דפוס פראג 495

תצה. וששאלת מי שמעמיד חבירו ערב לוי מן הדין נ"ל ודאי עליו רמיא לסלוקי ואפי' אם הגוי מעליל עליו שלא כדין אחרי שמחמת שהעמידו ערב באה עליו הצרה הזאת וכן דנין בכל מלכותינו ושמעתי תולין טעם זה בתקנת הקהילות לומר שע"כ תקנו כך שאל"כ אין אדם מציל את חבירו ומתערב לו נגד הגוי ואני אומר שדין גמור [הוא] בגמרא דגרסי' פ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ד ע"א) האי בר ישראל דזבין ארעא לגוי אמיצרא דבר ישראל חברי' משמתי' לי' [כי'] עד דאמר אריא ארבעת לי אמצראי ה"נ כיון שהעמידו ערב לגוי עלי' רמיא לסלוקי ואין לחלק בין התם דלא נתרצה שכנגדו שירביץ לו הארי להכא שנתרצה לו להרביץ הארי מרצון נפשו דאטו משום דאמצוה עשה ונתכוין להצילו מגרע גרע דנהי דנתרצה לו להרביץ לא נתרצה הערב שלא לסלק הארי משלו כיון שיש לכשנגדו ממון שיוכל לסלקו סוף דבר על שמעון מוטל לסלק העירון מראובן ואפי' אית ליה סהדי שההגמון והשופט פטרוהו כל כמה דהעירון לא פטור עליו לסלוקי עדיין. מיהו י"ל שאינו [נאמן] לומר כך וכך הוצרכתי לתן להתפשר לעירון ואפי' בשבועה דלא גרע דין זה ממסור דקיי"ל דלא ישבע הנמסר ויטול דמסקי' בתיקו אם עשו תקנת נגזל במסור (ב"ק ס"ב ע"א) וספיקא דממוגא לקולא וצריך הנמסר לברר כמה הפסיד מחמת מסירתו.

Q. A consented to go surety for B to a burgher. The bishop and the judge released A from his suretyship, but the burgher refused to release him, and pressed him for money by threats and false accusations, until A was forced to make a money settlement with him. A, now, demands that B indemnify him for his loss.
A. B must indemnify A for all losses he suffered through his suretyship, even if the suretyship was used as a mere pretext for extortion. This is the law throughout our kingdom and is believed to be based on an ordinance of the communities. I believe, however, that it is sound talmudic law. But, A must prove the exact amount of his loss and can not collect by merely taking an oath. Even if witnesses testify that A gave a certain sum to the burgher and told him that the money was in final settlement of his suretyship for B, A must, nevertheless, swear that the money was given for that purpose only and that the burgher refused to accept a smaller amount in settlement of his claim. Only then may he collect that sum from B. If, however, A admits that the Gentile first released him from his suretyship and then returned with threats and accusations, B is free from any obligations to A.
SOURCES: Pr. 495; Mord. B. K. 160–161; Asher, Responsa, 18, 6. Cf. ibid. 18, 7; Agudah B. K. 138; Weil, Responsa 110; Moses Minz, Responsa 44; ibid. 74b.

ואם ראובן נתפשר עם העירון וסלקו ולא העמיד עליו עדים איהו דאפסיד אנפשי' שהי' לו להתפשר בעדים ולומר בפניהם שבשביל ערבות של שמעון נותן לו ממון זה. מיהו אפי' יש לראובן עדי' שבכך נתפשר עם העירון בפניהם עבור העלילה שהעליל עליו מחמת שמעון [לא] יטול ראובן בלא שבועה שהוצרך להתפשר בכך וכך ולא עבור דבר אחר ושלא הי' יכול להתפשר בפחות דכל הנוטלי' אין נוטלי' בלא שבועה אלא ע"פ עדות ברורה או ע"פ ע"א ברור כמו בנסכא דר' אבא כדמוכח בפ' שבועת העדות (שבועות ל"ב ע"ב) דכשנגדו נוטל בלא שבועה מדלא אמרי' מי יימר [דמשתבעת] או שהוחזק כפרן וכל כיוצא באלו אבל בנדון זה כיון שהעדי' אין יכולי' לידע על מה נותן לעירון אלא ששמעו כך מפיו [לא] יטול אלא בשבועה כדפי' דאפי' בחנוני על פנקסו דאלו ואלו באי' לידי שבועת שוא נשבעין להפיס דעתו של בעה"ב כ"ש בנדון זה כיון דליכא עדות ברורה. ובהדי נשבעי' ונוטלי' לא שייך למחשבי' דלא חשיב אלא הנך דאיכא דמכחש להו וכלהו שכנגדו מכחשי וחנוני ופועלים נמי מכחשי אהדדי וכן נ"ל גבי מסור דאע"ג דאית ליה עדים דכך וכך הוצרך להתפשר עבור המסירה צריך הנמסר לשבע אם לא שיש עדות ברורה דהוו בהדי משנמסר וראו שלא הי' יכול לבע"א להתפשר אלא בכך ומשמע מתוך דברי המיימוני דאם תפס הנמסר דאין מוציאין מידו ואם לא תפס אין מוציחאי' מיד המוסר אלא בראי' ברורה עכ"ל מכלל דראי' ברורה בעי והיינו לכל הפחות ישבע כמו כן ויטול כדפרשתי. ומה שכתבתי שהמעמיד ערב נגד הגוי חייב לסלקו אפי' אם הגוי מעליל עליו שלא כדין ה"מ שאין מודה שהגוי פוטרו בפניו אבל אם מודה שהגוי פטרו וחזר ומעליל עליו נ"ל דאינו חייב לסלקו כיון דכבר [הבריח ארי ממצריו] ושוב אבא ארי מאליו.