דפוס ברלין, שער ג 339

וכן פי' רב יצחק האלפס בכתו' פי' אע"פ וז"ל אבל האידנא בבי דינא דמתיבתא תני דינא דמורדת כדאתי ואמרה לא בעי' גברא כתיב לה גט לאלתר ואי תופסת מידי מכתובתה מפקי' לה מינה ומהדרי' ליה לבעל וה"מ דכתב לה הבעל מדיליה אבל דאיתיתא ליה מבי נשא בין תפסה בין לא תפסה מאי דאיתא בעיניה יהבי' לה ניהלה ואי ליכא בעינא מידי ולא מאי דאתי מחמתי' אלא אתברו לה לגמרי לא מפקי' לה מיניה דבעל ולא כלום וה"מ בנכסי מלוג אבל בנכסי צאן ברזל כל מידי דאיתא בעינ' שקלא ואע"ג דבלה ליה טובא והוא דחזאי להשתמש מעין מלאכה ראשונה אבל דבלה ליה לגמרי ולא חזי ליה לאשתמושי משלם לה דמיהן כדמעיקרא מדיליה וכ"ש דאי אגנוב או אתניס דמשלם לה בעל מדיליה משום דברשותיה הוי קיימי בדתנן אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו ויהיב לה עיקר כתו' מנה ומאתים בלחוד כי היכי דלא ליהוי בנות ישראל כהפקר אבל אי כתב מדיליה בין תוס' בין מתנה לא יהיבנא לה מידי. והדין דינא דמורדת דנהיגי עד השתא מכמה שנים עכ"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל שכופי' אותו להוציאה לאלתר וז"ל (פי"ד מהלכות אישות) האשה שמנעה את בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת ושואלי' לה מפני מה מרדה אם אמרה מאוס מאסתיהו איני יכול להבעל לו מדעתי כופי' אותו להוציאה בגט מיד לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה ותצא בלא כתו' ותגבה בלאותיה קיימי' בין מנ"מ בין בנצ"ב ואינה נהנית משל בעלה כלום ואפילו במנעול שברגלה ואפילו אם נתנו לה אחרים מתנה בשבילו מחזרת אותם לבעלה שלא נתנו לה ע"מ שתטול ותצא אבל כתו' מנה ומאתים דהוא דאו' יש לה שלא יהו בנות ישראל כהפקר עכ"ל. וזה אשר [השיב] רבי' ישעיה מטרני להר' מנחם בר' משה האשה המורדת על בעלה ואינה חפצה בו רבנן סבוראי תקנו שכופי' את הבעל לתן לה גט לאלתר וכ"כ בה"ג וכן כל הגאונים והאחרונים יותר משלש מאות שנה שהנהיגו בתקנה זו ואין לאדם לזוז הימנה עכ"ל הלכך איברר לן שכופי' אותו בשוטי' עד שיתן לה גט ויחזיר לה כל מה שנתנה לו ואם לא ישמע מכין אותו בסילוא דלא מבע דמא כי מי ירום ראשו ולבו על גאוני עולם הללו המאור הגדול ורבי' גרשם והגאונים רבי' רב אלפס ורמב"ם ורבי' ישעיה מטרני ואל יטעה שום אדם לחלוק עליהם שום חסר לב וא"ת א"כ לא שביקת חיי לכל אנשים כי כל נשים תאמרו כן ח"ו לא נחשדו בנות ישראל על כך אי לאו דדאנוסין הן מחמס מיאוס ועוד דאמר רשב"ג טב לית בטן דו מלמיתב ארמלא ומתרצה בכל דהו הלכך אי לאו דאניסא לא עבדא הלכך עכ"פ הלכה למעשה שכופי' אותולתת גט לאלתר וכל מה שהכניסה לו אי בעינא מפקי' מיניה ויהיבנן לה ואי ליכא מידי בעינא ולא דאתי מחמתיה לא אמרי' ליה לבעל זיל שלם לה ואם היה נצ"ב אע"ג דאתניס אמרי' ליה זיל שלם לה אבל כתו' משלו פטור לתן לה ולדברי הגאונים אף עיקר חייב לתן לה היינו מנה ומאתים גם בהלכתא שחבר אדונינו מאור הגולה רבינו וריעו ר' שמעון קיירא נמצא מפורש כן.

Nowadays the talmudic law regarding a rebellious wife no longer applies. The ordinance of the Saboraim prevails instead, that when a woman refuses to live with her husband, he is immediately to be coerced into granting her a divorce. This ordinance was instituted in order that Jewish women should not turn to mischief. The woman is to receive whatever she has brought in as her dowry (Nikse Zon Barzel), and whatever is left of her own property to which her husband had the right of usufruct (Nikse Melug). The Geonim ruled that she was also entitled to the Ikkar ketubah. The husband is to be coerced, by threat of excommunication, into granting the divorce, for who will dare contradict the decisions of the great luminary Rabbenu Gershom, the Geonim, Alfasi, Maimonides, and R. Isaac di Trani? One may not object that such favorable treatment would encourage many women to rebel against their husbands; Heaven forfend, Jewish daughters are not suspected of such malefaction. They prefer to stay married even in adverse circumstances, and would not seek a divorce unless actually driven thereto.
SOURCES: B. p. 285, nos. 337–9; P. 494. Cf. Weil, Responsa 78.