[א] "והעריכו הכהן בין טוב ובין רע" – אין פודין את ההקדשות אכסרה. "כאשר יעריך אֹתו הכהן כן יקום": הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם בעשרים – הבעלים קודמים מפני שהם מוסיפים חמישית. אמר אחד "הרי הוא שלי בעשרים ואחד" – הבעלים נותנים עשרים ושש. "עשרים ושנים" – הבעלים נותנים עשרים ושבע. "עשרים ושלש" – הבעלים נותנים עשרים ושמונה. "עשרים וארבע" – הבעלים נותנים עשרים ותשע. "עשרים וחמש" – הבעלים נותנים שלשים, שאין מוסיפים חמישית על עלויו של זה. אמר אחד "הרי הוא שלי בעשרים ושש" – אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר, הבעלים קודמים; ואם לאו, אומרים לו "הגעתיך".
1) (Vayikra 27:14) "then the Cohein shall valuate it, good or bad": Consecrations are not redeemed by approximation. "As the Cohein valuates it, so shall it stand": If the owner says (I redeem it) for twenty, and another: for twenty, the owner takes precedence, for he adds a fifth. If one said: It is mine for twenty-one, the owner gives twenty-six; (If he said) twenty-two, the owner gives twenty-seven; twenty-three, the owner gives twenty-eight; twenty-four, the owner gives twenty-nine; twenty-five, the owner gives thirty, for a fifth is not added to the other's "raising." If he (the other) said: It is mine for twenty-six — If the owner wishes to give thirty-one plus a dinar, he takes precedence; if not, he (the other) is told "It is yours."
[א] "והעריכו הכהן בין טוב ובין רע" – אין פודין את ההקדשות אכסרה. "כאשר יעריך אֹתו הכהן כן יקום": הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם בעשרים – הבעלים קודמים מפני שהם מוסיפים חמישית. אמר אחד "הרי הוא שלי בעשרים ואחד" – הבעלים נותנים עשרים ושש. "עשרים ושנים" – הבעלים נותנים עשרים ושבע. "עשרים ושלש" – הבעלים נותנים עשרים ושמונה. "עשרים וארבע" – הבעלים נותנים עשרים ותשע. "עשרים וחמש" – הבעלים נותנים שלשים, שאין מוסיפים חמישית על עלויו של זה. אמר אחד "הרי הוא שלי בעשרים ושש" – אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר, הבעלים קודמים; ואם לאו, אומרים לו "הגעתיך".
1) (Vayikra 27:14) "then the Cohein shall valuate it, good or bad": Consecrations are not redeemed by approximation. "As the Cohein valuates it, so shall it stand": If the owner says (I redeem it) for twenty, and another: for twenty, the owner takes precedence, for he adds a fifth. If one said: It is mine for twenty-one, the owner gives twenty-six; (If he said) twenty-two, the owner gives twenty-seven; twenty-three, the owner gives twenty-eight; twenty-four, the owner gives twenty-nine; twenty-five, the owner gives thirty, for a fifth is not added to the other's "raising." If he (the other) said: It is mine for twenty-six — If the owner wishes to give thirty-one plus a dinar, he takes precedence; if not, he (the other) is told "It is yours."