בער אנכי מאיש ובחכמה קטן. ואיך אמצא יד ורגל לעומת שר ושלטון. כי הוא רודה בכל עבר על ליגיון וקרטון. בקי בחדרי תורה בטרקלין וקיטון. מקוטר מכל אבקת רוכל צלוחית של פלייטון. משפיע למכור במדה גסה חנוני וסיטון. מתקו צוף אמריו מיין עסיס והליסטון. פירותיו משתמרין בלא קב חומטון. איש נעימי שלומי הר' אשר ישא ברכה מאת השם כנפש אשר על החתום ובקצרה אשיב לאדוני על אשר כתב שק"ו שלי יש עליו תשובה משום דגנב ופרע בחובו וכו'. באיסורא אתא לידיה להכי קנסינ' ליה וכל מאן דאתי מחמתיה. אבל בנדון זה בהיתיר' אתא לידי' דעביד איניש דינא לנפשיה. דע לך אדו' שהק"ו טוב וישר ואין להשיב דהאי לאו דינא הוא שאם ראובן חייב לשמעון לא יקח שמעון ממונו של לוי שביד ראובן בשביל חובו כדפי' בכתבי הראשון ועוד שמעון אינו רשאי למשכן אפילו את ראובן עצמו. דהתנן בפרק המקבל (בבא מציעא דף קי"ג) המלוה את חבירו לא ימשכננו וכו' ואפילו שליח ב"ד אמר שמואל בגמ' דמנתח נתוחי דוקא אבל לא יכנס לביתו למשכנו. אבל המלוה גופיה אפילו נתוחי בשוק לא. והא דאמרי' בפרק המניח (בבא קמא דף כ"ז) עביד איניש דינא לנפשיה היינו דוקא בחפץ המבורר שהוא שלו. כגון אם הייתי רואה חפץ שלי ביד אדוני הייתי נכנס ונוטלו וכל מה שמביא לשם מיירי בדבר המבורר שהוא שלו אבל אם אדם חייב לחבירו לא ימשכננו כלל אלא יתבענו לדין ושליח ב"ד ימשכננו ואם עבר ונכנס לביתו למשכנו עובר בלאו ועשה. בלא תבא אל ביתו לעבוט וגומר. ובחוץ תעמוד וגו' וא"כ הוכחתי דהאי נמי איסורא עבד וזה הכלל דעביד אינש דינא לנפשיה שכתבתי דלא שייך אלא בחפץ המבורר שהוא שלו כך כתבתי לחכמיי כי מתחלה דנו בכי האי גוונא דעביד איניש דינא לנפשיה בכל עניין ואפילו בחפץ שאינו מבורר. וכתבתי להם לא תיתלו בוקי סריקי ברב נחמן. דא"כ עשיתם רב נחמן טועה בדבר משנה דההיא דהמקבל (דף קיג) והודו לדבריי:
Q. A deposited money with B. Subsequently, C seized this money in payment of the money B owed him. B admits that the money belongs to A. Now A demands it from C. A. Since B admits that the money belongs to A, C must return it to the latter. The fact that B is responsible for A's deposit and would have to compensate him for its loss, does not make B the owner of the deposited money. Thus the Talmud (B.K. 115a) rules that a creditor who received, from a thief, stolen goods in payment of his debt must return the goods to its original owner. This Responsum was addressed to Rabbi Asher who took exception to R. Meir's derivation of the law by conclusion ad majus, arguing that our case cannot be compared to that of a thief who repaid his debt with stolen goods, for a thief has acquired his ill-gotten gain sinfully and those who received the goods from him are dealt with severely; but C committed no sin in seizing A's money since "a person may execute judgment on his own behalf" (B.K. 27b). R. Meir, however, pointed out that C also committed a sin in seizing the property of another, for the talmudic dictum "a person may execute judgment on his own behalf" merely means that a person may retrieve his own valuables which he finds in the hands of others; but a creditor is not permitted to seize the valuables of his debtor without a court order. SOURCES: Cr. 26–7; Mord. B. K. 170; ibid. B. M. 438; Hag. Maim., Nahalot 11, 2; Asher, Responsa 107, 1.
בער אנכי מאיש ובחכמה קטן. ואיך אמצא יד ורגל לעומת שר ושלטון. כי הוא רודה בכל עבר על ליגיון וקרטון. בקי בחדרי תורה בטרקלין וקיטון. מקוטר מכל אבקת רוכל צלוחית של פלייטון. משפיע למכור במדה גסה חנוני וסיטון. מתקו צוף אמריו מיין עסיס והליסטון. פירותיו משתמרין בלא קב חומטון. איש נעימי שלומי הר' אשר ישא ברכה מאת השם כנפש אשר על החתום ובקצרה אשיב לאדוני על אשר כתב שק"ו שלי יש עליו תשובה משום דגנב ופרע בחובו וכו'. באיסורא אתא לידיה להכי קנסינ' ליה וכל מאן דאתי מחמתיה. אבל בנדון זה בהיתיר' אתא לידי' דעביד איניש דינא לנפשיה. דע לך אדו' שהק"ו טוב וישר ואין להשיב דהאי לאו דינא הוא שאם ראובן חייב לשמעון לא יקח שמעון ממונו של לוי שביד ראובן בשביל חובו כדפי' בכתבי הראשון ועוד שמעון אינו רשאי למשכן אפילו את ראובן עצמו. דהתנן בפרק המקבל (בבא מציעא דף קי"ג) המלוה את חבירו לא ימשכננו וכו' ואפילו שליח ב"ד אמר שמואל בגמ' דמנתח נתוחי דוקא אבל לא יכנס לביתו למשכנו. אבל המלוה גופיה אפילו נתוחי בשוק לא. והא דאמרי' בפרק המניח (בבא קמא דף כ"ז) עביד איניש דינא לנפשיה היינו דוקא בחפץ המבורר שהוא שלו. כגון אם הייתי רואה חפץ שלי ביד אדוני הייתי נכנס ונוטלו וכל מה שמביא לשם מיירי בדבר המבורר שהוא שלו אבל אם אדם חייב לחבירו לא ימשכננו כלל אלא יתבענו לדין ושליח ב"ד ימשכננו ואם עבר ונכנס לביתו למשכנו עובר בלאו ועשה. בלא תבא אל ביתו לעבוט וגומר. ובחוץ תעמוד וגו' וא"כ הוכחתי דהאי נמי איסורא עבד וזה הכלל דעביד אינש דינא לנפשיה שכתבתי דלא שייך אלא בחפץ המבורר שהוא שלו כך כתבתי לחכמיי כי מתחלה דנו בכי האי גוונא דעביד איניש דינא לנפשיה בכל עניין ואפילו בחפץ שאינו מבורר. וכתבתי להם לא תיתלו בוקי סריקי ברב נחמן. דא"כ עשיתם רב נחמן טועה בדבר משנה דההיא דהמקבל (דף קיג) והודו לדבריי:
Q. A deposited money with B. Subsequently, C seized this money in payment of the money B owed him. B admits that the money belongs to A. Now A demands it from C.
A. Since B admits that the money belongs to A, C must return it to the latter. The fact that B is responsible for A's deposit and would have to compensate him for its loss, does not make B the owner of the deposited money. Thus the Talmud (B.K. 115a) rules that a creditor who received, from a thief, stolen goods in payment of his debt must return the goods to its original owner.
This Responsum was addressed to Rabbi Asher who took exception to R. Meir's derivation of the law by conclusion ad majus, arguing that our case cannot be compared to that of a thief who repaid his debt with stolen goods, for a thief has acquired his ill-gotten gain sinfully and those who received the goods from him are dealt with severely; but C committed no sin in seizing A's money since "a person may execute judgment on his own behalf" (B.K. 27b). R. Meir, however, pointed out that C also committed a sin in seizing the property of another, for the talmudic dictum "a person may execute judgment on his own behalf" merely means that a person may retrieve his own valuables which he finds in the hands of others; but a creditor is not permitted to seize the valuables of his debtor without a court order.
SOURCES: Cr. 26–7; Mord. B. K. 170; ibid. B. M. 438; Hag. Maim., Nahalot 11, 2; Asher, Responsa 107, 1.