Arakhin 20a · Talmud

בְּחַד זִימְנָא אָמְדִינַן לֵיהּ, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דִּבְזֶה אַחַר זֶה נָדַר, תְּרֵי זִימְנֵי אָמְדִינַן לֵיהּ? וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר: כֵּיוָן דִּבְזֶה אַחַר זֶה נָדַר תְּרֵי זִימְנֵי אָמְדִינַן לֵיהּ, אָמַר: ״שְׁנֵי דָּמַי עָלַי״ בְּבַת אַחַת, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי בְּבַת אַחַת נָדַר, בְּבַת אַחַת אָמְדִינַן לֵיהּ, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּקָאָמַר ״שְׁנֵי״, כְּזֶה אַחַר זֶה דָּמֵי? אִם תִּימְצֵי לוֹמַר: כֵּיוָן דְּקָאָמַר ״שְׁנֵי״ כְּזֶה אַחַר זֶה דָּמֵי, אֲמָדוּהוּ מֵאֵלָיו מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: הָא אֲמִיד מֵאֵלָיו וְקָאֵי, אוֹ דִלְמָא בָּעֵינַן כַּוָּונָה לְאוּמְדָּנָא? פְּשׁוֹט מִיהָא חֲדָא, דִּתְנַן: ״דְּמֵי עָלַי״ וּמֵת — לֹא יִתְּנוּ יוֹרְשִׁין, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ אֲמָדוּהוּ מֵאֵלָיו הָוֵי אוּמְדָּנָא, הָא אֲמִיד וְקָאֵי, מִי אִיכָּא גַּבְרָא דְּלָא שָׁוֵי אַרְבְּעָה זוּזֵי? אֲמָדוּהוּ מֵאֵלָיו — נְחֵית לְאוּמְדָּנָא, ״דָּמַי עָלַי״ — לָא נְחֵית לְאוּמְדָּנָא. מַתְנִי׳ חוֹמֶר בָּעֲרָכִין מִבַּנְּדָרִים, כֵּיצַד? הָאוֹמֵר: ״עֶרְכִּי עָלַי״ וָמֵת — יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁים, ״דָּמַי עָלַי״ וָמֵת — לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁים, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים. ״עֵרֶךְ יָדִי״, וְ״עֵרֶךְ רַגְלִי עָלַי״ — לָא אָמַר כְּלוּם. ״עֵרֶךְ רֹאשִׁי״, וְ״עֵרֶךְ כְּבֵידִי עָלַי״ — נוֹתֵן עֵרֶךְ כּוּלּוֹ. זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ — נוֹתֵן עֵרֶךְ כּוּלּוֹ. ״חֲצִי עֶרְכִּי עָלַי״ — נוֹתֵן חֲצִי עֶרְכּוֹ, ״עֵרֶךְ חֶצְיִי עָלַי״ — נוֹתֵן עֵרֶךְ כּוּלּוֹ, ״חֲצִי דָּמַי עָלַי״ — נוֹתֵן חֲצִי דָּמָיו, ״דְּמֵי חֶצְיִי עָלַי״ — נוֹתֵן דְּמֵי כוּלּוֹ. זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ — נוֹתֵן דְּמֵי כוּלּוֹ. הָאוֹמֵר: ״עֶרְכּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי״, מֵת הַנּוֹדֵר וְהַנִּידָּר — יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין. ״דָּמָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי״, וּמֵת הַנּוֹדֵר — יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין, מֵת הַנִּידָּר — לֹא יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁין, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: חוֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּעֲרָכִין, שֶׁהַנְּדָרִים חָלִין עַל בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, וְאֵין נִדּוֹנִים בְּהֶשֵּׂג יָד, מָה שֶׁאֵין כֵּן בָּעֲרָכִין. חוֹמֶר בָּעֲרָכִין מִבַּנְּדָרִים, כֵּיצַד? אָמַר: ״עֶרְכִּי עָלַי״ וָמֵת — יִתְּנוּ יוֹרְשִׁין, ״דָּמַי עָלַי״ וָמֵת — לֹא יִתְּנוּ יוֹרְשִׁין, שֶׁאֵין דָּמִים לַמֵּתִים. אָמַר ״עֶרְכִּי עָלַי״ וָמֵת — יִתְּנוּ יוֹרְשִׁין. שְׁמַע מִינַּהּ מִלְוָה עַל פֶּה גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין? שָׁאנֵי הָכָא, דְּמִלְוָה כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה הִיא. שְׁמַע מִינַּהּ: מִלְוָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה כִּכְתוּבָה בִּשְׁטָר דָּמְיָא? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּשֶׁעָמַד בַּדִּין. דִּכְוָותַהּ גַּבֵּי ״דָּמַי עָלַי״ שֶׁעָמַד בַּדִּין, אַמַּאי לֹא יִתְּנוּ יוֹרְשִׁין ״דָּמַי עָלַי״? מְחוּסַּר אוּמְדָּנָא. ״עֶרְכִּי עָלַי״ — לֹא מְחוּסָּר וְלֹא כְלוּם. עֵרֶךְ יָדִי וְרַגְלִי עָלַי וְכוּ׳. אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: וְנוֹתֵן דָּמֶיהָ. וְהָא ״לֹא אָמַר כְּלוּם״ קָתָנֵי! לֹא אָמַר כְּלוּם לְרַבָּנַן, וְנוֹתֵן דָּמֶיהָ לְרַבִּי מֵאִיר. הָא אַמְרַהּ חֲדָא זִימְנָא, דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: הָאוֹמֵר ״עֵרֶךְ כְּלִי זֶה עָלַי״ נוֹתֵן דָּמָיו! מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין עֵרֶךְ לִכְלִי, וְגָמַר וְאָמַר לְשֵׁם דָּמִים, אֲבָל הָכָא מִיטְעָא קָטָעֵי, דְּסָבַר כִּי הֵיכִי דְּאִיכָּא ״עֵרֶךְ רֹאשִׁי״ וְ״עֵרֶךְ כְּבֵידִי״, אִיכָּא נָמֵי ״עֵרֶךְ יָדִי״ וְ״עֵרֶךְ רַגְלִי״, אֲבָל דְּמֵי לָא קָאָמַר — קָא מַשְׁמַע לַן. ״עֵרֶךְ רֹאשִׁי״ וְ״עֵרֶךְ כְּבֵידִי״ — נוֹתֵן עֵרֶךְ כּוּלּוֹ. מַאי טַעְמָא? ״נְפָשׁוֹת״ קָאָמַר רַחֲמָנָא. זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ וכו׳. לְאֵתוֹיֵי מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַעְלָה. חֲצִי עֶרְכִּי עָלַי נוֹתֵן כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״חֲצִי עֶרְכִּי עָלַי״ — נוֹתֵן חֲצִי עֶרְכּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לוֹקֶה וְנוֹתֵן עֵרֶךְ שָׁלֵם. לוֹקֶה?! אַמַּאי? אָמַר רַב פָּפָּא: לוֹקֶה בְּעֵרֶךְ שָׁלֵם, מַאי טַעְמָא? גְּזֵירָה ״חֲצִי (עֶרְכִּי) [עֶרְכּוֹ]״ אַטּוּ ״עֵרֶךְ חֶצְיוֹ״, וְעֵרֶךְ חֶצְיוֹ הָוֵי דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ. ״חֲצִי דָּמַי עָלַי״ — נוֹתֵן כּוּ׳. ״דְּמֵי חֶצְיִי עָלַי״ — נוֹתֵן דְּמֵי כּוּלּוֹ, מַאי טַעְמָא? ״נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשׁוֹת״ כְּתִיב. זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ, לְאֵתוֹיֵי מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַעְלָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּעֲרִיךְ חֲצִי עֵרֶךְ כְּלִי, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן דָּמָיו, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא אָמַר כְּלוּם. רָבָא חֲלַשׁ, עוּל לְגַבֵּיהּ אַבָּיֵי וְרַבָּנַן, וְיָתְבִי וְקָאָמְרִי: בִּשְׁלָמָא רַבִּי מֵאִיר קָסָבַר אֵין אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה, לָא שְׁנָא כּוּלּוֹ וְלָא שְׁנָא חֶצְיוֹ. אֶלָּא רַבָּנַן מַאי קָסָבְרִי? אִי אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה — אֲפִילּוּ כּוּלּוֹ נָמֵי, וְאִי אֵין אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה — אֲפִילּוּ חֶצְיוֹ נָמֵי! אֲמַר לְהוּ רָבָא וְאַבָּיֵי: רַבָּנַן דְּהָכָא כְּרַבִּי מֵאִיר סָבְרִי לַהּ, וְסָבְרִי לַהּ כְּרַבִּי׳ שִׁמְעוֹן. סָבְרִי לַהּ כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: ״אֵין אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה״. וְסָבְרִי לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִים; כּוּלֵּיהּ אוֹרְחֵיהּ לְאִיתְנַדּוֹבֵי, פַּלְגֵיהּ לָאו אוֹרְחֵיהּ לְאִיתְנַדּוֹבֵי. הָאוֹמֵר ״עֶרְכּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי עָלַי״, וּמֵת הַנּוֹדֵר כּוּ׳. מַאי נִיהוּ? שֶׁעָמַד בַּדִּין. הַיְינוּ הָךְ! סֵיפָא אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ, דָּמָיו שֶׁל פְּלוֹנִי עָלָיו, וּמֵת הַנּוֹדֵר — יִתְּנוּ הַיּוֹרְשִׁים.

בחד זימנא אמדינן ליה - פי שנים בדמים יתן: אמדוהו מאליו - בלא שום צורך אלא לשום דברים בעלמא ועשרה היו שם מהו: פשוט מהא - מתני' חדא מהני בעיות: שאין דמים למתים - ומעיקרא לא ידעינן כמה שוה: הא אמיד וקאי - דהא אין לך אדם שאינו שוה ד' זוזי: לא נחית לאומדנא - שלא נאמד מעולם אלא השתא הוא דאמדינן ואנן אומדנא בעינן: מתני' ערכי עלי - דבר קצוב הוא הלכך יתנו היורשין: שאין דמים למתים - והא דתניא בב"ק (דף כז.) ונתן פדיון נפשו דמי ניזק התם הוא טעמא משום דמשעתא דאזיק רמי עליה לשלומי כשעת ההיזק וההיא שעתא דאזקיה חי הוא אבל דמי עלי שאינו נודר אלא מה שישומוהו ב"ד והרי לא בא לידי כך שהרי מת לא יתנו היורשין: נותן ערך כולו - בערכך נפשות כתיב: ערך חציי עלי - הוי כערך ראשי וערך כבידי דהוי דבר שהנשמה תלויה בו: דמי חציי עלי נותן דמי כולו - דהא תניא בפרק השג יד (לעיל ערכין יח.) הקשתה דמים לערכין לידון בכבודו: גמ' על בהמה - אם אמר דמי בהמתי עלי אבל ערך אינו אלא באדם: ואינן נידונין בהשג יד - שאם אמר דמי עלי ואין ידו משגת יתן הכל לכשיוכל: ש"מ מלוה על פה כו' - ופלוגתא היא בכמה דוכתי: ש"מ מלוה הכתובה כו' - ופלוגתא היא במס' בכורות בפ' יש בכור לנחלה (דף מט:): כשעמד בדין - וחייבוהו קודם מותו דה"ל כמלוה בשטר: אמאי לא יתנו יורשין - הרי אמדוהו ב"ד: מחסרא אומדנא - שחייבוהו לשלם ולא הספיקו לאומדו עד שמת: לא אמר כלום לרבנן - דאמרי בפ"ק (לעיל ערכין ה.) אדם מוציא דבריו לבטלה: נותן דמיו - ואוקימנא בפ"ק דאליבא דר"מ אמרה: אבל דמי לא קאמר - והלכך לא ליתיב דמי קמ"ל: נדר בערכך - הוקשו נדרים לערכין: ל"ש כולו ול"ש חציו - ואשמועינן בחציו וכ"ש בכולו דאע"ג דלאו אורחא לאינדובי חצי דמי כלי אפ"ה יהיב וכ"ש כולו: אפי' כולו נמי - אפי' אמר ערך כלי זה עלי ליפטר: סברי לה כר"מ - ומש"ה לא פליג בכולו: ר"ש פוטר האומר הרי עלי מנחה מן השעורין בפ"ב דמנחות (דף קג.): מאי ניהו שעמד בדין - כלומר מתני' דקתני יתנו היורשין היכי מיתוקמא בע"כ כשעמד בדין קודם מותו כדאוקמא לרישא ואמאי הדר קתני לה:

אמדוהו מאליו מהו מי אמרי' כו' - הא בעיא לא אתיא בואם תמצא לומר כמו ההיא דלעיל ולבדה היה יכול לשאלה אלא שרוצה לערבה עם שאר הבעיות: דמי עלי ומת לא יתנו יורשים לפי שאין דמים וכו' - והא דתניא בב"ק (דף כז. ושם) ונתן פדיון נפשו דמי ניזק פי' ששמין אותו לאחר מיתה כמה היה שוה מחיים גזירת הכתוב היא אבל הכא אינו נודר אלא דמים שישומוהו בב"ד והוא לא בא לידי שומא שהרי הוא מת לא יתנו יורשין את דמיו: ת"ר חומר בנדרים מבערכין כו' - תימה אמאי לא פריך אמתני' דקתני זה חומר בנדרים מבערכין זה חומר ותו לא והא איכא הני דברייתא דכה"ג פריך בב"מ פרק הזהב (בבא מציעא דף נז:) גבי הא דאמר זה חומר בהקדש מבהדיוט ופריך זה חומר ותו לא האיכא טובא לפרוך הכא הכי וי"ל דהתם ליכא חידוש למצוא חומרא בהקדש מבהדיוט דמדין הוא דיש לנו להחמיר טפי בהקדש מבהדיוט ומש"ה קא מתמה עליה הש"ס זה חומר ותו לא והא איכא טובא אבל הכא דאיכא רבותא דמחמיר טפי בנדרים מבערכין מש"ה לא שייך למיפרך עליה זה חומר ותו לא דתנא ושייר: ואין נידונין בהשג יד כערכין - וקשה שהרי הקשנו לעיל (ערכין ד' יח.) דמים לערכין מרגלית לקלים ואין היקש למחצה ואיכא למימר דאיכא חד מיעוטא דכתיב יעריכנו הכהן גבי ערכין דמשמע ליה ולא לאחר וגבי ערכין נידון בהשג יד כאשר יעריכנו הכהן ולא גבי נדרים: לאתויי מן הארכובה ולמעלה - וא"ת אמאי נקט מן הארכובה ולמעלה טפי מכל שאר י"ח טריפות וי"ל דאיכא רבותא בהאי טפי לאפוקי דר"ש דאמר (חולין דף מב:) יכולה היא ליכוות ולחיות: ת"ר המעריך חצי ערך כלי ר"מ אומר נותן דמיו - ה"ג ברוב הספרים ולא נראה דא"כ מאי קאמר בסמוך פלגיה לאו אורחיה לאינדובי ואמאי אין דרך להתנדב חצי שוייה של כלי לכך נראה לר"י דה"ג המעריך ערך חצי כלי והשתא ניחא דאמר פלגיה לאו אורחיה לאינדובי דחצי כלי אין שוה כלום ומשום הכי קאמר פלגיה לאו אורחיה לאינדובי:

ערכין כ.

Navigate the library