Meilah 17b · Talmud

יֵלֵךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, שֶׁהוּא מְלוּמָּד בְּנִסִּים. וְאַחֲרָיו מִי יֵלֵךְ? רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי יוֹסֵי. אָמַר לָהֶם רַבִּי יוֹסֵי: וְאִילּוּ הָיָה אַבָּא חֲלַפְתָּא קַיָּים, יְכוֹלִין אַתֶּם לוֹמַר לוֹ: תֵּן בִּנְךָ לַהֲרִיגָה? אָמַר לָהֶם ר׳ שִׁמְעוֹן: אִילּוּ הָיָה יוֹחַאי אַבָּא קַיָּים, יְכוֹלִין אַתֶּם לוֹמַר לוֹ: תֵּן בִּנְךָ לַהֲרִיגָה? אֲמַר לְהוּ רַבִּי יוֹסֵי: אֲנָא אָזְלִין, דִּלְמָא עָנֵישׁ לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּקָא מִסְתְּפֵינָא. קַבֵּיל עֲלֵיהּ דְּלָא לִיעְנְשֵׁיהּ. אֲפִילּוּ הָכִי, עַנְשֵׁיהּ. כְּשֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה זוֹ בִּפְנֵיהֶם: מִנַּיִן לְדַם הַשֶּׁרֶץ שֶׁהוּא טָמֵא? עִקֵּם פִּיו רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי יוֹסֵי, וְאָמַר: ״וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא״. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן: מֵעֲקִימַת שְׂפָתֶיךָ אַתָּה נִיכָּר שֶׁתַּלְמִיד חָכָם אַתָּה, אַל יַחְזוֹר הַבֵּן אֵצֶל אָבִיו. יָצָא לִקְרָאתוֹ בֶּן תְּמַלְיוֹן: רְצוֹנְכֶם אָבוֹא עִמָּכֶם? בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר: מַה שִּׁפְחָה שֶׁל בֵּית אַבָּא, נִזְדַּמֵּן לָהּ מַלְאָךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וַאֲנִי, לֹא פַּעַם אַחַת? יָבֹא הַנֵּס מִכׇּל מָקוֹם. קְדֵים הוּא, עַל בִּבְרַתֵּיהּ דְּקֵיסָר. כִּי מְטָא הָתָם, אָמַר: בֶּן תְּמַלְיוֹן, צֵא! בֶּן תְּמַלְיוֹן, צֵא! וְכֵיוָן דִּקְרוֹ לֵיהּ, נְפַק אֲזַל. אֲמַר לְהוֹן: שְׁאִילוּ כׇּל מָה דְּאִית לְכוֹן לְמִישְׁאַל. וְעַיְּילִינְהוּ לְגִנְזֵיהּ לִשְׁקוֹל כֹּל דְּבָעוּ. אַשְׁכַּחוּ הָהוּא אִיגְּרָא, שַׁקְלוּהָ וּקְרָעוּהָ. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי יוֹסֵי: אֲנִי רְאִיתִיהָ בָּעִיר רוֹמִי, וַהֲווֹ עָלֶיהָ כַּמָּה טִיפֵּי דָמִים. מַתְנִי׳ הַפִּיגּוּל וְהַנּוֹתָר – אֵין מִצְטָרְפִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁנֵי שֵׁמוֹת. הַשֶּׁרֶץ וְהַנְּבֵלָה, וְכֵן הַנְּבֵלָה וּבְשַׂר הַמֵּת – אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא, אֲפִילּוּ בַּקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶן. גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְטוּמְאַת הַיָּדַיִם, דְּמִדְּרַבָּנַן הִיא. אֲבָל לְעִנְיַן אֲכִילָה – מִצְטָרְפִין. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא״ – כֹּל שֶׁבַּקֹּדֶשׁ פָּסוּל, בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן לֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ. מַתְנִי׳ הָאוֹכֶל שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטּוּמְאָה, וְשֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטּוּמְאָה – מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לְטַמֵּא בַּקַּל שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם. כׇּל הָאוֹכָלִים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה לִפְסוֹל הַגְּוִיָּיה כְּבַחֲצִי פְרָס. כְּבִמְזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְעֵירוּב, וּכְבֵיצָה לְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין, וְכִגְרוֹגֶרֶת לְהוֹצָאַת שַׁבָּת, וּכְכוֹתֶבֶת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. כׇּל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין זוֹ עִם זוֹ לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּיה בִּרְבִיעִית, וְכִמְלֹא לוּגְמָא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. גְּמָ׳ תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מָה טַעַם? שֶׁאֶפְשָׁר לַשֵּׁנִי שֶׁיֵּעָשֶׂה רִאשׁוֹן. וּמִי קָא עָבֵיד שֵׁנִי רִאשׁוֹן? הָא לָא אֶפְשָׁר! אָמַר רָבָא, הָכִי קָאָמַר: מִי גָּרַם לַשֵּׁנִי? לָאו רִאשׁוֹן?! רַב אָשֵׁי אָמַר: רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי, לְגַבֵּי שְׁלִישִׁי – בְּנֵי חֲדָא בִּיקְתָּא אִינּוּן.

שהוא מלומד בנסים - שנעשו לו נסים במערה כדגרסינן בפרק במה מדליקין (שבת דף לג:): אילו היה אבא חלפתא - אביו של ר' יוסי: יכולין אתם לומר תן בנך להריגה - בתמיה כך אין אתם יכולין לומר לי שאתן בני להריגה: אמר להו ר' יוסי - מסתפינא דלמא עניש ליה ר' שמעון בן יוחאי לבני ובדבר זה אני מתיירא יותר מפחד האויבים שמתיירא אני שמא יכעוס עליו בשביל שום דבר ויענישנו: קיבל עליו - רבי שמעון בן יוחאי דלא עניש ליה ואף על פי כן ענשיה כדאמרינן לקמן דאמר ליה אל יחזור הבן כו': עיקם פיו ר' אלעזר בר רבי יוסי - שלא אמר קול רם כמנהגו אלא עיקם פיו מכמות שהיה רגיל לדבר ואמר בלחישה שלא ירגיש רבי שמעון בן יוחאי שיהא כמורה הלכה לפניו ואף על פי כן הרגיש בו רבי שמעון בן יוחאי ואמר לו מעקימת שפתיך אתה ניכר ראיתי שהשבת תשובה וניכר שחכם אתה שידעת להשיב אבל הואיל והורית לפני אל יחזור כו' דענשו ואידך מפרש באגדתא היכי הוה עובדא דנטה נפשו למות עד שנזכר רבי שמעון בן יוחאי שאמר לאביו שיהא מחזירו לשלום ובקש עליו רחמים והיאך נתרפא מפרש התם: בן תמליון - שד שקורין נוטיו"ן: שפחה של [בית] אבא - הגר נזדמנו לה שלשה מלאכים דשלש פעמים כתיב מלאך בפרשה (בראשית טז): עאל בברתיה דקיסר - ונשתגעה והיתה צועקת ואומרת הביאו לי את ר' שמעון בן יוחאי בכל שעה ואידך כולה מפרש התם: אשכח ההיא איגרתא - דכתיבי בה הלין גזירות דאמרן לעיל: אני ראיתיה בעיר [רומי] - בפרוכת קמיירי שראה אותה בבית הקיסר והיו עליה כמה טיפי דמים מפר ושעיר של יום הכפורים שהוזה עליה (ולא היה) כמצליף שלא היו הטיפין זו בצד זו: מתני' אפילו בקל שבשניהן - כלומר דפחות מכעדשה דשרץ אינו מצטרף להשלים לכזית נבלה דהוא קל וכ"ש דנבילה אינה מצטרפת לפחות מכעדשה דשרץ דהיינו שיעור חמור וכן חצי זית של מת אינו מצטרף לחצי זית של נבלה אפילו לטמא טומאת ערב: גמ' לא שנו - דפיגול ונותר אינן מצטרפין (לחצי זית) אלא לטומאת ידים דמדרבנן היא כדאמרינן במסכת פסחים (דף קכ:) שגזרו בנותר ופגול שיהו מטמאין את הידים משום חשדי כהונה או משום עצלי כהונה וכיון דגזרה דרבנן היא אינן מצטרפין לטומאת ידים דלא עבדינן תקנתא לתקנתא דכיון דמדרבנן היא הא גזרה דפיגול ונותר אי אמרת דמצטרפין הויא גזרה לגזרה: אבל לענין אכילה - דפיגול ונותר מצטרפין דאי איכא פחות מכזית פיגול ונותר משלימו לכזית ואכלו חייבין עליו משום פיגול וכן אי הוי רוב דנותר ופיגול משלימו לכזית ואכלו חייב עליו משום נותר ואמר לו רבי דאי הוי חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין זה עם זה לחייב עליו משום נותר ומשום פיגול: כי קדש הם - משמע דשניהן מצטרפין לאכילה ומלא יאכל נפקא דכל שבקדש פסול כגון נותר ופגול בא הכתוב וכו': מתני' האוכל שנטמא באב הטומאה - דהוא ולד ראשון והאוכל שנטמא בולד הטומאה דהוא שני מצטרפין זה עם זה לטמא בקל שבשניהן דהיינו שני ומצטרפין יחד לעשות שלישי כדרך שהשני עושה דהוא קל שבשניהן אבל לא מצטרפין להכי שיעשו שני כמו ראשון שעושה שני דא"כ היינו חמור שבשניהן: גמ' תניא א"ר שמעון מה טעם - מצטרפין ולד ראשון עם ולד שני לפי שאפשר לשני שיעשה ראשון: והא לא אפשר - דשני לעביד ראשון לעולם דלא מצינו טומאה שעושה כיו"ב דאפילו שני נמי לא עביד וכ"ש דראשון לא עביד: אלא מה טעם מצטרפין משום דמי גרם לשני שיבוא לידי טומאה לאו ראשון וכיון דמכח ראשון אתי עליה טומאה הוי כי ראשון ולהכי מצטרפין: בני חדא ביקתא נינהו - מבית אחד הן (משמונה שרצים) כלומר דתרווייהו ראשון ושני אתי מקראי מחדא דשני אתי מכח ראשון להכי אמר שוו דמצטרפין זה עם זה כקל שבשניהן דעושין שלישי. בין רבא לרב אשי ליכא בינייהו אלא שינוי לשון דרב אשי מוסיף ואמר בני חדא בקתא אינון:

אילו היה אבא חלפתא קיים - יכולין אתם לומר תן בנך להריגה כמו שאתם אומרים לעצמי לשלוח בני עם ר"ש בן יוחי שהוא כעסן וירא אני שמא יענישנו ור"ש היה סובר שלא היה אומר כך בעבורו אלא בעבור אימת המלכות פן יסתכן בדבר ולכך אמר אילו היה יוחי אבא קיים כו' והשיב ר' יוסי אנא אזלי דלמא עניש ליה ר' שמעון לברי מסתפינא שהוא נער וממהר להשיב ור' שמעון נוח לכעוס ומקפיד בדבר מועט הוא כשהם מהלכים בדרך כו' ומכל מקום הלך רבי אלעזר ברבי יוסי כדמפרש בירושלמי שרבי שמעון נדר לו שלא יענישנו: עקם פיו - מיהר להשיב: אל יחזור הבן אצל אביו - בירושל' מפרש שאחזתו אסכרא וכשנזכר ר' שמעון על שהתנה [להשיבו אל] אביו חזר ונתפלל עליו ונתרפא: יצא לקראתו בן תמליון - אותו הוא הוא שקורין למטוך בלע"ז וכמו תינוק קטן הוא ורגיל בין הנשים להתלוצץ בהן: אמר רצונכם אבוא עמכם - ועל ידי יבא נס: בכה רבי שמעון ואמר שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך שלש פעמים - על הגר אמר כן כדכתיב (בראשית טז) [שם] מלאך (השם) שלש פעמים מלמד שראתה שלשה מלאכים אני לא פעם אחת כלומר ואני איני ראוי שיזדמן לי פעם אחת יבא הנס מכל מקום כלומר יבא הנס מכל מקום על ידי הדיוט זה קדים הוא על בבת דקיסר הלך הוא לפניהם ונכנס בגוף בת קיסר כי מטו להתם רבי שמעון ורבי אלעזר אמרו לו בן תמליון צא בנחת אמרו לו ובלט שלא ירגישו האחרים בזה ויסברו שעל ידי תפלה הוא אמרו: אמרו להון אילו כו' - פירוש הא בני בית המלך אמרו כן: לההיא איגרא - איגרא של גזרת המלכות: והיינו דאמר רבי אלעזר בר רבי יוסי אני ראיתיה בעיר [רומי] - על הפרוכת אמר כן ובאותה שעה שבכאן היה שראה אותו שלא מצינו שהיה בעיר [רומי] רק עתה שהיה באוצר המלך וראה אותה שם:

מעילה יז:

Navigate the library