Arakhin 3a · Talmud

מַאי? לְאֵתוֹיֵי נָשִׁים, וְכִדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: נָשִׁים חַיָּיבוֹת בְּמִקְרָא מְגִילָּה, שֶׁאַף הֵן הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַנֵּס. ״הַכֹּל חַיָּיבִין בְּזִימּוּן״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי נָשִׁים וַעֲבָדִים, דְּתַנְיָא: נָשִׁים מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן, וַעֲבָדִים מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. ״הַכֹּל מִצְטָרְפִין לְזִימּוּן״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין, דְּאָמַר רַב נַחְמָן: יוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין — מְזַמְּנִין עָלָיו. ״הַכֹּל מִטַּמְּאִין בְּזִיבָה״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ, דְּתַנְיָא: ״אִישׁ״ — מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? לְרַבּוֹת תִּינוֹק בֶּן יוֹם אֶחָד שֶׁמְטַמֵּא בְּזִיבָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה״, ״לַזָּכָר״ — כֹּל שֶׁהוּא זָכָר, בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל, ״לַנְּקֵבָה״ — כֹּל שֶׁהִיא נְקֵבָה, בֵּין קְטַנָּה בֵּין גְּדוֹלָה. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ אִישׁ״? דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. ״הַכֹּל מִטַּמְּאִין בִּטְמֵא מֵת״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי קָטָן; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״אִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא״ — ״אִישׁ״ אִין, קָטָן לָא, קָא מַשְׁמַע לַן: ״וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם״. אֶלָּא, ״אִישׁ״ לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי קָטָן מִכָּרֵת. ״הַכֹּל מִטַּמְּאִין בִּנְגָעִים״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי קָטָן. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״אִישׁ צָרוּעַ״ כְּתִיב — אִישׁ אִין, קָטָן לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֵימָא הָכִי נָמֵי! אָדָם ״כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ״, מִכׇּל מָקוֹם. וְאֶלָּא ״אִישׁ״ לְמָה לִי? לְכִדְתַנְיָא: ״אִישׁ״ — אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אִשָּׁה מִנַּיִן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהַצָּרוּעַ״ — הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִישׁ״? לָעִנְיָן שֶׁל מַטָּה — אִישׁ פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם, וְאֵין הָאִשָּׁה פּוֹרַעַת וּפוֹרֶמֶת. ״הַכֹּל רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים״, ״הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִרְאוֹת אֶת הַנְּגָעִים״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בָּהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן. וְהָאָמַר מַר: אֵינוֹ בָּקִי בָּהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן — אֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים! אָמַר רָבִינָא: לָא קַשְׁיָא, הָא דְּמַסְבְּרִי לֵיהּ וְסָבַר, הָא דְּמַסְבְּרִי לֵיהּ וְלָא סָבַר. ״הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְקַדֵּשׁ״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְרַבִּי יְהוּדָה לְאֵתוֹיֵי קָטָן, וּלְרַבָּנַן לְאֵתוֹיֵי אִשָּׁה. דִּתְנַן: הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְקַדֵּשׁ, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן; רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן, וּפוֹסֵל בְּאִשָּׁה וּבְאַנְדְּרוֹגִינוֹס. ״הַכֹּל כְּשֵׁירִין לְהַזּוֹת״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי עָרֵל, וְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עָרֵל שֶׁהִזָּה — הַזָּאָתוֹ כְּשֵׁרָה. ״הַכֹּל שׁוֹחֲטִין״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי? חֲדָא לְאֵתוֹיֵי כּוּתִי, וַחֲדָא לְאֵתוֹיֵי יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. ״הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל״ — לְאֵתוֹיֵי מַאי?

לאתויי נשים - שחייבות במקרא מגילה וכשרות לקרותה ולהוציא זכרים ידי חובתם: מזמנות לעצמן - שלש נשים וכן שלשה עבדים אבל אין שתי נשים או שני עבדים מצטרפין עם (שני) אנשים לפי שיש באנשים מה שאין בנשים ובעבדים שאין הנשים אומרות ברית ואין העבדים אומרים על נחלתנו: איש איש - כי יהיה זב מבשרו וגו' (ויקרא ט״ו:ב׳): מכרת - (דכרת) דהאי קרא בנכנס טמא למקדש כתיב ומחייב ליה כרת ולהכי כתיב איש למעוטי קטן דלאו בר עונשין הוא אבל טמא הוא לטמא אוכלין ומשקין כגדול: והצרוע - משמע צרוע אחרינא לרבות את האשה: א"כ למה נאמר איש לענין שלמטה - דמשמע איש ולא אשה ולאו אטמא יטמאנו קאי דהתם אפי' אשה אלא אקרא דלמטה קאי דמשתעי בפריעה ופרימה: הכל רואין והכל כשרים לראות חדא הוא ולא גבי הדדי תניא: שאינו בקי - והולך תלמיד חכם ישראל ורואה עמו ואומר לו אמור טמא והוא אומר טהור והוא אומר שהטומאה והטהרה תלויה במאמר הכהן והכי תניא בת"כ: והאמר מר - בפרק קמא דשבועות (דף ו.): דמסברי ליה וסבר - הלכות נגעים: לקדש - לערב מים חיים באפר חטאת. טעמייהו דרבנן ורבי יהודה מפרש במס' יומא בפרק טרף בקלפי (יומא דף מג.): ערל - שמתו אחיו מחמת מילה: שהזה - ממי חטאת על הטמא: הזאתו כשרה - טעמא מפרש ביבמות בפ' הערל (יבמות דף עב:) מידי דהוה אטבול יום שפסול בתרומה וכשר בפרה: תרי הכל שוחטין איכא בפרק קמא דחולין (דף ב. ודף טו:): הכל מעלין - בפרק בתרא דכתובות (דף קי:):

לאתויי נשים - שחייבות במקרא מגילה וכשרות לקרות ולהוציא זכרים ידי חובתן ל"ה. אבל בה"ג לא פסק הכי ומביאין ראיה מן התוספתא וזה לשונם הכל חייבין בקריאת מגלה כו' טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין הרבים ידי חובתן אנדרגינוס מוציא מינו ואינו מוציא את שאינו מינו טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא שאינו מינו נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת מגילה עד כאן לשון התוספתא וההלכות גדולות הוסיפו אלא שחייבין בשמיעה לפי שהכל היו בספק להשמיד להרוג ולאבד: (פסק) ר' יהושע הוה מכנס כל אנשי ביתו וקורא לפניהם רבי יונה אבוה דרבי מנחם היה מתכוין לקרותה לפני נשים שבביתו שהכל היו בספק והכל חייבין בשמיעה עד כאן לשון הלכות גדולות לכך צריך לפרש בכאן דאין הנשים מוציאין אלא נשים אבל אנשים לא והכל חייבין במקרא מגילה כו' לאיתויי נשים [שמוציאין נשים אחרות] והוה מצי למימר לאיתויי קטן אליבא דרבי יהודה דמכשיר בקטן בפרק שני דמגילה (דף יט:): מזמנות לעצמן - שלש נשים וכן שלשה עבדים אבל שתי נשים אין מצטרפין (לשני) [עם] אנשים לפי שיש באנשים שאין בנשים ובעבדים שאין הנשים אומרות ברית ועבדים אין אומרים על ארץ שהנחלת לאבותינו וצ"ל דרשות הוא לנשים לזמן אבל חיובא ליכא ותדע מדקא מייתי מיניה סייעתא למ"ד בפ' שלשה שאכלו (ברכות מה:) דנשים אם רצו לזמן מזמנין משום דמאה נשים כתרי גברי ואם היו חייבות א"כ קשיא ליה דהא רצו לזמן קאמר ועל זה סמכו נשים שלנו שאינן מזמנות: לאתויי קטן היודע למי מברכין וכדרב נחמן כו' - ואמר נמי בברכות (דף מח.) ולית הלכתא ככל הני שמעתא אלא כדרב נחמן וכו' ואפילו הכי לא קי"ל כוותיה אלא כדאמר רבי יוסי בירושלמי כמה זימנין אכלית עם אבא חלפתא ועם חביבי ולא זמנין עלי עד שהבאתי ב' שערות: דתניא איש כי יהיה זב וגו' - והא דלא מייתי מתניתין דיוצא דופן (נדה מג:) דתנן תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה משום שהברייתא מפרש יותר: למעוטי קטן מכרת - דהאי קרא בנכנס למקדש טמא כתיב ומחייב ליה כרת ולהכי כתיב איש למעוטי קטן דלאו בר עונשין הוא אבל טמא הוא לטמא אוכלים ומשקין כגדול ויש לתמוה למה לי קרא לפוטרו כיון דלא מצינו קטן נענש וכן קשה פרק ד' מיתות (סנהדרין נב:) איש כי ינאף פרט לקטן ומיהו התם י"ל דמשום קלון האשה יתחייב דומיא דבהמה הנרבעת ושמא איצטריך דסד"א הואיל ונתרבה לטומאה יתחייב כרת קמ"ל דלא: והצרוע - משמע צרוע אחרינא לרבות את האשה א"כ למה נאמר איש לענין שלמטה איש דמשמע ולא אשה לאו אטמא יטמאנו קאי דהתם אפילו אשה אלא אקרא דלתחת קאי דמשתעי בפריעה ופרימה ל"ה. ואע"ג דבנגעי ראש וזקן כתיב (ויקרא יג) אשה לא ילפינן מינה דהתם איצטריך דאע"ג שאין רגילות לצמח שיער בזקן האשה מטמאה ויש להקשות אמאי לא נפקא לן אשה מאדם דמשמע אשה במקום קטן דכתיב (במדבר ל״א:ל״ה) ונפש אדם וכיון דשקולים הן ויבאו שניהם וי"ל דסד"א מדאיצטריך קרא לרבויי אשה בנגעי (קטן) [זקן] מכלל דשאר נגעים ליכא לטמאות אשה אם לא מן הפסוק וקשה הוה ליה לרבויי אשה [מאדם] ואיש למעוטי קטן מפריעה ופרימה והצרוע לרבות קטן לטומאה וי"ל דמסתברא למעוטי פריעה ופרימה מאשה שגנאי הוא זה: הכל רואין הכל כשרין לראות - חדא הוא ולאו גבי הדדי תניא: והאמר מר - בפרק קמא דשבועות (דף ו.): דמסברי ליה וסבר - הלכות נגעים. שאינו בקי והולך ת"ח ורואה עמו הוא אומר טמא והוא אומר טמא שהטומאה והטהרה תלויה באמירת כהן והכי תניא ליה בת"כ ל"ה. והתם בת"כ איתרבו ישראל מדכתיב או אל אחד ומסקינן התם מאחר שסופו לרבות ישראל למאי הלכתא כתיב כהן שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן שאפי' כהן שוטה רואה נגעים אע"ג דמסברי ליה וסבר מקרי ליה כהן שוטה שאינו בקי בפני עצמו ועי"ל דמסברי ליה וסבר דהכא לאו אכהן קאי אלא אישראל חכם דקאי גביה מסברי ליה וסבר וא"ת פשיטא מה לי מלמדין מאתמול למלמדין אותו היום וי"ל דאע"ג שאינו בקי אלא באותו נגע כשר לראות: לקדש - לערב מים חיים באפר חטאת טעמייהו דרבי יהודה ורבנן מפרש בפרק טרף בקלפי (יומא מג.): ערל - שמתו אחיו מחמת מילה שהזה ממימי חטאת על הטמא הזאתו כשרה טעמא מפרש ביבמות פרק הערל (יבמות דף עב:) מידי דהוה אטבול יום שפסול בתרומה וכשר בפרה ומצי לאיתויי ברייתא דתניא התם הכי בפירוש אלא דר' אלעזר שגורה בפי כל יותר: תרי הכל שוחטין בפ"ק דחולין (דף ב. ודף טו:): הכל מעלין - בכתובות פ' בתרא (דף קי:):

ערכין ג.

Navigate the library