ערכין יג.

פרק ב׳ · אין נערכין

Arakhin 13a · Chapter 2: Ein Ne'erakhin

בָּא חָרִים וְנָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵירָיו שֵׁשׁ, וְכֵן פַּשְׁחוּר וְכֵן אִימֵּר. הִתְקִינוּ נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם שֶׁאֲפִילּוּ יְהוֹיָרִיב רֹאשׁ מִשְׁמָרוֹת עוֹלֶה — לֹא יִדָּחֶה יְדַעְיָה מִמְּקוֹמוֹ, אֶלָּא יְדַעְיָה עִיקָּר וִיהוֹיָרִיב טָפֵל לוֹ, אֶלָּא אַשְּׁאָרָא. רַב אָשֵׁי אָמַר: הָנָךְ שֵׁית שְׁנֵי עַד דְּסָלֵיק עֶזְרָא וּמְקַדֵּישׁ לָא קָא חָשֵׁיב לְהוּ, דִּכְתִיב: ״בֵּאדַיִן בְּטֵלַת עֲבִידַת בֵּית אֱלָהָא דִּי בִּירוּשְׁלֶם״, וּכְתִיב: ״וְשֵׁיצִיא בַּיְתָא דְּנָא עַד יוֹם תְּלָתָא לִירַח אֲדָר דְּהִיא שְׁנַת שֵׁית לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא״. וְתָנָא: בְּאוֹתוֹ זְמַן לְשָׁנָה הַבָּאָה עָלָה עֶזְרָא וְגָלוּתוֹ עִמּוֹ, דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי הִיא הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית לַמֶּלֶךְ״. גּוּפָא: שִׁבְעָה עָשָׂר יוֹבֵלוֹת מָנוּ יִשְׂרָאֵל מִשֶּׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ וְעַד שֶׁיָּצְאוּ, וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר מִשֶּׁנִּכְנְסוּ מָנוּ, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר מִשֶּׁנִּכְנְסוּ מָנוּ, נִמְצָא בַּיִת חָרֵב בִּתְחִלַּת יוֹבֵל, וְאִי אַתָּה מוֹצֵא ״בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר״ וְכוּ׳. שֶׁבַע שֶׁכִּיבְּשׁוּ מְנָלַן? דְּקָאָמַר כָּלֵב: ״בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה [אָנֹכִי] בִּשְׁלוֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ, וְעַתָּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים״. וְאָמַר מָר: שָׁנָה רִאשׁוֹנָה עָשָׂה מֹשֶׁה מִשְׁכָּן, שְׁנִיָּה הוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְשָׁלַח מְרַגְּלִים, כִּי עֲבוּר יַרְדֵּן כָּלֵב בַּר כַּמָּה הָוֵי? בַּר תְּמָנַן נְכֵי תַּרְתֵּין, כִּי קָא מְפַלֵּיג נַחֲלוֹת קָאָמַר: ״בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי״, אִישְׁתְּכַח דְּשֶׁבַע כִּיבְּשׁוּ. וְשֶׁבַע שֶׁחִילְּקוּ מְנָלַן? אִיבָּעֵית אֵימָא: מִדְּשֶׁבַע כִּיבְּשׁוּ שֶׁבַע חִילְּקוּ, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִדְּלָא מַשְׁכַּחַתְּ לְהוּ ״אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר״. מַתְנִי׳ אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָּׁה טְלָאִים הַמְבוּקָּרִין בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים, כְּדֵי לַשַּׁבָּת וּלְיָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּמוֹסִיפִין עַד עוֹלָם. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת, מִתִּשְׁעָה כִּנּוֹרוֹת, וּמוֹסִיפִין עַד עוֹלָם, וְהַצִּלְצָל לְבַד. גְּמָ׳ תְּמִידִין וּמוּסָפִין טוּבָא הֲווֹ! תַּנָּא בְּעָלְמָא קָאֵי, וְאַתְּמִידִין לְחוֹדֵיהּ קָאֵי, וּמַאי ״כְּדֵי לַשַּׁבָּת וּלְיָמִים טוֹבִים״ — סִימָנָא בְּעָלְמָא, וְהָכִי קָאָמַר: אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָּׁה טְלָאִים

וכן חרים וכן פשחור וכן אימר - ויהויריב שוב לא עלה: רב אשי אמר - לעולם וכן בשניה אמוצאי שביעית קאי ורבנן היא ודקא קשיא לך לעיל דבשביעית חרוב לא קשיא דשית שני קמאי מבנין הבית עד דסליק עזרא וקידש ארץ ישראל לא מנו שמיטין ויובלות דל שית שנין משני הבית משכחת שנת ת"כ בשביעית כיצד ארבע מאה (ושית שנין) תמניא יובלי וארבע סרי שני תרי שבועי ובשנת תכ"א שהיה מוצאי שביעית חרב: ומנלן דעד שית שני לא סליק עזרא דכתיב באדין בטילת וגו' - אלמא בשנת שתים לדריוש התחיל הבנין: וכתיב ושיציא ביתא וגו' - אלמא בשנת שש נשלם הרי חמש שנים ובאותו זמן לשנה הבאה שהיא שנה ששית לבנין עלה עזרא ובא לירושלים בחדש אב ועד תשרי שהוא שבע לבנין לא התחיל למנות: בר תמנן נכי תרתי - דמשילוח מרגלים עד שנכנסו לארץ אינו אלא ל"ח לבד משנת השילוח דהא בשניה ליציאת מצרים נשתלחו: מדלא משכחת ארבע עשרה שנה אחרי אשר הוכתה העיר - דליהוי יובל אי לא מדלית ארבע עשרה לכיבוש ולחילוק: מתני' מתשעה כנורות - לא אתפרש טעמא: והצלצל לבדו - צלצל אחד היה שם ולא יותר וטעמא מפרש בגמ': גמ' קס"ד כדי לשבת ולשני ימים טובים דווקא קאמר דלהכי בעינן ששה שאם יבאו יחד שבת ושני ימים טובים של ראש השנה ולא יוכלו לבקר יהו להם אילים מזומנים: בעלמא קאי - דבכל ימות השנה נמי בעינן ששה ולאו משום שבת וראש השנה אלא משום דבן בג בג וכדמפרש בסמוך: סימנא בעלמא - שלא תטעה בגירסא שלא תשנה ארבעה או חמשה משום הכי נקט הנך שלשה ימים דבעו ששה תמידין:

שאפי' משמרתו של יהויריב עולה - פרש"י ששוב לא עלה וזהו תימה דמנא ליה ששוב לא עלה דהא משמע שיכול לעלות מדקאמר שאפילו משמרתו של יהויריב עולה ועוד הקשה רבינו אלחנן דהרבה עלו ואין פשוט לנו שלא עלה ואמר רבי דמכל מקום יכול להיות שעלה יהויריב והכא קא פריך הכי משמרתו של יהויריב בשניה מי הואי כי כ"ד היו אלו נגד המשמרות שלא עלו שחלוקות לארבע ועשרים משמרות ושימשו תחתיהם: הנך שית עד דסליק עזרא וקדיש לא קחשיב - צריך עיון למאי דפירשתי דכי נמי גלו השבטים מנו נמי יובלות כדי לקדש השמיטין א"כ בגלות דבבל קודם דסליק עזרא נמי היו מונין ואמאי התחילו למנות כי סליק עזרא וי"ל דלא דמי דודאי בעוד ישראל על אדמתם כי נמי אין יובל נוהג שמיטה נוהג בחרישה וזריעה והיו מקדשין אבל בגלות לא היו מקדשין כלל שביעית וצ"ע דכי נמי היו בגולה היו צריכין לקדש שביעית מפני שמיטת כספים שנוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ ואם הוא כך דשביעית אינו תלוי ביובל כי נמי ישראל בגלות ואינן כלל על אדמתן למה לא ימנו שמיטין כמו מקצת ישראל על אדמתן ואף על גב דאין כל יושביה עליה מונין שביעית אף על גב שאין מונין יובל: אותו זמן לשנה הבאה - שהוא שלש (ועשרים) באדר עלה עזרא מבבל ועלה ירושלים בחדש החמישי שאיחר במהלך הדרך מחדש אדר עד חדש אב: כלב כמה הוי בר תמנין נכי תרתין - והקשה רבינו אלחנן והא מנין לנו שבשנה שניה דווקא היה כלב בן מ' שנה דאז הוה כי עבר ישראל את הירדן בר תמנין נכי תרין שמא התחיל שנת הארבעים ואחד שלו ובשילוח מרגלים היה בסוף הארבעים שהרי שנות כלב לא מצינו וכשעברו ישראל את הירדן הוה בר תמנין נכי חד ומנא להש"ס הא דז' כיבשו וז' חילקו ואמר רבי דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש דמה לנו לשנות כלב אם לא להודיענו בודאי שז' כיבשו וז' חילקו: מאי כדי לשבת סימנא בעלמא - הכא מפרש מעיקרא דכדי לשבת סימנא בעלמא אבל במנחות פרק התכלת (מנחות דף מט: ושם) לא אמר הכי עד דבמסקנא דקאמר התם אמר רבינא לרב אשי הני ששה שבעה הוו דהא איכא צפרא דחד בשבתא דווקא נקט לשבת וה"פ אם היו ב' ימים ראש השנה ביום החמישי וביום ששי ביום הראשון יבקרו התמיד שהוא ארבעה ימים קודם שחיטתו של ה' בשבת ושל יום ו' שהוא שני לר"ה יבקרו ביום שני שהוא ד' ימים קודם שחיטתו וכן של שבת מבקרו ביום ג' ופריך שבעה הוו דהא איכא צפרא דחד בשבתא שגם הוא טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטתו וא"כ היאך יפחתו מז':