Beitzah 30a · Talmud

בַּעֲרֵמַת הַתֶּבֶן, אֲבָל לֹא בָּעֵצִים שֶׁבַּמּוּקְצֶה. גְּמָ׳ תָּנָא: אִם אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת — מוּתָּר. אַתְקִין רָבָא בְּמָחוֹזָא: דְּדָרוּ בְּדוּחְקָא — לִדְרוֹ בְּרִגְלָא. דְּדָרוּ בְּרִגְלָא — לִדְרוֹ בְּאַגְרָא. דְּדָרוּ בְּאַגְרָא — לִדְרוֹ בְּאַכְפָּא. דְּדָרוּ בְּאַכְפָּא — נִפְרוֹס סוּדָרָא עִלָּוֵיהּ, וְאִם לָא אֶפְשָׁר — שְׁרֵי. דְּאָמַר מָר: אִם אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת — מוּתָּר. אֲמַר לֵיהּ רַב חָנָן בַּר רָבָא לְרַב אָשֵׁי: אֲמוּר רַבָּנַן כַּמָּה דְּאֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹיֵי מְשַׁנֵּינַן בְּיוֹמָא טָבָא. וְהָא הָנֵי נְשֵׁי דְּקָא מָלְיָין חַצְבַיְיהוּ מַיָּא בְּיוֹמָא טָבָא, וְלָא קָא מְשַׁנְּיָין, וְלָא אָמְרִינַן לְהוּ וְלָא מִידֵּי! אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר. הֵיכָא לֶיעְבַּד? דְּמָלְיָא בְּחַצְבָּא רַבָּה תִּמְלֵי בְּחַצְבָּא זוּטָא — קָא מַפְּשָׁא בְּהִלּוּכָא. דְּמָלְיָא בְּחַצְבָּא זוּטָא תִּמְלֵי בְּחַצְבָּא רַבָּה — קָא מַפְּשָׁא בְּמַשּׂוֹי. תְּכַסְּיֵיהּ בְּנִכְתְּמָא — זִמְנִין דְּנָפֵיל וְאָתֵי לְאֵתוֹיֵי. תִּקְטְרֵיהּ — זִמְנִין דְּמִפְּסִיק וְאָתֵי לְמִקְטְרֵיהּ. תִּפְרוֹס סוּדָרָא עִלָּוֵיהּ — זִמְנִין דְּמִטְּמִישׁ בְּמַיָּא וְאָתֵי לִידֵי סְחִיטָה. הִלְכָּךְ לָא אֶפְשָׁר. אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב חָנִין לְאַבָּיֵי, תְּנַן: אֵין מְטַפְּחִין וְאֵין מְסַפְּקִין וְאֵין מְרַקְּדִין, וְהָאִידָּנָא דְּקָא חָזֵינַן דְּעָבְדָן הָכִי, וְלָא אָמְרִינַן לְהוּ וְלָא מִידֵּי? אֲמַר לֵיהּ: וּלְטַעְמָךְ הָא דְּאָמַר (רָבָא): לָא לֵיתֵיב אִינִישׁ אַפּוּמָּא דְלִחְיָא, דִּלְמָא מִגַּנְדַּר לֵיהּ חֵפֶץ וְאָתֵי לְאֵתוֹיֵי (אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים), וְהָא הָנֵי נְשֵׁי דְּשָׁקְלָן חַצְבַיְיהוּ, וְאָזְלָן וְיָתְבָן אַפּוּמָּא דִמְבוֹאָה, וְלָא אָמְרִינַן לְהוּ וְלָא מִידֵּי! אֶלָּא: הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יִהְיוּ מְזִידִין. הָכָא נָמֵי: הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יִהְיוּ מְזִידִין. וְהָנֵי מִילֵּי בִּדְרַבָּנַן, אֲבָל בִּדְאוֹרָיְיתָא — לָא. וְלָא הִיא, לָא שְׁנָא בִּדְאוֹרָיְיתָא וְלָא שְׁנָא בִּדְרַבָּנַן, לָא אָמְרִינַן לְהוּ וְלָא מִידֵּי, דְּהָא תּוֹסֶפֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים דְּאוֹרָיְיתָא הוּא, וְאָכְלִי וְשָׁתוּ עַד שֶׁחָשְׁכָה, וְלָא אָמְרִינַן לְהוּ וְלָא מִידֵּי. וּמַתְחִילִין בַּעֲרֵמַת הַתֶּבֶן. אָמַר רַב כָּהֲנָא: זֹאת אוֹמֶרֶת, מַתְחִילִין בָּאוֹצָר תְּחִלָּה. מַנִּי — רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּלֵית לֵיהּ מוּקְצֶה. אֵימָא סֵיפָא: אֲבָל לֹא בָּעֵצִים שֶׁבַּמּוּקְצֶה. אֲתָאן לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאִית לֵיהּ מוּקְצֶה! הָכָא בְּאַרְזֵי וְאַשּׁוּחֵי עָסְקִינַן, דְּמוּקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס, וַאֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: אֲבָל לֹא בָּעֵצִים שֶׁבַּמּוּקְצֶה. אָמַר רַב כָּהֲנָא: זֹאת אוֹמֶרֶת, אֵין מַתְחִילִין בָּאוֹצָר תְּחִלָּה. מַנִּי — רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאִית לֵיהּ מוּקְצֶה. אֵימָא רֵישָׁא: מַתְחִילִין בַּעֲרֵמַת הַתֶּבֶן, אֲתָאן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּלֵית לֵיהּ מוּקְצֶה! הָתָם בְּתִבְנָא סַרְיָא. תִּבְנָא סַרְיָא, הָא חֲזֵי לְטִינָא! דְּאִית בֵּיהּ קוֹצִים.

ומתחילין בערמת התבן - להסק ואע"פ שלא זמנה מבע"י ולא היה רגיל להסיק ממנה והשתא משמע דלית ליה מוקצה: אבל לא בעצים שבמוקצה - רחבה שאחורי הבתים קרויה מוקצה על שם שהיא מוקצה לאחור ואין נכנסים ויוצאין בה תדיר ושם נותנין עצים וכל דבר שאין דעתו ליטול עד זמן מרובה ובגמרא פריך סיפא לרישא דהשתא משמע דאית ליה מוקצה: גמ' ואם אי אפשר לשנות - כגון שזמן אורחים הרבה וצריך להביא הרבה ביחד מותר: דדרו בדוחקא - משאוי שאדם יחיד נושא על כתפו בחול בטורח אם בא לשאת אותו בי"ט לצורך י"ט כגון חבית או שק מלא פירות ישאנו בי"ט ברגלא עתר שקורין פורק"א כדרכי נושאי מלח למכור מפני שצריך לשנות וכשהוא משנה ישנה להקל משאו ולא להרבות טורח בי"ט ועתר זה נוח הוא לשאת בו משא כבד וכשנושא בו חבית הנשאת בכתף משנה להקל הוא: דדרו ברגלא - משוי חבית גדולה שרגילין לשאת אותה ברגלא: לדרו באגרא - ישאוה בי"ט בשני בני אדם במוט על כתפיהם דהיינו נמי שנוי להקל: דדרו באגרא - במוט על כתפיהם לדרו בי"ט לאותו משוי באכפא במוט בידיהם משום שנוי ואע"פ שאינו להקל מ"מ שנוי הוא ואינו מרבה טורח בשנויו: נפרוס סודרא - קל הוא ואינו מכביד ושנוי הוא בעלמא ולהצנע: ואם אי אפשר לשנות - שאין לו סודר לכסותו: מליין מיא - שואבות מים מן הנהר: תכסייה בנכתמא - כסוי של עץ העשוי לכדין: זמנין דמפסיק - שצריך לקושרו שלא יפול בדרך וזמנין דמפסיק בהליכתו ואתי למקשריה וקשר העשוי להתקין אב מלאכה הוא: דמטמיש במיא - שנשרה במים: אין מטפחין - משום שיר או משום אבל: מטפחין - ידיו זו לזו: מספקין - כף על ירך: מרקדין - ברגל וכולם נאסרו משום שבות גזרה שמא יתקן כלי שיר בפרק משילין (לקמן ביצה דף לו:): אפומא דלחיא - לחי המתיר במבוי בשבת: דלמא מגנדר ליה חפץ - ברה"ר חוץ ללחי: ואתי לאתויי - מתוך שאינו במבוי מקורה להכיר שזה רה"ר וזה רה"י ומביאו: וקא מגנדר חצבייהו ומייתי להו לא גרסי': ולא אמרינן להו ולא מידי - ואע"ג דעברן אדרבנן דאמור לא ליתיב ואינהו יתבן: הנח להם - בדבר שהרגילו בו ולא יחזרו בהם: מוטב שיעשו שוגגין ואל יעשו מזידין - לעבור כשידעו ולא יניחו בכך: והני מילי - דהנח להם לישראל: בדרבנן - היכא דארגילו למעבר אדרבנן כי הנך דמטפחין והנך דיתבן אפומא דלחיא: תוספת יום הכפורים - שצריך להתחיל ולהתענות מבעוד יום דאורייתא היא דנפקא לן (יומא דף פא:) מועניתם את נפשותיכם בתשעה: ואכלי ושתו עד שחשכה - גרס ולא גרס משחשכה: באוצר - בדבר האצור שהיה מוקצה לאוצרו לזמן ארוך כהאי גוונא דסתמא אוצרין אותו לבהמה: ארזי ואשוחי - אין אדם מסיק אותן דעומדין לבנין: אשוחי - ארז נקבה: דמוקצה מחמת חסרון כיס נינהו - שדמיה יקרין: דמתני לה - לדרב כהנא: תבנא סריא - נרקב ומסריח שאין ראוי למאכל בהמה וסתמיה לעצים ולא לאכילה והיינו לאוצר: לטינא - לטיט ללבון לבנים: דאית ביה קוצים - ואין יכול לגבלו בידיו וברגליו:

דדרו ברגלא. פי' בעתר שקורים פורק"א ועשוי כמין רגל לדרו באגרא בין שנים במוט על כתפיהם דהיינו שנוי והוי להקל כפ"ה וקשה דבסוף פ' האומנין (ב"מ דף פג.) משמע דמשאו כבד נושאין בקל ברגלא מבאגרא אלא נראה דאפילו מכביד יותר מכל מקום לא חיישינן כיון דמשנה מדרך חול וכן נמי פירש הקונטרס גבי דדרו באגרא לדרו באכפא . ואפילו נמי אין להקל מכל מקום שנוי הוא: דמליא בחצבא רבה תמלי בחצבא זוטא הא קא מפשא בהלוכא. וא"ת מאי פריך והא מפשא בהלוכא והא אמרינן לעיל דאפושי בהלוכא שפיר דמי כשיעשה דרך שנוי ויש לומר דהא מפיש בהלוכא ושנוי נמי ליכא דבחול נמי עבדינן הכי: זמנין דמטמיש בהו מיא ואתי לידי סחיטה. וא"ת והא אמר נפרוס סודרא עלויה ולא חיישינן לידי סחיטה וי"ל דלעיל מיירי בחבית שסתום כולו ופיו צר ולכך לא חיישינן לסחיטה ועי"ל דהכא מיירי בסחיטת מים דאסורה משום לבון וא"כ כי נפל בגוויה מיא אתי לידי סחיטה אבל התם מיירי ביין דסחיטה שלו אסורה משום דש וא"כ כי נפיל . לארעא הולך לאבוד ולא חיישינן לסחיטה: תנן אין מטפחין ואין מרקדין. פרש"י שמא יתקן כלי שיר ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר: אין מטפחין. פ"ה משום שיר או משום אבל ולא נהירא דתפוק ליה דאסור משום צער ואפי' בחול המועד כדאיתא בפ' ואלו מגלחין (מו"ק דף כח:) ולקמיה (דף לו.) מפרש שמא יתקן כלי שיר: דהא תוספת יוה"כ דאורייתא היא ואכלי ושתו עד חשכה כו'. משמע דיש שיעור לתוספת יוה"כ מדהצריך להפסיק מבעוד יום דהא ודאי לא היו אוכלים ממש עד חשכה דעבדי איסורא מדאורייתא ואעפ"כ קאמר מוטב שיהיו ישראל שוגגין ואל יהיו מזידין ובפי' התוספת לא הוברר השעור ולכך יש ליזהר ולהפסיק מבע"י: התם בתבנא סריא דאית ביה קוצים. וגם אינו ראוי למאכל בהמה וקאי להסקה ואפילו רבי יהודה מודה וא"ת מאי שנא מעצים שבמוקצה דקא אסר רבי יהודה אע"ג דחזיין להסקה וי"ל דלא דמי דדוקא גבי אוצר של תבן לא הקצה דעתו למה שראוי עתה דלא הקצה דעתו כי אם ממאכל בהמה ועתה הוא ראוי להסקה ומזה לא הקצה דעתו אבל אוצר של עצים הקצה דעתו ממה שראוי עתה:

ביצה ל.

Navigate the library