Beitzah 7b · Talmud

דְּשָׁמְעָה קָלֵיהּ בִּימָמָא. עֲבַד רַב מָרִי עוֹבָדָא עַד שִׁתִּין בָּתֵּי. וְאִי אִיכָּא נַהֲרָא — לָא עָבְרָא. וְאִי אִיכָּא מַבָּרָא — עָבְרָא. וְאִי אִיכָּא מִיצְרָא — לָא עָבְרָא. הֲוָה עוֹבָדָא, וְעָבְרָא אַמִּיצְרָא. בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא — בִּדְסָפְנָא מֵאַרְעָא, מַאי אִירְיָא בָּדַק? כִּי לָא בָּדַק נָמֵי! כִּי לָא בָּדַק, אֵימָא מֵאֶתְמוֹל הֲוַאי. אִי הָכִי כִּי בָּדַק נָמֵי, אֵימָא: יָצְתָה רוּבָּהּ וְחָזְרָה הִיא, וְכִדְרַבִּי יוֹחָנָן! דְּרַבִּי יוֹחָנָן לָא שְׁכִיחַ. וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל אָמַר רַב: הַאי תּוּמָא שְׁחִיקָא, סַכַּנְתָּא לְגִלּוּיָא. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת. מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי? אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא חָמֵץ, וְלָא בָּעֵי שְׂאוֹר, וַאֲנָא אָמֵינָא: וּמָה חָמֵץ שֶׁאֵין חִמּוּצוֹ קָשֶׁה — בִּכְזַיִת, שְׂאוֹר שֶׁחִמּוּצוֹ קָשֶׁה — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן. שְׂאוֹר דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? לוֹמַר לְךָ: שִׁיעוּרוֹ שֶׁל זֶה לֹא כְּשִׁיעוּרוֹ שֶׁל זֶה. וּבֵית הִלֵּל: צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא שְׂאוֹר, הֲוָה אָמֵינָא: מִשּׁוּם דְּחִמּוּצוֹ קָשֶׁה, אֲבָל חָמֵץ, דְּאֵין חִמּוּצוֹ קָשֶׁה — אֵימָא לָא, צְרִיכָא. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא חָמֵץ, מִשּׁוּם דְּרָאוּי לַאֲכִילָה. אֲבָל שְׂאוֹר, שֶׁאֵין רָאוּי לַאֲכִילָה — אֵימָא לָא, צְרִיכָא. וּבֵית שַׁמַּאי לֵית לְהוּ דְּרַבִּי זֵירָא, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: פְּתַח הַכָּתוּב בִּשְׂאוֹר וְסִיֵּים בְּחָמֵץ, לוֹמַר לְךָ: זֶהוּ שְׂאוֹר זֶהוּ חָמֵץ! לְעִנְיַן אֲכִילָה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי. כִּי פְּלִיגִי לְעִנְיַן בִּיעוּר. בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: לָא יָלְפִינַן בִּיעוּר מֵאֲכִילָה, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: יָלְפִינַן בִּיעוּר מֵאֲכִילָה. אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מַחְלוֹקֶת לְעִנְיַן בִּיעוּר, אֲבָל לְעִנְיַן אֲכִילָה — דִּבְרֵי הַכֹּל זֶה וְזֶה בִּכְזַיִת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ (שְׂאוֹר) וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ (חָמֵץ)״. זֶהוּ מַחְלוֹקֶת שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׂאוֹר בִּכְזַיִת וְחָמֵץ בִּכְכוֹתֶבֶת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: זֶה וְזֶה בִּכְזַיִת. הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב וְכוּ׳. הַשּׁוֹחֵט, דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא? אֵימָא סֵיפָא: וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא יִשְׁחוֹט. מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר יִשְׁחוֹט! הָא לָא קַשְׁיָא: לֹא יִשְׁחוֹט וִיכַסֶּה קָאָמַר. אֵימָא סֵיפָא: וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁיַּחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה. מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו דִּיעֲבַד הוּא! אָמַר רַבָּה, הָכִי קָאָמַר: הַשּׁוֹחֵט שֶׁבָּא לִימָּלֵךְ — כֵּיצַד אוֹמֵר לוֹ? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אוֹמֵר לוֹ: שְׁחוֹט, חֲפוֹר וְכַסֵּה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא יִשְׁחוֹט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם. רַב יוֹסֵף אָמַר, הָכִי קָאָמַר: הַשּׁוֹחֵט שֶׁבָּא לְהִמָּלֵךְ, כֵּיצַד אוֹמֵר לוֹ? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אוֹמֵר לוֹ: לֵךְ חֲפוֹר, שְׁחוֹט וְכַסֵּה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא יִשְׁחוֹט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב יוֹסֵף: לֵימָא מָר וְרַבָּה בִּדְרַבִּי זֵירָא אָמַר רַב קָא מִפַּלְגִיתוּ, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: הַשּׁוֹחֵט, צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עָפָר לְמַטָּה וְעָפָר לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר״. ״עָפָר״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״בֶּעָפָר״ — מְלַמֵּד שֶׁהַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עָפָר לְמַטָּה וְעָפָר לְמַעְלָה. דְּמָר אִית לֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא, וְרַבָּה לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא? אֲמַר לֵיהּ: בֵּין לְדִידִי בֵּין לְרַבָּה אִית לַן דְּרַבִּי זֵירָא. וְהָכָא בְּהָא קָא מִפַּלְגִינַן, רַבָּה סָבַר: אִי אִיכָּא עָפָר לְמַטָּה — אִין, אִי לָא — לָא. חָיְישִׁינַן דִּלְמָא מִמְּלִיךְ וְלָא שָׁחֵיט. וּלְדִידִי (אַדְּרַבָּה) הָא עֲדִיפָא, דְּאִי לָא שָׁרֵית לֵיהּ — אָתֵי לְאִמְּנוֹעֵי מִשִּׂמְחַת יוֹם טוֹב. וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט — שֶׁיַּחְפּוֹר בַּדָּקָר וִיכַסֶּה. אָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַב יְהוּדָה: וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ דָּקָר נָעוּץ מִבְּעוֹד יוֹם. וְהָא קָא עָבֵיד כְּתִישָׁה! אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב:

דשמעה קליה ביממא - שהקול אינו נשמע ביום כבלילה: עובדא - דבדק מעי"ט ולא מצא והשכים ומצא ולא היה תרנגול זכר עד ששים בתים וסמך רב מרי על התרנגול והתיר את הביצה: מברא - גשר: מיצרא - חבל קשור בראשי שתי יתדות אחת תקועה בשפת הנהר מזה ואחת תקועה בשפת הנהר מזה ועץ קצר מוטל לרוחב הנהר ועוברין בו בדוחק על ידי שאוחזין בחבל ועוברין: במאי אוקימתא - לדרבי יוסי ב"ר שאול: אימא מאתמול הואי - דכיון דרובא ביממא ילדן אי לא בדק תלינן ביממא: דרבי יוחנן לא שכיחא - הלכך בדאיכא זכר כיון דקים לן דאינה יולדת בלילה תלינן כרבי יוחנן אבל בדספנא מארעא לילד בלילה שכיח טפי מיצתה רובה: תומא שחיקא - שומין שחוקין: לגלויא - הנחש שותה ממנו אם מוצאו מגולה ומטיל בו ארס: אם כן - דחד שיעורא לתרוייהו: שיעורו של זה כו' - להכי לא יליף שאור מחמץ משום דחמץ בככותבת דלא תימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ושאור נמי בככותבת להכי כתביה בהדיא לשעורי בשיעורא זוטא ושיעורא רבא ולהכי נקט כותבת דבהכי הוי יתובי דעתא כדמפרש טעמא ביומא (דף עט.) אי נמי שיעורין הלכה למשה מסיני: לית להו דרבי זירא - בתמיה והא קרא בהדיא כתיב: פתח הכתוב בשאור - שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב): וסיים בחמץ - כי כל אוכל [מחמצת] והוה ליה למכתב כי כל אוכל שאור כו' דהא אתיא עונשו עם אזהרתו: זהו שאור וכו' - כזה כן זה: לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי - דאפילו ב"ש מודו דחמץ חייב בכזית כשאור באכילתו וכדר' זירא אבל לביעור לב"ש לא השוו מדאיצטריך קרא למכתבינהו לתרוייהו לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא ילפינן למימר כי היכי דבאכילה השוה הכתוב אכילת חמץ לביעור שאור אף לביעורו השוה לו דמדאיצטריך למכתבינהו יש חלוק בשיעורן: תניא נמי הכי - דבביעור הוא דפליגי ולא באכילה: השוחט דיעבד - דאי שחט משמע אבל לכתחילה לא שרי ליה בית שמאי לשחוט אא"כ יש לו עפר מוכן תיחוח: מכלל דת"ק סבר ישחוט - בתמיה והא השוחט קאמר: הא לא קשיא - לא ישחוט דב"ה אכסוי לחודיה קא מהדרי והכי קאמר לא יגמור מעשה השחיטה דהיינו הכסוי: לא ישחוט ויכסה - אע"פ ששחט לא יגמור: השוחט שבא לימלך - אע"ג דהשוחט דעלמא דיעבד על כרחך הכא לכתחלה השוחט שבא לשחוט (בהמה) ובא לימלך לנו מה יעשה אם ישחוט אם לאו הואיל ואין לו עפר תיחוח ב"ש אומרים כו': רב יוסף אמר כו' - ולקמיה מפרש במאי קמפלגי רבה ורב יוסף אליבא דב"ש: בעפר - משמע שהוא נבלל וטמון בעפר קודם הכסוי: וכסהו עפר - הוי משמע דלא קפיד אלא אכסוי: אית לן דר' זירא - ובעינן עפר למטה והכי קאמר רבה אם יכולין לומר לו שחוט מיד שיש לו כבר עפר למטה שרינן ליה אבל אם אנו צריכין לומר לו חפור תחלה לא נתיר לו: דלמא - לאחר חפירה ממליך ולא שחיט נמצא שחופר בחנם: הא עדיפא - דלא תגזור הכי: והא קא עביד כתישה - לרב יהודה פריך דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ אלמא דטעמא דמתניתין לאו משום דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי את לא תעשה כל מלאכה אלא משום דכבר חפור ועומד הוא והא קא עביד כתישה שעדיין רגבים מדובקים הם ואינן ראוין לכסוי אלא אם כן כותשן וכותש תולדה דטוחן הוא ומלאכה היא:

דשמעה קליה ביממא. ובלילה משמיעין קולם למרחוק יותר מביום ולא נקט בלילה משום דתשמישו ביום: כי לא בדק אימר מאתמול הואי. וא"ת והא ביצה דבר שיש לו מתירין א"כ ספקא לחומרא וי"ל דשאני הכא משום דגם כי ספנא מארעא שכיח דיולדת ביום יותר מבלילה: לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה. פירש רש"י דאי לא כתב שאור הייתי אומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון ודוקא בככותבת וא"ת מנלן דשיעור חמץ בככותבת אימא כביצה או כשיעור אחר ופ"ה דהלכתא גמירי לה דהוי ככותבת ולא נהירא דא"כ קרא למה לי ע"כ נראה פירוש (אחר) הואיל וידענא דשיעורו של זה לא כשיעורו של זה נוקים ליה שיעורו כדאשכחנא בעלמא גבי יום כפור (יומא דף עט. ושם) דהוי בככותבת: דאמר רבי זירא פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ וכו' ובית הלל סברי ילפינן ביעור מאכילה. ואם תאמר למה ליה צריכותא דלעיל הא ידענא שפיר [דחמץ] בכזית מהכא וי"ל שלא תטעה לומר הואיל וחלקן הכתוב בשני לאוין ולא יראה לך (. שאור) ולא יראה לך (. חמץ) ודאי אין שיעורן שוה דזה בככותבת וזה בכזית קמ"ל הצריכתות וא"ת הואיל ואית להו הצריכתות למה להו דר' זירא י"ל לא הייתי משים כרת אלא בחמץ דכתיב ביה כרת:

ביצה ז:

Navigate the library