Beitzah 35a · Talmud

וַהֲלֹא מוֹתָרוֹ חוֹזֵר, וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר: כׇּל הֵיכָא דְּמוֹתָרוֹ חוֹזֵר — לָא קָבַע! דִּתְנַן: הַנּוֹטֵל זֵיתִים מִן הַמַּעֲטָן — טוֹבֵל אַחַת אַחַת בְּמֶלַח וְאוֹכֵל. וְאִם טָבַל וְנָתַן לְפָנָיו עֲשָׂרָה — חַיָּיב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִן הַמַּעֲטָן טָהוֹר — חַיָּיב, מִן הַמַּעֲטָן טָמֵא — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיר אֶת הַמּוֹתָר. וְהָוֵינַן בַּהּ: מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: רֵישָׁא בְּמַעֲטָן טָהוֹר וְגַבְרָא טָמֵא, דְּלָא מָצֵי מַהְדַּר לֵיהּ. סֵיפָא בְּמַעֲטָן טָמֵא וְגַבְרָא טָמֵא, דְּמָצֵי מַהְדַּר לֵיהּ. מַתְנִיתִין נָמֵי בְּמוּקְצֶה טָהוֹר וְגַבְרָא טָמֵא, דְּלָא מָצֵי מַהְדַּר לֵיהּ. וַהֲלֹא מוּחְזָרִין וְעוֹמְדִין הֵן! אֶלָּא, אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר קָא אָמְרַתְּ? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: תְּרוּמָה קָבְעָה, וְכׇל שֶׁכֵּן שַׁבָּת. דִּתְנַן: פֵּירוֹת שֶׁתְּרָמָן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר לֶאֱכוֹל מֵהֶן עֲרַאי, וַחֲכָמִים מַתִּירִין. תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּרְשׁוֹם וְיֹאמַר ״מִכָּאן וְעַד כָּאן״. טַעְמָא דְּעֶרֶב שַׁבָּת בַּשְּׁבִיעִית — דְּלָאו בַּר עַשּׂוֹרֵי הוּא, הָא בִּשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ, דִּבְנֵי עַשּׂוֹרֵי נִינְהוּ — אֲסוּרִים. מַאי טַעְמָא, לָאו מִשּׁוּם דְּשַׁבָּת קָבְעָה? לָא, שָׁאנֵי הָתָם, כֵּיוָן דְּאָמַר: ״מִכָּאן וְעַד כָּאן אֲנִי אוֹכֵל לְמָחָר״ — קָבַע לֵיהּ. אִי הָכִי, מַאי אִרְיָא שַׁבָּת? אֲפִילּוּ בְּחוֹל נָמֵי! הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּטֶבֶל מוּכָן הוּא אֵצֶל שַׁבָּת, שֶׁאִם עָבַר וְתִקְּנוֹ — מְתוּקָּן. וּרְמִינְהִי: הָיָה אוֹכֵל בָּאֶשְׁכּוֹל, וְנִכְנַס מִגִּנָּה לֶחָצֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִגְמוֹר, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא יִגְמוֹר. חָשְׁכָה בְּלֵילֵי שַׁבָּת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִגְמוֹר, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא יִגְמוֹר! הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: לֹא כְּשֶׁאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר ״יִגְמוֹר״ — בֶּחָצֵר יִגְמוֹר, אֶלָּא: יוֹצֵא חוּץ לֶחָצֵר וְיִגְמוֹר. וְלֹא כְּשֶׁאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר ״יִגְמוֹר״ — בְּשַׁבָּת יִגְמוֹר, אֶלָּא מַמְתִּין לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיִגְמוֹר. כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד שַׁבָּת, וְאֶחָד תְּרוּמָה, וְאֶחָד חָצֵר, וְאֶחָד מִקָּח — כּוּלָּן אֵין קוֹבְעִין, אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתָּן. שַׁבָּת — לְאַפּוֹקֵי מִדְּהִלֵּל, דְּתַנְיָא: הַמְעַמֵּר פֵּירוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לִקְצוֹר, וְקִדֵּשׁ עֲלֵיהֶן הַיּוֹם, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: הִלֵּל לְעַצְמוֹ אוֹסֵר.

והלא מותרו חוזר - היכי מצית למימר דקביעותא משום דבורא הוא והלא אפי' נוטל הרבה מן הטבל בחול ונותן לפניו דמחזי דקביע ליה באכילה מרובה אם דבר הראוי להחזיר המותר אחר אכילתו למקום שנטלו משם הא שמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר לא קבע בנטילה קמייתא וכל שכן בדבורא בלא מעשה לא מקבע: מעטן - כלי גדול שצוברין בו את הזיתים כדי שיתחממו ויתבשל שמנן בתוכן ויהא נוח להוציאו בבית הבד: טובל אחת אחת במלח ואוכל - בלא מעשר ולא אמרינן טבולן במלח משוי ליה קבע הואיל ואחת אחת אוכלן מיד: מן המעטן טהור חייב - לעשר שאין ראוי להחזיר מותרו כדמוקי לה לקמיה בגברא טמא שנטמא במגעו וכשמחזירן מתערבין הטמאים עם הטהורים ומטמא השמן וכיון דאין ראוי להחזיר מותרן ודאי כי שקלינהו מעיקרא אדעתא למיכל לכולהו שקלינהו ושוייה אכילת קבע: מן המעטן טמא פטור - מפני שראוי להחזיר המותר וכי שקלינהו מעיקרא ברישא אדעתא למיכל פורתא ואהדורי מותר שקל: מאי שנא רישא - דאין יכול להחזיר משום דמעטן טהור והא אפשר להיות גם אם האדם טהור: וא"ר אבהו - כולה בגברא טמא מתוקמא רישא דמעטן טהור לא מצי למהדר וא"ת הרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל מהן לא טמא אלא מקום מגעו ויכול לסלקן משם: ה"ג רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי למהדר סיפא בגברא טמא ומעטן טמא דמצי למהדר: ומשנינן מתניתין נמי - דקבע בדבוריה במוקצה טהור וגברא טמא עסקינן דלא מצי למהדר מותרו: ופרכינן והלא מוחזרין ועומדין - והלא לא נטלן אלא דבורא בעלמא הוא וכיון דכי נטלן ואפשר בחזרה מהניא ליה חזרה ולא מקבע כי לא אפשר בחזרה נמי ולא נטלן אלא דבורא בעלמא אין לך חזרה כזו דאפילו משקל נמי לא שקלינהו: ה"ג אלא אמר רב שימי בר אשי כו' - אלא לעולם שבת הוא דקבעה במתני' וכי מסלקת ליה למר זוטרא מסייעתיה דלא לסייעי' לאבוה ממתני' הכי תסלקיה: ר"א קא אמרת - מיניה מייתית סייעתא דשבת קבעה אף בשלא נגמרה מלאכתן: ר"א לטעמיה דאמר תרומה קובעת - דבר שלא נגמרה מלאכתו שאם הגביה תרומתו נאסר לאכילת עראי עד שיפריש שאר מעשרות: וכ"ש שבת - דחשיבא אכילתה אבל רבנן אימא לך כי היכי דפליגי בתרומה פליגי בשבת: ת"ש מסיפא - דלא אפלוג רבנן עליה אלא לענין ברירה אבל מודו ליה דדוקא ע"ש בשביעית הא בשאר שני שבוע אסור משום מעשר: דטבל מוכן הוא כו' - כדפרי' והכא לא מצי למפרך והרי מותרו חוזר כדפריך לעיל אליבא דר"א משום דרבנן שמעינן להו דאפילו מותרו חוזר דחיילא עליה קביעותא הלכך איכא למתלי טעמייהו דרבנן במתני' נמי משום דאיהו קבעיה ולא משום שבת: ורמינהי - דר"א אדרבי אליעזר: היה אוכל באשכול - וסתם אשכול לאו גמר מלאכה היא דסתם ענבים לדריכה קיימי: ונכנס מגנה - שלקטם משם ובא לו לחצר: ר"א אומר יגמור - אם רצה לגמור בחצר ויגמור אכילתו דאין חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו: רבי יהושע אומר לא יגמור - קסבר חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו: הכי גרסינן חשכה לילי שבת רבי אליעזר אומר יגמור - אם רצה לגמור כי היכי דאמר בחצר אמר בשבת יגמור אכילתו דאין שבת קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו ומתניתין אוקימנא טעמא דר"א דבשאר שני שבוע לא משום דשבת קבעה דמשום דבוריה לא מצינא למימר דהא לרבי אליעזר מותרו חוזר: הכי גרסינן רבי נתן אומר לא כשאמר רבי אליעזר יגמור בחצר יגמור אלא יצא חוץ לחצר ויגמור ולא כשאמר יגמור בשבת יגמור אלא ימתין כו' - ותרוייהו אדרבי אליעזר קאי דאית ליה לרבי אליעזר שבת קבעה ומיהו למוצאי שבת יגמור דלא דמיא לתינוקות שטמנו תאנים דתנן בהו לעיל למוצאי שבת לא יאכלו דהתם לאכילת שבת יחדום הלכך קבעה עלייהו אבל זו לא יחדה לשבת יש ספרים שהיא כתובה בהם בשבוש וכן גרסינן לה במשנה דמסכת מעשרות דרבי נתן בתוספתא דמעשרות הכי איתמר: ואחד מקח - אם מכרן לחבירו קודם גמר מלאכה לא אמרינן אחשבינהו בהכי ואצטריכא ליה לרבי יוחנן לאשמועינן משום דאיכא למאן דאמר קבעה כדלקמן: שבת - איצטריך לרבי יוחנן למימר: לאפוקי מדהלל - דלית הלכתא כותיה אלא כרבנן דפליגי עליה: הלל לעצמו - הלל לבדו אוסר משמע דכל דורו חלוקין עליו:

והלא מותרו חוזר. ולרבי אליעזר אפי' נטל הרבה מן הטבל בחול לא הוי קביעות כדמוכח בסמוך בדבר הראוי להחזיר מותר וכל שכן דדבורו אינו קובע: רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי למהדר. וא"ת והרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל מהן וי"ל דלא טמא אלא מקום מגעו ויכול לסלקו מלמעלה שלא יגע באחרים ומ"מ אינו ראוי להחזיר המותר לפי שמתערבים הטהורים עם הטמאים כך פ"ה אי נמי כגון שנטלו בפשוטי כלי עץ או שנתן לו חברו: והלא הן מוחזרין ועומדין. דלא נטלן אלא בדבורא בעלמא ואין לך חזרה גדולה מזו דאפי' בראוי להחזיר לא מקבע כ"ש בלא נטל כלל: אלא אמר רב שימי וכו'. ודאי לר' אליעזר קובע שבת אפילו בלא נגמרה מלאכתו כמו גבי תרומה אבל לרבנן דמתירין גבי תרומה לא ידעינן גבי שבת: תא שמע מסיפא. דלא פליגי רבנן אלא דוקא בברירה: [שאני התם כיון דאמר מכאן]. והכא לא שייך למפרך והלא מותרו חוזר דלרבנן לית להו הך סברא דלעולם מותרו קובע: רבי אליעזר אומר יגמור בשבת אלא כו'. וא"ת מ"ש מתינוקות שטמנו דלמוצאי שבת לא יאכלו ויש לומר דהתם יחדום לאכילת שבת אבל הכא לא יחדום לשבת כפי' רש"י אי נמי דהתם מיירי בתאנים דנגמרה מלאכתן אבל הכא מיירי באשכול שלא נגמרה מלאכתו: אחד שבת אינו קובע וכו' אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו. ואם תאמר מאי נפקא מינה כיון דאינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וי"ל דנפקא מינה דקובע אפי' קודם ראיית פני הבית: שבת לאפוקי מדהלל. ובדין הוא דהו"מ למנקט לאפוקי מדרבי אליעזר דאמר קובע אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו ומשום הכי לא נקטיה משום דלאו רבותא הוא דבלאו הכי אין הלכה כמותו דשמותי הוא ומ"מ קאמר בסמוך תרומה לאפוקי מדרבי אליעזר דלא אשכח תנא דאמר תרומה קובעת במעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו אלא רבי אליעזר:

ביצה לה.

Navigate the library