Teshuvot Maharam · Berlin Edition, Part II, Chapter 244
1
ועוד יוני אדוני מודי ראובן הדר בישוב מרשות הקהל ומתירים לו מזמן לזמן וכבר דר בישוב כמה שנים ועתה יש קצת קהל שאינם רוצים להתיר לו יותר ואומרי' שיפנה מיד משם כי לב תלמידך נוטה לדמותו לנחתומים ולצבעים (ב"מ קי"א ע"ב) שצריך להודיעו ג' שנים מפני שהקיפן מרובה כ"ש מי שהקיף לגוים כל אשר לו באשראי דצריך שהות גדול להוציאו מידם שיש לו זמן אחר שהודיעוהו עד שיוציא כל הקפותיו ויש לו רשות להלות שיעור מזונותיו כי ההוא דלא יחפור (כ"ב ע"א) זילו זבינו שיעור חיותיכו עד דעקריתו אשראי דידכו.
Q. A had no settling-rights in T, but lived there for a number of years by permission successively granted to him by the community for definite periods of time. Now, however, a small number of the members of the community refuse to grant him permission for a further stay in T. Your pupil is inclined to think that A is entitled to stay in T long enough to collect his debts. Thus the Talmud rules that bakers and dyers are entitled to three years' notice because they usually grant extensive credit, a person who lends money to Gentiles on trust surely requires a great deal of time to collect such debts. Meanwhile, A should be permitted to engage in lending money on a limited scale, just enough to provide for his sustenance. A. The talmudic law you quote (B.M. 101b) refers only to a landlord who leased his premises to a baker, or a dyer, for an indefinite period. One who leases his premises for a definite period, however, need give no notice, and the tenant must vacate at the expiration of such period. The specification of a definite period, in itself, constitutes sufficient notice. Since A received permission to stay in T for a definite period of time, he must remove from T as soon as such period expires. The query was sent by Rabbi Asher. SOURCES: Am II, 244; Mordecai Hagadol, p. 300c.
2
תשובה. טוביינא דחכימי, הרגניתא דלית לה טימי מורי הר' אשר רואה אני דבריך ביתרים משש ואיני רואה דבריך בקטני קטנים פחותי' משש מדאמרי' ס"פ אע"פ (כתובות ס"ה ע"ב) אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים אבל זן קטני קטנים ועד כמה עד בן שש וכו' עד ממאי מדקתני אם היתה מניקה פוחתי' לה ממעשה ידיה ומוסיפי' לה על מזונותיה מ"ט לאו דבעי למיכל בהדה כו' ומאי קא מייתי ראי' דלמא מתני' בדאמיד ול"ל נכסי לולד דכה"ג אפי' בקטנים דלא קטני קטנים נינהו כייפי' ליה כדאי' בפ' נערה (כתובות מ"ט ע"ב) אלא ש"מ דפשיט הכי מדקא פסיק ותני המשרה אשתו ע"י שליש דכל מניקה כשם שחייב במזונותיה דהיינו בין אמיד בין לא אמיד בין אית לה נכסים שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם בין ל"ל נכסי דהא חוב גמור הוא דאחייב במזונותיה משלו כשם שהוא חייב בכתו' משלו אפי' כי אית לה נכסי טובא חייב בכתו' ובתוספת שהוסיף לה ה"נ חייב לזונה משלו דתנאי כתו' ככתו' דמי ה"נ קא פסיק ותני דכל שעתא מוסיף לה משלו על מזונותיה כשהיא מניקה בשביל דתקינו רבנן מזונות לאשה תקינו רבנן לקטני קטנים בין שהאם בחייה בין שמתה חייב לזונם.
3
וההוא דפ' המגרש חוץ מתרומותיך מהו ופירש"י שאם תנשא לכהן לא יאכילך בתרומה וקשה למר תיפוק לי' דאפי' אי גרשה גירושי' גמורי' לא אכלה דשוי' חללה ונפסלה מן התרומה התוס' הקשו זה ופירשו בע"א חוץ מתרומותיך שתאכלי מחמתי בתרומה כאלו לא גרשתיך דומי' חוץ מהפרת נדרים וחוץ מירושתך שרש"י פי' כה"ג. ומה שכתבת ליישב פרש"י שאם תתארס לכהן קאמר וכר"א ור"ש דקאמרי משתמרת לביאה פסולה דאו' אכלה לא משמע כלל שירד רש"י לכך דא"כ לא היל"ל שאם תנשא לכהן אלא שאם תתארס ועוד אי בפלוגתא איירי הו"ל לפרש ומיהו אומר אני דלק"מ לפרש"י דנהי דמשמרת לביאה פסולה לא אכלה לר"ש ולר"א משנכנסה לחופה כדמוכח בפ' הבא על יבמתו (יבמות נ"ז ע"ב) גזירה דלמא אכלה לאחר ביאה ואז לא אכלה מדאו' דשויא חללה הלכך כיון דחופה צריכה ביאה וקרובה לביאה גזרי' הא אטו הא אבל מדאו' אכלה בין לאחר אירוסין בין לאחר חופה משמרת לביאה פסולה דקנין כספו הוא כיון דתפסי בה קידושין וכיון דמדאו' אכלה וכיון דאכלה לית בה חיוב מיתה כל כמה דלא נתחללה בביאה והשתא מבעי' לי' חוץ מתרומותיך שאם תנשא לכהן לא יחולו קידושין שלו וחופה שלו לענין להאכילה בתרומה דלענין תרומה תהא עדיין אשתו ואי אכלה תהא חייבת מיתה וק"ל.
4
ושכתבת על ראובן הדר מרשות הקהל בישוב ומתירין לו מזמן לזמן וכבר דר בישוב ע"י התרה מזמן לזמן כמה ימים ועתה מקצת הקהל אינם רוצים להתיר לו יותר ואומרי' לו שיפנה ונראה לך לדמותו לחנות של נחתומים ושל צבעים שהקיפן מרובה שצריך להודיע ג' שנים קודם מטיבותי' דמר ל"ד כלל דהתם מוקי לה תלמודא במשכיר בית או חנות בסתם לא קבע לו זמן אבל היכא דקבע לו זמן לכשיגיע זמנו יצא דקביעת הזמן הוא ההודעה וכ"כ רבינו האלפסי ומביא הירושלמי דהיכא דקבעל לו זמן אפי' באמצע שבת יצא וה"נ בנדון זה הרי קבעו לו זמן שהתירו לו עד זמן אחר.
ועוד יוני אדוני מודי ראובן הדר בישוב מרשות הקהל ומתירים לו מזמן לזמן וכבר דר בישוב כמה שנים ועתה יש קצת קהל שאינם רוצים להתיר לו יותר ואומרי' שיפנה מיד משם כי לב תלמידך נוטה לדמותו לנחתומים ולצבעים (ב"מ קי"א ע"ב) שצריך להודיעו ג' שנים מפני שהקיפן מרובה כ"ש מי שהקיף לגוים כל אשר לו באשראי דצריך שהות גדול להוציאו מידם שיש לו זמן אחר שהודיעוהו עד שיוציא כל הקפותיו ויש לו רשות להלות שיעור מזונותיו כי ההוא דלא יחפור (כ"ב ע"א) זילו זבינו שיעור חיותיכו עד דעקריתו אשראי דידכו.
Q. A had no settling-rights in T, but lived there for a number of years by permission successively granted to him by the community for definite periods of time. Now, however, a small number of the members of the community refuse to grant him permission for a further stay in T. Your pupil is inclined to think that A is entitled to stay in T long enough to collect his debts. Thus the Talmud rules that bakers and dyers are entitled to three years' notice because they usually grant extensive credit, a person who lends money to Gentiles on trust surely requires a great deal of time to collect such debts. Meanwhile, A should be permitted to engage in lending money on a limited scale, just enough to provide for his sustenance.
A. The talmudic law you quote (B.M. 101b) refers only to a landlord who leased his premises to a baker, or a dyer, for an indefinite period. One who leases his premises for a definite period, however, need give no notice, and the tenant must vacate at the expiration of such period. The specification of a definite period, in itself, constitutes sufficient notice. Since A received permission to stay in T for a definite period of time, he must remove from T as soon as such period expires.
The query was sent by Rabbi Asher.
SOURCES: Am II, 244; Mordecai Hagadol, p. 300c.
תשובה. טוביינא דחכימי, הרגניתא דלית לה טימי מורי הר' אשר רואה אני דבריך ביתרים משש ואיני רואה דבריך בקטני קטנים פחותי' משש מדאמרי' ס"פ אע"פ (כתובות ס"ה ע"ב) אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים אבל זן קטני קטנים ועד כמה עד בן שש וכו' עד ממאי מדקתני אם היתה מניקה פוחתי' לה ממעשה ידיה ומוסיפי' לה על מזונותיה מ"ט לאו דבעי למיכל בהדה כו' ומאי קא מייתי ראי' דלמא מתני' בדאמיד ול"ל נכסי לולד דכה"ג אפי' בקטנים דלא קטני קטנים נינהו כייפי' ליה כדאי' בפ' נערה (כתובות מ"ט ע"ב) אלא ש"מ דפשיט הכי מדקא פסיק ותני המשרה אשתו ע"י שליש דכל מניקה כשם שחייב במזונותיה דהיינו בין אמיד בין לא אמיד בין אית לה נכסים שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם בין ל"ל נכסי דהא חוב גמור הוא דאחייב במזונותיה משלו כשם שהוא חייב בכתו' משלו אפי' כי אית לה נכסי טובא חייב בכתו' ובתוספת שהוסיף לה ה"נ חייב לזונה משלו דתנאי כתו' ככתו' דמי ה"נ קא פסיק ותני דכל שעתא מוסיף לה משלו על מזונותיה כשהיא מניקה בשביל דתקינו רבנן מזונות לאשה תקינו רבנן לקטני קטנים בין שהאם בחייה בין שמתה חייב לזונם.
וההוא דפ' המגרש חוץ מתרומותיך מהו ופירש"י שאם תנשא לכהן לא יאכילך בתרומה וקשה למר תיפוק לי' דאפי' אי גרשה גירושי' גמורי' לא אכלה דשוי' חללה ונפסלה מן התרומה התוס' הקשו זה ופירשו בע"א חוץ מתרומותיך שתאכלי מחמתי בתרומה כאלו לא גרשתיך דומי' חוץ מהפרת נדרים וחוץ מירושתך שרש"י פי' כה"ג. ומה שכתבת ליישב פרש"י שאם תתארס לכהן קאמר וכר"א ור"ש דקאמרי משתמרת לביאה פסולה דאו' אכלה לא משמע כלל שירד רש"י לכך דא"כ לא היל"ל שאם תנשא לכהן אלא שאם תתארס ועוד אי בפלוגתא איירי הו"ל לפרש ומיהו אומר אני דלק"מ לפרש"י דנהי דמשמרת לביאה פסולה לא אכלה לר"ש ולר"א משנכנסה לחופה כדמוכח בפ' הבא על יבמתו (יבמות נ"ז ע"ב) גזירה דלמא אכלה לאחר ביאה ואז לא אכלה מדאו' דשויא חללה הלכך כיון דחופה צריכה ביאה וקרובה לביאה גזרי' הא אטו הא אבל מדאו' אכלה בין לאחר אירוסין בין לאחר חופה משמרת לביאה פסולה דקנין כספו הוא כיון דתפסי בה קידושין וכיון דמדאו' אכלה וכיון דאכלה לית בה חיוב מיתה כל כמה דלא נתחללה בביאה והשתא מבעי' לי' חוץ מתרומותיך שאם תנשא לכהן לא יחולו קידושין שלו וחופה שלו לענין להאכילה בתרומה דלענין תרומה תהא עדיין אשתו ואי אכלה תהא חייבת מיתה וק"ל.
ושכתבת על ראובן הדר מרשות הקהל בישוב ומתירין לו מזמן לזמן וכבר דר בישוב ע"י התרה מזמן לזמן כמה ימים ועתה מקצת הקהל אינם רוצים להתיר לו יותר ואומרי' לו שיפנה ונראה לך לדמותו לחנות של נחתומים ושל צבעים שהקיפן מרובה שצריך להודיע ג' שנים קודם מטיבותי' דמר ל"ד כלל דהתם מוקי לה תלמודא במשכיר בית או חנות בסתם לא קבע לו זמן אבל היכא דקבע לו זמן לכשיגיע זמנו יצא דקביעת הזמן הוא ההודעה וכ"כ רבינו האלפסי ומביא הירושלמי דהיכא דקבעל לו זמן אפי' באמצע שבת יצא וה"נ בנדון זה הרי קבעו לו זמן שהתירו לו עד זמן אחר.