Arakhin 25a · Talmud

בְּאֶמְצַע יוֹבֵל, דְּכֹל כַּמָּה דְּלָא מָלְיָא לֵיהּ שָׁנָה לָא מְגָרַע לֵיהּ. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים עִם הַהֶקְדֵּשׁ? הָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי: ״אֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים עִם הַהֶקְדֵּשׁ!״ מָה טַעַם קָאָמַר: מָה טַעַם לֹא גּוֹאֲלִין לְאַחַר יוֹבֵל פָּחוֹת מִשָּׁנָה — מִשּׁוּם דְּאֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים עִם הַהֶקְדֵּשׁ. אֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאֵין מְחַשְּׁבִין חֳדָשִׁים עִם הַהֶקְדֵּשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרוֹת״ — שָׁנִים אַתָּה מְחַשֵּׁב, וְאִי אַתָּה מְחַשֵּׁב חֳדָשִׁים. מִנַּיִין שֶׁאִם אַתָּה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת חֳדָשִׁים לַשָּׁנָה עוֹשֶׂה? הֵיכִי דָּמֵי — כְּגוֹן דְּאַקְדְּשֵׁיהּ בְּפַלְגָא דְּאַרְבְּעִין וְתַמְנֵי. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן״, מִכׇּל מָקוֹם. מַתְנִי׳ הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ בִּשְׁעַת הַיּוֹבֵל, נוֹתֵן בְּזֶרַע חוֹמֶר שְׂעוֹרִים ״חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף״. הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמוּקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים — אֵינָן נִמְדָּדִין עִמָּהּ, פָּחוֹת מִכָּאן — נִמְדָּדִין עִמָּהּ. הִקְדִּישָׁהּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים לִפְנֵי הַיּוֹבֵל — נוֹתֵן סֶלַע וּפוּנְדְּיוֹן לְשָׁנָה, וְאִם אָמַר: ״הֲרֵינִי נוֹתֵן דְּבַר שָׁנָה בְּשָׁנָה״ — אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא נוֹתֵן אֶת כּוּלּוֹ כְּאֶחָד. אֶחָד בְּעָלִים וְאֶחָד כׇּל הָאָדָם, מָה בֵּין בְּעָלִים לְכׇל אָדָם? אֶלָּא שֶׁבְּעָלִים נוֹתְנִין חוֹמֶשׁ, וְכׇל אָדָם אֵין נוֹתְנִין חוֹמֶשׁ. גְּמָ׳ תָּנָא: כּוֹר זֶרַע, וְלֹא כּוֹר תְּבוּאָה, מַפּוֹלֶת יָד, וְלֹא מַפּוֹלֶת שְׁוָורִים. תָּנֵי לֵוִי: לֹא מְעֻבֶּה וְלָא מֵידֵק, אֶלָּא בֵּינוֹנִי. הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמוּקִּים כּוּ׳. וְלִיקְדְּשׁוּ בְּאַנְפֵּי נַפְשַׁיְיהוּ! וְכִי תֵּימָא, כֵּיוָן דְּלָא הָווּ בֵּית כּוֹר, לָא (הֲווֹ) קָדְשִׁי, וְהָתַנְיָא: שְׂדֵה, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״זֶרַע חוֹמֶר שְׂעוֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף״, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁהִקְדִּישׁ כָּעִנְיָן הַזֶּה, מִנַּיִן לְרַבּוֹת לֶתֶךְ וַחֲצִי לֶתֶךְ, סְאָה וְתַרְקַב וַחֲצִי תַרְקַב? תַּלְמוּד לוֹמַר ״שָׂדֶה״, מִכׇּל מָקוֹם! אָמַר מָר עוּקְבָא בַּר חָמָא: הָכָא בִּנְקָעִים מְלֵאִים מַיִם, דְּלָאו בְּנֵי זְרִיעָה נִינְהוּ. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי דּוּמְיָא דִסְלָעִים, שְׁמַע מִינַּהּ. אִי הָכִי, פָּחוֹת מִכָּאן נָמֵי! הָנְהוּ נְגָאנֵי דְאַרְעָא מִיקְּרוּ, שִׁידְרֵי דְּאַרְעָא מִיקְּרוּ. הִקְדִּישָׁהּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ״, אַף מִן הַהֶקְדֵּשׁ, שֶׁאִם אֲכָלָהּ הֶקְדֵּשׁ שָׁנָה אוֹ שְׁתַּיִם, אִי נָמֵי לֹא אֲכָלָהּ, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה לְפָנָיו — נוֹתֵן סֶלַע וּפוּנְדְּיוֹן לְשָׁנָה. וְאִם אָמַר ״הֲרֵינִי נוֹתֵן״ כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאִם אָמְרוּ בְּעָלִים ״הֲרֵינוּ נוֹתְנִין דְּבַר שָׁנָה בְּשָׁנָה״, שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף״, עַד שֶׁיְּהֵא כֶּסֶף כּוּלּוֹ כְּאֶחָד. אֶחָד בְּעָלִים וְאֶחָד כׇּל אָדָם, מָה בֵּין בְּעָלִים לְכׇל אָדָם? שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִין חוֹמֶשׁ, וְכׇל אָדָם אֵין נוֹתְנִין חוֹמֶשׁ. מַתְנִי׳ הִקְדִּישָׁהּ וּגְאָלָהּ — אֵינָהּ יוֹצְאָה מִיָּדוֹ בַּיּוֹבֵל, גְּאָלָהּ בְּנוֹ — יוֹצְאָה לְאָבִיו בְּיוֹבֵל, גְּאָלָהּ אַחֵר אוֹ אֶחָד מֵהַקְּרוֹבִים, וּגְאָלָהּ מִיָּדוֹ — יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל. גְּאָלָהּ אֶחָד מִן הַכֹּהֲנִים, וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדוֹ, לֹא יֹאמַר: הוֹאִיל וְהִיא יוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים בַּיּוֹבֵל וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יְדֵי — הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי, אֶלָּא יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ וּמִתְחַלֶּקֶת לְכׇל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים.

באמצע יובל - כלומר האי אחר אפי' אחר עשרים או שלשים שנה קאי ומאי פחות שנה דקאמר הכי קאמר הבא לגאול באמצע יובל וליתן סלע ופונדיון לשנים הבאים והיה עומד בניסן שהוא אמצע שנה לא יאמר חצי סלע וחצי פונדיון אני נותן משנה זו אלא נותן סלע ופונדיון שלם והיינו דקאמר אין גואלין בפחות משנה דכמה דלא נפקא לה כולה שתא לא מיגרע ליה כלל ולא יהיב גאולת חצי שנה אלא גאולת שנה שלימה: [שאין מחשבין חדשים עם ההקדש - כדאמרן שאם בא לגאלה חמש שנים וחצי לפני היובל אין מחשבין אותן ששה חדשים שיצאו משנה לשנה ששית אלא נותן ששה סלעים וששה פונדיונין]: השנים הנותרות - כל מה שנותר חשוב שנים: לעשות חדש שנה - לחשוב אותן חדשים שיצאו כאילו הן שנה והוי רווחא דידיה: והיכי דמי דאקדשה בפלגא דמ"ח - דאי חשבת לחדשים שיצאו ביציאה גמורה הוו להו פחות משתי שנים ואינה נגאלת בגירוע: מתני' בשעת היובל - בזמן שהיובל נוהג אבל בזמן שאין היובל נוהג פודה אותה בשוויה כשאר הקדישות: אין נמדדין עמה - והן נפדין בשווין והשאר לפי חשבון חמשים סלעים לבית כור: ואחד כל האדם - פודה בית חומר בחמשים שקל בין שהיא שוה אלף שקלים בין שאינה שוה אלא ה' שקלים: שהבעלים נותנין חומש - דכתיב ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו וגו': גמ' כור זרע - שיכולין לזרוע בו כור: ולא כור תבואה - קרקע שקוצרין הימנו כור תבואה דהוי בציר מכור זרע טובא דבההוא לא בעי חמשים אלא לפי חשבון הזרע או שליש כור או רביע כור: מפולת יד - שזורעין ביד: ולא מפולת שוורים - שהיו רגילין לתת שקין מלאין זרע על השוורים ומנוקבין השקין מתחתיהן נקבין רחבים ומוליכין אותן ע"פ המחרישה והזרע נופל וגדולה קרקע המקבלת כור זרע במפולת יד שאינו עבה מקרקע המקבלת כור זרע במפולת זרע שוורים שהיא עבה: תנא - אין משערין בזרע מעובה שהוא הפסידו של פודה: ולא - בזרע מידק שהוא הפסד דהקדש דהוי בית כור גדול אלא בזריעה בינונית: מעובה שנותנין בה זרע מרובה. מידק שנותנין זרע מועט ובלע"ז קליי"ר: וליקדשו - הנך נקעים באנפי נפשייהו וליפרקו נמי לפי חשבון חמשים לבית כור ומה הנאה יש במה שאין נמדדים עמה הא אינהו נמי הכי מיפרקי: שדה מה ת"ל - ה"ל למיכתב ואם מאחוזתו יקדיש איש וגו': בענין הזה - בית כור שלם: לתך - חצי כור: תרקב - חצי סאה תרי וקב דהיינו שלש קבין שהן חצי סאה: נגאני - נקעים פחותין מי'. נגאני דארעא ספלים של קרקע שהמים מתכנסין שם ועל שם הקרקע הם נקראים ואינן חשובין בפני עצמן. וסלעים הנמוכין מעשרה שדרי דארעא מיקרו כמו שדרה של בהמה שגבוהה: אף מן ההקדש - דכי היכי דמיגרעא באותן שנים שעמדה בידו שלא הקדישה ה"נ מיגרעא מחמת אותן שנים שעמדה ביד הקדש משעת הקדש עד שעת פדיון: אי נמי לא אכלה - שלא זרע בה גזבר כלום ולא השכירה לשום אדם שהיתה לפניו ביד הקדש מנכה סלע ופונדיון לכל שנה ושנה מיובל שעבר עד שעת פדיון: מתני' אינה יוצאה מידו ביובל - להיות מתחלקת לכהנים כי היכי דהוה אי פריק לה איניש אחרינא דהוה נפקא ביובל מתחלקת לכהנים כדכתיב (ויקרא כ״ז:כ״א) והיה השדה בצאתו ביובל וגו': גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל - ולא לכהנים כדיליף בברייתא בגמ': גאלה אחד מקרוביו - מיד גזבר ובא המקדיש וגאלה מיד קרובו יוצאה ביובל ומתחלקת לכהנים כי היכי דהוה נפיק מידיה דההוא קרוב דאתי האי מחמתיה: גאלה כהן - מיד גזבר לא יאמר הואיל ואם גאלה ישראל היתה יוצאה לי ולחביריי ביובל ועכשיו שהרי היא תחת ידי שגאלתיה אין לך כהן גדול ממני ותהא שלי:

דאקדשיה בפלגיה דארבעים ותמני - לאו דוקא נקט דאקדשיה דלא בהקדש תליא מילתא כי אם בגאולה: וליקדשו באפי נפשייהו - פירשתי בב"ב (דף קג.) וקדושין (דף סא.):

ערכין כה.

Navigate the library