Horayot 11a · Talmud

הוּא דְּלָא, הָא צַעוֹרֵי צַעֲרִינְהוּ. וְאִילּוּ צְעִירָה דִּקְרָיתֵיהּ ״בֶּן עַמִּי״, אֲמַר לֵיהּ: ״אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם״, כְּלָל, אֲפִילּוּ צַעוֹרֵי לָא. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה: לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם לִדְבַר מִצְוָה, שֶׁבִּשְׂכַר לַיְלָה אַחַת שֶׁקָּדְמָה בְּכִירָה לַצְּעִירָה, זָכְתָה וּקְדָמַתָּה אַרְבַּע דּוֹרוֹת לַמַּלְכוּת. תָּנוּ רַבָּנַן: ״מֵעַם הָאָרֶץ״ – פְּרָט לְמָשִׁיחַ. ״מֵעַם הָאָרֶץ״ – פְּרָט לְנָשִׂיא, וַהֲלֹא כְּבָר יָצְאוּ מָשִׁיחַ לִידּוֹן בְּפַר, נָשִׂיא לִידּוֹן בְּשָׂעִיר! שֶׁיָּכוֹל: מָשִׁיחַ עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה מֵבִיא פַּר, עַל שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה לְחוֹדֵיהּ מֵבִיא כִּשְׂבָּה וּשְׂעִירָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מֵעַם הָאָרֶץ״ – פְּרָט לְמָשִׁיחַ. ״מֵעַם הָאָרֶץ״ – פְּרָט לְנָשִׂיא. תִּינַח מָשִׁיחַ, אֶלָּא נָשִׂיא בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה הוּא דְּמַיְיתֵי! אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁאָכַל כְּזַיִת חֵלֶב כְּשֶׁהוּא הֶדְיוֹט, וְנִתְמַנָּה וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא נַיְיתֵי כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה, קָמַשְׁמַע לַן. הָנִיחָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָזֵל בָּתַר יְדִיעָה, אֶלָּא לְרַבָּנַן (דְּאָזְלוּ) [דְּאָזְלִי] בָּתַר חֲטָאָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁאָכַל חֲצִי כְּזַיִת חֵלֶב כְּשֶׁהוּא הֶדְיוֹט, וְנִתְמַנָּה וְהִשְׁלִימוֹ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא נִצְטְרֵף וְנַיְיתֵי כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירָה, קָא מַשְׁמַע לַן. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: נְשִׂיאוּת מַהוּ שֶׁתַּפְסִיק, הֵיכִי דָּמֵי? כְּגוֹן שֶׁאָכַל חֲצִי כְּזַיִת חֵלֶב כְּשֶׁהוּא הֶדְיוֹט, וְנִתְמַנָּה וְעָבַר, וְהִשְׁלִימוֹ – הָתָם הוּא דְּלָא מִצְטְרֵף, דְּאַכְלֵיהּ פַּלְגָא כְּשֶׁהוּא הֶדְיוֹט וּפַלְגָא כְּשֶׁהוּא נָשִׂיא, אֲבָל הָכָא דְּאִידֵּי וְאִידֵּי כְּשֶׁהוּא הֶדְיוֹט אַכְלֵיהּ מִצְטְרֵף, אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא? מַאי? תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מֵהָא דְּאָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָכַל חֵלֶב וְהִפְרִישׁ קׇרְבָּן וְנִשְׁתַּמֵּד וְחָזַר בּוֹ, הוֹאִיל וְנִדְחָה – יִדָּחֶה. הָכִי הַשְׁתָּא? מְשׁוּמָּד לָאו בַּר אֵתוֹיֵי קׇרְבָּן הוּא, הַאי בַּר אֵתוֹיֵי קׇרְבָּן הוּא. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי זֵירָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: אָכַל סָפֵק חֵלֶב כְּשֶׁהוּא הֶדְיוֹט, וְנִתְמַנָּה וְנוֹדַע לוֹ עַל סְפֵקוֹ, מַהוּ? אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן דְּאָזְלִי בָּתַר חֲטָאָה לָא תִּבְּעֵי לָךְ, דְּמַיְיתֵי אָשָׁם תָּלוּי, אֶלָּא כִּי תִּבְּעֵי לָךְ – אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. מִדְּאִשְׁתַּנִּי לְוַדַּאי, אִשְׁתַּנִּי לְסָפֵק, אוֹ דִלְמָא כִּי אִשְׁתַּנִּי לְוַדַּאי, דְּאִשְׁתַּנִּי קׇרְבָּן דִּידֵיהּ – אֲבָל הָכָא דְּלָא אִשְׁתַּנִּי קׇרְבָּן דִּידֵיהּ, אֵימָא לַיְיתֵי אָשָׁם תָּלוּי? תֵּיקוּ. תָּנוּ רַבָּנַן: ״מֵעַם הָאָרֶץ״ – פְּרָט לִמְשׁוּמָּד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: ״אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם״, הַשָּׁב בִּידִיעָתוֹ – מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ, לֹא שָׁב בִּידִיעָתוֹ – אֵינוֹ מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַבִּי הַמְנוּנָא: מְשׁוּמָּד לֶאֱכוֹל חֵלֶב וּמֵבִיא קׇרְבָּן עַל הַדָּם – אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מָר סָבַר: כֵּיוָן דִּמְשׁוּמָּד לֶאֱכוֹל חֵלֶב – לְדָם נָמֵי מְשׁוּמָּד הָוֵי, וּמָר סָבַר: לְדָם מִיהָא שָׁב בִּידִיעָתוֹ הוּא. וְהָא רָבָא אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא מְשׁוּמָּד לֶאֱכוֹל חֵלֶב לָא הָוֵי מְשׁוּמָּד לְדָם! אֶלָּא, הָכָא בְּאוֹכֵל נְבֵלָה לְתֵאָבוֹן וְנִתְחַלֵּף לוֹ בְּשׁוּמָּן וַאֲכָלוֹ קָמִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: כֵּיוָן דִּלְתֵאָבוֹן אָכֵיל בְּמֵזִיד – מְשׁוּמָּד הוּא, וּמָר סָבַר: כֵּיוָן דְּאִילּוּ אַשְׁכַּח דְּהֶיתֵּרָא לָא אֲכַל דְּאִיסּוּרָא – לָאו מְשׁוּמָּד הוּא. תָּנוּ רַבָּנַן: אָכַל חֵלֶב – זֶהוּ מְשׁוּמָּד, וְאֵיזֶהוּ מְשׁוּמָּד? אָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, וְשָׁתָה יֵין נֶסֶךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאַיִם. אָמַר מָר: אָכַל חֵלֶב זֶהוּ מְשׁוּמָּד, וְאֵיזֶהוּ מְשׁוּמָּד? אוֹכֵל נְבֵילוֹת כּוּ׳. מַאי קָאָמַר? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הָכִי קָאָמַר: אָכַל חֵלֶב לְתֵאָבוֹן – הֲרֵי זֶה מְשׁוּמָּד, לְהַכְעִיס – הֲרֵי זֶה מִין. וְאֵיזֶהוּ מְשׁוּמָּד דְּבִסְתָמוֹ מִין? הֱוֵי אוֹמֵר: אוֹכֵל נְבֵילָה וּטְרֵיפָה, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, וְשָׁתָה יֵין נֶסֶךְ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאַיִם. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כִּלְאַיִם דְּרַבָּנַן. מָר סָבַר: מִדְּאוֹרָיְיתָא הָוֵי מְשׁוּמָּד, דְּרַבָּנַן לָא הָוֵי מְשׁוּמָּד. וּמָר סָבַר: כִּלְאַיִם כֵּיוָן דִּמְפַרְסַם אִסּוּרֵיהּ, אֲפִילּוּ בִּדְרַבָּנַן הָוֵי מְשׁוּמָּד. פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: לְתֵאָבוֹן – מְשׁוּמָּד, לְהַכְעִיס – מִין. וְחַד אָמַר: לְהַכְעִיס נָמֵי מְשׁוּמָּד, אֶלָּא אֵיזֶהוּ מִין? כָּל הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. מֵיתִיבִי: אָכַל פַּרְעוֹשׁ אֶחָד אוֹ יַתּוּשׁ אֶחָד – הֲרֵי זֶה מְשׁוּמָּד. וְהָא הָכָא דִּלְהַכְעִיס הוּא, וְקָא קָרֵי לֵיהּ מְשׁוּמָּד! הָתָם דְּאָמַר: אֶטְעוֹם טַעַם דְּאִיסּוּרָא. וְאֵיזֶהוּ נָשִׂיא? זֶה מֶלֶךְ כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״נָשִׂיא״ – יָכוֹל נְשִׂיא שֵׁבֶט כְּנַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִכׇּל מִצְוֹת ה׳ אֱלֹהָיו״, וּלְהַלָּן: הוּא אוֹמֵר ״לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה׳ אֱלֹהָיו״.

בן עמי - בלשון נקיה הוא דלא רצתה להודיע דמאביה נתעברה: אמר אל תצורם ואל תתגר בם - ומדלא כתיבא בהו מלחמה ש"מ דאפילו צערא לא ליעבד להם ולא עוד אפילו בכירה דקריתיה אב הכתוב פירסמה דכתיב (בראשית י״ט:ל״ג) ותשכב את אביה ובצעירה כתיב ותשכב עמו: וקדמתה ארבע דורות - בישראל עובד ישי דוד שלמה ואילו צעירה לא הוה בישראל עד רחבעם בן שלמה דהוה ליה מנעמה העמונית: ת"ר ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ - ולא כל ע"ה פרט למשיח דמשמע דלא יביא כשבה או שעירה כיחיד: למה לי מעם הארץ - למעוטי הני והלא כבר יצא משיח מכלל יחיד לידון בפר ונשיא יצא מכלל יחיד לידון בשעיר: שיכול - כלומר אילו לא נאמר מעם הארץ הייתי אומר משיח על העלם דבר עם שגגת מעשה יביא פר ועל שגגת מעשה לחודיה יביא כשבה או שעירה כהדיוט: ת"ל מעם הארץ פרט למשיח - דאינו מביא בשגגת מעשה לחודה כלל והיינו דקאמרן בפרק דלעיל (הוריות דף ז:) יצא משיח שאין חטאו בשגגה דהיינו בשגגת מעשה: אלא נשיא הא בשגגת מעשה הוא מייתי - ומאי קא ממעט דקאמר מעם הארץ פרט לנשיא: ס"ד אמינא - הואיל וחטא כשהוא הדיוט נייתי כשבה או שעירה כהדיוט: קמ"ל - מעם הארץ פרט לנשיא דאינו מביא כשבה או שעירה: אלא לרבנן דאזלי בתר חטאה - ומייתי ודאי כשבה או שעירה כדתנן חטאו עד שלא נתמנו ואח"כ נתמנו הרי אלו כהדיוטות: מאי איכא למימר - דממאי קא ממעט לנשיא דקתני פרט לנשיא: ס"ד אמינא נצטרף - חצי זית בתרא לחצי זית קמא ולייתי כשבה או שעירה: קמ"ל - מעם הארץ פרט לנשיא דכהאי גוונא לא מייתי כשבה או שעירה וכהאי גוונא נמי לא מייתי שעיר דהא לא מצטרפי כלל והוא הדין דמצי למימר סלקא דעתך אמינא נצטרף ונייתי שעיר אלא משום דקרא קא מישתעי בכשבה או שעירה: כגון שאכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט ונתמנה ועבר - מנשיאותו והשלימו: אכל ספק חלב כשהוא הדיוט - דקא סבור דשומן הוא: ונתמנה ונודע לו על ספקו - שנודע לו לאחר שנתמנה שספק חלב אכל: מהו - מי מייתי אשם תלוי או לא: מדאישתני לודאי - דקאמר ר' שמעון דקודם לכן היו שוגגים שלא ידעו אם אכלו כלל ובההיא ליכא אשם תלוי אם נודע להם משנתמנו פטורים לפי שנשתנה גופם דהשתא נתמנו ומדאישתנו לקרבן ודאי אישתנו נמי לקרבן ספק ופטור ואין מביאין אשם תלוי: או דלמא כי אישתני לודאי - היינו טעמא דר' שמעון דפטר משום דאישתני קרבן דידיה דכשהוא הדיוט מביא כשבה או שעירה והשתא כי נתמנה משיח מביא פר ונשיא מביא שעיר: אבל הכא - כי נודע לו על ספק דנודע לו משנתמנה דספק חלב אכל: דלא אישתני קרבן דידיה - דעל ספק חטאת קבוע בין כשהוא הדיוט ובין כשהוא נשיא מביא אשם תלוי מודה רבי שמעון דמייתי אשם תלוי תיקו: מעם הארץ - מביא קרבן ולא כל עם הארץ: פרט למומר - שאין מקבלין מידו: אלא הכא באוכל נבילה לתאבון - דכי אין לו בשר דהיתרא אוכל חלב ונבלה ונתחלף לו לזה חלב בשומן ואכלו דסבור דשומן הוא קא מיפלגי ולכשנודע לו דחלב הוא רוצה להקריב קרבן ת"ק סבר כיון דלתאבון אכיל במזיד מומר הוא ואין מקבלין מידו ור"ש בר יוסי סבר כיון דבמזיד אי משכח היתרא לא אכיל איסורא שב מידיעתו קרינא ביה ולא מומר הוא ומקבלין מידו: קתני אכל חלב שחוטה זה מומר והדר תני איזהו מומר מאי קאמר: להכעיס - דאית ליה היתרא ואכיל איסורא: הרי זה צדוקי - ושחיטתו לעבודת כוכבים: אוכל נבילה וטריפה שקצים ורמשים ושתה יין נסך - הואיל והני אוכלין הוו דברים שהנפש קצה בהם ודאי להכעיס הוא עושה וסתמו רע הוא: ר' יוסי בר רבי יהודה אומר אף הלובש כלאים - הרי זה מומר: מאי איכא - בין ת"ק לרבי יוסי בר רבי יהודה כיון דאמר ת"ק אכל חלב הרי זה מומר מה לי אוכל חלב מה לי לובש כלאים אידי ואידי דאורייתא ואסור: ת"ק סבר כלאים דאורייתא דומיא דחלב הוי מומר דהיינו ארוג ביה חוט של צמר וחוט של פשתים יחד על פני כולו: ור' יוסי סבר אף הלובש נמי כלאים דרבנן הוי מומר דהיינו או שוע או טווי או נוז דהכי מפרשי רבנן שעטנז שוע טווי ונוז כדאמרינן במסכת נדה (דף סא:) ורבנן גזור בחד מנייהו שוע שמנפץ כאחת ועשה מהם לבד טווי שנטוה כאחת ותכף בו שתי תכיפות נוז שארוג אפי' חוט אחד של צמר בבגד פשתן או חוט אחד של פשתן בבגד צמר דכולהו אסור מדרבנן: חד אמר - האוכל חלב ונבילה לתאבון הרי זה מומר: להכעיס - דאית ליה היתרא ואפי' הכי אכיל איסורא צדוקי הוא: אכל פרעוש או יתוש הרי זה מומר - דהכא ודאי להכעיס קא עביד דלאו מידי דבר מיכל הוא וקתני הרי זה מומר ואינו צדוקי וקשיא למאן דאמר להכעיס צדוקי הוא: לעולם אימא לך להכעיס צדוקי הוא והכא היינו טעמא דהוי מומר ולא הוי צדוקי משום דקאמר בעינא למיטעם טעמא דאיסורא שתאב לטעום דבר אסור ולא להכעיס קא עביד:

הוריות יא.

Navigate the library