידי סכנה להכי אחמור רבנן על אלו ועל כיוצא כאלו סוף דבר נ"ל כביעותא בכותחא דבר פשוט שצריך לתת חלקו ומחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות כי לא נתפשו אלא בשביל ממון ואין לדמותו כלל לפורע חובו (נדרים דף ל"ג:) דמבריח ארי מנכסיו בעלמא הוא ואפילו בבעל חוב דוחק כדאיתא בירושלמי (נדרים שם.) דהתם מצילו מן הצער ולא מן ההפסד כדפי' ומן הדין יש לו ללוה לפרוע למלוה אבל היכי שמצילו מן ההפסד אז לא הוי מבריח ארי והכא מצילו מן ההפסד כי שלא כדין תפסום הליסטים ואפילו ללשון שני כדפי' ר"י דלהכי הוי פורע חובו מבריח ארי דמצי למימר יש לי אוהבים שמרחמים עלי והם פורעים בעבורי החוב הזה להצילני מן הצער ה"מ בחוב שמן הדין הוא חייב אבל בגזל לא. וראי' לדבר מפסק מאור הגולהפצ"ל מאנס א' שאנס סוס מבית יהודי כו'. והובא בתוס' ב"ק דף נ"ח. שאנס סוס בבית יהודי אחד ומכרו לחבירו ישראל ולאצצ"ל חייבו. אבה להחזירו לישראל הנגזל בחנם וכן פסק ר"י. ולא דמי כלל לחוב שהיה חייב ליהודי שאפי' אם לא היה פורעו לא היה ברי הזיקא אבל נפל בידי ליסטים אין לדבר קיצבה כתוא מכמר והזריז להוציאו הרי זה משובח וחוזר ונוטל ממנו מה שההנהו ואין לומר שמא היו השבאים מוציאים אותו לבסוף בחנם דלא תלינן בספק נפשות אלא פודין אותו בע"כ והדבר ידוע ופשוט שכל הבא בידי שודדים אי אפשר לצאת שלום בגופו ושלם בממונו. ושלום מאיר בר' ברוך שיחי':
Q. A and B were captured and held for ransom. The former was rich and the latter, poor. A spent money with the help of his mother and effected the release of both A and B. A claims that B asked to be ransomed, and therefore demands that B pay his share of the expenses. B denies having asked to be ransomed.
A. A Jew should be ransomed even against his express will, and be charged with the expenses incurred. A captive in the hands of Gentiles is exposed to ruthless treatment and incessant flogging, and his very life is in danger. Therefore, anyone who effects the ransom of a Jew is praiseworthy and is entitled to the expenses incurred. Moreover, Jews threatened by a common danger may force one another to contribute of their means to the measures that will free them of that danger. A and B have to share the expenses in proportion to their wealth, since they were captured for the purpose of extorting money from them.
R. Meir adds that this question had already been sent to him from Magdeburg. He had also been asked concerning a tutor who was arrested because of a false accusation, and who requested his former employer not to ransom him. R. Meir's answer was the same.
SOURCES: Pr. 39; L. 345, cf. Mord. B. K. 58–59; Cr. 32–33; Am. II, 128; Tesh-Maim. Nezikin, 17. Weil, Responsa 148; ibid. 149; Moses Minz, Responsa 1.