Beitzah 27b · Talmud

וּבְיוֹם טוֹב שַׁיּוֹלֵי קָא מְשַׁיֵּיל הֵיכִי הֲוָה עוֹבָדָא. כִּי הָא דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּאַיְיתִי בּוּכְרָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אַפַּנְיָא דְּמַעֲלֵי יוֹמָא טָבָא. הֲוָה יָתֵיב רָבָא וְקָא חָיֵיף רֵישֵׁיהּ. דַּלִּי עֵינֵיהּ וְחַזְיֵיהּ לְמוּמֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: זִיל הָאִידָּנָא וְתָא לִמְחַר. כִּי אֲתָא לִמְחַר, אֲמַר: הֵיכִי הֲוָה עוֹבָדָא? אֲמַר לֵיהּ: הֲוָה שַׁדְיָין שְׂעָרֵי בְּהָךְ גִּיסָא דְּהוּצָא, וַהֲוָה אִיהוּ בְּאִידַּךְ גִּיסָא. בַּהֲדֵי דְּבָעֵי לְמֵיכַל, עַיֵּיל רֵישֵׁיהּ וּפַרְטֵיהּ הוּצָא לְשִׂפְוָתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא אַתְּ גְּרַמְתְּ לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא. וּמְנָא תֵּימְרָא דִּגְרָמָא אָסוּר, דְּתַנְיָא: ״מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ״, אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ מוּם, מִנַּיִין שֶׁלֹּא יִגְרוֹם לוֹ עַל יְדֵי דָּבָר אַחֵר, שֶׁלֹּא יָבִיא בָּצֵק אוֹ דְבֵלָה וְיַנִּיחַ לוֹ עַל גַּבֵּי הָאֹזֶן כְּדֵי שֶׁיָּבֹא הַכֶּלֶב וְיִטְּלֶנּוּ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל מוּם״. אָמַר ״מוּם״, וְאָמַר ״כׇּל מוּם״. מַתְנִי׳ בְּהֵמָה שֶׁמֵּתָה — לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ. וּמַעֲשֶׂה וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי טַרְפוֹן עָלֶיהָ וְעַל הַחַלָּה שֶׁנִּטְמֵאת, וְנִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְשָׁאַל, וְאָמְרוּ לוֹ: לֹא יְזִיזֵם מִמְקוֹמָם. גְּמָ׳ לֵימָא תְּנַן סְתָמָא דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? (דִּתְנַן) רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְחַתְּכִין אֶת הַדִּלּוּעִין לִפְנֵי הַבְּהֵמָה, וְאֶת הַנְּבֵלָה לִפְנֵי הַכְּלָבִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לֹא הָיְתָה נְבֵלָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת — אֲסוּרָה. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ, שֶׁאֲסוּרִין. הָנִיחָא לְמָר בַּר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא דְּאָמַר: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ שֶׁאֲסוּרִין, שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא דְּאָמַר: חָלוּק הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אֲפִילּוּ בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ, שֶׁמּוּתָּרִים — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? תַּרְגְּומַהּ זְעֵירִי, בְּבֶהֱמַת קֳדָשִׁים. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: עָלֶיהָ וְעַל הַחַלָּה שֶׁנִּטְמֵאת. מָה חַלָּה — דְּקַדִּישָׁא, אַף בְּהֵמָה — דְּקַדִּישָׁא. אֶלָּא טַעְמָא דְּקַדִּישָׁא הָא דְּחוּלִּין — שַׁרְיָא. הָנִיחָא לְמָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, דְּאָמַר: חָלוּק הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אַף בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ שֶׁמּוּתָּרִין — שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמָר בַּר אַמֵּימָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, דְּאָמַר: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבַעֲלֵי חַיִּים שֶׁמֵּתוּ שֶׁאֲסוּרִין — מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בִּמְסוּכֶּנֶת, וְדִבְרֵי הַכֹּל. מַתְנִי׳ אֵין נִמְנִין עַל הַבְּהֵמָה לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל נִמְנִין עָלֶיהָ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְשׁוֹחֲטִין וּמְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶם. גְּמָ׳ מַאי אֵין נִמְנִין? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין פּוֹסְקִין דָּמִים לְכַתְּחִלָּה עַל הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב. הֵיכִי עָבֵיד? אָמַר רַב: מֵבִיא שְׁתֵּי בְהֵמוֹת וּמַעֲמִידָן זוֹ אֵצֶל זוֹ, וְאוֹמֵר: זוֹ כָּזוֹ? תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ הֲרֵינִי עִמְּךָ בְּסֶלַע, הֲרֵינִי עִמְּךָ בִּשְׁתַּיִם, אֲבָל אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵינִי עִמְּךָ לְמֶחֱצָה וְלִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ.

וביו"ט שיולי קא משייל - פעמים שהיה טרוד בעיו"ט ומשראה המומין אומר לו לך עכשיו ובא למחר והיה שואלו על המום איך בא לו מפני שנחשדו כהנים על הבכורות להטיל בהם מום כדתנן (בכורות דף לה.) כל המומין הראויים לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנים רועי כהנים אין נאמנים וצריך להביא עדים שמאליו בא לו: ההוא גברא - כהן היה: דלי עיניה - נשא עיניו: הוה שדיין שערי בהך גיסא דהוצא - שעורין היו מושלכים מעבר לגדר והבכור היה לעבר השני: הוצא - גדר של קוצים: ופרטיה לשפותיה - קרע שפתיו והיא שנויה במומי הבכור שפתו שנפגמה שלעולם הוא ניכר: את גרמת ליה - מדעת נתת השעורים שם שנחשדתם על הבכורות מפני טורח הגדול והיציאה שהוטל עליו שישראל אינו מטפל בו אלא שלשה חדשים ונותנו לכהן: לא יהיה - קרי ביה לא יהיה: ה"ג מום לא יהיה בו אין לי אלא כו' - אי כתב מום ולא כתב כל לא היה לי לאסור גרמא אלא נתינת מום ממש אבל עכשיו אמר מום לאסור נתינת מום ממש ואמר כל מום לאסור גרמא: מתני' חלה שנטמא' - אינה ראויה לכהן היום דהא באכילה אסורה לעולם ובהסקה או לתתה לכלבו בי"ט אסור דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם ביו"ט ואפילו ע"י אכילת בהמה דקי"ל שאין שורפין קדשים בי"ט ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך היא דהא אין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט הבערה לצורך היא דהדלקת נר ביו"ט לצורך אכילה היא ומותרת אפילו הכי בשמן שרפה לא והוא שמן תרומה שנטמאת דגזרת הכתוב היא שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף (ויקרא ז׳:י״ז) הלכך מלאכה היא: גמ' ואת הנבלה לפני הכלבים - וכשנתנבלה בשבת קאמר מדפליג רבי יהודה עלה ואמר אם לא היתה נבלה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן: בבעלי חיים - בהמה בריאה בין השמשות: שמתו - בי"ט: שאסורים - וכי שריא במסוכנת בין השמשות דדעתיה עלויה להאכילה לכלבים: בבהמת קדשים - שאסורה בהנאה וטעונה קבורה ואינה נפדית דבעיא העמדה והערכה אי נמי אין פודין קדשים להאכיל לכלבים ואפילו למאן דאמר פודין בי"ט לא פרקי לה הלכך לא חזיא: אלא טעמא דקדשים - כיון דדיקא מתני' למתנייה דומיא דחלה על כרחך שמעינן מינה דדוקא בקדשים נקט ופרכינן אלא טעמא דקדשים בתמיה: הא דחולין שריא - לכלבים ולא מתסרא משום מוקצה: הניחא למר בריה דרב יוסף כו' - איכא למימר מתני' דדיקא לאשמועינן דחולין שריא ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה: אלא למר בריה דאמימר - מני לא ר' יהודה ולא ר' שמעון: הכא במאי עסקינן במסוכנת - לעולם ר' שמעון היא ומתני' במסוכנת דשרי ר' שמעון בה ואמר מחתכין את הדלועין כו' הלכך טעמא דקדשים לא יזיזנה הא דחולין שריא: מתני' אין נמנין - בגמ' מפרש מאי היא: אבל - שוחט הוא הטבח בלא פסוק דמים ומחלקין אותה ביניהם ולמחר יפסוק להם דמיה: גמ' אין פוסקין דמים - דמקח וממכר בשבת וביו"ט אסור בספר עזרא (נחמיה י״ג:ט״ז): היכי עביד - דקתני שוחט הוא ומחלקין ביניהן היכי עביד שידעו למחר כמה היתה שוה לפסוק דמיה: מביא - להם ביו"ט שתי בהמות שוות ויאמר ראו שזו כזו ולמחר שמין את הנותרת: הריני עמך - נמנה על בהמה זו בסלע והיינו כשמואל דאמר אין פוסקים לה דמים ביו"ט:

ועל החלה שנטמאת לא יזיזנה ממקומה. פרש"י דלמאי חזי אי לאכילה הא טמאה היא אי להסקה תחת תבשילו אין שורפין קדשים בי"ט וכ"ת יריצנה לפני כלבו כדאמרינן בפסחים (דף לב. ושם) גבי תרומת חמץ ומריצה לפני כלבו וי"ל דנתינה לכלבו אע"ג דאין כאן שום טורח זהו ביעורו וכשם שאין שורפין כך אין מבערים דרחמנא אחשבה להבערתו אע"ג דהוי לצורך כדאמר אין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט ואע"פ שהוא צורך יו"ט להדליק לצורך אכילה וקשה דהא דאין שורפין קדשים ביו"ט היינו טעמא משום טורח מלאכה לעשות אש ולעסוק בשריפתו אבל הכא כשנותן החלה לפני כלבו אין כאן שום טורח מלאכה לכן נ"ל דלכך אין נותנה לפני כלבו משום דמצותה בשרפה כדאמר בשבת (דף כה.) כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת אבל גבי תרומת חמץ דקאמר מריצה לפני כלבו לא מיירי כשנטמאה אלא משום ביעור חמץ ולכך אינה צריכה שריפה וכן משמע בתמורה (דף לג:) דחשיב לה לתרומה טמאה בהדי הנשרפין וקאמר הנשרפין לא יקברו ומ"מ קשה דהיכי מדמה תרומה לקדשים למימר שאין שורפין תרומה ביו"ט אימא שאני שריפת קדשים דלית בהו צורך הדיוט כלל לכך אין שורפין אבל תרומה דצורך הדיוט להסיק תחת תבשילו אימא ישרפנו בי"ט תחת תבשילו דהא איכא צורך אוכל נפש ותירץ רבינו יצחק דתחת תבשילו הואיל ואית ביה נמי צורך גבוה בטל ליה צורך הדיוט אצל צורך גבוה והוי כאילו כולו של גבוה וראיה מדלעיל (ביצה דף יט.) דאמרינן נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ואפילו שלמים ואמאי והא שלמים צורך הדיוט אית בהו אלא ודאי בטיל ליה חלקו אצל חלק גבוה והוי כאילו כולם לגבוה הכא נמי גבי תרומה נימא הכי וקשה לפי זה דא"כ צליית פסחים היכי דחיא י"ט הא אית ביה צורך גבוה כי אם צלי אש ואמאי לא בטיל ליה אצל מצות גבוה את מה שיש להדיוט אלא ודאי י"ל דאין קושיא מטעם זה דמצות גבוה לא בטלה חלק דהדיוט וגבי שלמים שאני דעיקר הקרבה בשביל גבוה וכהנים ובעלים משל גבוה קא זכו ומה שאין שורפין את התרומות היינו גזרה תרומה אטו קדשים: [בבהמת קדשים. ורבי טרפון שהיה מסופק דס"ד דשרי משום בזיון קדשים]:

ביצה כז:

Navigate the library